נסיכי הליכוד: ילדי המחתרת שהפכו למנהיגי המדינה
הם גדלו בתחושה שהממסד רודף אותם. בבית הספר הם למדו שהוריהם היו פושעים וחברי כנופיות. בבית הם ראו איך ההורים נותרים מחוסרי עבודה ומודרים מהתהילה המגיעה להם. התוצאה: דור של פוליטיקאים שהגיעו כדי לנקום
נסיכים עם לב: לרבות מהדרמות הגדולות שליוו את מערכת הבחירות האחרונה יש מכנה משותף, שברגע הראשון אולי סמוי מן העין. העימות האישי החריף ביותר שהיינו עדים לו לא התחולל, כפי שיכולנו לצפות, בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למנהיג האופוזיציה יצחק (בוז'י) הרצוג, אלא דווקא בין נתניהו למספר שתיים של הרצוג, ציפי לבני.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נתניהו ותועמלני הליכוד הקפידו להנחיל לציבור את ההבנה שהצבעה ל"מחנה הציוני" אין פירושה רק הרצוג, אלא גם הדמון "ציפי". לבני, מצדה, בהופעה בתוכנית "מצב האומה", ירדה לבדיחות מהסוג של "אני ובוז'י לא נריב מי שוטף כלים ומי עושה כביסה, שנינו נוריד את הזבל ביחד".
לאורך כל מערכת הבחירות ניסו פרשנים לנחש לאן ייטה רובי ריבלין, אם תינתן בידו ההזדמנות להכריע מי יהיה ראש הממשלה. נשיא המדינה הנוכחי נבחר לתפקיד על אפו וחמתו של נתניהו, שכלפי חוץ אמנם הפגין מחויבות למועמד הליכוד אבל בפועל היה ברור שאינו רוצה בו. מי שזכה לחיבוק מפתיע מנתניהו הוא בני בגין, כשראש הממשלה החזיר אותו לרשימת הליכוד כדי לשדר נאמנות לדרכה הקלאסית של המפלגה - גם לארץ ישראל וגם לשלטון החוק ולערכים ליברליים. כשהעיתונאי נחום ברנע רצה להמחיש את בגידתו של נתניהו באותם ערכים ליברליים, הוא הביא כעדות מכרעת את דן מרידור. וברקע כל אלה התנהלו משפטיו והרשעותיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.
המשותף לכל האישים שהוזכרו כאן הוא היותם "נסיכי ליכוד" – דור שני לפעילים ותיקים בתנועה הרוויזיוניסטית, באצ"ל ובתנועת החירות של מנחם בגין. אם ניזכר בעוד כמה פוליטיקאים בולטים בעבר ובהווה שמשתייכים לאותה רשימה מיוחסת, כמו צחי הנגבי, עוזי לנדאו, לימור לבנת, יאיר שמיר ורוני מילוא, וכן באישים בעלי השפעה מתחומים אחרים – כמו העיתונאי איתן הבר, נשיא אוניברסיטת תל־אביב לשעבר פרופ' איתמר רבינוביץ', או אלופים במיל' יעקב עמידרור ועידו נחושתן - לא יהיה מוגזם לטעון שדור הנסיכים נטל לידיו את הנהגת המדינה.
זו הטענה המרכזית בספרו החדש של ד"ר גיל סמסונוב. "הנסיכים" (הוצאת דביר) הוא סיפור של דור שגדל על התסכול של הוריו מדחיקתם לשוליים של מדינת ישראל הצעירה, ולימים נקם את עלבונם בהשתלטות על רבים ממוקדי הכוח. עם זאת, בהגיעם לצמרת שינו רבים מהבנים את טעמם ואימצו את העמדות היוניות, הרווחות יותר באליטה הישראלית.
סמסונוב הוא בעצמו נסיך. אביו ג'ומיק היה לוחם בלח"י, שלדברי בנו הקפיד לפעול רק נגד הערבים ולא נגד הבריטים, מכיוון שבצעירותו למד בבית ספר אנגלי בחיפה. הספר הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט של סמסונוב, שנכתבה בהנחיית פרופ' אפרים קארש מקינגס קולג' שבלונדון. טקס קבלת תואר הדוקטור, מספר סמסונוב, היה סגירת מעגל מרגשת מבחינת אביו: "בכלל לא חשבתי לנסוע ללונדון לטקס. בגיל 50, מה אני צריך את זה? אבל אשתי החכמה אמרה לי: 'קח את אבא שלך. בגלל הנושא, בגלל אנגליה, בגלל הכול'. ואז אנחנו בטקס, אני בגלימה אדומה, ההמנון הבריטי מנוגן, ומקריאים את נושא הדוקטורט שלי - על הדור שמרד בבריטים והדור שאחריו. ואני רואה את אבא שלי, איש המחתרת, יושב שם ומתענג".
שושלות פוליטיות הן אמנם עניין נפוץ בעולם הדמוקרטי - כמו משפחות קנדי ובוש בארה"ב, או משפחות דיין, הרצוג, לפיד, רבין ורבות אחרות בישראל - אבל הטיעון היסודי של סמסונוב אומר שנסיכי הליכוד הם מקרה יחיד במינו: שכבה דורית שלמה הממשיכה את הוריה. "הרעיון לספר בא כששמעתי באוניברסיטת תל־אביב הרצאות של יוסי ביילין, שהיה מתרגל של פרופ' יונתן שפירא, שאצלו למדתי. שפירא חקר לעומק את ההמשכיות בתנועת העבודה, ודיברנו על השאלה העקרונית של יצירת 'דור פוליטי'. התזה הייתה ששינוי דורי נוצר כשיש שבר גדול אצל שכבה רחבה של אנשים, שמוביל לפער בינם ובין תפיסת העולם הקיימת.
"אני מקשיב לשפירא ולביילין ורואה ש'דור המרד' של אצ"ל ולח"י לגמרי עונה על הקריטריונים האלה. השבר שלהם הוא עליית הנאצים, ואחר כך השואה וערעור כל הסדר הקיים. הם אמנם היו אנשי בית"ר עוד קודם לכן, אבל האנטישמיות והשואה מחזקות עוד יותר את המיליטנטיות שלהם. אלמלא נפטר ז'בוטינסקי בגיל צעיר כנראה היו מורדים גם בו, כי הם כבר פחות מדיניים ממנו ויותר מיליטנטיים. ואז השואה מחריבה להם גם את המסגרת המשפחתית. הם עצמם עולים לארץ, עולמם משתנה לגמרי, ולבסוף הם מצטרפים למחתרת ונלחמים בבריטים ובערבים".
החוויה המכוננת של דור ההורים, אומר סמסונוב, היא הנרדפות הכפולה שלהם – בידי הבריטים ולא פחות מכך בידי אחיהם היהודים. "קח את מושג 'המשפחה הלוחמת'. מה הוא בעצם אומר? שהם לא רק לוחמים, אלא כאלה שהתגבשה ביניהם אחווה משפחתית. נוצרת שם רעות לוחמים טבעית, שמתגברת בשל העובדה שהם כל הזמן נרדפים ונאלצים להסתתר. מתוך כך הם גם מתחתנים בדרך כלל בינם לבין עצמם, במחתרת. יש שם הרבה זוגות לוחמים: יצחק ושולמית שמיר; גאולה כהן ובעלה עמנואל הנגבי; אליהו ורעננה מרידור, ההורים של דן מרידור; או איתן ושרה לבני.
"אחר כך מגיעה הדרמה הגדולה של היציאה החוצה. בעולם, כל המחתרות שיצאו החוצה אחרי ניצחון קיבלו את תהילת העם. אז גם אנשי אצ"ל ולח"י מצפים באופן טבעי לקבל את התהילה ואת התודה. הרי בסופו של דבר הבריטים לא ברחו מכאן בגלל הדיבור היפה של 'ההגנה' או של אנשי הסוכנות. אבל פה זה שונה. הם יוצאים החוצה ומגלים שהשלטון ממשיך להדיר אותם ושספרי ההיסטוריה ממשיכים לגנות אותם. פיצוץ מלון 'המלך דוד', אלטלנה, דיר־יאסין – כל אלה לבנים בחומה הענקית שבנו סביבם.
"גם ברמה הכלכלית דחקו אותם. יצחק שמיר, מנהיג לח"י, נאלץ ללכת לקורס פקידים, ואפילו שם ניסו להתנכל לו. ישראל אלדד היה צריך להגיש בג"ץ כדי שיוכל לעבוד כמורה בישראל. אביהם של הראל ויוחנן לוקר, שעלה באלטלנה, נאלץ לחפש פרנסה באירופה, היבשת שברח ממנה. בן־גוריון, שבאמת היה הפוליטיקאי מספר אחת בתולדות המדינה, הרי זיהה עוד קודם את הסכנה. הוא הבין היטב שבגין על אלטלנה זו סכנה. היעד של בן־גוריון לא היה הספינה, אלא בגין. לא מדברים על זה בכלל, אבל אם ירו על אלטלנה כשבגין על הסיפון, מה ציפו שיקרה? שבגין יתפוצץ!"
לדברי סמסונוב, יוצאי המחתרת עצמם התאהבו כעבור זמן בדימוי המבודד, ובנו מיוזמתם עוד ועוד חומות סביבם. "את השמחות שלהם הם עושים יחד, את הטיולים לכלא עכו עושים יחד. כמה אלפי אנשים שחיים במשפחה גדולה וסגורה, ובתוכה הם מקבלים את האהבה והתהילה שנלקחו מהם בחוץ. הילדים שנולדים שם מתייחסים לחברים של ההורים שלהם בתור דודים. בני בגין קורא לישראל אפשטיין, חבר טוב של אביו, 'דוד ישראל', וגם לאיתן לבני הוא קרא דוד".
בניהם של אנשי המחתרות היו שותפים מלאים לתסכול של ההורים, אומר סמסונוב. "הילדים האלה הולכים לבית הספר, ובספרי הלימוד הם קוראים שההורים שלהם פאשיסטים, כנופיות, סיכנו את המדינה. דיברתי עם עשרות אנשים שתיארו את אותה תחושה: הם קראו את זה והתפוצצו. אם ההורים שלהם היו הופכים למנהיגים במדינה, הילדים היו משוחררים מהנטל ואולי אפילו מורדים בהורים, כמו שקורה במשפחות רבות. אבל העובדה שנעשה להוריהם עוול הפכה אותם מחויבים עד סוף ימיהם למורשת הזו".
כך נוצר דור שהתשוקה המכוננת שלו הייתה לנקום את נקמת ההורים ולהגיע לגדולה בישראל הצעירה. עובדת היותם חלק בלתי נפרד מהצבריות הישראלית, הדובר את שפתה ואת האתוס שלה, אפשרה להם לתרגם את העלבון לתוכנית פעולה ממשית של כיבוש ההנהגה.
"אצל כל הדור הזה יש סגידה ענקית להורים, שלא רואים כמותה. זה כולל גם את אלה שנטשו את דרך ההורים. אהוד אולמרט כראש עיריית ירושלים עשה למען הנצחת אצ"ל ולח"י יותר מכל אחד אחר. רוני מילוא כראש עיריית תל־אביב עשה את אותו דבר, גם כשכבר תמך בהסכם אוסלו. כשציפי לבני מספרת על ההורים שלה היא מדברת בהתרגשות עצומה, וזו לא אישה שבוכה בקלות. עם כל השמירה הקנאית על הפרטיות שלה, לבני דיברה המון כשאמא שלה נפטרה. היה לה חשוב לספר על אמא שבאמת הייתה גיבורה.
"תשמע איך רובי ריבלין, יאיר שמיר או ביבי מדברים על האבות שלהם – זה מדהים. ואלה הרי כבר אנשים מבוגרים שבעצמם עשו לא מעט בחייהם. אגב, כל החבר'ה האלה הורידו דגלים אדומים בשנות העשרה שלהם. ציפי הורידה דגל אדום מבית 'כור', ולימים המשרד שלה היה באותו בניין עצמו, שהפך ל'בית אמות משפט'".
בספר מביא סמסונוב דוגמאות נוספות לכך שהמורשת המשפחתית נותרת איתנה גם במקביל לתמורות אידיאולוגיות. כך למשל פרופ' אריה נאור (בעלה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור), ששימש מזכיר ממשלת בגין הראשונה, מכהן עד היום בתפקידים מרכזיים במכון ז'בוטינסקי, אף שבמהלך השנים עזב את הליכוד ותמך בפשרות מדיניות. דוגמה פחות ידועה אבל סמלית עוד יותר היא של ד"ר שרה אוסצקי־לזר, בתו של חיים לזר. האב היה לוחם בית"ר מגטו וילנה, הבת הפכה לפעילת שמאל בולטת ולמנהלת המרכז היהודי־ערבי לשלום "גבעת חביבה". עם זאת, הכעס על ההתעלמות מחלקם של הרוויזיוניסטים בלחימה נגד הנאצים הביא אותה לכהן בהנהלת מכון ז'בוטינסקי ולפרסם מאמרים רבים בכתב העת של המכון, "האומה".
לפי התהליך שמתאר סמסונוב, דרכו של דור הנסיכים לצמרת הליכוד נסללה במודע על ידי הוותיקים, שחששו מכניסת כוחות חיצוניים להנהגה. זה התחיל כבר בסוף שנות השישים, כאשר מנחם בגין חשש מעליית כוחם של צעירים מרדנים כמו עזר וייצמן ואהוד אולמרט (כאמור, נסיך בעצמו; אביו מרדכי כיהן כח"כ מטעם חירות), ומהמנהיג המבוגר יותר, שמואל תמיר. כדי לנטרל אותם הוא קידם צעירים אחרים, שציפה כי יהיו נאמנים לו יותר.
בהמשך בלטו הנסיכים הצעירים בתאי הסטודנטים של הליכוד – דרך פופולרית לקידום פוליטי בכל המפלגות בימים ההם. לימור לבנת אף סיפרה לסמסונוב כי הפעילים הצעירים חיפשו נסיכים כמותם – לפי שמות המשפחה שהכירו, ואפילו לפי שמות פרטיים שנחשבו אופייניים לצאצאי המחתרת: יאיר (על שם יאיר שטרן), זאב וזאבה (על שם ז'בוטינסקי) ועוד. את פעילות התאים האלה סיקר נסיך נוסף – יאיר עמיקם, כיום סמנכ"ל משרד הבריאות ואז עורך מוסף הסטודנטים של "ידיעות אחרונות", בנו של אליהו עמיקם מלח"י.
האתגר הראשון של הנסיכים הגיע עם פרישתו של מנחם בגין מראשות התנועה. בליכוד פרצה התמודדות בין מחנה "הוותיקים", בהנהגת יצחק שמיר ומשה ארנס, ובין המחנה "המזרחי" בהנהגת דוד לוי ומחנה קטן יותר אבל מגובש וכוחני בראשות אריאל שרון. הנסיכים, כמצופה, חברו לוותיקים כדי להגן על התנועה מפני השתלטות הכוחות החדשים. "בחלק מהזמן שרון ולוי שיתפו פעולה ביניהם, ונוצר איום מבפנים על הדומיננטיות", מספר סמסונוב. "למעשה, בשלב מסוים היה להם רוב והם יכלו לכבוש בפועל את הליכוד. אבל אנחנו, הנסיכים, לא נתנו להם לממש את הרוב הזה. הפעלנו סדרה אינסופית של תרגילים, כמו הרצה של משה קצב ומאיר שטרית מטעמנו, או הכנסה של בני בגין לתוך המערכת".
למה היה חשוב למנוע את השתלטותם של לוי ושרון? לא סמכתם עליהם?
"זו התנועה של ההורים שלנו, שבאותה תקופה עוד היו פעילים, ולא היינו מוכנים שמישהו ייקח מהם את התנועה. ב־92', כשהדור של שמיר וארנס פרש, התחיל אצל הנסיכים שיקול פוליטי עצמי. חוץ מזה, הייתה תחושה של כעס על לוי ושרון שנקטו בשיטות של מפא"י – מינוי מקורבים כדי לקנות את תמיכתם. כל השיטות ששנאנו נכנסו לתנועה".
דווקא כשהתגשם החלום על כיבוש הנהגת המדינה, החלו להיפער הבקיעים האידיאולוגיים בקרב דור הנסיכים, וחלקם נעו שמאלה. תחילה היה זה אריה נאור, ובזירה המוניציפלית בירושלים בלט בכך משה עמירב. בהמשך הופיעה נטישה של חזון ארץ ישראל השלמה ברמות שונות גם אצל מרידור, אולמרט, מילוא ולבני.
נאמן לתזה שרואה במשפחה את הכוח המניע במירוץ לצמרת, סמסונוב מוצא בשורשים המשפחתיים גם את ההבדל בין מי שפרשו מהדרך לאלה שנותרו נאמנים לה. "ככל שההורים יותר בתמונה, כך קשה יותר לסטות מהדרך. זה נכון במיוחד לגבי האבות; אמא הרי תמיד סולחת. אביה של ציפי לבני נפטר בגיל צעיר, וכך גם אביו של דן מרידור, ואילו אבא של ביבי חי עד לפני שלוש שנים. צריך גם לזכור שהילדים האלה בכל זאת גדלו בסביבה מגוונת למדי, בין מפא"י לציונים הכלליים, ובמקומות כמו צפון תל־אביב, שכונת רחביה בירושלים ושיכון ותיקים ברמת־גן. רבים מהם לא הלכו לבית"ר אלא לצופים, ובהמשך חיו במסגרות דואליות - בניגוד להורים, שחיו בחברה סגורה משל עצמם.
"המקרה של אולמרט, שאשתו עליזה שמאלנית מאוד, מלמד גם על השפעת הנישואין. לגבר יש קריירה פוליטית, ובינתיים אשתו נשארת בבית ומעצבת את המשפחה ברוחה. עוברות שנים, והפוליטיקאי מוצא את עצמו מוקף לא רק באישה אלא גם בילדים בעלי עמדות מנוגדות לשלו. במקום להיות מושפע מהוריו הוא כבר מושפע מהאישה והילדים – וגם מהחברים, מהמילייה. פתאום נחום ברנע חשוב לדן מרידור יותר מאביו שכבר לא בחיים".
מעבר לכך, סמסונוב מצביע על נסיבות פוליטיות שמובילות לתזוזה שמאלה. "מי שהגיע לתפקידים מסוימים נאלץ להתבונן במציאות ולהבין שיש בה גם ערבים. בתנועה הרוויזיוניסטית ובתנועת המזרחי היה עיוורון לעובדה הזו: הארץ שלנו, וזהו! אבל כשמגיעים לעמדות ביצועיות ההבנה משתנה. אולי זו הסיבה לכך שרובי ריבלין שאף דווקא לתפקידים ייצוגיים, כמו יו"ר כנסת ונשיא המדינה. הוא הרי שייך לנסיכים שמתייחסים לתורת ז'בוטינסקי כמו לתנ"ך. זו התורה, ואנחנו מקיימים אותה ככתבה וכלשונה".
ובכל זאת משותפת לכולם, להולכים בתלם ולסוטים ממנו, המשיכה העמוקה לתפקידים ציבוריים משפיעים ובולטים. "קנה השיגור של הדור הקודם היה כל כך עמוק וארוך, שכל מי שיצאו ממנו עפו רחוק. לא רק בפוליטיקה: תראה את העיתונאים יעקב אחימאיר, עידו דיסנצ'יק ומשה ורדי. זה דור מוכשר מאוד, עם תודעה עמוקה של שליחות ציבורית. אני מדבר עם הראל לוקר (מנכ"ל משרד ראש הממשלה – י"ש), שהוא ילד, צעיר ממני, ואני מרגיש שהוא יוקד מתחושת שליחות. זו בעירה פנימית שלא דועכת".
אם בדור הנסיכים אפשר לזהות פיצול בין מי שהעדיפו נאמנות לאידיאולוגיה למי שהושפעו מהשיוך הסוציולוגי ל"שבט הלבן", האשכנזי־חילוני־שמאלני, סמסונוב טוען שבדור השלישי כבר קיימת הזדהות מוחלטת עם הסוציולוגיה השבטית. כמעט כולם התיישרו שמאלה – מילדיו של אהוד אולמרט, דרך אבינדב בגין (בנו של בני בגין), ועד יריב אופנהיימר. כן, סמסונוב מוציא את מזכ"ל "שלום עכשיו" מהארון ומספר שגם הוא נצר למשפחה הלוחמת: סבו גרשון שץ היה ממייסדי בית"ר והסתדרות העובדים הלאומית, ואף חבר ב"ברית הבריונים" הקנאית ובלח"י.
הנסיך הבכיר והאניגמטי מכולם הוא כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו. סמסונוב, שעבד בצמוד לנתניהו במשך שנים רבות, כלל לא רואה בו חלק מחבורת הנסיכים, אלא נצר אחרון לדור הקודם, הרוויזיוניסטי. בניגוד להוריהם של שאר הנסיכים, פרופ' בנציון נתניהו מעולם לא שירת באצ"ל או בלח"י; בשנות הארבעים הוא הוביל את מאבקה המדיני של התנועה הרוויזיוניסטית בזירה האמריקנית.
"הנסיכים עוד יכולים להישאר איתנו שנים רבות", אומר סמסונוב. "ציפי בתמונה, וצחי הנגבי כאן, ואולי גם יעקב עמידרור ייקרא לדגל פעם. אבל ביבי הוא בכל ישותו הרוויזיוניסט האחרון. הוא לא עבר את הפריזמה של 'דור המרד', והוא גם לא כמו האחרים, שבכל זאת גדלו בבתים פוליטיים, עם פשרות ומאבקים בתוך התנועה. הם יותר לוחמים, וזה הופך אותם לאנשים פרקטיים".
אתה מצייר אותו כאידיאולוג מובהק, אבל עושה רושם שביבי דווקא מזגזג עם האידיאולוגיה.
"הוא בנציון, רק עם מגבלות פרקטיות שצריך לחיות איתן. האבא היה אידיאולוגי יותר מז'בוטינסקי, וביבי גדל בבית הזה וגאה בכך שהוא ממשיכו. הייתי ליד ביבי כשבנציון היה בסביבה, והאבא קרא גם אותי לסדר, כי הוא ראה סכנה באנשים כמוני, שמסתכלים על איך שהדברים ייראו בטלוויזיה ואיך נקבל יותר קולות. הוא היה עושה לי 'כוונונים', וכמוהו כל המשפחה - גם הבן עידו וגם עוד איזה בן דוד שהיה תופס אותי באזכרות של יוני. אז נכון, נאום בר־אילן זה ביבי הפוליטיקאי הפרגמטי שמבין שצריך לומר דברים מסוימים, אבל מהותו של ביבי ושורשיו במקום אחר. הייתי אומר שהוא מנסה לקיים את האידיאולוגיה, בכפוף לאילוצים".
ברגע האמת, בהכרעה בין אידיאולוגיה למחיר פוליטי אישי או מדיני כבד, מה הוא יכריע?
"כבר היה רגע כזה, בהתנתקות. עבדתי איתו באותה תקופה כיועץ חיצוני, והוא עשה אז המון פשרות, עד זוב דם. הוא היה כפסע מהתפטרות, וכל הזמן אמרנו לו שיש לו תפקיד מכריע כשר אוצר, והוא צריך להשלים את המלאכה. בסוף הוא התפטר - אמנם רגע לפני ההתנתקות, אבל בכל זאת.
"הסיפור הנוכחי עם איראן הוא דוגמה חזקה עוד יותר למורשת שלו. אתה מכיר מנהיג עולמי אחד שעומד מול נשיא ארה"ב באופן שביבי עומד? אין דבר כזה, לא בתולדות ישראל וגם לא בתולדות העמים. אולי פוטין, אבל שם זה בכל זאת ליגה אחרת. העמידה של ביבי מול הממשל היא נטו הלקח שקיבל מאבא שלו. זה אחד לאחד עד כדי כך שאפילו עילאי בעיניי לראות את ההמשכיות. זו האכזבה הקשה של בנציון מהעם היהודי ומהמנהיגות שלו בתקופת השואה. האכזבה מיכולת הניווט של העם היהודי מול הסכנות עוברת במחזור הדם של ביבי. תקרא לזה שליחות, תקרא לזה אובססיה, אבל זה מה שמסביר את המאבק שלו באובמה.
"זה מגיע גם לתוכניות שלו לתקוף באיראן. אני חושב שביבי, יחד עם אהוד ברק, היו רציניים בכוונה לתקוף, אבל היה מעין פוטש של אולמרט, ראש המוסד מאיר דגן וראש השב"כ יובל דיסקין, שיחד עם האמריקנים והתקשורת הישראלית הוציאו את זה החוצה וכך סיכלו את ההתקפה. אני חייב להדגיש שמדובר ברושם שלי: מעולם לא שמעתי מביבי מילה אחת בענייני ביטחון. בתחום הזה היה בינינו מידור מוחלט, ואני אומר את זה לזכותו, כי בפורום הפוליטי של שרון שמעו הכול".
איך התיאור של נתניהו כרוויזיוניסט האמון על הדר בית"רי משתלב עם הסגנון הבוטה שלו כנגד השמאל, ובסוף מערכת הבחירות גם כנגד הערבים?
"זה בדיוק הפוך. אני קורא לביבי 'הרוויזיוניסט האחרון' גם מפני שהוא מעורר בצד השני את אותם רגשות שבגין או ז'בוטינסקי עוררו בהם. אף אחד בימין של היום לא מעורר כאלה רגשות. כי ביבי כאילו מסתכל בעיני הבנים של אלה שרדפו את אנשי הימין בסזון, והוא יודע שהם יודעים שהוא יודע שהם יודעים. כאילו חזרנו שמונים שנה אחורה. אני חושב שזה נמצא בעומק היחס אליו אפילו יותר מאשר הכעס על שהעז לנצח בבחירות אחרי רצח רבין. הם מזהים בו את העומק של הרוויזיוניזם ההוא.
"בניגוד לתדמית, המלל של ביבי, גם בתקופת אוסלו, היה נקי. הוא הלך להפגנה ברעננה שנשאו בה 'ארון קבורה לציונות', ובדיעבד תיארו את זה כאילו היה שם ארון קבורה של רבין. גם בהפגנה המפורסמת בכיכר ציון לא היה בנאום שלו גרם אחד של הסתה, בטח לעומת הדברים שאריק שרון אמר שם, שאלוהים ישמור. ולגבי הערבים – הוא הרי 12 שנה ברציפות ראש ממשלה או שר אוצר.
"מישהו ראה פעם אחת שהוא קיפח ערבים? הוא היה פחות טוב להם מאשר פרס ורבין? אז הוא אמר משהו בתוך מערכת בחירות. ביג דיל. במערכת בחירות אנשים אומרים כל מיני דברים, וגם עליו אמרו הרבה. לא אהבתי את ההתנצלות שלו. אני במקומו הייתי אומר: תבדקו את הרקורד שלי כלפי הערבים, גם במעשים וגם ברטוריקה, ולפי זה תשפטו אותי".
סמסונוב מתאר את דרכו הפוליטית של ראש הממשלה ככזו שחוסה לכל אורכה בצל הוותיקים. הם שטיפחו את נתניהו מן הרגע הראשון, ואפילו החיו את הקריירה שלו ברגעי משבר. "אחרי רצח רבין הוא היה לגמרי לבד. הייתי איתו בחדר, והוא הסתובב כמו ארי בסוגר, לא יכול לצאת מהבניין. הוא היה כמעט מוקע ציבורית, וגם בתוך התנועה כבר היו מי שפנטזו על הפיכה. מי הציל אותו? אברהם אפל ואלי שטרית (שניים מראשי "חוג תגר" של הוותיקים, ובעלי כוח רב בסניפי הליכוד – י"ש).
"אחרי ההפסד לאהוד ברק הם שוב היו אלה שעזרו לו בשפל ופילסו את החזרה שלו, וגם ב־2006, כשהליכוד ירד ל־12 מנדטים, הם החזיקו אותו. ביבי אישית הלך אז לבית של אחד מהם לשיחה נוקבת, כדי שיגרמו לעוזי לנדאו לוותר על המועמדות מולו, ויחברו את המחנה של לנדאו אליו. הם אהבו את לנדאו, אבל הבינו שהוא לא יוכל להביא את הסחורה. כנראה גם רצו להשתכנע ולסלוח לביבי (על ההססנות שגילה מול ההתנתקות – י"ש)".
איך נתניהו מחזיק את ברית המיעוטים, בעיקר מזרחיים ודתיים, שהתגייסה למען מנחם בגין? הרי הוא לא משדר עממיות, אלא אריסטוקרטיות רפובליקנית.
"זה באמת מפתיע, ולדעתי הסיבה העיקרית היא המלחמה של 'השבט הלבן' כנגד שניהם. ביבי הרי עמד להפסיד בבחירות הללו, אבל היריבים שלו עשו לו אובר־קיל. אצל רבים התעוררה תחושה שמה שביבי עובר הוא לא אישי, אלא סמל ליחס של האליטות כלפינו".
סמסונוב (57) נשוי לטלי, פסיכולוגית במקצועה, ויחד עם ארבעת ילדיהם הם מתגוררים ברמת השרון. בביוגרפיה הפרטית שלו הוא עבר רבות מהתחנות של הנסיכים שהוא מתאר בספרו. הוא נולד וגדל בזיכרון־יעקב, דור רביעי לבני העלייה הראשונה. סבתו ניהלה את בית אהרנסון במשך שנים רבות. "סבתא מלכה הייתה מצווה על כולם – נותנת הנחיות לבגין, לאורי־צבי גרינברג, לאב"א אחימאיר", הוא מספר. "אגב, ביבי תמיד אומר שאם אהרן אהרנסון לא היה נהרג בתאונת מטוס, מן הסתם היה הופך למנהיג היישוב במקום בן־גוריון, וכל ההיסטוריה שלנו הייתה נראית אחרת".
במושבה שאנשיה נטו לימין סמסונוב אמנם לא ספג השפלות אישיות, אבל בעקיפין הוא התוודע למצבם הקשה של יוצאי מחתרת אחרים. "כילד, סבתא שלחה אותי להביא ריבות לאנשים כמו ישראל אלדד ואורי־צבי. היא הייתה עוטפת אותן בכל מיני גומיות וניירות עם כתב בלתי קריא. בדרך הייתי פותח כדי לקרוא את הפתקים, ואז נפלו השטרות שהיא שלחה עם הריבות. זה היה מתן בסתר, כדי שיהיה להם מה לאכול. ואני שואל את עצמי: איך ייתכן שלמנהיג מחתרת כמו אלדד או למשורר ענק כמו אצ"ג אין יכולת להתפרנס, והם צריכים עזרה מסבתא מלכה?"
כשהגיע לתיכון בפרדס־חנה נתקל בספרי הלימוד השנואים, אלה שהעלימו – אם לא ביזו – את חלקם של הוריו וחבריהם במאבק על המדינה. "אצלי זה היה מתח מיוחד: גם העלייה הראשונה מול השנייה, גם ניל"י מול 'השומר', וגם המחתרות. בא אלינו לבית הספר אהרן ידלין, שהיה אז סגן שר החינוך. שואלים את התלמידים מי רוצה לשאול משהו, אני היחיד שרוצה. אני עולה לבמה וקורא קטעים שסימנתי מספר הלימוד, ושואל: אני צריך לקרוא על אבותיי מהעלייה הראשונה שהם פרזיטים, ואחר כך 'מחמאות' גם על אנשי המחתרת? ראיתי על ידלין שהוא לגמרי מבין אותי, ומאוד כיבדתי אותו על זה".
בצבא שירת כקצין בחיל הים, כשהוא לא שוכח את מחויבותו למשפחה הלוחמת: "אני זוכר את עצמי לקראת בחירות 77', על סטי"ל שחוזר מלבנון, משכנע את החבר'ה להצביע בגין. המפקדים היו עם המערך, ואני וממן האלחוטן מצביעים לבגין. ברית המיעוטים".
בהמשך שירת כרל"ש של מפקדי חיל הים מיכאל ברקאי וזאב אלמוג. כשהשתחרר והחל בלימודים באוניברסיטת תל־אביב, שוב עטפה אותו המשפחה: "צחי הנגבי היה אז יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, ואמא שלו וסבתא שלי היו חברות. באופן טבעי הוא הרים אליי טלפון וגייס אותי לפעילות".
סמסונוב החל במה שנראה כמו זינוק מטאורי לצמרת הפוליטית. "אולי בגלל השירות כרל"ש של מפקדי חיל הים הלכתי ישר לקוקפיט של הליכוד, כיועץ של כל הבכירים. יכולת לראות את שמיר וארנס, ואני הצוציק איתם".
כמה ניסיונות התמודדות על מקום ברשימת הליכוד, שלא צלחו, הסיטו אותו מהמסלול הפוליטי. זכורה לו במיוחד שיחה עם איתן לבני: "במצודת זאב היה לו חדר ארוך נורא, עם חדר קבלה גדול שבו מראה. פעם הוא אמר לי: 'תסתכל במראה, אתה רואה שם גם את הפגמים שלך. כשתסתכל ותחשוב שאתה מושלם, זה היום שבו אתה צריך לפרוש מהפוליטיקה'. בשלב מסוים הבנתי שזה מה שצפוי לי - בסוף האינטרסים יגברו על האידיאולוגיה והערכים, ואם כך עדיף שאת הביזנס שלי אעשה בחוץ, ואת הדברים הציבוריים אעשה בהתנדבות".
הוא החל קריירה עצמאית במשרד פרסום תל־אביבי, ואת החיידק הפוליטי מימש לא כמקצוע אלא בתפקידי ייעוץ חיצוניים. משמיר וארנס המשיך באופן טבעי לעבודה עם נתניהו, כיועץ תקשורת ויועץ פוליטי בכמה מערכות בחירות, כולל זו שלפני האחרונה. בשנת 98' מינה אותו נתניהו ליו"ר רשות השידור, תפקיד שבו שימש עד שנת 2000.
סמסונוב עצמו, מתברר, כבר לא נמצא באותו מקום אידיאולוגי שבו התחיל את דרכו. לדבריו הוא הושפע משאלות שהציקו לו, וגם מהלחץ החברתי: "קשה לעמוד מול העיתונים, הטלוויזיה, החברים, ובסוף זה הרי אותו שבט. ב־96', כשעבדתי עם ביבי בבחירות, היה לי נורא קשה לעמוד מול המילייה שלי. אנשים במשרד שלי אמרו לי דברים נוראיים. מבחינה מדינית, תמיד הייתי במקום שראה את המציאות, כבר לפני המון שנים. אני תומך בהסדר, אם יתברר שבאמת יש פרטנר. נאמר כך: שנאתי את אוסלו, וקיוויתי שיצליח. כי ערפאת באמת היה המנהיג הפלשתיני האחרון שהיה אפשר להגיע איתו להסדר".
בבחירות האחרונות סמסונוב לא היה פעיל, גם בשל רצונו להתמקד בקמפיין הספר הפרטי שלו, ואולי גם מתוך עייפות כללית מקמפיינים פוליטיים. לאולפני הטלוויזיה הוא הגיע לא כיועץ סתרים או קמפיינר, אלא כפרשן. מהעמדה הזו, הוא הבין היטב מדוע נוצרה ברגע האחרון תמיכה רחבה בנתניהו: "השתדלתי לשמור על מרחק ואובייקטיביות, עד שהבת שלי אמרה לי שאני מגזים. הרגשתי באולפנים כאילו דוחפים לי אגרוף לבטן – לא לי אישית, אלא להמון אנשים בבית. אמרתי את זה באחד השידורים: עם היחס שלכם, עכשיו אתם מביאים קולות לביבי.
"פגשתי אישה מחיפה שסיפרה לי שהיא מפא"יניקית ותיקה, שהייתה נשואה לאיש אצ"ל. הילדים שלה באו מרחובות לחיפה להסיע אותה לקלפי, ובאוטו היא מודיעה לתדהמתם שהיא הולכת להצביע לביבי. מה פתאום? 'כי הפעם אני מצביעה בשביל אבא, בשביל האגרוף שהוא קיבל בתוך הקבר'. או חבר שבפעם שעברה הצביע 'יש עתיד', והפעם אמר לי שהוא שכנע אנשים להצביע ליכוד. הכול בגלל אותו אגרוף בבטן".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם