ישראל מחכה לקובה, אבל ארה"ב לא ממהרת
למרות שב-NBA כבר הציעו לקיים מחנה אימונים בבירת קובה, גם האמריקאים וגם קסטרו מעדיפים לעכב את תהליך ה"נורמליזציה" בין המדינות. למרות הנתק, ישראל צופה במתרחש בעניין רב
פחות משבוע אחרי הפגישה ההיסטורית בין נשיא ארה"ב ברק אובמה לנשיא קובה ראול קסטרו, העניינים נעים בקצב מסחרר. ביום שלישי הודיע הבית הלבן על כוונתו להוציא את קובה מרשימת המדינות התומכות בטרור. כן, אחרי חצי מאה של נתק, אחד המכשולים המשמעותיים ביותר בין וושינגטון להוואנה צפוי להיעלם. אין ספק, יש כאן תצוגת תכלית מרשימה שגם בטהרן, מן הסתם, עוקבים אחריה בתשומת לב.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בין התיירים הרבים שצפויים לפקוד את קובה בקרוב יהיה גם רפי איתן, לשעבר איש המוסד והשר לענייני גמלאים. לאיתן יש שם עסקים נרחבים. אני שואלת אותו מתי הוא נוסע. "כנראה אקפוץ בשבועות הקרובים", הוא עונה. תיפגש עם פידל? אני מתעניינת. "אני לא נוסע בשבילו״, צוחק איתן, ״אבל אם הוא יזמין אותי לפגישה - אני אבוא".
אם יש ישראלי שמכיר את קובה, זה רפי איתן. הוא הגיע לשם אחרי שנכנס לעסקים בדרום אמריקה בשנות ה־90. בדיעבד, קובה הייתה טובה לרפי איתן. טובה מאוד. העסקים פרחו, בעיקר בחקלאות, והקשר עדיין טוב. "באופן אישי אני לא עושה היום הרבה בקובה, מפאת גילי, אבל אני עדיין שותף בפרויקטים חקלאיים לגידול הדרים".
החקלאות היא גם זו שהפגישה את איתן עם פידל קסטרו, כשהיה נשיא קובה. ״היו לי פגישות עם פידל״, הוא מאשר. ״שנינו נולדנו באותה שנה - 1928. נפגשנו לראשונה כשנה לאחר שהתחלתי לעבוד בקובה. השתתפנו בתערוכה חקלאית שבה הצגנו אמצעי השקיה בטפטפות. קיבלנו פרס ופידל היה זה שהעניק את הפרס. מאז נפגשנו כמה וכמה פעמים. דיברנו בעיקר על חקלאות וגם על ההיסטוריה של עם ישראל וההיסטוריה האנושית".
לשיחות האלה הייתה כנראה השפעה. ב־2006, בהיותו שר לענייני גמלאים, הזמין המהפכן הוותיק את רפי איתן ואת הרב הראשי לישראל דאז, ישראל מאיר לאו, לפגישה לרגל חנוכת אנדרטה לזכר קורבנות השואה בהוואנה. ארבע שנים אחר כך, למרות ביקורתו הקשה על יחסה של ישראל לפלסטינים, הוקיע קסטרו את נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד על התבטאויותיו האנטישמיות.
בריאיון לג'פרי גולדברג ב'אטלנטיק' ביקר קסטרו את אחמדינג'אד על הכחשת השואה, ואמר כי על טהרן לקבל ולהבין את חששותיה הקיומיים של ישראל. "זה נמשך כבר אלפיים שנה", אמר אז קסטרו, "ואני לא חושב שמישהו במהלך ההיסטוריה נרדף יותר מאשר היהודים. דבר אינו משתווה לשואה. איראן יכולה לקדם את השלום על ידי הכרה בייחודיות ההיסטוריה של האנטישמיות, ועל ידי הניסיון להבין מדוע היהודים חרדים לקיומם".
בעקבות אותו ריאיון שיגרו אז נשיא המדינה שמעון פרס וראש הממשלה בנימין נתניהו איגרת הוקרה לקסטרו על דבריו. זו הייתה מחווה קצת מוזרה, אבל מובנת - כזו שהגיעה ממקום עמוק. ממש כמו שאר יחסי ישראל־קובה, שידעו עליות ובעיקר מורדות ב־67 השנים האחרונות.
קובה שלאחר המהפכה וישראל של קום המדינה היו ידידות טבעיות. בראשית שנות ה־50 וה־60 הייתה קרבה מיוחדת בין שתי המדינות שנבעה מאתוס מהפכני משותף, סוציאליזם ותחושת עומק של שיתוף וחדשנות. הקיבוץ, ההמצאה הישראלית המקורית, הייתה מקור השראה לקובה. בין שתי המדינות התקיימו קשרים קבועים. לישראל הייתה נציגות דיפלומטית בהוואנה. הקובנים מצדם שלחו לכאן את ריכרד וולף - יקה, יהודי יליד גרמניה, שתמך בקסטרו בתקופת המהפכה בקובה וכאות תודה התמנה לציר קובה בישראל. הוא התגורר בווילה מפוארת בהרצליה, ומימן מכיסו משלחות חקלאיות מקיבוצי השומר הצעיר לקובה.
כמו הרבה דברים אחרים, הכול נעשה אז בצורה לא פורמלית, בעיקר כדי לא להכעיס את האמריקנים. אבל לא רק בגלל זה. ישראל וקובה השתייכו בתקופת המלחמה הקרה לשני מחנות שונים. בעוד ישראל השתייכה לגוש המדינות המערביות, קובה נמנתה עם מחנה המדינות הבלתי מזדהות, שהיה רובו ככולו אנטי־ישראלי. קובה שאפה לקדם את מעמדה הבינלאומי ובשלב מסוים הגיע הנתק. ב־1973, חודש לפני מלחמת יום כיפור, הודיע קסטרו על ניתוק היחסים עם ישראל. המהלך הוכיח את עצמו. קסטרו התמנה לנשיא הארגון, ומעמדה הבינלאומי של קובה התחזק.
במקביל, המצור הכלכלי האמריקני על קובה הלך והתהדק. השנים היותר קשות הגיעו עם נפילת הגוש הקומוניסטי. קובה איבדה את התומכת העיקרית שלה - ברית המועצות. אפילו סלק סוכר היה קשה להשיג אז במדינה. ילדים החלו לסבול מתופעות של מחסור בוויטמינים, אך במקביל גם החלה להיפרם התמיכה של הקהילה הבינלאומית במצור על קובה.
בראשיתו הייתה למצור הזה, שהחל בתקופת המלחמה הקרה, הצדקה ממשית. יותר מכול התקרב העולם לעבר מלחמה גרעינית בתקופת משבר הטילים בקובה. אולם עם סיום המלחמה הקרה השתנו דברים. עוד ועוד מדינות הצטרפו לעמדה שטענה שדברים השתנו ושהגיע הזמן להסיר את המצור, אולם ארה"ב נותרה בעמדתה. המצור נמשך ואף העמיק, מה שגרם בין השאר לתלוּת גוברת של קובה בנפט מוונצואלה ובסיוע כלכלי מאיראן. שתי תוצאות לוואי שבעקיפין השפיעו גם על ישראל.
והתוצאה: כבר תקופה ארוכה שהקהילייה הבינלאומית אינה רואה עין בעין עם ארה"ב את עניין המצור. מדי שנה מועלית באו"ם בחודש אוקטובר הצעת הצבעה הקוראת לסיום האמברגו על קובה. 185 מדינות מצביעות בעד, ופרט לארה"ב מתנגדות רק עוד שתי מדינות: ישראל ומדינת האי הזערורית פאלאו, שקיבלה עצמאות מארה"ב ב־1994. בפאלאו, אגב, מתגוררים 20 אלף תושבים.
כל זה הולך להשתנות כעת, אבל זה לא יקרה מיד. הודעת הנשיא אובמה על הסרת קובה מרשימת המדינות התומכות בטרור תיבחן במשך 45 יום על ידי הסנאט. גם מפגש הפסגה בין אובמה לראול קסטרו, הנשיא בפועל, הוא מהלך שהבשיל לאחר תקופה ארוכה של מגעים בין המדינות. ההכנות החלו כבר בדצמבר ועד הרגע האחרון העיבה על המפגש האפשרות שנשיא ונצואלה, ניקולאס מדורו, יגיע לוועידת מדינות אמריקה בפנמה ויקלקל את אווירת הפיוס עם עצומה של 10 מיליון מתושביו נגד הסנקציות האמריקניות על ארצו.
גם איתן חושב שהתהליך ייקח זמן. "אני מכיר את המגעים האלו", הוא אומר. "הם החלו לפני שנתיים ויימשכו בוודאי עוד שנתיים, עד שתיווצר מערכת פורמלית מסודרת. בעיקר כי הכול צריך לעבור בקונגרס".
איתן צודק. כמו הסכם המסגרת עם איראן, כך גם שינוי הסטטוס מול קובה צפוי להיתקל בקשיים. בקהילת הגולים ההיספנים במיאמי לא אוהבים את המהלך של אובמה. ואם לא די בכך, השבוע הציג הסנטור הרפובליקני מרקו רוביו, בעצמו בן מהגרים מקובה, את מועמדותו לנשיאות ארה"ב. רוביו, אוהד ישראל, מתנגד חריף להסכם הגרעין עם איראן וגם להסרת המצור מעל קובה. ועדיין, היכנסו למרוץ מסמן יותר מכול שהגיע "זמן קובה".
בישראל צופים במתרחש בעניין, למרות הנתק הפורמלי. "קובה פתוחה לישראל", אומר איתן. "היא מעולם לא סגרה את עצמה למערכות כלכליות מערביות או אחרות. באופן יחסי, יש הרבה אנשי עסקים ישראלים שעובדים בקובה. אני מניח שבאותו רגע שהאמריקנים יכתירו את נציגותם בקובה בתואר שגרירות, ישראל תעשה אותו דבר. אבל לא צריך לחכות עד אז כדי לנסוע לקובה, אפשר כבר עכשיו".
ואכן, יש תיירות ישראלית לקובה. אפילו משמעותית. בשנות ה־90 גם החל טפטוף של עלייה לישראל מהקהילה היהודית בקובה במסגרת 'מבצע סיגר', על שם סיגרי הקוהיבה המפורסמים. בשנים האחרונות אף משתתפים צעירים בני הקהילה היהודית מקובה במסעות 'תגלית׳ בארץ.
שאלתי את איתן אם נכונה הטענה שיש דמיון בין הטמפרמנט הישראלי לקובני. "יש בזה משהו. הגמישות החברתית והיכולת לאלתר דומים מאוד בישראל ובקובה. זה בסיס טוב להבנה. בסך הכול קובה היא ארץ נחמדה. שואלים אותי תמיד איך הם החזיקו מעמד כל השנים. התשובה פשוטה - העם הקובני עומד חד־משמעית מאחורי ההנהגה שלו. נכון, ישנה אמריקה הגדולה. אך היא בשלה ואנחנו בשלנו".
בינתיים, העניינים רצים קדימה במהירות. אבל יש מעצורים. ב־NBA רצו להוביל מחנה אימונים בן ארבעה ימים בהוואנה כבר בשבוע הבא. לא רק כמחווה של רצון טוב, אלא בניסיון לתקוע יתד באי בן 11 מיליון התושבים. אולם הצעד הזה לא התקבל בעין יפה בקהילת הגולים הקובנים במיאמי. בעניין הזה הגולים קצת דומים לפידל קסטרו ולאחיו ראול - הם לא ממהרים. הסרת מצור - כן. הוריקן אמריקני שיהפוך את קובה לשלוחה של מיאמי - לא.
לאחרונה פרסם המשנה לראש המוסד לשעבר, נחיק נבות, ספר בשם ‘תבל ומלואה‘, ובו תיאר כיצד ב־1984 הוא טס כדי לפגוש את קסטרו באי קטן סמוך להוואנה. "קסטרו קיבל אותנו בחביבות רבה והציג לנו את אוסף הצבים שלו". אם זה תלוי במשפחת קסטרו, הם כנראה יעדיפו את קצב הצבים בניסיון לשמר את הישגי המהפכה.
התהליך שהאיץ יותר מכול את הפיוס בין המדינות הוא עסקת הדדית לשחרור מרגלים. וושינגטון שחררה חמישה מרגלים קובנים. הוואנה שחררה יותר מ־50 מתנגדי משטר. בין המשוחררים גם אלן גרוס בן ה־65, חבר הקהילה היהודית במיאמי שנאסר באשמת פעולות נגד "עצמאותה ושלמותה הריבונית של קובה". בתו של גרוס חיה בישראל. שאלתי את איתן אם גם שחרורו של ג'ונתן פולארד קרב כעת. הוא היסס שנייה והשיב: "אני לא חושב שיש קשר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם