הגנה אקטיבית בכל מחיר

בתעש עומלים על פיתוח מערכות עתידיות להגנה אקטיבית. ראיון מיוחד עם סמנכ"ל המו"פ של החברה וראש מנהלת שיריון והנדסה, על הפיתוחים האחרונים בתחום

 IsraelDefense

כאשר מזכירים את המונח 'הגנה אקטיבית' לטנקים, המערכת הראשונה שעולה למודעות היא "מעיל רוח" שפותחה על ידי רפאל והותקנה בצה"ל על טנקי מרכבה סימן 4. מדובר באחת משתי מערכות מבצעיות מסוג זה בעולם, השנייה נקראת Arena והיא פותחה על ידי רוסיה. המערכת הרוסית נחשבת מבצעית אך אין עדויות מוצקות לשימוש בה בשעת קרב מלבד שמועות שהיא נוסתה במלחמת צ'צ'ניה השנייה. לעומת זאת, עדות לטבילת אש של מערכת מעיל רוח העולם קיבל במרץ 2011 כאשר רקטת נ?ט מסוג RPG שנורתה מטווח קצר לעבר טנק מרכבה סימן 4 של צה"ל בסמוך לגבול עם רצועת עזה נוטרלה על ידי המערכת. המערכת גם הצליחה לעורר גלים בתקשורת כאשר במסגרת מבצע 'צוק איתן' היא אפשרה לטנקים של צה"ל לפעול בחופשיות בסביבה משופעת טילי נ"ט כמו העיר עזה וסביבותיה. 

מערכת נוספת שפיתחה חברת תעש הישראלית בשם "חץ דורבן" לא זכתה לכותרות מכיוון שטרם נכנסה לפעילות מבצעית, אך מדובר במערכת שמספקת ביצועים שאינם פחותים מאלו של מעיל רוח או ARENA הרוסית. כך לפחות מראות תוצאות הניסויים שמציגה החברה. עם זאת, בחודש דצמבר האחרון החליט משרד הביטחון לפתח מערכת הגנה אקטיבית אחת לצה"ל, והוא אילץ את התעשיות לשבת סביב אותו שולחן ולפתח מערכת שתיתן לצה"ל את היתרונות של שתי המערכות במערכת חדשה. אם תרצו: 'מעיל רוח' דור ב'. 

כדי להבין יותר טוב מה עושה מערכת חץ דורבן, יצאתי למטה תעש לשיחה עם דני פרץ ? סמנכ"ל המו"פ של החברה, ועם חיים קרת ראש מנהלת שיריון והנדסה. כבר בתחילת השיחה הובהר לי שהמטרה בפיתוח "חץ דורבן" הייתה לספק לטנק הגנה אולטימטיבית לטנק בפני כל איום. "כדי לעשות זאת, בנינו את הפתרון בשכבות", מסביר פרץ. "אם אחת נכשלת, השנייה מגבה אותה". 

איום הייחוס של המערכת הוא טיל נ"ט שחודר את הטנק דרך מטען חלול. "זה חומר נפץ שבנוי בצורה מסוימת שיוצרת מוט ארוך של נחושת שיודע לחדור כל דבר. קורנט יודע לחדור יותר ממטר פלדה", מסביר פרץ. "הרעיון היה איך להוריד את הטיל לפני שנוצר הסילון הזה. אם עשית את זה, אתה יודע להגן בפני כמעט כל דבר". הפתרון של תעש מבוסס על ארבע שכבות. השכבה הראשונה והכי קרובה לטנק היא מיגון פאסיבי/ריאקטיבי. לא מדובר בחלק מחץ דורבן, אלא במיגון הבסיסי שיש לכל טנק מרכבה בצה"ל שפותח ומיוצר על ידי תעש. זוהי השכבה האחרונה לפי שהאיום פוגע בטנק ובצוות אם הוא הצליח לחדור את כל השכבות האחרות. 

'מעל' המיגון הבסיסי יש את חץ דורבן שמורכבת משלוש שכבות - השכבה הראשונה נותנת התרעה ומורכבת ממכ"מים של ראדא עם אמצעים אלקטרו-אופטיים ואופטיים. השכבה השנייה היא הגנה רכה שאמורה להטעות את מפעיל טיל הנ"ט באמצעות פנס לייזר עוצמתי. בצורה כזו, המפעיל חושב שהמטרה היא במיקום רחוק מהטנק, והוא למעשה משכיב את הטיל על הרצפה לפני שהטיל פוגע בטנק. שכבה זו רלוונטית לטילי נ"ט מדור 2. טילים מתוחכמים יותר כמו הספייק של רפאל פועלים עצמאית, ולכן הטעייה מסוג זה לא רלוונטית לגביהם. 

שכבה שלישית היא 'קיר פלדה' שעוצרת טילי נ"ט מכל הדורות. כאן מדובר במיירט שנורה לכיוון האיום ומתפוצץ במרחק של 50-80 ס"מ מהאיום, במרכז המאסה, ולמעשה שובר את טיל הנ"ט לשני חלקים. בתעש מסבירים שנטרול האיום בצורה כזו מספק יתרון בכך שהאיום לא מופעל (מתייזם). "ב-RPG יש גביש דייזו-אלקטרי בחזית שצריך לקבל מכה כדי לייזם אותו. אנחנו נותנים לו מכה מהצד ולכן הוא לא מתפוצץ. בטילים אחרים יש כיפת קצר. צריך להקריס אותה כדי להפעיל את הרש"ק. אבל  אתה בא מהצד ולא מקריס אותה. גם כאשר יש לך מד תאוצה, המכה היא מהצד ולא מקדימה ולכן הוא לא מופעל. לא נגיד שאחד ממאה לא יופעל, אבל מרביתם לא מופעלים וזה יתרון אדיר", מסביר פרץ. 

כאשר פיתחו את המערכת בתעש, האב טיפוס המקורי כלל ששה קני שיגור. אחר כך בצה"ל ביקשו להוריד לארבעה, שניים מכל צד. ההטענה של המיירטים נעשית מחוץ לצריח של הטנק, בשיטה מהירה שלוקחת כמה דקות בודדות. יחד עם זאת, בסביבה משופעת צלפים, הטנק צריך להיות מאחרי מגנן. באופן דומה צריך להטעין את מערכת מעיל רוח. 

בנוסף ליכולת ההגנה על הטנק, המערכת יודעת גם לאתר את מקור הירי. זה חשוב משתי סיבות - כדי שלא ירו עליך שוב, אבל גם שלא ירו  על יתר הכוח לצדך. המערכת מתמודדת עם טילים שיורים על הטנק מכמה עשרות מטרים או עם כאלו, כמו הקורנט, שיורים ממרחק של קילומטרים. היא עושה זאת באמצעות חישוב אחורה של מסלול הירי. בתעש אומרים שהיא נותנת דיוק של 10-30 מטרים. "זה לא פין-פוינט, אבל זה מספיק כדי להמשיך לטפל באיום", מסבירים בחברה. 

בידול עיקרי בין המערכות טמון ב?יפול בפגז קינטי (או חודרן קינטי). מעיל רוח מטפלת באיום עם רש"ק קרבי, וחץ דורבן יודעת לטפל גם בפגז קינטי. זה מוט טונגסטן (Tungsten) ארוך בצורה של חץ עם קצה מחודד וסנפירים מייצבים. כדי שהפגז יתאים לקליבר התותח של הטנק הוא מוקף במעטפת פלסטיק הנקראת "מנעל", הנפרדת מהקליע לאחר יציאתו מהתותח. תעש, רפאל וחיל החימוש של צה"ל היו חלוצים בעולם בפיתוח פגזים חודרי שיריון כאלו והראשון שנכנס לשימוש בצה"ל נקרא בשם "ליטוף". פגזים כאלו שימשו את חטיבה 421 במלחמת יום הכיפורים מול השיריון המצרי בעת שהייתה ראשונה לצלוח את תעלת סואץ. 

"זה מוט דק וארוך שיוצא מהקנה במהירות של 1600 מטר/שניה. עומק החדירה שלו כאורך המוט. איך עוצרים אותו? מטים אותו באמצעות פיצוץ", מסביר פרץ. "הרעיון הוא להטות את זווית מעופו ואז הוא לא פוגע עם הקצה המחודד אלא עם הגוף ומאבד אנרגיה. האידיאל הוא לסובב אותו ב90 מעלות. אבל זה קשה מאד. בפועל, מספיק להטות את זווית מעוף הקליע ב-7 מעלות כדי שהוא יאבד 80 אחוזים מהאנרגיה שלו ויחדור מקסימום של 30-40 מ"מ שיריון. נגמש קל הוא יחדור גם ככה ויגיע מצד לצד. אבל לטנק הוא לא יעשה נזק. קליע כזה עולה כמה אלפי דולרים והוא זול מאוד יחסית לסוגי פגזים/טילים אחרים".

מה ההיגיון בפיתוח מערכת כזו? 

אמנם מערכת הגנה אקטיבית לטנק היא לכאורה פסגת השאיפות של כל מצביא מודרני, אך במציאות, מלבד ישראל ורוסיה, אף מדינה לא רכשה מערכות כאלו. למעשה, נראה כי על אף הטכנולוגיה פורצת הדרך, מדינות לא קופצות על הרעיון ועדיין לא מצטיידות במערכות כאלו. "הרבה מדינות מנסות לפתח מערכות כאלו בצורה עצמאית - עד היום ללא הצלחה. אחרות עושות שיתופי פעולה עם כאלו שכבר פיתחו. זה כיוון שכולם הולכים אליו", אומר קרת. "הבעיה היא המחיר וההגדרה של המערכת תחת המושג Killer Robots. זו מערכת שעובדת בצורה אוטונומית לחלוטין ללא התערבות מפעיל אנושי, ולמרות שהיא הגנתית, היא יורה חימוש לעבר האיום. 

"הסיבה לאוטונומיות היא מהירות התגובה הנדרשת לטיפול באיומים כמו טיל נ"ט או פגז קינטי. בן אדם לא מסוגל לעשות זאת. במדינת ישראל, הסיבה לפיתוח מערכת כזו היא הגנה על חיי אדם. לעומת זאת בעולם, עדיין קיימת רתיעה ממערכות אוטונומיות. גם אם הן נועדו להגנה. הלקוח?ת מעלים שאלות כמו מה קורה לצוות, מה קורה לסביבת הטנק, האם מערכת אוטונומית שפועלת ללא התערבות הצוות זה מקובל או לא מבחינה אתית. כל אלו שאלות שעולות בצבאות בעולם בהקשר מערכות כאלו". 

בהיבט המחיר, כדאיות המערכת נמדדת ביחס לנזק הפוטנציאלי של הטנק. אולם, בתעש אומרים שיחס כזה לא מצדיק השקעה במערכת הגנה אקטיבית. לפי פרסומים גלויים, מערכת "מעיל רוח" עולה כ-300,000 דולרים וצפונה. עלות התיקון של הטנק זניחה ביחס לעלות זו. צריך לזכור שגם למערכת ההגנה יש תחזוקה, כך שבשורת המחיר, לא בטוח שזה שווה. 

בהיבט המבצעי, יש למערכת כזו יתרון אדיר אומרים בתעש. "הלוחמים מרגישים שהם בטוחים והם נלחמים אחרת. במלחמת לבנון הראשונה נכנס המיגון הראקטיבי למלחמה. היו מקרים שבהם שריונאים פירקו פלטות מטנקים שנפגעו, הרכיבו על שלהם, ונלחמו אחרת לגמרי. הם הרגישו בטוחים בשדה הקרב. הם לא מפחדים לעלות לעמדה וזה משפיע על תוצאות הקרב", מסביר פרץ. 

קרת מוסיף סיבה נוספת, והיא שמדינות בעולם לא נלחמות במתארים כמו צה"ל. "לכן, אין לחץ להתקין את המערכות הללו", אומר קרת. "בנאט"ו מנסים לייצר תקן למיגון אקטיבי. זה עדיין בשלב הטיוטה, אבל בכיוון. גם היצרנים של הטנקים מנסים לפתח מערכות כאלו או לעשות שיתופי פעולה עם חברות שכבר פיתחו. בעולם זה לוקח יותר זמן לאמץ מערכות כאלו".  

למה צה"ל בחר ב"מעיל רוח"? 

לפי פרץ, התחילו לחשוב על המערכות האלו לפני כ30 שנים. אז לא הייתה יכולת טכנולוגית לעשות זאת כמו היום, אבל הרעיון לעצור טילים קיים הרבה זמן. "בשלב מסוים בהיסטוריה רפאל ותעש עבדו על הרעיונות הללו. זה לקח הרבה זמן. חלק מהמימון הגיע ממשרד הביטחון ומרבית תקציב הפיתוח הגיע מתקציב החברות. רפאל הייתה במצב כלכלי טוב יותר מתעש, וזה אפשר לה להשקיע בזה יותר משאבים. ב2006 לאחר מלחמת לבנון השנייה, משרד הביטחון רצה מערכת, ורפאל הייתה מוכנה יותר. הרעיון היה לאחר מכן לעשות תחרות בין החברות כדי לראות אם יש מערכת טובה יותר". 

למרות ההיסטוריה, בתעש שמים את מה שהיה בצד ומסתכלים קדימה. "נכון להיום הצבא הגדיר את הדרישות מהמערכת, ורפאל, תעש ואלתא צריכות לשבת סביב אותו שולחן לסדרת פגישות", אומר קרת. "המטרה היא לעשות סיעור מוח?ת משותף ולהגיע למערכת אחת שעונה על דרישות הצבא. בסוף התעשיות יצטרכו גם להגיע למודל עסקי שממנו כולם ירוויחו. בסוף שאתה עוזב את המהנדסים לעשות את העבודה, לא אכפת להם אם הם ברפאל, תעש או אלתא. יש להם מטרה והם משיגים אותה. המערכת החדשה תהיה יותר טובה מ'מעיל רוח' 'וחץ דורבן' לחוד". 

בתעש יודעים גם לומר שתהליך ההפרטה של החברה לא ישפיע על פיתוח המערכת. נהפוכו. לצד פיתוח המערכת לטנקים, פיתחו בחברה גרסה קלה יותר לרכבים קרביים קלים בשם "חץ זוהר". במקרה זה מדובר במערכת הגנה בפני טילי נ"ט בלבד, ללא הגנה בפני קליע קינטי. המערכת כוללת עמדת נשק ומערכת הגנה אקטיבית משולבת. ברגע שיורים על הרכב טיל נ"ט, המערכת מנטרלת את עמדת הנשק, פונה אל האיום ומשמידה אותו באמצעות ירי של מיירט. לאחר מכן היא חוזרת להיות עמדת נשק. כל זה באופן אוטונומי לחלוטין במהלך נסיעה. "המערכת שלנו יודעת לתת הגנה לנגמ"ש M113 , האמרים, נגמ"ש הנמר ועוד כלים מאותה משפחה", אומר פרץ. 

ומה עם זירת הים והאוויר? בתעש אומרים שנכון להיום ספינות ומסוקים לא מאויימים כמו טנקים. "לפני הרבה שנים רצו לפתח הגנה אקטיבית על מסוקים", מסביר פרץ. "אני יכול להגיד לך שיום אחד זה יהיה. מדובר בשיקול של יחס בין גודל האיום לנזק שנגרם למסוק בשגרה. מערכת כזו שוקלת הרבה ומזיזה את מרכז הכובד של המסוק. ברגע שיהיו איומים, תהיה מערכת. אנחנו חושבים גם על נכסי אנרגיה בים. במפא"ת התחילו לדחוף את זה מול שלושת התעשיות הגדולות, ואנחנו פועלים בכיוון פיתוח מערכת שתגן על אתר כמו אסדה".

עוד היבט לפיתוח המערכת העתידית שחושבים עליו בתעש הוא שאלת ההגנה על טנק בודד או על קבוצת טנקים. בתיאוריה, טנק יכול להגן על טנק אחר שנוסע לידו. מעשית, זה לא קורה היום. "כדי לעשות זאת, אתה צריך מכ"מ יותר חזק, ומיירט לטווח רחוק יותר. זה מקפיץ את עלות המערכת ומוריד את הכדאיות שלה", מסביר פרץ. "זה תלוי בדרישות הצבא. אם הצבא רוצה להגן על מסגרת שיריון (כמה טנקים) אז אתה מפתח את המערכת בצורה מסוימת. אם המטרה להגן על טנק אחד, זה פיתוח בדרך אחרת".