אחד אחד: המנצחים והמפסידים של בחירות 2015
הבעת האמון בנתניהו, עמדת הכוח של כחלון מול ראש הממשלה, ההתנהגות הסרבנית של לפיד שתוביל אותו לספסלי האופוזיציה, הטעויות של ליברמן ועתיד הקריירה הפוליטית של לבני. המסקנות לאחר שלושה חודשים של קמפיין
ביום שני בבוקר, עשרים שעות לפתיחת הקלפיות, הגעתי לבית ראש הממשלה בירושלים. המעון, שבעצמו היה לנושא במערכת הבחירות, נראה עממי כתמיד. שולחנות הפוכים ודגלים מגולגלים בכניסה האחורית. מתקן שבור לכיבוי אש ובלון גז יתום בחצר. נורה שרופה בסלון ושלט ממדפסת ביתית: "המטבח שטח פרטי, נא לא להיכנס". לכבודה של מדינת ישראל, כדאי שההחלטות הראשונות שיקבל נתניהו יהיו בניית משכן ראוי ורכישת מטוס קבוע.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נתניהו עצמו ישב בחצר לשיחת התייעצות ארוכה על מצב הקמפיין. לשמאלו זאב אלקין, לימינו שני יועצים אמריקניים, למולו מנהל המטה ארי הרו. הם דיברו על הפעולות שנותר לעשות ביממה וחצי האחרונה. העדכונים דיברו על מגמת צמצום פער לכדי מנדט וחצי שניים מהרצוג. איש לא העלה בדימיונו שום דבר שיתקרב למה שהיו תוצאות האמת. נתניהו עצמו נראה ונשמע רגוע לחלוטין, בלי שום סממן שמזכיר קרב של להיות או לחדול, שבו למעשה היה נתון. הוא לא הלך בעצבנות, לא פכר אצבעות ולא הרים את הקול, אלא ישב בנינוחות על הכורסה כשסיגר נעוץ בפיו ורגליו על הדום שחוק, מקשיב לדברי היועצים ומדי פעם מביע דעה. הא ותו לא.
כשהסתיימה ההתייעצות נכנס ראש הממשלה לחדר העבודה לכמה דקות. כשיצא, סיפק ל־nrg ו‘מקור ראשון‘ את הכותרת הבינלאומית, שניידה עוד כמה קולות מהבית היהודי לליכוד: “אם אבחר, לא תקום מדינה פלשתינית“. כך, שש שנים אחרי נאום בר־אילן, נתניהו הרג אותו ברכות.
נכון שהיה מטה, צוות, סרטונים, פעילים, מסרים וכל שאר הדברים שעושים מסע בחירות. אבל אחרי הכול ולפני הכול, זהו ניצחון אישי של נתניהו. מבול הראיונות שלו, בימים האחרונים ממש, הזרים נחשול מנדטים לכיוון ההפוך ממה שכולם חשבו.
זה לא היה רק הפחד מעליית השמאל, או אי־אמון במראה השחורה שהציגה התקשורת, שדחף את המצביעים. הנהירה לליכוד ולנתניהו לימדה על משהו עמוק יותר, על קשר והערכה של הציבור לאיש שמנהיג את המדינה, חרף ההשמצות שהוא ומשפחתו סופגים לאורך עשורים. ראש הממשלה, שבמשך שש שנים בקושי דיבר עם הציבור ושלא ממש הסביר את עצמו, הופיע פתאום מעל כל מסך ותחנה, וצלצל בפעמוני האזעקה. הציבור נענה לו בהבעת אמון אדירה ונדירה. מתברר שהרחק מעיני התקשורת והפוליטיקאים, עבור רבים, ביבי עדיין מלך ישראל.
אחרי שנתיים וחצי ומאמץ אדירים הוא בסוף סגר מעגל. כחלון עזב את הליכוד כי נתניהו לא הסכים לגבות מהלכים כלכליים־חברתיים שאותם ביקש לקדם. כעת, כשהוא מוביל מפלגה עצמאית שהממשלה העתידית תלויה בה, כחלון בעמדת כוח לכפות אותם ונתניהו מחויב ציבורית לממש אותם.
לא מריבה או טינה הפרידו בין השניים, אלא צעדים כלכליים. לכן קל יהיה להלחים מחדש את הקשר. בשונה מלפיד, לבני או ליברמן, כחלון הקפיד לאורך מסע הבחירות בכבודו של ראש הממשלה ונמנע ממתקפות אישיות נגדו. שני שותפיו הבולטים של כחלון, יואב גלנט ומייקל אורן, היו בעצמם במעגל הקרוב לנתניהו, ובסך הכול היחסים איתם נותרו תקינים. בקיצור, כחלון הכין את הקרקע לחבירה מחודשת לנתניהו.
אגב, הוא גם מחזיק בהשקפת עולם קפיטליסטית דומה. טענתו היחידה היא שנתניהו לא מיישם את השקפתו שלו לטובת החלשים, ואת זה הוא מתכוון לשנות. כחלון הניח את כל עתידו הפוליטי על כף המאזניים. הסיכון השתלם.
כפי שקורה פעמים רבות בפוליטיקה, שיגעון הגדלות של יאיר לפיד היה זרע הפורענות. תחילה, בעודו שר, התפתה לפיד להאמין לדימוי המזלזל שחבורת אריק שרון (שמאיר דגן נמנה עליה) והתקשורת יצרו לנתניהו, במקום לבחון כיצד באמת מתנהל האיש שבממשלתו הוא מכהן. אחר כך שגה גם בהערכת יחסי הכוחות.
הוא חשב שעם 19 מנדטים יוכל להחליף את נתניהו או להכתיב לו מהלכים, שהרי נתניהו "הפחדן והלחיץ", "רק רוצה לשבת על הכיסא ולא לעשות כלום". נתניהו אמנם הזהיר מספר פעמים, והדבר כמעט לא הגיע לידיעת הציבור, שההתנהגות הסרבנית של לפיד תביא לפירוק הממשלה. אך יו"ר יש עתיד היה בטוח שנתניהו ימצמץ ראשון, ולכן הגדיל את גובה ההימור.
אלא שאז נתניהו הפתיע. נאמן להבטחתו פירק את הממשלה, ובניגוד לקריאת המצב של לפיד הלך לבחירות. גם בקזינו הזה, העיתונאי בדימוס בחר את הקוביות הלא נכונות. הוא נשבע שביבי לא יהיה ראש ממשלה, ובניגוד לכחלון ירד לדיוטות נמוכות, לא בחל בהשנאה והסתה ותקף את נתניהו אישית. התוצאה: קפיצה מפוארת מ־19 מנדטים ל־11, הפסד כס השר השלישי בחשיבותו בממשלה ובקבינט, אובדן מעמד הסיעה הגדולה בכנסת ומעבר בטוח מכוח אדיר בקואליציה לספסלי הדברנים באופוזיציה. אח, איזה ניצחון.
משהו בחושיו של מי שנחשב פעם לממולח מבין הפוליטיקאים, השתבש קשות. יו"ר ישראל ביתנו פועל כבר שנתיים בניגוד לאינטרס של עצמו. הטעות הראשונה הייתה כאשר מי שהצהיר במשך שנים שהתהליך המדיני חסר תוחלת ושאבו־מאזן אינו פרטנר, חיבק פתאום את יוזמת השלום של ג'ון קרי. התפנית נתפסה כלא אמינה, והסיסמה המוצלחת "מילה זו מילה" התרוקנה מתוכן.
הטעות הבאה הייתה פירוק השותפות עם הליכוד בתחילת 'צוק איתן'. היא התפרשה ובצדק כמעשה פוליטי־אינטרסנטי בעת מלחמה. השגיאה השלישית והחמורה ביותר הייתה הסירוב של ליברמן להקים ממשלה צרה עם החרדים. נתניהו, בנט, דרעי וליצמן רצו. איווט הטיל וטו, וכך קדח חור בספינה של עצמו. קשה להאמין שיקבל את תיק הביטחון, אך אפילו אם יחלץ מנתניהו תיק בכיר, ברור שכוחו נחלש משמעותית. סיעתו קטנה בחצי, תדמיתו נפגעה קשות, וחלומו להתיישב על כס ראש הממשלה נגוז לשנים רבות. גם את הבסיס של הקול הרוסי ליברמן למעשה איבד. לקראת הבחירות הבאות הוא יהיה חייב להמציא את עצמו מחדש, או לפרוש.
שלא בטובתו, הלוחם מסיירת מטכ"ל מצא את עצמו בתפקיד הילד החבול של הבחירות. בנט חטף מימין (ישי, מרזל, רבנים), ומשמאל (נתניהו, כחלון). היו לו כמובן טעויות לאורך הדרך, אך לא בגללן הפסיד שליש מכוחו הפרלמנטרי. קהל תומכיו הגדיל ראש ושכב על הגדר. הוא עשה זאת לא רק עבור נתניהו, אלא גם בשביל בנט עצמו, שהרי אם נתניהו מפסיד - בנט באופוזיציה. ספק אם יו"ר הבית היהודי יכול היה לעשות משהו נגד הזליגה הזו.
בנוסף, מרגע שאלי ישי נכנס למרוץ, וכשהיה ברור שלא ניתן לעצור אותו, נכון היה להימנע מירי בתוך הנגמ"ש. כך שבהקשר הזה בנט גילה אחריות. ואחרי כל זה, יש חשבון נפש שבנט ושותפיו בכל זאת צריכים לעשות. על יו"ר הבית היהודי להתכנס עם חבריו ולהחליט לאן פניו. מפלגת שלטון – יעד שנראה לא מעשי לאור השתקמות הליכוד – או מפלגה מגזרית. עד היום רקד בנט על שתי החתונות. זו תפיסתו וזו שאיפתו. פרשת אוחנה והבחירות בכלל הראו שהציבור הדתי לא בשל לדואליות הזו. קשה ככל שתהא, מוטב לקבל את ההכרעה במודעות נשלטת ולא במשבר מתגלגל.
יו"ר יחד הוא יהודי יקר עם כוונות טובות. אבל, מה שהיה ברור מראש שיקרה, קרה. ישי ואחרים חייבים להסיק מסקנה חדה וברורה: מפלגה שלא מגיעה לשישה מנדטים בסקרים רציניים ועקביים, לא רצה בבחירות שכן זה מכניס את ארץ ישראל לסכנה.
שרת המשפטים לשעבר הפכה לגווייה פוליטית. היא לבדה כבר לא עוברת את אחוז החסימה, ובביתה החדש, מפלגת העבודה, היא נטע זר. לכן, כשתפוזר הכנסת העשרים, לבני תלך בדרך העמיתים שהפקירה במורד הדרך.
היא תשוב לחיים פרטיים כמו שאר הח"כים הנשכחים של 'קדימה' וה'תנועה'. ככה ייעשה למי שרמסה כל ערך של נאמנות וחברות מכוח דחף בלתי נשלט להיות ראש ממשלה. לבני תגיע לסוף דרכה, בשל נפילה באותם בורות שלפיד כשל בהם. בחודשים האחרונים הוצגו בפני הציבור שתי מציאויות. זו המדומיינת שלבני, לפיד ורבים בתקשורת תיארו בחרי אף, וזו האמיתית שהתגלתה בקלפי. לפיד ולבני יצאו לבחירות בטענה שנתניהו רע ומנותק. העם השיב להם בסטירה מצלצלת.
כמעט מושלם. זה הציון הראוי ליו"ר העבודה, על התנהלותו מאז פרוץ הבחירות. בהתמודדות הלא צפויה שנקרתה בפניו להיאבק על ראשות הממשלה, הרצוג מיצה עד תום את יכולותיו האישיות והפוליטיות. הוא נלחם כמו אריה, היה פחות מלוכלך מאחרים, ומגיעים לו שבחים על כך. גם העובדה שהביא את המחנה שלו להישג שלא נראה שנים ראויה להערכה. האם כל זה יספיק כדי להחזיר את העבודה לשלטון? לא. העבודה תתאושש רק אם תחזור בה מאוסלו, ורק אם תתחבר מחדש לשכבות הרחבות של העם. עד אז, מצפות לנתניהו שנים רבות לשלטון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם