"מה היינו עושים בלי המלאכים מישראל?"
המטיילים שנותרו בלאנג־טאנג ללא קורת גג ומזון וניצלו בזכות מנחת מסוקים מאולתר ששרטטו, התרמילאים שוויתרו על החילוץ כדי לא להפקיר את חבריהם למסע, והמקומיים שמגיעים לבית החולים של פיקוד העורף ולא מפסיקים להודות לישראלים. יומן מסע מלב התופת
שדה התעופה שומם, אולם הנכנסים ריק ופקיד הדרכונים מקבל את פנינו בתמיהה. מן העבר השני צובאים מאות אנשים על אולם הנוסעים היוצא, מתוך תקווה לברוח מהתופת שידעה מדינת נפאל ברעידת האדמה הגדולה בשבת הקודמת. זהו מסע אל מדינה שמארחת מאות אלפי מטיילים ישראלים בשנה, וששינתה את פניה בכמה רגעים של רעש איום שאינו נשמע באוזן, אבל מורגש בכל נימי הגוף.
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
ביום ראשון השבוע הצטרפתי אל יותר מ־250 ישראלים בהם גם רופאים בכירים ואנשי חילוץ והצלה של פיקוד העורף, לקראת מסע להצלת חייהם של מטיילים ישראלים ותושבי נפאל שנפגעו באסון הטבע. רעשי משנה נוספים המיטו הרס וחורבן על בתים וכפרים שלמים, ובראש דאגתם של אנשי המשלחת נמצאים מאות המטיילים הישראלים שהקשר עמם נותק.
הצעירים האלו יוצאים לשם לרוב אחרי שירות צבאי מפרך במטרה לחוות את ה"טיול של חייהם". באמתחתם ויזה פתוחה לחצי שנה וכושר מעולה, לקראת הטרקים הארוכים. אופציה של טרגדיה, אימה ופחד לא עומדת על סדר היום. אבל כשהם, רבים ממשוחררי ׳צוק איתן׳, נזקקים לסיוע, ישראל תגיע אליהם לכל מקום בעולם. לקראת סוף השבוע אף יתברר לי שאותם צעירים צפויים לעצור הכול ולהתגייס לסייע לבית החולים המקומי הישראלי שפתח שעריו ביום רביעי האחרון.
התלווינו אל אנשי המשלחת הישראלית שיצאה בשיירה אווירית של מטוסי הרקולס צבאיים ומטוס אל־על שהוחכר לטובת המשימה - להחזיר את הישראלים הביתה. השעות נוקפות, מסלולי הנחיתה בקטמנדו מסוכנים והטיסה מתעכבת בחצי יממה. זה מרוץ נגד הזמן, כשברקע הידיעה שכל רגע שמאות טונות ציוד הרפואה והחילוץ לא יוצאים לדרך הוא זמן יקר שעלול לעלות בחיי אדם.
לפנות בוקר של יום שני אנחנו נוחתים בשדה התעופה הפגוע. ההרס הרב נגלה מיד. עשרות משאיות שמעמיד צבא נפאל פורקות 50 טונות של ציוד רפואה והצלה בדרך אל מתחם בית החולים שצפוי להיות מוקם בסמוך לבית החולים הצבאי הממשלתי שקרס מעומס עבודה. אני עושה את דרכי במונית ישנה ובכבישים משובשים אל בית חב"ד המקומי ב'טאמלה', רחובה המרכזי של קטמנדו, ומגיע באשמורת הבוקר.
שליחי חב"ד בנפאל מזה 15 שנים, חזקי וחני ליפשיץ, כבר ערים. מאז רעש האדמה הם לא מפסיקים לדאוג, לטפל ולסייע לכל המטיילים הישראלים. הם רואים בהם אחים לכל דבר, ובמקביל לשיחות בטלפון עם הורים מוטרפים מדאגה הם מנהלים חמ"ל של ממש העוקב אחר כל צעיר שמטייל במדינה הענקית ומבררים מה מצבו. "ברגעים הראשונים לאחר רעידת האדמה התחושה כאן הייתה נוראית״, מספרת חני. ״חששנו לחיינו והרעידות פשוט לא פסקו. התאספו כאן מאות ישראלים מרחבי העיר". נראה כי סביבת בית חב"ד בקטמנדו לא נפגעה ברעידת האדמה, בנס שקשה להסביר. עשרות אלפי משפחות איבדו את בתיהן ודווקא במקום הזה הטבע לא פגע.
בני הזוג המקסימים האלו, שממגנטים מטיילים באהבה עצומה ובלתי מוסברת, החליטו כמה שעות לפני שפגשתי אותם לשלוח ארבעה מילדיהם לארץ במטוס הסיוע ששלחה ישראל. "לראשונה מאז תחילת שליחותנו, רעידת האדמה תפסה אותנו ואת הילדים בתחושה שאני לא מסוגלת להגן עליהם כאן", מגלה חני.
"חבר'ה בני שלושים שצועקים שמע ישראל וכותבים צוואות והאדמה שרועדת שוב ושוב, כל אלה נטעו בנו תחושה שאסור לנו לתת לשליחות שבחרנו לפגוע בילדים וצריך להחזיר אותם לישראל עד ששוב יהיה כאן בטוח. ברוך ה' שכולנו חיים, אבל אין מקלחות ואין חשמל והילדים לא צריכים לסבול ולישון ברחוב על רצפת בטון כשיש גופות בבתים חרבים בסמוך לכאן. יש לנו משפחה וחברים תומכים בישראל, והבנות שמטיילות כאן לקחו את הילדים איתן. אני מאוד שמחה על ההחלטה הזאת".
הם משתדלים להעניק לילדיהם צביקה (16), חלי (13), שמוליק (11) רבקי (6) ויצחק הקטן (4) ילדות נורמלית ועטופה מפגעי הסביבה. בקומה השנייה בבית החב"ד עומדת כיתת לימוד והילדים לא יוצאים מהסביבה המוכרת. סרטים וכתבות שבהם מוזכרים בני הזוג בתקשורת בישראל מקבלים כאן גם פנים וזהות והם מתגלים כמלאכים אמיתיים. הם מסייעים לכולם, ללא כל שאלה ובמאור פנים.
רק ביום ראשון בבוקר קילחה חני יותר מעשרה ילדים שנולדו מפונדקאיות נפאליות לבני זוג חד־מיניים. "אני לא שופטת בשום אופן אנשים, אלא רואה בהם אנשים. רחצתי את הילדים בהמון אהבה ושמתי שמפו וקרם גוף. אני מכירה בדיבר 'לא תשפוט'. יש פה תינוקות שזקוקים לנו ואנחנו צריכים לעזור להם", אומרת חני. כעת היא כבר ממהרת להכין את ארוחת הבוקר. לצדה עוד מטיילים, צעירים ומבוגרים, שכבר מבשלים ביצים על הגז וחותכים קילוגרמים של ירקות להשביע את רעבונם של המחולצים והמתארחים במקום. לאט לאט מגיעים המטיילים ומספרים את שעבר עליהם ברגעי האימה.
שפע בר (14), הוריו ושתי אחיותיו לקחו פסק זמן של שנה ויצאו לטייל במזרח. הם לא תיארו לעצמם שימצאו את עצמם במצב אימתני שכזה. "הסלעים החלו ליפול עלינו והארץ רעדה לכל עבר, רצנו״, הוא מספר. ״פתאום לא ראיתי את האחים שלי והייתי כולי לבן. לא פחדתי למות כי ידעתי שהחיים שלי בשליטתי, אבל האחים הקטנים שלי לא היו לידי. ידעתי שאבא שלי איתם ודאגתי שקרה להם משהו", הוא מספר במבט קפוא. דקה לאחר מכן מצא אותם ויחד ברחו לאזור פתוח. במשך הימים שנקפו עד לחילוץ הם התארחו בבית של משפחה מקומית שחרב בחלקו ואף אכלו אצלם. הסיפור הזה הוא אחד מני רבים שיוצרים יחד רצף מדהים של נסים, התמודדויות לא מוכרות ותחושת אחריות המאפיינת כל כך את המטייל הישראלי, בייחוד את הצעירים שסיימו לא מזמן את שירותם הצבאי.
ביום שלישי עקבו המטיילים בדריכות אחר סיפור חילוצם של עשרה ישראלים שהיה חשש לחייהם לאחר שלא הצליחו ליצור קשר מאז שבת. הקבוצה טיילה באזור לאנג־טאנג, והיה ידוע שכפר שלם הסמוך למסלול הטיול נמחק כליל במפולת שלגים. במשך שעות חששו כי הקבוצה שהתה בכפר.
"ישבנו במסעדה בכפר במבו, שהוא כפר אחד לפני כפר לאנג־טאנג", מספר עומר, צעיר מרמת־השרון. ״התעכבנו במסע בגלל שהיו איתנו חבר'ה דתיים והחלטנו לכבד אותם ולא לחלל את השבת. אכלנו סעודת שבת, ואז זה קרה. במשך דקה שלמה הכול רעד לידינו, אבל הכול. במקרים כאלה דקה זה ממש נצח. יצאנו בבהלה מהמסעדה, יצאנו מהשטח הבנוי. פתאום ראינו סלע אדיר מתגלגל במורד ישר לכיוון שלנו. הצלחנו לברוח ממנו והסלע המשיך להידרדר במורד. הרעידה נמשכה. בתים סביבנו התמוטטו כמו בנייני קלפים ואנשים נמלטו לכל עבר. בחוץ שרר קור אימים. נותרנו ללא קורת גג, ללא אוכל, ללא חשמל". המשימה שלהם כעת הייתה ברורה.
הטלפון הלווייני לא עבד והם חיפשו דרכים להגן על חייהם עד שיבואו המחלצים. קרוב ל־70 בני אדם, בהם עשרת המטיילים הישראלים, נאספו יחד ובהובלת הישראלים בעלי התושייה הקימו מאהל גדול בלב קרחת יער בסמוך לכפר. מלאי המזון היה מוגבל מאוד והתחושה הייתה שצפויים להם עוד ימים ארוכים עד שיחלצו אותם.
"הייאוש היה גדול, במיוחד כשלא הצלחנו ליצור קשר עם אף אחד. הבנו שקרובי המשפחה דואגים לנו ולא הייתה לנו שום אפשרות ליצור קשר עם אף אחד. לא ידענו מה לעשות", סיפרה תמר ווג. הם חתכו עצים, הכינו מתקן טיהור מים מיוחד, בנו מטבח שדה וביום שני אף סימנו בעזרת צבע לבן מקומות למנחת מסוקים לרגע שיבואו.
בשלב מסוים התחדשה הקליטה בטלפון הלווייני שקיבלו מבית חב"ד לפני היציאה, והם הודיעו להוריהם ולחזקי ליפשיץ כי הם במצוקה, ומסרו את מיקומם. במשך הימים הם צפו במסוקי חילוץ עוברים שוב ושוב מעל ראשם ולא נוחתים. כשהגיע המסוק המיוחל וממנו ירד קצין יחידת החילוץ של פיקוד העורף וקרא לכל הישראלים לעלות, התרחשה דרמה של ממש: "ברגע שהמטוס נחת הם אמרו 'רק ישראלים, רק ישראלים', ולא ידענו מה לעשות. זה ממש קרע את כולנו להשאיר אנשים מאחור, לא ידענו מה יקרה איתם", סיפרה בת־אל שפיר. "הם כל הזמן אמרו לנו תודה לאל שאתם פה, אנחנו אוהבים את ישראל, רק בזכותכם ניצלנו. וכשראו שאנחנו מחולצים והם נשארים לבד הם בכו והתחננו שלא נעזוב אותם".
שניים מהמטיילים, אביב רוזן ויונתן מולכו, החליטו להישאר מאחור ולא לעלות למסוק החילוץ. "הודענו לחברים שנאספו איתנו שנדאג להם, לא יכולנו להשאיר אותם מאחור", הם מספרים. רק לפנות ערב הגיעו המחולצים אל בית חב"ד, לקראת הגשת ארוחת הערב. "מחולצי לאנג־טאנג ראשונים", הכריזה אחת המתנדבות במטבח הגדול והאיצה בהם לקחת מנת אורז כפולה.
בבוקר למחרת הם יצאו לדרך מאתגרת בפני עצמה לכיוון השגרירויות השונות שמהן באו המטיילים שאינם ישראלים, לבשר שהם בסדר ויצאו מכלל סכנה. "אני וכל החבר'ה שחולצו התפצלנו לשלוש קבוצות", מספר נדב פורת מראשון־לציון. "הלכנו לכל השגרירויות של המטיילים שהיו איתנו במחנה שהקמנו, נתנו להם את השמות שלהם והם מאוד שמחו לשמוע שהם בסדר. נתנו להם את הקואורדינטות של הנקודה שבה הם מחכים לחילוץ".
ביום רביעי בבוקר, 48 שעות לאחר שנחתה המשלחת הרפואית מישראל, נפתחו שערי בית החולים בשדה פתוח בסמוך לבית החולים הצבאי הממשלתי. מאוחר יותר, ראש המשלחת הרפואית מישראל, אל״מ טריף באדר, ומפקד משלחת הסיוע של צה"ל אל״מ יורם לרדו, חנכו אותו בהנפת דגל ישראל ושירת התקווה ביחד עם ראש ממשלת נפאל סושיל קויראלה שלווה ברמטכ"ל הצבא הנפאלי.
ישראל שלחה את משלחת הסיוע הגדולה ביותר מבין מדינות העולם, ומספר הישראלים הפועלים במדינה עומד על 260. בבית החולים ישנם חדרי ניתוח, מחלקת טראומה, ילדים, חדר לידה ומחלקות פנימיות. הרופאים מישראל עזבו הכול, עלו על מדים והמריאו לסייע. רוב המטופלים המקומיים שהגיעו בהתחלה לבית החולים סובלים ממחלות שאינן קשורות ישירות לרעידת האדמה - אלא שבתי החולים היו עמוסים בנפגעי הרעש - ובהמשך זרמו גם מטופלים במצבים קשים יותר.
"סוף סוף התחלנו לעבוד, בשביל זה הגענו לכאן״, אמרה דגנית קופלינר־פרידמן, אחות אחראית מיון. ״מגיעים לפה מעט נפגעים מרעידת האדמה, כי עברו כבר ארבעה ימים מאז, אבל מבית החולים הצבאי הסמוך כבר ביקשו שהניתוחים המסובכים של חולים ונפגעים יבוצעו פה. זה הערך המוסף שלנו כאן".
לצד הנפאלים המבקשים טיפול, מגיעים אל בית החולים הישראלי גם עשרות מטיילים שעצרו את הטיול שלהם והתגייסו לסייע לאנשי הצבא. חובשים, פרמדיקים ואחרים, שהשתחררו רק לאחרונה ביקשו לתת כתף: "היינו פה וראינו שהמצב קטסטרופה, אז מובן מאליו שנעצור הכול ונגיע למחנה הצבאי. זקוקים כאן לכל זוג ידיים. באנו לכאן שישה חברים, ונחזור לטייל כשנסיים לעבוד פה", סיפר עומר בן־שבת מראשון־לציון. אור פיסטול, מטייל נוסף המתגורר בכפר־סבא, הוסיף: "אתמול התנדבנו בבית החולים הנפאלי 'ביר' ועזרנו במחלקת הטראומה. כששמענו על בית החולים מיד התייצבנו כאן".
מור צוקרקורן מקיבוץ גבעת־עוז מספרת על ישראלים שהיו הראשונים שחילצו נפאלים מבתים שקרסו: "הייתי במלון עם חברים והנפאלים פשוט הסתכלו מהבתים שלא קרסו ואמרו לנו לא לגעת. המשטרה עמדה ולא יודעים מאיפה להתחיל. אנחנו פשוט רצנו והתחלנו להזיז את השברים כדי להציל את מי שמתחת להריסות", היא מתארת. מאמצי החילוץ שלה ושל חבריה הביאו להצלת חייהם של אם ובתה התינוקת. "אני מזועזעת ממה שראיתי ביומיים האחרונים, אני לא יודעת אם אצליח לשכוח את זה אי פעם".
סגן קצין רפואה ראשי, אל"מ ד"ר טריף באדר, מפקד בית החולים, סיפר על הלוגיסטיקה המורכבת של העמדת בית חולים שלם בשטח ריק: "אחרי שעבדנו במשך כל הלילה ופתחנו את בית החולים הפרוס בתצורה המלאה שלו עם כל הציוד והמחלקות, יצרנו קשר עם בתי החולים באזור וכל העת מגיעים לכאן עוד ועוד פצועים וחולים נפאלים. התחושות נהדרות, בראש ובראשונה כי עמדנו במשימה ובית החולים פועל".
מפקד המשלחת הצה"לית בנפאל, אל"מ יורם לרדו, הוסיף כי "העסק מנוהל במשותף על ידי משרד החוץ וצה"ל ומתנהל כמו מבצע צבאי של איתור והגעה לכל אחד. המרחב המשמעותי ביותר הוא לאנג־טאנג. זה חבל ארץ נרחב מאוד. גיבשנו את שיטת הפינוי שתהיה הכי אפקטיבית - מסוקים מפנים נפגעים לנקודות איסוף ומשם הם מועברים למקום בשם טרויסטי, ומי שכשיר מפונה באוטובוס לקטמנדו". לדבריו, "מי שמנהל את מאמצי החילוץ זה הצבא הנפאלי, הוא מבקש מאיתנו אתרים לחלץ מהם, כי לנו יש אמצעי איתור. היינו בשישה אתרים שקרסו באופן משמעותי מסביב לעיר ובעיר עצמה. לצערי לא מצאנו סימני חיים".
אני מצטרף אל מפקד המטבח והנגדים שאיתו, לסיור קניות בשוק המקומי. מלאי האוכל שהביא הצבא מישראל מצומצם והמשלחת בונה על השווקים באזור. בליווי אזרח מקומי אנחנו עוברים בין הדוכנים, ואנשי הצבא מזמינים כמויות עצומות של פירות, ירקות ואורז. המקומיים מביטים עליהם בהערצה: "זה מאוד מרגש לראות את אנשי הצבא שבאו לחלץ ולסייע. תודה, תודה לכם", אמר לי ראמזה פאנדיי, אחד מתושבי קטמנדו שעצר לשוחח איתנו. שעה קלה לאחר מכן אנחנו מגיעים למתחם המאובטח של הצבא. "אני מאוד עצובה. הבית שלנו נחרב, אין לנו מה לאכול. תודה שבאתם לעזור לנו", אומרת סאנו למאז' שהביאה את בנה הקטן לבדיקה בחדר המיון שהוקם במתחם.
בזה אחר זה מופיעים מקרים, קשים לצד פשוטים יותר, ומשגרירויות בכל העולם שולחים את המטיילים הפצועים שלהם לקבל טיפול אצל הישראלים. תינוקת בת תשעה ימים מובהלת למחלקת טיפול נמרץ ובמשך זמן רב מבצעים בה החייאה והנשמה. הרופאים הישראלים נלחמים על כל מטופל והמבט העצוב לאחר שלא הצליחו להצילה אומר הכול.
סאנג'יב קארקי, נפאלי שביתו קרס, הגיע גם הוא לקבל טיפול. "העשייה של הישראלים כאן היא לא תיאמן. אני בוכה מהתרגשות. תראה מה הולך כאן, רבים נפצעו וכואב מאוד על יותר מ־5,000 תושבים שמתו", הוא אומר ברעד.
בקטמנדו עצמה כבר החלו ביום רביעי לחזור לשגרה. ההמולה ושאון הצפירות של כלי הרכב חוזר לרחובות שניזוקו באסון. רוב הבתים בעיר הבירה שרדו והמראות הקשים ניכרים בכפרים הקטנים שברחבי נפאל. המקומיים מספרים על בריכת שחייה עירונית טבעית שהייתה בלב העיר, שאליה התקבצו מדי יום נשים וילדיהן כדי לרחוץ את הילדים, להתקלח בעצמן ולכבס את הבגדים.
בשבת האחרונה השתכשכו במים מאות ילדים ונשים ואז החלה הרעידה הגדולה. האשליה של המרחב הפתוח הגדילה את ממדי האסון - רבים ששהו בסביבת הבריכה בשעת הרעש חשו אליה בניסיונם להינצל ממפולות, אבל הבניין שניצב מאחוריה קרס היישר לתוכה וקבר תחתיו רבים, תינוקות ואימהות.
ביום שלישי אחר הצהריים, שלושה ימים לאחר הרעידה, הצליחו כוחות החילוץ הנפאליים להוציא מבין ההריסות אם ובנה ששרדו. באותו היום הצליח צוות הצלה נפאלי־צרפתי לחלץ גם גבר בן 28 מבית דירות בן 7 קומות שקרס בעיר, לאחר ששהה כ־80 שעות בחדר עם שלוש גופות.
סיפורי ההצלחה בחילוצים עוברים בין המטיילים אך את מרבית הלכודים אי אפשר היה להציל ולו בגלל שיטות החילוץ הקשות של הנפאלים והשימוש בכלים כבדים. לאורך כל הימים מנהלים במשרד החוץ, בשגרירות ובבית חב"ד את הרשימות של הישראלים הנעדרים בדאגה רבה. כל מטייל שמחולץ עובר תחקיר ארוך שבו מבקשים ממנו להיזכר בכל הישראלים שפגש במהלך הימים האחרונים, בניסיון לדלות כל פירור מידע על אלו שטרם יצרו קשר עם משפחותיהם. הרשימות של מנותקי הקשר בימים הראשונים הלכו והתארכו, ועמם גדלו המתח והדאגה בקרב המטיילים הישראלים. קבוצות וואטסאפ ופייסבוק מיוחדות נפתחו ואליהן הזרימו המטיילים, בני המשפחות בארץ ואנשי יחידות החילוץ השונות עוד ועוד פרטים.
ככל שהתקרבנו לסוף השבוע הצטמצמו הרשימות ומשפחות רבות בישראל נשמו סוף סוף לרווחה. יחידות החילוץ עבדו גם לאיתור כמה עשרות מטיילים שלא נפגעו ומיקומם היה ידוע, אך לא היו יכולים לשוב עצמאית לקטמנדו. למרות מספר המטיילים הישראלים הגדול כל כך בנפאל, נכון למועד כתיבת שורות אלו נותר רק מטייל אחד שנחשב ״מנותק קשר״ - אור אסרף, משוחרר טרי בן 22 מלהבים, לוחם "אגוז" שנפצע בצוק איתן, אשר יצא ככל הנראה לבדו לטרק האגמים הקפואים באזור לאנג־טאנג בבוקר האסון. שלשום בערב יצא אביו, מנחם, לנפאל לסייע בחיפושים אחריו.
לפנות ערב אני שב אל בית חב"ד ורואה בפעם הראשונה מאז רעידת האדמה את בני הזוג ליפשיץ כשדמעות בעיניהם. נשיא המדינה רובי ריבלין על קו הטלפון ואיתו יושבים ארבעת ילדיהם. הוא הבטיח להם כי ישראל דואגת לילדיהם בזמן שהוריהם מסייעים למטיילים בקטמנדו.
"באמצעות הילדים שלכם אנחנו רוצים לומר לכם תודה על מה שאתם עושים לנו ולכל העולם בשליחות שלך. שהקב"ה ישלם שכרכם", אמר הנשיא. חזקי השיב: "אנחנו גאים להיות חלק מהמערך הזה של מדינת ישראל שדואגת לתושבים. אנחנו שליחים שלך ושל הרבי מלובביץ׳, ונעשה הכול כדי שהאחים שלנו שנמצאים באזור ישובו הביתה בשלום". "תניח לרגע למדינת ישראל, תניח אפילו לרֶבֶּה לרגע", השיב לו הנשיא, "אנחנו רוצים להודות לך באופן אישי. אתה כל מה שאנחנו חולמים עליו. תהיה ברוך". נכון לרגע זה השליחות שלהם כאן עוד לא הסתיימה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם