"הילדים שלנו יחד בשמים, יש בינינו חברות עולם"
ימים אחדים לאחר השבעה על בניהן טל ויובל שנהרגו בצוק איתן, נפגשו אביבה יפרח ורחלי דגן ומאז לא נפרדו. הן מדברות כל יום ומנחמות זו את זו. "הילדים שלנו נתנו את החיים שלהם למדינה"
מישהי לבכות איתה: בחול המועד פסח הוזמנה אביבה יפרח לחופשה באילת. מאז ששכלה את בנה טל בקרב הנורא ההוא בשכונת שג'עייה בעזה במבצע 'צוק איתן' היא הפסיקה לעבוד, ממעטת לצאת מביתה. על בילויים אין מה לדבר. החופשה הייתה אמורה לנסות להחזיר לה מעט חיות. אלא שגם עיר הנופש לא העניקה לנפשה מרגוע. היא לא הצליחה לצאת מהחדר, ובאחד הימים לא הצליחה לקום ממיטתה. בכוחותיה האחרונים היא התקשרה לאדם היחיד שידעה שיבין אותה באמת: רחלי דגן, אמו של יובל (יובי) שנהרג יחד עם בנה באותו הקרב. דגן רק שמעה את קולה של אביבה יפרח ומייד היה ברור לה מה היא צריכה לעשות.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כעבור ארבע שעות נהיגה מביתה בכפר־סבא כבר הייתה באילת, ובמשך כל הלילה ישבו השתיים ודיברו. הביטו על האורות היפים של העיר, על גלי הים המתנפצים, ורק שתיהן הבינו זו ללבה של זו, שאין להן שום יכולת או רצון ליהנות מכל זה.
סיפורן של השתיים מדגים כי ביטויים כמו "אחיות לצרה" ו"קשר דם" אינם קלישאות. יובל דגן וטל יפרח, שני לוחמי סיירת אגוז מ׳צוות חמני׳ עשו הכול כדי להיות בתוככי עזה ב׳צוק איתן׳. שניהם בחרו לשרת באגוז, שניהם חוו פציעות שאילצו אותם לפרוש מהיחידה, ושניהם נאבקו בתום תקופת שיקום לחזור לשרת בצוות שלהם.
שניהם חזרו ליחידה במאי 2014 והיו מאושרים וגאים, הרוח החיה של הצוות, המובילים והאחראים. שני הבחורים החייכנים אהבו מוזיקה, שניהם היו ספורטאים מצטיינים, הקטנים מבין שני ילדים בביתם, שניהם הותירו אהבות נעורים ואימהות שנפגשו בשבוע שאחרי השבעה ומאז לא נפרדו.
הן מעשנות בשרשרת, האחת דואגת לחברתה, "תשתי משהו, תאכלי", אחת מתחילה משפט והאחרת משלימה. "הילדים שלנו לא יחזרו", הן אומרות, "אבל אמורה להיות כאן ערבות הדדית. אנחנו רוצות לדעת שהילדים שלנו נתנו את החיים שלהם למדינה, חשוב לנו שידעו שכולנו חיים בזכותם".
שום דבר לא היה מפגיש בין שתי הנשים הללו אילולא הלילה הארור ההוא בשג'עייה. רחל דגן נשואה לעובד ומתגוררת בכפר־סבא, אביבה יפרח גרושה ומתגוררת בראשון־לציון, כל אחת מהן חיה את מסלול חייה בשקט, עד שהגורל בחר להפגיש ביניהן. ב־21 ביולי נכנס צוות חמני לשכונת הטרור בעזה. המטרה הייתה דחופה: לפשוט על בית שהיה יעד מודיעיני בדחיפות האפשרית. בדרך אל הבית הופעלו עליהם מטענים ופצצות מרגמה. חלק גדול מהלוחמים, כולל מפקד היחידה, נפצע והמשיך לתפקד תחת אש. יובל דגן וטל יפרח נהרגו באותו לילה.
מאז, קשר החברות בין שתי האימהות הוא בל יינתק. הן מתקשרות זו לזו בכל שעה של היממה, יוצאות לטבע לטייל יחד. מדברות שעות, מנחמות. בביתה של יפרח, שם אנו נפגשות, דולקים בסלון שני נרות זיכרון באופן קבוע - אחד ליובל ואחד לבנה טל.
"תהיה בינינו חברות לעולם כי זה משהו הרבה יותר גדול ממה שאפשר לספר״, אומרת יפרח. ״הילדים שלנו ביחד למעלה. יש הרבה מקרים שאני חולמת על טל ויובל ביחד ואני מתקשרת לרחלי באמצע הלילה לספר על החלומות. נסעתי לחו"ל לתקופה מסוימת, וגם שם דיברנו. רחלי כתבה לי 'את באה אליי ישר כשאת חוזרת', ובאמת באתי אליה מיד", היא מתארת. "הייתה תקופה שלא יכולתי ללכת על הרגליים. הייתי הולכת ונופלת ולא הייתי יוצאת לשום מקום, רק לבית של רחלי. אין לי משפחה גדולה ואני יודעת שאם פעם ארצה לעשות חג אצלם יש לי הזמנה פתוחה. אנחנו תמיד יכולות להיות יחד. זה טבעי, תמיד נבין אחת את השנייה".
טל יפרח היה ספורטאי מחונן, כדורגלן מצטיין, נגן גיטרה שגדל עם אמו ועם אחותו הגדולה נוי. "הוא היה בשביל שתינו הכול – האח, החבר, האבא האהוב שלנו שתמיד עזר לנו בכל מה שהיה אפשר", מספרת האם אביבה.
גם יובל דגן היה ספורטאי מצטיין. עד גיל 16 שיחק כדורגל במסלול שמנתב לספורטאי מצטיין בצבא, אלא שאז השתנו סדרי העדיפויות שלו. הוא התנדב לשנת שירות בכפר הנוער ׳קדמה׳ בדרום ולאחריה התגייס לשירות קרבי.
"יובל חלם להגיע לשייטת״, מספרת דגן. ״הוא עשה שני גיבושים, עבר אותם בהצלחה אבל בסופו של דבר לא התקבל. ואז הוא קיבל את הריאיון לאגוז השייכת לחטיבת גולני. אנחנו משפחה של גולני. בעלי עובדיה היה בסיירת גולני, ירדן הבן הגדול שלנו היה בסיירת גולני וגם הסבא היה בגולני, אז יובל המשיך את המורשת הזו".
"שניהם יכלו ללכת להיות ספורטאים מצטיינים ושניהם בחרו ללכת לקרבי״, מוסיפה יפרח. ״טל חלם ללכת לאגוז ויהי מה". שני החברים נאלצו לפרוש זמנית מהשירות עקב פציעות, אבל אף אחד מהם לא ויתר על אגוז. לטל היו שברי מאמץ בברך ויובל פרק את הכתף. הם עברו פיזיותרפיה אינטנסיבית כדי לחזור ולשרת.
"יובל פרק את הכתף באימון קרב מגע והיה לו נזק מאד חמור״, מתארת דגן. ״הוא שוחרר לחצי שנה הביתה, ובזמן הזה הוא עשה את הפיזיותרפיה באדיקות, כדי לחזור ולהיות לוחם. אחרי חצי שנה הוא ניגש לבקו"ם להתגייס מחדש. רצו לוותר עליו כי נותרה לו פחות משנה, אבל הוא התעקש עד שגייסו אותו מחדש. לא היה לו פרופיל לוחם, והוא המשיך בפיזיותרפיה כדי לזרז את החזרה שלו. הוא עבר ועדת חריגים שתבדוק שהוא באמת כשיר".
ניסית להניא אותו מלחזור ולשרת?
"זה היה נראה לי קצת פתטי, אבל ראיתי כמה מאמצים הוא משקיע. בהתחלה הוא חזר לשירות לא קרבי, במפקדה, בלוגיסטיקה של היחידה, וגם שם הייתה לו תקופה מאוד טובה. הייתה לו יכולת תקשורת מדהימה עם אנשים, הוא ידע להגיע לכל אדם בקלילות. היו מרוצים ממנו שם. אמרתי לו, בשביל מה אתה צריך לחזור לצוות, הרבה חברים שלו יצאו לקצונה ועזבו, אבל הוא אמר שהוא חייב לחזור ללוחמים ולסגור מעגל".
"טל אמר לפיזיותרפיסט: 'תן לי, אני ארפא את הברך שלי לבד'״, אומרת יפרח. ״הוא התאמץ, רץ, נלחם עליה ונאבק לחזור ליחידה. בהתחלה לא נתנו לו אבל אז הוא עבר MRI שהראה שהברך תקינה. דאגתי, אמרתי לו: איך תתנהג בשעת מלחמה? אתה לא כשיר מספיק, והוא אמר לי - ‘אל תדאגי אני מוכן להכול, אני נמצא בצוות כאילו מעולם לא עזבתי‘. טל היה גם מדריך קליעה בחטיבה. לא ידעתי שהוא היה קלע מצטיין של גולני, רק בשבעה קיבלתי את תעודות ההצטיינות. היה עדין וצנוע“.
טל ויובל חזרו לצוות במאי 2014 ומשהו טוב עבר עליהם ועל חבריהם מאז. הם היו דמויות מובילות ומשפיעות, אלו שידעו גם לצחוק ולהצחיק, אבל גם להיות רציניים ולהוביל כשהיה צריך.
כשהחל מבצע 'שובו אחים' להשבת שלושת הנערים החטופים, חשו האימהות שמשהו לא טוב הולך לקרות.
"ידעתי״, אומרת יפרח. ״כשהתחיל המבצע הודיעו בטלוויזיה שעוד מעט תהיה הודעה דרמטית, ואני הרגשתי שהדרמה של החיים שלי מתחילה. כששמעתי את השם 'אייל יפרח' זה גמר לי את הבריאות, לא הצלחתי לישון מאותו רגע".
"בלילה שהנערים נחטפו, בין חמישי לשישי, אני חזרתי מהצגה ויובי חזר מעוטף עזה״, נזכרת דגן. ״הגענו ביחד הביתה וחשבתי שהוא יהיה איתנו לסוף השבוע, אבל קראו להם לחזור ליחידה כדי לעזור בחיפושים בחברון. יובי שמח, הוא הרגיש שהוא במשימה לאומית. הוא אמר לי אני מקווה להחזיר אותם הביתה. שני חברים לקחו אותו לרכבת, היה לו מצב רוח בסדר גמור, אבל לי נעשה רע, בכיתי, הדלקתי נרות. הרגשתי שמתחילה מלחמה".
"את יודעת שהילד שלך מתאמן אימונים לא רגילים כדי להפוך להיות לוחם בסיירת אגוז, וכשמודיעים על חטיפה ושומעים על ׳הודעה דרמטית׳ את יודעת שהילד שלך יוצא ראשון", מוסיפה יפרח.
בסופו של דבר היחידה לא נשלחה לחברון לחיפושים ושני הלוחמים המורעלים, כמו גם חבריהם, נותרו מאוכזבים. עובד, אבא של יובל, נסע אליהם במיוחד כדי להביא מצרכים לפויקה, ויובל שהיה 'אלוף הפויקה' כהגדרת אמו, הכין להם תבשיל נחמה.
כשהמצב ברצועת עזה החמיר קיוו האימהות שצה״ל יסתפק בתקיפות מן האוויר, אולי בגלל מבצע 'עמוד ענן' שגם בו דובר אז על כניסה קרקעית שבסוף לא הייתה. בימים שקדמו ליציאה למבצע הן כמעט לא דיברו עם הבנים, והם מצדם היו עסוקים באימונים אינטנסיביים. "רק מלחשוב על החום בעזה ביולי השתגעתי״, נזכרת דגן. ״קיוויתי כל הזמן שהם לא ייכנסו. נצמדתי לחדשות ויובל עדכן אותנו במסרונים מאוד קצרים, שזה לא אופייני לו.
בדרך כלל הוא היה חולק איתנו".
"ביום חמישי, רגע לפני שהוכרז על הכניסה הקרקעית טל התקשר״, נזכרת יפרח. ״כמעט קיבלתי דום לב כשראיתי על הצג 'טל של אמא', צרחתי משמחה 'טללללל' והוא ענה: 'ידעתי שאני צריך להתקשר אלייך'. 'אל תדאגי', הוא אמר לי, 'אני הולך לישון', הבנתי שאם הוא הולך לישון ויש כניסה קרקעית אז אוי ואבוי לי ולחיים שלי. הבנתי שהוא אוגר שעות שינה אחרונות לפני היציאה. לא הצלחתי להירדם וכתבתי לו אחר כך הודעה 'כמו שאתה ישן - אני ישנה'. היום לפעמים אני אומרת לו 'טל אתה מת - אני מתה'".
דגן: "הייתי באירוע עם חברות כשדניאלה, חברה של יובל, סימסה לי רק מילה אחת 'אימאל'ה'. קראתי את זה ודמי קפא. שאלתי אותה מה קרה והיא ענתה לי שנכנסים קרקעית. באותו רגע איבדתי את שפיות דעתי. יצאתי מהאירוע. יובי התקשר וניסה להרגיע אותי ואת דניאלה, הוא אמר שהם הולכים לישון וזה לא הרגיע אותי".
יפרח מדמה את התחושות מאז ליום כיפור. ״אצלי הכול קפא. אני לא מאמינה שאמא שהבן שלה נכנס למלחמה ונהרג לא יודעת בתוך תוכה שלבן שלה יקרה משהו. מהרגע שידעתי על הכניסה הקרקעית סגרתי את הטלוויזיה, הלכתי בבית הלוך וחזור והקשבתי לרעשים שבאו מחדר המדרגות. כל רעש ששמעתי פתחתי את הדלת".
דגן נותרה צמודה לטלוויזיה. "הייתי בשיתוק טוטאלי, המחשבות נדדו, דאגתי מאוד. בערב שבת הגיעו אלינו שני חברים של יובל שבאו להיות איתנו. גם לי וגם לעובד הייתה מין עקיצה בלב. שמחנו לראות אותם ומצד שני זה היה מבשר רעות, התחבר לתחושות לא טובות".
אל הרגעים שבהם הודיעו להן שהנורא מכול קרה שתיהן מתקשות לחזור, הדמעות חונקות את הגרון. "הכביסה של טל, נקייה ומקופלת, עוד עמדה על השולחן כשבאו להודיע לנו", אומרת יפרח ונאנחת. דגן פורצת בבכי. "תמיד כשעשיתי ליובל כביסה השארתי בסל חולצה אחת לא מכובסת, שהריח שלו יישאר. כאילו חששתי שמשהו יקרה".
ומאז הן ביחד. כשאחת לא שומעת מחברתה כמה ימים היא שולחת הודעה: "נורא?", ומקבלת בחזרה "מזעזע". "גם כשאנחנו לא מדברות אנחנו יודעות ומבינות מה קורה אחת אצל השנייה", הן מודות.
הן מכירות רק מנקודת השבר שהפגישה ביניהן. לעתים הן מנסות להסביר מה היה קודם, בחיים שלפני, מראות תמונות של משפחות מאושרות. יפרח: "פעם ראיתי על הדלת של המקרר של רחלי תמונה, שאלתי אותה מי זו, לא זיהיתי שזו היא. אני מכירה אותה רק כאם שכולה".
היום שבו ידעו שזו חברות לנצח היה כשיפרח כתבה יום אחד לדגן הודעה: "אני עומדת למות", "ותשאירי אותי כאן לבד?" ענתה לה דגן. "ואז ידעתי כמה אני חשובה לה, שזה משהו הרבה יותר גדול מסתם חברות. אולי הילדים שלנו למעלה בשמים שולחים לנו כוחות ביחד", מסבירה יפרח. "אין שיפוטיות ביננו כלפי שום דבר, כל דבר אביבה יכולה להגיד והאוזן שלי מקשיבה לה, ואותו דבר גם אצלה".
אתן חוששות מיום הזיכרון הקרוב, יום הזיכרון הראשון שלכן כאימהות שכולות?
"פעם כשהיינו מדברות על זה ניסיתי לעודד את אביבה ולהרגיע אותה. אמרתי לה: 'מה משתנה ביום הזה?׳ אבל עכשיו אני מתחילה להבין את הלחץ שמתנקז ליום אחד וזה לא פשוט".
"אני מרגישה שזה יום שהוא יותר לעם ישראל ופחות לנו״, אומרת יפרח. ״אני מנסה לשכנע את עצמי שהיום הזה הוא כדי שהעם יטעם קצת ממה שאנחנו מרגישות, אבל מי שלא חווה את זה לעולם לא יוכל להבין. כמו שלפני שקרה מה שקרה חשבתי שאני מצליחה להבין קצת מה עובר על משפחות שכולות".
דגן: "תמיד זה היה יום קשה עבורי והייתי שואלת את עצמי איך אפשר לעמוד בכאב כזה". יפרח: "אמרתי שאני אמות, ואנחנו באמת מתנו. זה שאנחנו נושמות לא אומר שאנחנו חיות". דגן: "אני מרגישה שזה יום אבל לאומי, שכל העם עוצר ומכבד את כולם, לא רק את יובל וטל".
יפרח: "אני לא מאמינה בזה. העולם לא עצר. אנשים כואבים, משתתפים בצערך אבל בסופו של דבר זה קרה אצלך בבית. כאילו נפל טיל באמצע הסלון ופירק את הכול, כל מה שהיה לך כיף. לקחו לנו את העבר ולקחו לנו את העתיד".
שתיהן מדגישות שהן חיות בשביל הילדים שנותרו, אך לא פחות מכך בשביל הילדים שמתו. יפרח: "אנחנו שואלות את עצמנו איך נשמה יכולה לחיות בלי הלב שלה, אבל יש לנו ילדים, שיהיו בריאים, ואנחנו רוצות שהם ימשיכו לחיות, להתחתן, להביא לנו נכדים, ללמוד ולהתפתח".
"הם כל מה שיש לנו״, אומרת דגן, ״ואנחנו חיות גם בשביל יובי וטל. כשאני אמות, מי יזכור את יובל? אנחנו כאן גם כדי לזכור אותם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם