החובש שהציל את חיי מפקדו: "אני לא גיבור"
תחת אש הקרב בשג'עייה טיפל ארז חלפון, חובש ביחידת אגוז, במפקד היחידה והציל את חייו, לאחר שעצר בשתי ידיו את הדימום. בריאיון מיוחד הוא משחזר את הרגעים הקשים ונזכר בחברים שנהרגו
בלדה לחובש: רק כשנכנס מאפלת הלילה אל נגמ"ש הנמר בתוככי עזה, רגע אחרי שהעיניים התרגלו לאור שבפנים, הבין ארז חלפון במי הוא מטפל. מתחת לידיו שכב י', מפקד יחידת אגוז, ששעה קלה קודם לכן נפצע בשג'עייה. סא"ל י' הוא מהפצועים הבכירים ביותר במבצע ׳צוק איתן׳, וחייו ניצלו הודות לחלפון, חובש קרבי שעצר תחת אש את הדימום המאסיבי שממנו סבל י'. הוא לחץ באצבעותיו על הפצע המדמם של מפקדו ומנע את פריצת הדם מהעורק הפגוע, כל זאת בלילה בשטח כשמסביבו הדי פיצוצים. על תפקודו באירוע זה זכה חלפון בצל"ש אלוף פיקוד הדרום. "אני לא גיבור, עשיתי את המוטל עליי", הוא אומר.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשפוגשים את חלפון, 23, קשה להאמין שהבחור הצעיר, הצנום, שנראה כמו תלמיד תיכון, פעל בקור רוח מדהים בתוככי עזה, ובזכות עקשנות ודבקות במטרה הציל חיים.
חלפון נולד וגדל בתל־אביב לאמא חרדית ואבא לא דתי. הוא למד בבית ספר יסודי חרדי, המשיך לתיכון צייטלין ומשם למכינה הקדם־צבאית בבית־אל. אחרי המכינה החליט להסיר את הכיפה מעל ראשו ("הרגשתי שזהו, אני לא מתחבר יותר לדת"). הוא התגייס בנובמבר 2011. תחילה חלם על סיירת מטכ"ל, אבל בסופו של דבר קיבל זימון לריאיון לאגוז, העדיפות השנייה שלו. בדיעבד הוא שמח על הבחירה באגוז. "באגוז מתעסקים בתכלס, בלהיות מקצועי, לא מבזבזים זמן על משמעת למשל. אתה עובר מסלול שמביא אותך להיות ממושמע בעצמך, אתה מגיע לשלב שאתה מבין מספיק מה לעשות בעצמך".
אחרי הטירונות יצא לקורס חובשים, ואז חזר לבסיס האימונים של היחידה, ובתום שנה וארבעה חודשים סיים מסלול ועלה לפלוגת הלוחמים. ב'עמוד ענן', כמו רבים אחרים, כבר היה ערוך ומוכן לצאת לקרב, אלא שלבסוף צה"ל לא נכנס רגלית לעזה. הפעם המצב היה שונה. מיד אחרי היציאה למבצע 'שובו אחים' החלו חלפון והפלוגה שלו בהכנות לכניסה קרקעית. "היו הרבה הכנות, הרבה תרגולים, הרבה מתח והרבה סולידריות מצד העורף", הוא מתאר. "היה מחמם את הלב לראות את ההתגייסות של עם ישראל. כמעט בכל ערב עשו לנו 'על האש', קיבלנו המון תרומות של אוכל, ציוד ואפילו סיגריות".
היה פחד באוויר?
"מאוד מפחדים אבל אין מה לעשות. כל הזמן מגלגלים מחשבות - מה יקרה אם אני אמות או אפצע, מה יקרה אם יפציצו אותנו פה. כל התרחישים הם לא משהו".
ואז הגיעה הכניסה הקרקעית. המורל עולה ואיתו גם הפחד. "נוסעים לאט ובשיירה, והדרך הקצרה לתוככי עזה נראית מאוד ארוכה". הרחובות היו נטושים ברובם והיחידה השתלטה על אחד הבתים. מרחוק נשמעו יריות כל הזמן. אור ליום ראשון, כ"ב בתמוז (20 ביולי), יצאה היחידה לתקוף מתחם של ארגון חמאס בתוככי שג'עייה. על פי המידע המודיעיני, בתוך בית מסוים היו מפות ומידע קריטי על המנהרות, והייתה חשיבות עליונה שצה"ל ישים ידיו על המידע הזה.
חלפון נותר בבית, בהמתנה דרוכה. כל הזמן נשמעו פיצוצים של פצמ"רים מסביב. הצוות שיצא לפעולה היה צריך לעבור מרחק של כ־300 מטרים עד לבית המבוקש. כשהתקרבו לבית המיועד הופעלו עליהם שני מטענים רבי־עוצמה שהמתינו לשעת כושר בחצר הבית. כתוצאה מהפיצוצים נפגע חלק ניכר מהכוח, לוחמים רבים נפגעו ובהם גם מפקד היחידה ורוב הצוות הרפואי שיצא לפעולה. לצוות שנותר במחסה היה ברור מה קרה.
"הפיצוץ היה מאוד קרוב, שמענו אותו״, מתאר חלפון. ״המרחק בין שני הבתים לא היה גדול. קיבלנו בקשר דיווח תכליתי: 'יש פצועים, בואו לפנות'". השעה הייתה ארבע בבוקר. החיילים שנותרו בבית בחיפוי הסתדרו בשורה ויצאו לדרך לחלץ את חבריהם.
כבר בחצי הדרך נתקל חלפון בפצוע ששוכב על הרצפה, עם חולצה פתוחה וחור מתחת לצוואר בגודל מטבע של חצי שקל שממנו מתפרץ קילוח דם ללא הפסקה. מעליו נעמדו כמה חיילים בניסיון לעזור לו. "לא ידעתי מי זה", משחזר חלפון, "חשבתי שאולי זה הקשר, הוא היה עם קסדה ובחוץ היה חושך. גררנו אותו לכיוון המחסה, אבל הדם לא הפסיק לזרום לרגע".
במקרה כזה ישנן שתי אפשרויות לטיפול: לעצור את הדימום בעזרת תחבושת עם חומר שמגביר את קרישת הדם, או לחילופין בעזרת 'נקודת לחיצה' - ללחוץ על הדימום באצבע כדי לחסום אותו. חלפון בחר באפשרות השנייה, בחירה שהצילה את חייו של י'.
"אמרתי לעצמי שאת התחבושת לא ניסיתי אף פעם, אין לי מושג איך היא עובדת, אבל נקודת לחיצה תרגלתי הרבה בעבר. החלטתי שאני הולך על זה", מתאר חלפון. הדימום אכן נעצר. חלפון ביקש מחייל נוסף שהיה איתו לגזור לי' את הבגדים, כדי לוודא שאין לו פגיעות נוספות. תוך כדי הטיפול וידא שהחילוץ בדרך, כי בתוכו ידע שהפצוע לא ישרוד הרבה זמן אם לא יגיע לבית חולים.
בהתחלה עצר חלפון את הדימום ביד אחת, עם הזמן התחיל לאבד את התחושה באצבע. הוא פחד שבמצב הזה לא יצליח ללחוץ על הדימום לאורך זמן, לכן הניח את שתי ידיו.
איך החזקת מעמד?
"כשאתה נמצא בסיטואציה הזו, אתה פשוט מבין שאין מצב שאתה עוזב או מפשל. ידעתי שזו האחריות שלי. לגמרי שלי. אמרתי לעצמי, זה לא דומה לשום דבר אחר שעשית בחיים. אסור לך לטעות. אם לא הייתי מתרגל את זה שוב ושוב במהלך ההכשרה אני לא יודע איך הייתי מתמודד תחת לחץ". בינתיים הגיע רכב החילוץ, הנמר. רק כשנכנסו פנימה, באור, הבין חלפון במי הוא מטפל. "ישר הסתכלתי והבנתי מי זה. לא הייתי צריך הסברים".
ואז זה מלחיץ יותר?
"לא ממש. אתה אומר לעצמך ׳וואלה׳, אבל שום דבר ממה שאתה עושה לא משתנה. יש לך אותה גישה ואותה אחריות כלפי כל בנאדם. בסופו של דבר לכל בנאדם יש משפחה שמחכה לו בבית. אולי מורלית זה משפיע על הלוחמים - מפקד היחידה נפצע, מי מחליף אותו? אבל מבחינתי זה לא משנה".
עד כמה הכרת את י' קודם?
"לא הכרתי אותו לפרטים. לא כמה ילדים יש לו, לא ידעתי איפה הוא גר, לא יצא לי לדבר איתו שיחה אחד על אחד. כולנו אהבנו אותו בשיחות הקבוצתיות, רואים שהוא בנאדם מיוחד. תמיד הערכתי אותו, לא רק בקטע הפיקודי".
במהלך הנסיעה בנמר י' כמעט איבד את הכרתו. חלפון הקפיד לדבר איתו כל הזמן, לעודד אותו, יודע היטב שאובדן הכרה פירושו הידרדרות רצינית. הנמר שעט קדימה. כשהגיע לשטח ישראל הועברה האלונקה ועליה י' לרכב ׳סבל חי"ר׳. חלפון נותר צמוד אליו, לרגע לא מוריד את ידיו ממנו. "סגרתי על הדימום בצורה מסוימת, בנקודה ספציפית מתחת לעצם, פחדתי שאם יחליפו אותי יפספסו את הנקודה", הוא ממשיך לתאר. הנסיעה בסבל נמשכה עוד כעשר דקות, ורק כשהגיע אל המסוק ומסר את י' לרופא, שחרר חלפון את ידיו סוף־סוף. בסך הכול נמשך תהליך הפינוי יותר משעה.
הוא חזר לנקודה שבה עצרו רכבי הפינוי, מנסה להתאושש, ואז ראה מראה שלא ישכח כל חייו. "ראיתי אלונקה ועליה גופה מכוסה. הבנתי שזה מישהו מהפלוגה שלי. לא ידעתי מי זה והלב גם אמר לי שלא כדאי לי לראות מי זה. הסתובבתי, רציתי ללכת משם, ואז מישהו מהחוליה הרפואית אמר לי: 'אנחנו צריכים כאן עוד יד לאלונקה'. עזרתי להם להעלות אותו לאמבולנס, ואז לא התאפקתי והצצתי. זה היה כבר מוגזם לא להסתכל", מודה חלפון. "זו פעם ראשונה שמישהו מהפלוגה שלי מת, התחושה היא נוראית כי אתה רואה בחור צעיר מול העיניים ואתה יודע שזהו, החיים שלו נגמרו".
שני חיילי אגוז נהרגו בפעולה, יובל דגן וטל יפרח. "ההרגשה נוראית. איבדנו שני לוחמים מעולים, צעירים, אנשים טובים שעוד לא התחילו בכלל את החיים", אומר חלפון. מהמנחת שבו היה המשיך חלפון למנחת נוסף, שם היו כל שאר הפצועים מהפלוגה. החובש הצעיר עוד הספיק לטפל בכמה מהם לפני הגעת המסוקים, אסף ביחד עם חבריו שלא נפגעו את הנשק של הפצועים, ורק אז הרשה לעצמו לנסוע לשטח הכינוס.
י' הועבר לבית החולים, וכבר ביום חמישי דרש מהרופאים לצאת לשטח הכינוס כדי להיפגש עם חייליו. בהמשך עבר תקופת שיקום של כחודשיים וחזר לפקד על הפלוגה. באותו מעמד הוא הודה לחלפון שהציל את חייו וחיבק אותו בחוזקה.
י' התקשר בעצמו לחלפון להודיע לו על הזכייה בצל"ש. "זה משמח כי זו הכרה רשמית״, מצטנע חלפון. ״עשיתי את המעשה בשטח מתוך מטרה אחת - כדי להציל את החיים של י'. היה ברור לי שאני אעשה הכול בשביל זה. לא חשבתי על צל"ש, אבל הצל"ש משמח כי הוא מביא איתו הכרה ופרסום. אני לא צריך את הפרסום הזה לעצמי, אני אדם צנוע, אבל חשוב לי שאנשים ידעו מה חיילי צה"ל עושים, מה עושים חובשים בצה"ל. אנשים שכל יום מצילים חיים, ודאי במצבי חירום ומלחמה".
מתייחסים אלייך כמו גיבור?
"במשפחה שלי לא אוהבים פרסום אבל הם גאים בי. החברים לוקחים את זה בקלילות. אחד החברים אמר לי ׳תשמע אחי, אם הראש לי מתנתק אני סומך עליך שתחזיר אותו למקום׳".
מה אתה חושב על החקירות לחייל צה"ל בעקבות ׳צוק איתן׳?
"אני לא באמת יודע באיזה טון זה נעשה. אני מאמין ומקווה שבודקים שהכול היה בסדר, ושלא באים כדי להכניס בנאדם לכלא. כשנכנסים לעזה חיילים במספר כזה גדול, ברור שאי אפשר לחתום שכל הלחימה היא הומניטרית, אבל בסופו של דבר מתוך השטח אני יכול להגיד שצה"ל עושה הכול כדי למזער פגיעות בחיי חפים מפשע. באנו
לעשות משימה מסוימת - לסכל את מנהרות חמאס, ואני מקווה שהצלחנו בזה כמה שיותר". מאז המבצע הספיק חלפון להשתחרר מצה"ל וכיום הוא עובד כמלצר וחוסך לטיול הגדול שאחרי הצבא.
מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
״האמת שאין לי מושג, קודם כול אני רוצה להיות גדול. כשאתה רואה חברים צעירים בני גילך נהרגים, זה לא מובן מאליו שתהיה גדול. נשארו הרבה משפחות שכולות וכואבות מהמבצע הזה, אני רוצה להשאיר את המבצע הזה מאחוריי ולהמשיך הלאה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם