ההישג האיראני במו"מ: דרדור יחסי ישראל-ארה"ב
לאחר אינספור דחיות צפויות המעצמות ואיראן להציג בסוף השבוע "הסכם מסגרת", שייתן קווים כלליים להבנות. אבל ההישג האיראני העיקרי הוא הטריז העמוק שנתקע ביחסי ישראל־ארה"ב
רגע ההכרעה מתקרב: עוד ארבעה ימים לדד־ליין של ה־31 במרץ. ארבעה ימים של שיחות מרתוניות בלוזאן שבשווייץ, שם נאספים מאז אתמול נציגי איראן והמעצמות. בסוף השבוע הזה יגיעו לשיאן שיחות הגרעין שהחלו לפני 16 חודשים. זהו שיאו של הניסיון הבינלאומי לעצור את הריצה האיראנית אל הפצצה, בתמורה להסרת הסנקציות.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הדד־ליין המקורי היה כזכור נובמבר 2013, כאשר איראן וחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון פלוס גרמניה חתמו על הסכם זמני להקפאת תוכנית הגרעין בתמורה להקלות מסוימות בעיצומים. אז הוחלט גם על משא ומתן למשך שישה חודשים נוספים, שבסופם אמורים היו הצדדים להגיע להסכם מחייב. ששת החודשים נגמרו, וביולי 2014 הוסכם על הארכה לארבעה חודשים נוספים שהסתיימו בנובמבר האחרון, אולם אז הוחלט על ארבעה חודשים נוספים של משא ומתן. נקבע ש־31 במרץ יהיה התאריך הקובע.
מה צפוי לקרות בסוף השבוע הקרוב? כשמזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי שרטט את קווי המתאר של ההארכה האחרונה, הוא קבע שהיא תורכב משתי פאזות. הפאזה הראשונה מגיעה לקצה בסוף השבוע הנוכחי, והציפייה היא שבמהלכו יוכרזו עיקרי העסקה המתגבשת. זה לא אמור להיות מסובך. זהו הסכם שכל אדם אמור להבין בצורה תמציתית ומדויקת מה יש בו. זה גם התנאי לכך שהדיונים יימשכו לתוך הפאזה השנייה, שאמורה לכלול עבודה מדוקדקת על הפרטים הטכניים, לצורך אימות ופיקוח על דרישות ההסכם.
הפאזה הזו אמורה להסתיים בסוף יוני. זהו הדד־ליין האמיתי. האם זה מה שבאמת יקרה? על פניו, זהו אכן התסריט. נשיא ארה"ב ברק אובמה נראה נחוש מאי־פעם לחתום על הסכם גרעין עם איראן. זו אמורה להיות המורשת שתגדיר את נשיאותו. "אילו היה הדבר תלוי במזכיר המדינה, הוא כבר היה סוגר את הפרטים עם שר החוץ האיראני על ארוחת צהריים", אומר קרייג אונגר, סופר ועיתונאי אמריקני החוקר זרמי עומק בפוליטיקה האמריקנית.
כמעט כל השותפות למשא ומתן התבטאו בדרכים שונות בשבועיים האחרונים על כך ש"הושגה התקדמות ניכרת". רוב הפרשנים מעריכים כי גם העמדה הצרפתית הנוקשה תתיישר בסופו של דבר עם העמדה האמריקנית. אם לא יקרה משהו יוצא דופן, בסוף השבוע יכריזו איראן והמעצמות על "הסכם מסגרת". אלה מילות המפתח. משהו שלא עולה לכדי הסכם, אך מצייר במשיכות מכחול רחבות את קווי המתאר המתגבשים. שום דבר כנראה לא ייקבע במסמרות בסוף השבוע. הסיבה העיקרית היא החשש האיראני מפני סינדולם בהסכם שבו הסרת הסנקציות היא תוצאה של ההסכם ולא חלק ממנו.
עמדת המעצמות גורסת שפרטי תהליך הסרת הסנקציות יידונו רק בשלב הבא. כך שגם אם יוכרז השבוע על הסכם מסגרת כלשהו, ההערכות הן שהדיונים הטכניים בהמשך עלולים לחרב את ההבנות. זהו החשש האיראני העיקרי. המנהיג העליון עלי חמינאי כבר אמר כי זהו החלק הבוגדני ביותר בעמדה האמריקנית.
שר החוץ האיראני, מוחמד ג'וואד זריף, התבטא במהלך הלווית אמו של הנשיא רוחאני שהתקיימה ביום רביעי השבוע, כי הסרה מיידית של הסנקציות היא תנאי לחתימה על הסכם הגרעין. איראן דורשת כי הסנקציות שהוטלו עליה בתחומי האנרגיה והבנקאות יוסרו לאלתר, בעוד שעמדת המעצמות היא כי מדובר בתהליך הדרגתי. החשש המרכזי של המעצמות נוגע לפרטי תוכנית העשרת האורניום האיראנית. איש אינו חולק על זכותה של איראן להעשיר אורניום למטרות אזרחיות.
הנחת היסוד של המעצמות היא שאיראן יכולה לייבא את האורניום הדרוש לה לצרכים אזרחיים כפי שעושות רוב המדינות. אך מכיוון שאיראן מסרבת להסדר כזה, יש חשש עמוק שהיא עומדת על זכותה להעשיר אורניום כדי שתוכל לייצר פצצה משלה בבוא העת.
נכון להיום יש לאיראן כעשרת אלפים צנטריפוגות שהעולם יודע על קיומן. הדרישה המקורית מאיראן הייתה לחסל את כל מלאי הצנטריפוגות. הדרישה הזו הוכחה כידוע כנון־סטרטר. במהלך השיחות התברר שמספר הצנטריפוגות שיותר לאיראן להחזיק נע בסביבות ה־6,000, בכפוף לסדרה ארוכה של תנאים שנועדו להגביל את יכולתה של טהרן לצבור אורניום מועשר שיאפשר לה לפרוץ במהירות לייצור פצצה. פרק הזמן המקובל על המעצמות הוא שנה. זה גם החלק המורכב הכולל ירידה לעומק לפרטי פרטים טכניים, הכוללים משטר בקרה ואימות מודיעיני רגיש במיוחד.
הנושא השני שעל סדר היום הוא גורלו של כור המים הכבדים באראק. בנייתו של הכור הזה טרם הושלמה. בשנה שעברה עצרו האיראנים את הבנייה, על פי דרישת המעצמות. אם תושלם הבנייה יוכל הכור להפיק פלוטוניום לצורכי ייצור נשק גרעיני. יש עוד שורה ארוכה של מהמורות בדרך לחתימה על ההסכם, שישראל כידוע מתנגדת לו בטיעון ש"עדיפה אי־חתימה על הסכם מאשר הסכם רע".
אי־אפשר להגזים במה שמונח על כף המאזניים. ברמה הגיאו־פוליטית מדובר בניסיון אמריקני לחתור לדטאנט (הפסקת המתיחות) גרעיני עם איראן, על כל השלכותיו, ובראשן מרוץ חימוש במזרח התיכון. אולם נזקו של התהליך בדרך להסכם רב על תועלתו. בחודשי המשא ומתן השיגו האיראנים הסרה משמעותית בסנקציות, אבל זה החלק השולי. הרצון להתקדם במגעים עם טהרן גרם לוושינגטון להעלים עין מנוכחות כוחות איראניים בעיראק, בלבנון, בסוריה ובתימן.
מנהיג כורדי העריך בסוף השבוע שעבר כי בעיראק יש נכון להיום לא פחות מ־30 אלף לוחמים איראנים. קאסם סולימאני, מפקד 'כוח קודס' – הזרוע הארוכה של משמרות המהפכה האיראניים, נצפה בחודשים האחרונים בכל רחבי המזרח התיכון. הוא כבר לא מסתתר. גם ברמת הגולן הוסר הלוט מעל נוכחותם של אנשי משמרות המהפכה. בתימן, שעד לא מכבר נחשבה הצלחה אמריקנית, נאלצו כוחות ארה"ב שעוד נותרו שם להתפנות בסוף השבוע מפני גל השבטים החות'ים הנתמכים על ידי טהרן. אבל ההישג האיראני העיקרי במהלך חודשי המשא ומתן הוא הטריז העמוק שנתקע ביחסי ישראל־ארה"ב.
השבר באמון לא החל בנאום נתניהו בקונגרס, גם לא במאמר שהתפרסם השבוע ב'וול־סטריט ג'ורנל' שלפיו ישראל שיתפה חברי קונגרס אמריקנים במידע שהשיגה כשריגלה, לטענת הכותב, אחר שיחות הגרעין בין איראן למעצמות, במטרה לחתור תחת מהלכיה הדיפלומטיים של ארה"ב. בוושינגטון נטו השבוע להדחיק את העובדה שבמשחק ההאשמות ההדדי האמריקנים היו "אלה שהתחילו".
השבר החל זמן קצר אחרי בחירתו של חסן רוחאני לנשיא איראן. לפני יותר משנתיים התברר למוסד הישראלי שארה"ב ניהלה במשך חודשים ארוכים משא ומתן עם איראן. השיחות נערכו בעומאן, בחסותו של הסולטן קאבוס, והיו שותפים להם נציגים אמריקנים רמי דרג, כולל סגן הנשיא ג'ו ביידן. ארה"ב לא שיתפה אז את ישראל בידיעה על עצם קיומן של השיחות.
האמון הנדרש בין שתי ממשלות, שהן גם בנות ברית קרובות, לא היה שם מלכתחילה. זה לא רק הפער שהלך והתרחב בין האינטרסים הישראליים והאמריקניים. זה הקוקטייל הרעיל שנוצר לא רק כתוצאה מהניגוד בין השקפות העולם השונות של נתניהו ואובמה, אלא גם מהאינטראקציה הפרסונלית ביניהם. אז נכנסה גם פרשת הנאום בקונגרס ובעקבותיה הזובור האמריקני נגד נתניהו. תחילה בפרשת "הערבים באים בכמויות אדירות לקלפי", והמשכה בהדלפה השבוע ל'וול־סטריט ג'ורנל'.
שאלתי את קרייג אונגר אם זוהי נקמה ספציפית של אובמה בנתניהו או משהו עמוק יותר. "גם וגם", השיב אונגר. "בעיניים דמוקרטיות, נתניהו, שלדון אדלסון והרפובליקנים הם כוח אחד. המשולש הזה יכול להעביר כל דמוקרט על דעתו. נתניהו מתערב כבר שנים בפוליטיקה אמריקנית פנימית. עדי כדי כך שלפעמים נדמה שהוא מנסה להיות חלק משינוי המשטר בארה"ב. אני לא חושב שבישראל מבינים עד כמה הוא הרחיק לכת בעיניים אמריקניות. הוא מחבל במדיניות החוץ האמריקנית".
אתה מגזים, אמרתי לאונגר. עדיין לא סיימת להתלהב מהנסיעה האחרונה שלך לטהרן. "יכול מאוד להיות", השיב אונגר, יהודי ניו־יורקי חם מזג, שמחזיק בביתו ספר עם הקדשה חמה מפרופ' בן־ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה. עד היום הוא לא מפסיק להתפעל ממנו.
"הבעיה היא שביבי מעדיף להתעלם", הוא אומר. "מי היו הלוביסטים הכי חזקים באיראן בשנות ה־90? לא חברת הענק 'הליברטון' שנוהלה על ידי סגן הנשיא לשעבר דיק צ'ייני? ומי לדעתך יהיו הראשונים שיפתחו משרד בטהרן? כבר שנה מתקיימות פגישות בין משרד הנפט האיראני לנציגים של חברת אקסון האמריקנית. ומה יקרה כשיתחילו לזרום המיליארדים לשיפוץ ולרכישת מטוסי בואינג אמריקניים חדשים על ידי 'איראן אייר'? "מה שאני רוצה לומר זה שההתנהלות של נתניהו היא לא משהו חדש. הוא עשה את אותו הדבר גם לקלינטון. לא בסדר גודל של נאום בקונגרס, אבל המנגנון ההתנהגותי, מהלך אחר מהלך, היה כמעט זהה".
אונגר מפנה אותי לקטע מספרו "House Of Bush, House Of Saud", שכיכב שבועות ארוכים ברשימת רבי המכר של ה‘ניו־יורק טיימס‘ ועוסק בנשיא בוש הבן ומלך סעודיה הקודם. אונגר מתאר בספרו כיצד בינואר 1998 לחץ הבית הלבן על נתניהו לחדש את השיחות עם ערפאת. זאת לאחר שממשלת נתניהו הבהירה שאין בדעתה לסגת משטחי יהודה ושומרון באופן שיכול לגרום להסכם ישראלי־פלסטיני כלשהו לקרום עור וגידים.
במסגרת הלחצים האמריקניים, כותב אונגר, הוזמן ערפאת לבית הלבן ב־22 בינואר. במקביל הוזמן גם נתניהו. אולם ראש הממשלה הקדים והגיע שלושה ימים לפני הפגישה המיועדת עם ערפאת בבית הלבן. אף שכבר נקבעה לו פגישה עם קלינטון, הוא החליט להקדים לה פגישה פומבית מאוד עם המנהיג האוונגליסטי, המטיף ג'רי פולוול. בשיחה עם אונגר תיאר פולוול כיצד זימן למפגש עם נתניהו אלף תומכים אוונגליסטים. "דיברנו כל הלילה", סיפר לאונגר.
"הכול היה סוג של עלבון מתוכנן לקלינטון", טוען אונגר. "באותו זמן היה לקלינטון הרבה על הראש. יום קודם כבר החלו לצוץ השמועות על מוניקה לווינסקי. באותו ערב נפגשו נתניהו ופולוול במלון מייפלאואר בוושינגטון. פולוול הבטיח לנתניהו לגייס 200 אלף מתומכיו האוונגליסטים כדי להעביר לנשיא קלינטון מסר הקורא להפסיק ללחוץ על ישראל, בניסיון לטרפד נסיגה משטחי יהודה ושומרון. כשנתניהו הגיע לפגישה בבית הלבן, אמר לו קלינטון 'אני יודע איפה היית בלילה הקודם'".
מאז עברו 17 שנים, אני אומרת לאונגר. "נתניהו הוא אותו נתניהו", הוא משיב. "הבעיות נשארו אותן הבעיות. בדבר אחד אין ספק: היכולת שלו לגייס את האוונגליסטים לא השתנתה". האם זה הצעד הבא בדו־קרב המסוכן בין אובמה לנתניהו? "תרגיעו", אומר אונגר. "זה לא נחוץ לאף אחד".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם