קצר וקולע: הסיפור מאחורי המצאת העוזי

חיילים מעשרות צבאות, טרוריסטים משלל ארגונים, חברי כנופיות רחוב ושחקני קולנוע הוליוודיים - ספק אם מישהו מהם שמע על הילד היהודי שנמלט מגרמניה ועל המסגרייה הקיבוצית יוצר תת־מקלע קטן, קל ומדויק יותר מכל מה שראה העולם עד אז

"הנדון: תת־מקלע חדש.
רצוף בזה דוגמה של תת־מקלע מיוצר אישית על ידי 120946 סגן (חניך) עוזיאל גלאס.
בדקתי אישית את הכלי ולהלן מסקנותיי:
א. החזקה מצוינת (מונח ביד להפליא).
ב. כיוון אינסטינקטיבי מהמותן עולה על זה של כל כלי שאני מכיר.
ג. דיוק רב.
ד. אין מעצורים פרט למעצורים בגלל תחמושת לקויה".

השורות הבודדות הללו, שאותן שלח בשנת 1949 ראש מחלקת ההדרכה בבית הספר לקצינים אל ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, הכניסו להיסטוריה של מדינת ישראל את רובה העוזי. לאורך 67 שנותיה יצרה ישראל כמה מותגים שהפכו מזוהים עמה לחלוטין, אך "העוזי" הוא אולי הבולט בכולם.

• כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו

מצה"ל הוא פרץ בתוך זמן קצר אל צבאות בעולם כולו, וגם אל התרבות הפופולרית. קשה למצוא סרטים הוליוודיים שעוסקים במלחמה בטרור או בפשע, שתת־המקלע הישראלי אינו משמש בהם שחקן מרכזי. לאורך השנים יוצרו יותר מ־1.5 מיליון יחידות מכלי הנשק, שהפך להיות מוכר בעולם כמו רובה הקלצ'ניקוב הרוסי.

הסיפור האישי שמאחורי העוזי יכול בעצמו לשמש חומר לסרט מרתק. עוזי גל, האיש שבנה במו ידיו את הרובה המיתולוגי, נולד בגרמניה בשנת 1923 בשם גוטהארד גלאס. אביו אריך שירת במלחמת העולם הראשונה כקצין קומנדו בצבא הגרמני, ואחר כך כטייס וכצלם צבאי באחת הטייסות הראשונות שעסקו בצילום אוויר מודיעיני. בעקבות פציעה החל לצייר את זוועות המלחמות, והפך לאמן מוכר שהתמחה בתחריטים ובליטוגרפיות.

כוכב ישראלי. רה''מ שמיר עם העוזי צילום: HARNIK NATI Kעמ

גוטהארד גדל בבית שאקדחים, חרבות עתיקות ושריונות אבירים פיארו את קירותיו. לא פלא שכבר בילדותו דבק בו התחביב של אביו: איסוף כלי נשק ותיקונם. בן עשר היה כשנכווה קשות בידו, לאחר שניסר קנה של כלי ירייה ישן נושן, וניסה להתאימו לרובה אחר כדי ליצור נשק חדש.

השנים שבילה עם אביו בגרמניה לא היו רבות: כשהיה ילד התגרשו הוריו, והוא נשאר עם אמו מילה, שגידלה אותו בעזרת חברתה איטה. בשנת 1933, זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, ארז אריך גלאס את חפציו ועלה לארץ ישראל. הוא שינה את שמו ל"ערי", התיישב בקיבוץ יגור והכין את הקרקע לעלייתה של משפחתו החדשה, שהקים לאחר הגירושין. לפי כמה דיווחים לימד גלאס האב את אנשי ארגון "ההגנה" כיצד לצלם כפרים פלשתיניים מהאוויר.

גוטהארד נשלח בינתיים, כמו נערים יהודים רבים אחרים, ללמוד בלונדון, הרחק מהישג ידם של הנאצים. משם עלה לארץ ישראל והצטרף לאביו בקיבוץ יגור. כאן בארץ הוא חזר לאהבתו הישנה: כלי הירייה. יחד עם חבר טוב הוא החל לאסוף כל כלי נשק אפשרי, ולו הזעיר ביותר, כדי לפתח נשק חדש. גוטהארד אף מכר את אלבום הבולים שלו, וחברו מכר מצלמה, כדי לממן את מסע הרכש. בין השאר גילו הנערים כי למורה לטבע בבית הספר האזורי יש אקדח איטלקי זעיר מסוג פי־בי, והם הציעו משקפת תמורתו.

הפרויקט התקדם, וגוטהארד גלאס – או כפי שנקרא כעת, עוזיאל גל – החל לערוך בתחומי בית הספר שלו את ניסיונותיו הראשונים בפיתוח תת־מקלע. לא כולם הגיבו ליוזמה בהתלהבות. "אתה מנסה לייצר פה כלי נשק", הטיח בו מורה מזועזע והחטיף לו סטירה מצלצלת, אחרי שתפס אותו מכין קנה מסוג חדש במסגריית הקיבוץ.

שלוש לירות גורליות

גל סירב לוותר, והמשיך לעבוד במסתור על כלי נשק חדשני משלו. בגיל 15 הצליח לפתח קשת שירתה חצים באופן אוטומטי. בהמשך התגייס לפלמ"ח, וכמכור לכלי נשק התמנה שם לאחראי על הסליקים.

באותה תקופה השתמשו לוחמי ההגנה והפלמ"ח ברובה ה"סטן" הבריטי, שהיה לא מדויק ולא אמין: הוא סבל ממעצורים רבים, טווח הירי שלו היה קצר, הקליעה לא הייתה מדויקת וסכנה למשתמשים הייתה רבה. גל האמין שהוא יכול ליצור משהו טוב יותר. אחרי שלמד היטב את מבנה הסטן, וכן את ה"טומיגאן" האמריקני, החל להרכיב גרסה משלו. ב־1943 הוא נעצר בידי הבריטים, לאחר שבתרמילו נמצאו חלקי תת־המקלע שניסה לייצר בקיבוץ. גל נידון לשבע שנות מאסר בכלא עכו ושהה שם בפועל שנתיים וחצי. את הזמן מאחורי הסורגים ניצל ללימוד הנדסת מכונות בהתכתבות.

במלחמת העצמאות שירת גל כמפקד כיתה ומפקד מחלקה ביחידת המיעוטים של צה"ל, והשתתף בכיבוש הגליל. בקיץ 1949 עבר קורס קציני רגלים בפיקודו של מאיר זורע, לימים אלוף בצה"ל וחבר כנסת מטעם מפלגת ד"ש. במהלך הקורס התוודע גל לכלי הנשק שהיו ברשות צה"ל, ושוב הגיע למסקנה שאיכותם ירודה.

''שינה מן היסוד את פעולות התגמול''. צורי שגיא צילום: אריק סולטן

אז החליט גל לעשות מעשה. ב־20 באוקטובר 1949 הוא שלח למאיר זורע מכתב שהשתרע על פני שלושים עמודים, ובו תיאר את תת־המקלע שהגה וייצר בעצמו. המפקד קרא והתלהב. אחרי שבחן מקרוב את הנשק שהרכיב פקודו, התלהב הרבה יותר, ושלח מכתב בנושא לראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, חיים לסקוב.

לגל היה מזל לא רגיל. בדיוק באותם ימים הקים הרמטכ"ל יעקב דורי ועדה שתפקידה לבחור לצה"ל תת־מקלע חדש, במקום הסטן שכולם הסכימו כי אינו מתאים עוד לצורכי הצבא. בפני הוועדה עמדו בסופו של דבר שני דגמי תת־מקלע, ששניהם פותחו בידי ישראלים. האחד היה ק־12, או "חמד", שהורכב בידי המהנדס חיים קארה וצוותו במחלקה לפיתוח כלי נשק קל במסגרת חיל המדע. האחר היה הנשק של עוזי גל, שקיבל את השם "עוזי".

ב־26 באוקטובר 1950 נערכה בדיקה השוואתית לשני המתחרים. למבדק צורפו שלושה תתי־מקלעים נוספים: הסטן, השמייסר הגרמני והברטה האיטלקי. בראש הוועדה שקיימה את הניסוי עמד אל“מ יצחק רבין, מפקד בה“ד 3. בבדיקה נמצא ששני הפיתוחים הישראליים השיגו תוצאות דומות מאוד: “הוועדה הגיעה פה אחד למסקנה שאין אפשרות לקבוע מבחינה טקטית כלי אחד כעולה על משנהו באופן בולט“, כתב רבין בסיכום הדו“ח, “אולם אצל חברי ועדה שונים נתגלו נטיות לכלי זה או אחר: נטייה לתת־מקלע ק־12: י. הררי. נטייה לתת־מקלע ‘עוזי‘: י. רבין; י. לבקין; ד. דגן“.

לבסוף בחרה הוועדה בעוזי לתת־המקלע הצה“לי החדש. להחלטה ניתנו כמה נימוקים: הכלי שפיתח גל היה מורכב ממספר חלקים קטן יותר לעומת המתחרה, הוא היה נוח יותר לפירוק ולהרכבה, ועלויות אחזקתו היו נמוכות יותר. השיקול המכריע היה כלכלי: עלות הייצור המשוערת של העוזי עמדה על 14 ל"י לכלי בודד בהזמנה של עשרת אלפים כלים, לעומת 17 ל"י לייצור יחידה אחת של ה"חמד". בתקופת הצנע, ההבדל היה משמעותי.

תת־המקלע שפיתח החייל האלמוני גל הוצג לבסוף לסמכות האולטימטיבית, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון. לאחר שבחן את כלי הנשק והתלהב מהחדשנות ומהמקוריות, נתן בן־גוריון אור ירוק להמשך הפיתוח.

עוזיאל גל עבר כעת לשרת בתעשייה הצבאית, אך דרכו של תת־המקלע שיצר אל השירות הסדיר בצה"ל לא הייתה סוגה בשושנים. ב־1952 נשלחו לניסוי ראשון חמישה כלים, שחלקיהם נחרטו בדקדקנות. התוצאות לא היו מרנינות; תקלות, פגמים ומגבלות התגלו בכלי, לאכזבת הכול ובראשם גל. בצה"ל החלו לחשוש מהזמנת כמות גדולה של רובי עוזי, ומאבקים פנימיים רבים נִטשו בין תומכי הנשק החדש ומתנגדיו. לאחר הכנסת תיקונים ושיפורים, בדיקות קפדניות וסדרת ניסויים, נפל הפור על ייצור המוני. אזרחי ישראל התבשרו דרך העיתונות על קיומו של הנשק החדש מתוצרת הארץ.

ירייה מעבר לפינה

ב־1954 יוצרה סדרה ראשונה של 700 יחידות מהעוזי. בשלב מסוים הוצע לקרוא לכלי הנשק החדש "עמי" – ראשי תיבות של "עוזי, מדינת ישראל", אך לבסוף הוחלט כי הוא יישא רק את שם ממציאו, כאות הוקרה. ב־1955 אף זכה גל בציון לשבח מהרמטכ"ל משה דיין על "כושר המצאה צבאי". "תת־המקלע 'עוזי', שפותח בעיקר על ידי הנ"ל וביוזמתו", כך נאמר בנימוקי הצל"ש, "עמד בהצלחה והצטיין בניסויי השוואה שנערכו בין כמה סוגי תת־מקלעים מהסוגים החדישים המצויים בצבאות זרים. תת־המקלע צוין לשבח בעיקר על מבנהו ועל כושר פעולתו בתנאי קרקע ואקלים קשים".

השימוש המבצעי הראשון בעוזי נעשה בידי לוחמי חטיבת הצנחנים. הללו נזקקו לנשק קטן וקומפקטי למשימותיהם בפעולות התגמול, ותת־המקלע החדש הפך לכלי הלחימה העיקרי שלהם. הופעת הבכורה המבצעית שלו הייתה במבצע "חץ שחור", פעולת תגמול שערך צה"ל ב־28 בפברואר 1955 ברצועת עזה. לאחר מכן שימש העוזי את הצנחנים בקרבות עם הפדאיון, המסתננים שחדרו לגבולות ישראל.

בידיים של שוורצנגר. עוזי בסרט ''קומנדו'' צילום: צילום מסך מתוך הסרט

אחד החיילים שחנכו את העוזי היה צורי שגיא (שנקין), ששימש באותם ימים כמפקד מחלקה בגדוד הצנחנים 890 ובהמשך השתתף בקרב המיתלה כמפקד פלוגה. “קיבלנו את העוזי ליד ב־1955“, מספר תא“ל במיל‘ שגיא. “עד אז הנשק התקני שלנו היה סטן או רובה צ‘כי לרובאים, ולכל כיתה היה מקלע ברן. הסטן היה כלי פשוט אמנם, אבל לא מדויק. הוא סבל מכל מיני מעצורים, וגם הברן היה בעייתי. מחוסר ברירה לקחנו לפעולות התגמול נשק לא תקני. היו לנו שם שמייסרים וטומיגאנים והם היו טובים יותר, אבל לא בהרבה. עם כל הכבוד להם, היה קשה לדפוק עמם כהלכה ובלי חוכמות את האויב כשהיה צורך בכך - והיה כזה צורך לעתים קרובות.

“כשהופיע העוזי זה כבר היה עולם אחר. הכנסנו את המחסנית לבית האחיזה, דבר שהקל מאוד על התפעול. גם המשבת - לחצן שבלעדיו לא יכול להתבצע ירי - היה נוח להפעלה, והיה קל מאוד להחליף מחסניות במהירות, עניין קריטי בקרב. העוזי היה גם נוח מאוד לאחיזה. הייתה לו רק בעיה אחת: שאת הקנה היה צריך לסגור חזק בעזרת אום, אחרת היה מתנדנד ולא יורה“.

איך השימוש בעוזי השפיע על הפעילות שלכם?
"את פעולות התגמול זה שינה מן היסוד. העוזי היה אפקטיבי ביותר. לראשונה ידענו שהנשק יפעל כמו שצריך, יירה כמו שד, וישאיר סוף־סוף כמה גופות של מסתננים בשטח. מרגע שהתחלנו להשתמש בו, הפעולות נראו בהתאם. העוזי שם בכיס הקטן את כל הכלים שהיו לפניו. הוא היה קל וסיפק הרבה כוח אש. כנשק קצר הוא היה טוב למלחמה בתעלות - אפשר להחזיק בו ביד אחת ולירות מעבר לפינה. היו בו מעט מאוד מעצורים, גם במחסנית וגם בכלי. פעולות התגמול נעשו בלילה, בטווח קצר ונגד יעדים מבוצרים, ולמטרות האלה העוזי היה נוח במיוחד.

"כל המפקדים הלכו עם העוזים, וגם הרבה מהחיילים. זו הייתה מהפכה של ממש, והיא העניקה תרומה מכרעת להצלחת הפעולות. העוזי גם תרם רבות לביטחון העצמי של הלוחמים, כולל שלי. במלחמות הגדולות, בטווחים ארוכים ובשטחים פתוחים העוזי לא נתן תשובה בכלל, אבל בפעולות של הצנחנים באותה תקופה הוא שינה את פני הלחימה".

הוא לא נקי

העוזי הוצג לציבור במצעד יום העצמאות לפני שישים שנה בדיוק, ב־27 באפריל 1955. לאחר קרב המיתלה בסיני, שם הוצנחו הלוחמים כשהם חמושים בתת־המקלע הישראלי, הוא זכה לשם של כלי מבצעי יעיל. לראשונה שחרר צה“ל צילומי מלחמה הכוללים את העוזי, ואלה הפכו לקלאסיים.

למען האמת, הגרסה הראשונה של העוזי עדיין לא הייתה אמינה במיוחד. הדיוק של הירי לא היה מרשים, ובעיקר סבל הרובה מבעיות בטיחותיות. הצנחנים התלוננו שהנשק נוטה לירות מעצמו בזמן קפיצה מרכב ובעקבות כל מכה קטנה שהוא מקבל. הפתרון שמצא גל היה התקנת ראצ‘ט - מעין זיזים על מסילת ידית הדריכה, שלא מאפשרים ירי אם לא נעשתה דריכה מלאה. ידית הדריכה עצמה הוגדלה והקנה הוארך, כדי שהחיילים לא יירו לעצמם ביד בטעות.

לאחר שורת השיפורים התגלה העוזי כאחד מתתי־המקלע הבטוחים והנוחים ביותר לשימוש, והותיר את כל מתחריו מאחור. בשנת 1956, בתחרות השוואתית של כלי נשק שנערכה בהולנד, הוא הגיע למקום הראשון עם 1,529 נקודות מתוך 1,900. בעיתונות הופיעו צילומים של חיילים ישראלים מחזיקים רובי עוזי בתנוחות שונות, ושל ילדים המסתכלים עליהם בהערצה. דוד בן־גוריון אמר ב־1958, כאשר הוענק לגל פרס ביטחון ישראל: “אני בטוח שהמון חושדים שעוזי נקרא על שם הליצן הידוע ב‘הארץ‘ (מדור סאטירי ששמו “עוזי ושות‘“ שכתב עמוס קינן – א“א). רק מעטים יודעים שזה בחור בצבא ההגנה לישראל שעשה את זה. עכשיו תיקנו את המעוות, שהצבא שלנו יידע שעוזי גל בנה תת־מקלע שהוא אחד הטובים, אם לא הטוב ביותר בעולם“.

העוזי הפך לכוכב הבלתי מעורער של הייצור הביטחוני הישראלי. הוא הופיע במחזיקי מפתחות שהתעשייה הצבאית חילקה לעובדיה, וכיכב על מסכי הקולנוע בכל סרט שכלל התייחסות כלשהי לצה"ל. "נתנו לנו עוזי, אוכל ווזווזי, באנו למילואים", שרה להקת "החלונות הגבוהים".

בעקבות ההצלחה המבצעית שנחל בשורות צה"ל, הפך העוזי גם למוצר הייצוא הפופולרי ביותר של התעשייה הצבאית. עשרות מדינות רכשו אותו בפרט לכוחות קומנדו צבאיים, או לשימוש שירותי הביטחון והיחידות לאבטחת אישים. המכירה הגדולה הראשונה הייתה להולנדים, שהתרשמו מאוד מביצועיו של העוזי בתחרות אצלם. העסקה הייתה סודית עד כדי כך שבן־גוריון נמנע מלדווח עליה אפילו לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

אחרי הולנד רכשו את הנשק גם באוסטריה, בגרמניה ובבלגיה. זו האחרונה אף קיבלה רישיון לייצר את העוזי, ובתמורה נתנה לתע"ש רישיון לייצר את מקלע המא"ג, שהיה מבוקש מאוד בצה"ל. העסקאות שנעשו באותן שנים, כך נטען, הכניסו למדינת ישראל לא פחות מ־2 מיליארדי דולרים. "הראינו לעולם שיהודים יודעים לייצר נשק", אמר גל באחד מהריאיונות הנדירים שלו.

המכירה של פאר התעשייה הצבאית לאוסטריה ולגרמניה הייתה נושא רגיש וסודי במיוחד. בסוף שנות החמישים, קצת יותר מעשור אחרי תום מלחמת העולם השנייה, מראה חיילי הוורמאכט לשעבר מחזיקים בכלי הנשק הלאומי שלנו היה עלול להתברר כקשה לעיכול לישראלים רבים. אבל גרמניה הייתה מעוניינת מאוד בנשק, והעסקה איתה נחתמה. במהלך 1961, שנת משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, כבר סיפקה ישראל לגרמנים 3,500 עוזים. היקף הייצוא של תע"ש לגרמניה הגיע באותה שנה ל־300 מיליון דולר, וישראל הייתה זקוקה מאוד לכסף הזה.

הפצת העוזי בעולם עוררה בישראל כמה סערות ציבוריות בגלל לקוחות אחרים וידיים מפוקפקות שאחזו בו. כך, למשל, כאשר נודע שהנשק משמש את חיילי פורטוגל הנלחמים במורדים באנגולה - וגם את המורדים עצמם. המקרה הזה לא היה יוצא דופן כלל וכלל. העוזי הגיע לידי לפחות תשעים מדינות ואינספור ארגונים ומיליציות, ובהם כאלה שאין זה כבוד גדול להיות מזוהים עמם.

התעשייה הצבאית לא שקטה בינתיים על השמרים, ופיתחה "גרסה אזרחית" של העוזי - נשק חצי־אוטומטי שאינו יורה צרורות ומותר למכירה בחנויות בארה"ב. חובבי נשק אמריקנים מיהרו למצוא דרכים להחזיר לנשק את מצב הירי האוטומטי, והעוזי הפך למוצר חיוני בכל כנופיית רחוב שם.

בדיוק כמו טבח צבאי

שנות השישים היו תור הזהב של העוזי, או ליתר דיוק של העוזי המשופר, ששימש את הצנחנים וכוחות רבים אחרים של צה"ל. אלא שבקרבות מלחמת יום הכיפורים התברר שכלי הנשק הזה, עם הקנה הקצר וטווח הירי המוגבל שלו, אינו אפקטיבי מספיק. צה"ל החל להתעניין באם־16 האמריקני ובקלצ'ניקוב הרוסי, שהומצא עוד בימי מלחמת העולם השנייה, והעוזי נדחק בהדרגה מהיחידות הלוחמות. פעולות השכלול והעדכון שלו נמשכו, אבל הסמל הישראלי הלך ואיבד את מרכזיותו בצה"ל. במקביל קמו לו כמה וכמה חקיינים, והעתקים מדויקים שלו יוצרו בקרואטיה ובסין.

בשנת 1981 החלה תע"ש לייצר את ה"מיני־עוזי", דגם של תת־המקלע המקורי, מוקטן ב־27 אחוזים. הנשק הזה, התברר באותה שנה, נבחר להסתתר מתחת לחליפותיהם של מאבטחי הנשיא האמריקני: כאשר אירע ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן, שלף אחד משומרי הראש שלו לעיני המצלמה את נשקו, תמ"ק עוזי מדגם מיני, כדי לגונן על הנשיא.

איבד את התהילה משנותיו המוקדמות צילום: HAN MICHA לעמ

גם כאשר תת־המקלע שפיתח עשה חיל, עוזיאל גל עצמו לא היה שותף לרווחים. למעשה, ההכנסה הכספית היחידה שלו מיצירת העוזי הייתה סכום של אלף לירות, שקיבל כשזכה בפרס לביטחון ישראל. כאשר נשאל כיצד ייתכן שלא הרוויח כמעט מאומה באופן אישי מההמצאה הגדולה שלו, השיב ביובש: "עשיתי את חובתי בצבא, כמו טבח וכמו כל אחד אחר".

אחרי ההצלחה האדירה עם העוזי, ידע גל גם כישלון. הוא היה חלק מצוות שפיתח בשביל צה"ל דגם מקורי לרובה סער, שכונה "גל". לצבא הוצגה אופציה נוספת של ישראל גליל, אחד השותפים לפיתוח העוזי בראשיתו. תת־המקלע שלו היה מבוסס על הקלצ'ניקוב, ונקרא "גליל". בסופו של דבר, לאחר מאבקים קשים שכללו הפעלת קבוצות לחץ מטעם שני הצדדים, הכריע הרמטכ"ל חיים בר־לב לטובת הגליל. פרויקט "גל" נגנז, ונותרו ממנו רק כמה אבות־טיפוס.

ב־1975 פרסם מבקר המדינה דו"ח שמתח ביקורת על דרך קבלת ההחלטה, וציין כי התקיים מסע שתדלנות מסיבי מצדו של גליל. שנה לאחר מכן עזב עוזי גל את צבא הקבע ויצא עם משפחתו לארה"ב, לצורך טיפולים במחלת הסרטן שבה לקתה בתו.

בשנותיו בחו"ל המשיך גל לחשוב על רעיונות חדשים לכלי נשק, וב־1986 פיתח יחד עם תת־אלוף במיל' יצחק יעקב (יצה) דגם אקדח שכונה "עוזי 201". אלא שמדינת ישראל סירבה לאשר את השימוש בשם הזה, וטענה כי "עוזי" הוא מותג השייך לה. לאחר הליך משפטי ארוך הוסכם שעוזי גל יוכל להשתמש בשמו בפרסומים ובחוברות של האקדח החדש ולציין שהכלי תוכנן ועוצב על ידו, בתנאי שהמילה עוזי לא תופיע בלוגו. שמו של הנשק שונה ל־mp־49. התעשייה הצבאית עצמה החלה ב־1997 להתעניין באקדח הזה, אך לבסוף העדיפה לפתח את “ברק“, אקדח מדור חדיש יותר.

עוזי גל הלך לעולמו בספטמבר 2002, והוא בן 78. שנה לאחר מכן, בתום יובל שנים של שירות נאמן, שוחרר מצה“ל תת־המקלע שפיתח: הטירוניות שהיו האחרונות שעוד השתמשו בו עברו לאימונים באם־16, עקב מספרן הרב של פליטות כדור מהעוזי. יש לציין ששיעור כזה של ירי לא מכוון אפיין את העוזי מאז ומעולם, אלא שמה שנחשב למתקבל על הדעת בשנות החמישים והשישים נתפס ככשל בטיחותי חמור בשנות האלפיים.

גם בשאר העולם הפסיקו בהדרגה להשתמש בעוזי ועברו לכלי נשק עדכניים יותר. ייצור העוזי הקלאסי כמעט ונפסק, אך בשנים האחרונות יש עדנה לדגמי ההמשך שלו. ב־2011 נכנס לשימוש צבאי דגם פולימרי של מיקרו־עוזי, שכמו קודמו המיתולוגי, משמש ללוחמה בטרור. הוא נוח לתפעול, קל משקל, וניתן להסוות אותו על הגוף או בתיק קטן, ואפילו בקופסת נעליים.

שמו הטוב של העוזי כסמל ליצירתיות הישראלית בתחום הביטחון נשאר איתן עד היום. ספק אם יש נשק ישראלי, או כל מוצר ישראלי אחר, שזכה לפרסום עולמי כמו זה שקיבל הרובה הקטן מהקיבוץ. ועוזי גל, הילד שלא הפסיק לנסר ולהרכיב אקדחים – הוא ייזכר עוד שנים רבות כאחד הממציאים הבולטים בהיסטוריה של הנשק הקל.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg