אובמה רוצה את איראן לצדו וכל האמצעים כשרים
כשראש הממשלה מתערב לאובמה בסוגיה האיראנית הסבוכה, לנשיא האמריקאי נוח לתקוף אותו בנושא הפלסטיני - הבטן הרכה של ישראל. סלע המחלוקת: רצונה של ארה"ב להפוך את איראן ללגיטימית
הבית הלבן בשירות טהרן: ה"אכן" הוא רק תירוץ. מי שעיניו בראשו, מבין שהעליהום של אובמה על נתניהו לא נולד משום שראש הממשלה השיב במילה "אכן", לשאלה האם בתקופתו לא תיכון מדינה פלסטינית. הוא אמנם אמר זאת יום לפני הבחירות בריאיון לח"מ אבל נתניהו הבהיר, לפני אותו ריאיון ואחריו, שבמישור העקרוני - ואני מוסיף: למרבה הצער – הוא עדיין מאמין בחזון שתי המדינות. אלא שלדעתו, כרגע החזון הזה לא ניתן ליישום. ככה זה בחיים. יש חזון ויש מציאות, יש אידיליה ויש ריאליה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יותר מכל אחד אחר, מי שלא היה צריך את הריאיון ב־nrg כדי לדעת מה היא עמדת ראש הממשלה, הוא ברק אובמה. משום שהנשיא האמריקני בעצמו, בחדרו הסגלגל, ראה בדיוק לפני שנה את יו"ר הרשות הפלסטינית מפוצץ את המשא ומתן עם ישראל. לאחר שנתניהו קיבל את הסכם המסגרת שגיבש מזכיר המדינה ג'ון קרי, היה זה אובמה ששאל את אבו־מאזן: "אז זו ההצעה, מה אתה אומר?" ובתגובה השיב מחמוד עבאס: "תן לי לחזור אליך". מובן שהוא לא חזר עד היום, וכך, לנגד עיניו של נשיא ארה"ב, התאדה התהליך שכישלונו היה ברור מראש.
לענייננו, אובמה מכיר את הוויתורים החמורים שראש הממשלה הסכים להם במאמץ להגיע להסכם. הוא יודע כמה פעמים דחו הפלסטינים תחנונים ואיומים אמריקניים שלא לנקוט צעדים מחרבי הסכם כמו פנייה לאו"ם, הצטרפות לארגונים בינלאומיים או חבירה לחמאס. זאת ועוד: הממשל דיבר על "הערכה מחדש של הסיכויים להגיע למדינה פלסטינית" כבר בקיץ שעבר, הרבה לפני הבחירות וה"אכן" של נתניהו.
ונקודה אחרונה. פוליטיקאי משופשף כמו אובמה חווה על בשרו כמה חלקלקות עשויות להיות הבטחות בחירות. הרי הוא עצמו הבטיח "ירושלים מאוחדת לנצח נצחים בריבונות ישראלית", כשהתמודד לנשיאות ב־2008. האם מישהו דורש ממנו לפרוע את השטר? ברור שלא. 48 שעות אחרי ההצהרה ההיא, אובמה הסביר קבל עם ועולם ש״זו הייתה מסוג ההתבטאויות הפחות מוצלחות שקמפיין בחירות מביא איתו". נתניהו אגב, בניגוד אליו, לא צריך להסתתר מאחורי התפתלויות כאלה שכן עמדתו עקבית. הוא תומך במדינה פלסטינית כאמור אך חושב שאי אפשר להקים אותה בתנאים הנוכחיים.
אז אם זה לא ה"אכן", ולא העניין הפלסטיני, מדוע אובמה יורה בנו בליסטראות? מדוע יום אחר יום לאורך השבוע הוא תקף, הצהיר והדליף? "הממשל יודע שמי שסיכל את יוזמת השלום של קרי היה מחמוד עבאס", אומר מקור מדיני בסביבת ראש הממשלה. "נתניהו שיתף פעולה עם הרעיון של הסכם המסגרת. כל עוד אפשר היה להסתייג מסעיף זה או אחר, ישראל אמרה כן. הפלסטינים הם אלה שאמרו לא. אני גם לא רואה שיש כעת פוטנציאל לתהליך מדיני בשל עם הפלסטינים או אפשרות אחרת להתקדמות רבה איתם. כך שלא בגלל זה האמריקנים כועסים. יש להם סיבה אחרת והיא איראן. נכון שהמטבע הוא פלסטיני אבל המקור להתנהגות האמריקנית הוא האיראני", הוא קובע.
שש שנים וחצי אחרי שנכנס לבית הלבן, כשהוא משוחרר מהצורך להיבחר מחדש, כשחברי מפלגתו לא מוטרדים מבחירות אמצע, כשמבטו מופנה למורשת שישאיר, וכשברור לו שמה שלא עשה עד היום כבר לא ייעשה, אובמה לא דופק חשבון. אחד מיעדי־העל שהציב הוא הסכם קבע עם איראן, ואל היעד הזה הוא חותר במבער פתוח.
אלא שבדרכו להסכם נתקל אובמה בשחקן בעל השפעה לא מבוטלת בזירה הפנים־אמריקנית: בנימין נתניהו. שחקן שלא רק מגייס דעת קהל, אלא גם בעל מהלכים בקונגרס. חמור יותר מבחינת הנשיא האמריקני: נתניהו לא עוצר באדום. ראש הממשלה הישראלי קצת חצוף. הוא מתערב במגרש הפוליטי האמריקני, ומגבה מהלכים שיש להם סיכוי לעצור את ההסכם המתהווה עם איראן, כלומר להוריד לטמיון מאמץ כביר של מערך החוץ האמריקני.
אז מה עושים? קשה לתקוף את נתניהו בהקשר האיראני, שהרי רבים מהאמריקנים תומכים בעמדתו. נוח בהרבה לפגוע לו בבטן הרכה – הסוגייה הפלסטינית. מובן שגם בעניין הזה יש מחלוקות מהותיות עם הישראלים, אך אין מה להשוות בינה ובין התהום בנוגע לאיראן. בסוגיה הפלסטינית אין שום דבר דחוף. אז מדברים על הפלסטינים אבל מתכוונים לאיראנים.
ומה באמת קורה בהקשר האיראני? החדשות נוראיות. מורסה שהצטברה במשך חצי עשור יוצאת עכשיו. כל הוויכוחים וההבדלים בין ארה"ב וישראל נפערו לתהום אדירה. ראשית, משום שהאמריקנים עומדים לחתום על הסכם הגרעין, ובנוסף, בזמן שהיינו מרוכזים בבחירות - האייתוללות נגסו במרחבי ענק של המזרח התיכון. חיילים איראנים מחליפים את הסורים ברמת הגולן. תימן נפלה לידי ארגוני חסות שיעים. בגדד נשלטת מטהרן. הקשר עם חמאס ממוחזר. ארגון החסות חיזבאללה מוכר דיו: כל זה מתרחש לנגד עיניהם של האמריקנים שמגיבים בחיוך אינפנטילי.
ואם זה לא מספיק: המנהיג הרוחני עלי חמינאי מכריז בפני ההמון "מוות לאמריקה". משמרות המהפכה שלו מתאמנים על תקיפת נושאות מטוסים אמריקניות. המפקד העליון של אמריקה אומר שלא ירקו עליו אלא ירד גשם. ולא רק שאינו מוחה – הוא שולח את אנשיו להמשיך לשאת ולתת עם אותם איראנים על הסכם שיכשיר את תוכניתם הגרעינית הגרנדיוזית. אם מישהו שאל את עצמו איך נראות טעויות היסטוריות, הנה דוגמה זועקת.
את מחזה הבלהות הזה רואים בכיליון עיניים ראש הממשלה נתניהו ואנשיו. "יש בוושינגטון אסכולה המאמינה שלאיראן וארה"ב אינטרסים משותפים וחבל שהן לא עובדות יחד. על פי הגישה הזו, איראן היא פרטנר ובן ברית בהתהוות. מי שבוחן את התנהגות הממשל האמריקני בשש השנים האחרונות רואה זאת", אומר מקור מדיני הבקי בגישת ראש הממשלה.
לדבריו, "תפיסת הממשל היא שאם נתגבר על העניין הגרעיני, איראן תהפוך להיות גורם לגיטימי, ואז אפשר יהיה לדבר איתה על הפצת הטרור וערעור היציבות. אובמה בעצם רוצה לעשות עם איראן מה שניקסון עשה עם סין".
צריך לקרוא שוב את המשפט הזה: בשעה שישראל מעריכה את איראן כמעצמה אזורית המסכנת את עצם קיומה, האמריקנים רואים בה שותפה ומעוניינים בהעצמת כוחה באזור. זו כבר לא מחלוקת קטנה על מספר הסרכזות. יש כאן קרע אסטרטגי בשאלת מקומה של איראן במזרח התיכון. ישראל רוצה איראן מוגבלת ומפוחדת. אמריקה רוצה רפובליקה אסלאמית שעושה סדר באזור. ישראל מזהירה שאיראן היא ראש הנחש. אובמה חושב שהיא ראש לפדיון נפשנו. אלה הפערים או למעשה הניגודים, ועל כן אין פלא שוושינגטון רושפת אש. ישראל בקוטב של 180 מעלות מעמדתה.
כשזו התפאורה, כל הסיבות לחשוב שהכאסח הגדול עוד לפנינו מונחות על השולחן. על פי לוח הזמנים שאובמה קבע, בימים הקרובים יעשה ג'ון קרי מאמץ אחרון להשיג הסכם עם ג'וואד זריף. אם הדבר יעלה בידו - וברור שקרי יעשה כל שלאל ידו כדי שיעלה בידו - צפוי בארה"ב קרב אימתני בין הקונגרס לאובמה. המאבק לא יהיה רק על תמיכה או התנגדות להסכם, אלא על שאלת מחויבותו של אובמה להביאו לאישור הקונגרס.
"אם יהיה הסכם, עומד להיות קרב חוקתי היסטורי בין הממשל לקפיטול (בית הנבחרים והסנאט, א"כ) שכמותו לא נראה מאז 1919", אומר דיפלומט ישראלי המכיר את הזירה האמריקנית לעומקה. "הנשיא ווילסון יזם את הקמת חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם השנייה, ורצה כמובן לצרף אליו את ארה"ב. בדיוק כמו שאובמה אומר כיום, ווילסון טען שעל פי החוקה מדיניות חוץ נתונה באופן בלעדי לנשיא ולכן אין כלל צורך באישור הסנאט. אבל הסנאט התעקש, וכמו בימים האלה המאבק היה על השגת 67 קולות שיגברו על הווטו של הנשיא. בסופו של העימות, הסנאט ניצח וארה"ב לא הצטרפה. זה מה שצפוי לנו", הוא מעריך.
"אובמה כבר עושה הכול כדי שההסכם לא יגיע לאישור הסנאט. הוא דיבר באופן אישי עם כל אחד ואחד מהסנטורים הדמוקרטים שעשויים לתמוך בדרישה הרפובליקנית להביא את ההסכם לאישור. הוא כבר השיג דחייה של החוק להחמרת הסנקציות וכמובן מתכוון להטיל עליו וטו. הרפובליקנים יטענו שההסכם עם איראן חייב לבוא לאישור שני הבתים, מכיוון שהם אלה שאישרו את הסנקציות על איראן ולכן רק הם רשאים לבטל אותן. כל הסימנים מראים שהעניין יגיע לפתחו של בית המשפט העליון בארה"ב ולכן העניין יימשך שנים", מנתח המקור הישראלי.
במצב רגיל היינו אומרים שוויכוח על הפרדת רשויות בתוך ארה"ב הוא עניין פנימי, וככזה הוא נמצא מחוץ לתחום עבור ישראל. אבל המצב אינו רגיל. ומבחינת ראש הממשלה ואנשיו, הקונגרס הוא הזיז האחרון שאפשר להיתלות בו כדי לעצור את ההסכם. נתניהו ייתלה בו בכל כוחותיו. "אנחנו לא עושים לובינג בתוך הקונגרס. אנחנו גם לא נגיד ספציפית מה חברי הקונגרס צריכים לעשות. אלה קווים שאסור לעבור", מדגיש המקור הישראלי.
"אבל ישראל לא תהסס להציג את הספקות שלה על ההסכם, אם וכאשר ייחתם. זה הקו שראש הממשלה הלך בו בנאום לפני שני הבתים. הוא לא נכנס לצעדים קונקרטיים שיש לעשות אלא שמר על זהירות ורק הציג את סימני השאלה. ממרחק הזמן נראה שהקו הזה השתלם. לפני כן דעת הקהל עסקה רק בדאעש. עכשיו שוב מדברים על איראן".
האם אפשר בכל זאת להרגיע את היחסים עם אובמה? בסביבת ראש הממשלה משוכנעים שחרף הכעס, לממשל אין מנוס מפיוס עם ישראל כי אין ברירה אחרת. הניסיון הפתלתל במזרח התיכון מלמד שיש משהו בדבריהם ושבסוף ארה"ב וישראל מוצאות דרך ליישב את ההדורים.
מקרה אחד מ־1990 יכול ללמד כיצד: ראש הממשלה המנוח שמיר והנשיא בוש האב נפגשו בבית לבן. "מה עם ההתנחלויות", שאל בוש. שמיר השיב, "נו פרובלם", והשניים נפרדו כשכל אחד הבין דבר אחר. שמיר התכוון שההתנחלויות אינן בעיה ולכן אין מניעה להמשיך לפתח אותן. בוש הסיק שהן לא יהוו בעיה כי שמיר יפסיק איתן. המחלוקת הייתה גדולה ובוש טען בריש גלי, "הוא ישב כאן על הכיסא ושיקר לי". את ההדורים יישב סדאם חוסיין שפלש לעיראק והזכיר לשניהם שבסוף אמריקה וישראל נמצאות באותו צד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם