61 שנים אחרי: מסכת השקרים של "עסק הביש" נחשפת

ממסמכים סודיים ביותר שהותרו לפרסום עולה סברה כי שר הביטחון לבון, ששמו נקשר כ"אשם" מרכזי בעסק הביש, לא ידע בזמן אמת על הפעלת החוליות במצרים, שחלק מחבריהן נתפסו ונהרגו. האם מי שעמד מאחורי הפעילות החשאית היה ראש אמ"ן בנימין גיבלי?

פרשת לבון, או "עסק הביש" כפי שרבים נוהגים לקרוא לה, התפוצצה באמצע שנות ה-50 וגרמה לזעזוע פוליטי ומודיעיני אדיר בישראל הצעירה. מסמכים סודיים ביותר שהותרו לפרסום הבוקר (יום ב') שופכים אור חדש על הפעילות החשאית במצרים ועל הדמויות המרכזיות שעמדו בלב הפרשה, בהם ראש אמ"ן בנימין גיבלי, שר הביטחון פנחס לבון וראש הממשלה לשעבר דוד בן גוריון.

עוד כותרות ב-nrg:
• היום זה מתחיל: האם הכנסת תאשר את הגדלת מספר השרים?
• חשד: כך ניסתה רות דוד לשבש את הטיפול בתיק ב.יאיר
• הכתבות הכי מעניינות - בדף הפייסבוק שלנו

מהמסמכים, שהגיעו מארכיון צה"ל במשרד הביטחון, ניתן להתרשם כי האפשרות ששר הביטחון לבון, ש"זכה" שהפרשה תיקרא על שמו, לא היה מי שנתן את ההוראה להפעיל את רשת הסוכנים של אמ"ן באלכסנדריה ובקהיר - שרירה וקיימת. ראש אמ"ן גיבלי, לעומתו, נראה כמי שהסתבך במסכת שקרים ושכתובים לאחור.

משה דיין, פנחס לבון ושמעון פרס צילום: לע''מ, באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון

כדי להבין את משמעותם הדרמטית של המסמכים, יש לחזור 60 שנה לאחור. פרשת "עסק הביש" התפוצצה ב-1954, לאחר שביולי של אותה שנה יצאו חברי חוליות מטעם ישראל באלכסנדריה וקהיר לסדרת פעולות הצתה וחבלה במטרות אמריקניות ובריטיות במצרים. המטרה הייתה שהפעולות ייראו כמעשה ידי גופים איסלאמים קיצוניים – ובכך לתקוע טריז ביחסי מצרים עם המערב. אלא שהחוליות נחשפו ונתפסו. שניים מחבריהן נתלו ושניים נהרגו במהלך החקירות במצרים.

מבין המסמכים שהותרו כעת לפרסום, שניים מרתקים במיוחד: האחד, פרוטוקול של פגישת עימות בין שר הביטחון לבון לבין גיבלי בסוף דצמבר 54', חודשים רבים לאחר שמערכת הביטחון געשה סביב כשלון פעולות הרשת ונפילתה. והשני, תוכן יומנו של נחמיה ארגוב, שלישו של ראש הממשלה הפורש בן גוריון, ששהה באותה תקופה בשדה בוקר.

למרות הצורה שבה תוארה דמותו של לבון כאפל ובעל נפש מסוכסכת, הרפתקן חסר אחריות, בעימות עם גיבלי הוא מצטייר כדובר אמת, וגיבלי - בלשון המעטה - נדמה מבולבל ולא משכנע. גירסתו של ראש אמ"ן גיבלי הייתה שבפגישה שנערכה אצל לבון ב-16 ביולי הוא קיבל ממנו הוראה להפעיל את הרשת החשאית במצרים לצורך חבלני. בין המסמכים ישנו דו"ח שמסר גיבלי לרמטכ"ל משה דיין - והוא מלא מחיקות ותוספות בכתב יד. מסמך נוסף הוא אותו דו"ח - לאחר שכתובים והתאמות, שנועדו לקבע גירסה שלפיה לבון הוא שנתן את ההוראה.

בעימות שנערך מאוחר יותר בין השניים, מטיח לבון בגיבלי: "אבל אני מגיע פה לנקודה העיקרית, לתאריך של ה-16. אני מודיע לך עכשיו באופן הרשמי ביותר, שב-16 ביולי 54' לא התקיימה שום ישיבה ושום שיחה בינינו. ויש לי על זה עדויות של כל משתתפי הישיבה... יש לי הוכחה בלתי תלויה לגמרי ומוחלטת שהתקיימה שיחה זו ימים רבים אחרי ה-16".

גיבלי: "אפשר לדעת מה זה ימים רבים?"

לבון: "אחרי שהאנשים נאסרו, זה ימים מספיקים? יש לי התאריך הקבוע והוא מוכח (בסוף החודש). תאמין לי שאני אומר לך זאת בכאב לב".

גיבלי, לאחר שפורש את גירסתו: "אני לא יכול להאמין לך אדוני השר, אני מצטער מאד".

לבון: "אני לא מבקש שתאמין לי... או שאתה על דעת עצמך בלבד החל מ-2 ביולי עשית את כל העניין, או לא על דעת עצמך – אז מי זה?" הטיח בו לבון.

המכתב לרמטכ''ל דיין שגיבלי שכתב וערך באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון

מה ששמע "הזקן"

מסכת השקרים וההסתרות של "עסק הביש" השפיעה על כל המערכת הפוליטית – וגרמה לחוסר אמון בין מנהיגיה של מדינת ישראל אז. בהתייחס לפרשה כותב נחמיה ארגוב ביומנו כי שר הביטחון לבון "הורה שיחידה זו אשר במצרים תחבל בכמה אובייקטים בריטיים". מבחינתו הוא כתב את האמת, אלא שלא הייתה לו שום דרך לדעת על פרטי הפרשה, אלא מפי האנשים הסובבים את "הזקן" - משה דיין, שמעון פרס ועוד. חוקר שהיה קורא את דפי יומנו של ארגוב בהחלט היה עשוי להשתכנע מדבריו, שכן מדובר במקור שנמצא כל כך "קרוב למלכות", גם אם באותה תקופה היה בן גוריון בפרישה זמנית.

ב-18 באוקטובר 54', שלושה חודשים לאחר "הברוך", מתאר ארגוב ביומנו את המחשבה שעמדה מאחורי הקמת רשת סוכני החבלה: "המעשה המסעיר והמזעזע ביותר, שרבים ממנו אינם יכולים להשתחרר מהמועקה הזאת – הוא האסון של היחידה במצרים. הקימונו שם יחידה שתפקידה היה לפעול בימי מלחמה... והימים הם ימי מו"מ בין מצרים לבריטניה, עומדים לחתום על הסכם הבסיס של סואץ. צבאות בריטניה עומדים לצאת את גבולות ארץ מצרים, ואין ספק שצרכי היהודים וישראל אינם מובטחים די בחוזה זה. שקל לו שר הביטחון מר פנחס לבון, כי טוב היה אילו היו עושים מעשים שימנעו החתימה הבריטית והמצרית". הכוונה הייתה, הוא ממשיך, ש"ייווצר הרושם כי האחים המוסלמים בכך".

בן גוריון עם משוחררי מצרים, לאחר מלחמת ששת הימים צילום: באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון

ארגוב ממשיך ומתאר בצורה אותנטית את האווירה בארץ בעקבות הפרשה: "שיקול נפשע ומוטעה זה נעשה על ידי שר הביטחון, ולא על ידי ראש הממשלה (משה שרת)... החלטה זו, והוראה זו – נעשו ללא ידיעתו של ראש-הממשלה".

בהמשך מתעד ארגוב את תגובתו של בן-גוריון: "זה לא היה מעניינו של שר הביטחון להחליט על כך, זאת היתה שאלה פוליטית ולא ביטחונית. באיזו רשות נטל לעצמו הזכות להחליט ולפעול עצמאית בשטח הפוליטי המובהק?... משה דיין סיפר לי לאחר שהגיע מארה"ב על ההוראה שניתנה על ידי לבון. נתחלחלתי". ארגוב הדגיש בקו את המלה "נתחלחלתי".

נראה כי בעקבות המחדל הנורא עשו אנשי החוג הקרוב של בן גוריון מאמץ להחזיר אותו משדה בוקר, להדיח את לבון, ולהציב את בן גוריון בחזרה כשר הביטחון.

ארגוב מספר ליומנו כי "שמעון סיפר לזקן הסיפור על מסירת העניין לסידורו של צבי לוביאניקר (אחיו של לבון) וב-100 ל"י יסדר את העניין... ברור מעל לכל ספק שסו"ס הכיר ב.ג לדעת מיהו יורשו בביטחון". מה הוא "העניין" שלוביאניקר התבקש לסדר באמצעות 100 לירות? לא ברור, אבל זה משהו כנראה מביש שצובע את אישיותו של פנחס לבון באור לא מחמיא ועל כך היו לא מעט רכילויות לאורך השנים. עובדה שנחמיה המסור משוכנע שהאיש שהוא נחמתו היחידה בחייו מבין עכשיו מיהו לבון.

"לא דובר על חיסול אישים"

בדיון שנערך במטכ"ל סיפר גיבלי עובדה מעניינת: אברי אלעד, מפקד הרשת במצרים שהורשע לימים במגע עם סוכן זר ונחשד בהסגרתה, רכש את אמונו של מי שעמד בראש מועצת ההפיכה המצרית והיה גם ראש הממשלה, הגנרל מוחמד נגיב. אלא שבאפריל הודח נגיב שנטה להנהיג את מצרים לכיוון דמוקרטי ליברלי, על ידי האיש החזק בקבוצת הקצינים החופשיים, הקולונל גמאל עבד אל-נאצר. נאצר הפך לנשיא מצרים ולקח לעצמו את כל סמכויות המנהיגות.

ראש אמ''I בנימין גיבלי. הוא נתן את ההוראה? צילום: באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון

המפגשים והפעילות לצורך הפעלת הרשת במצרים החלו בסביבות 26 במאי 54' כשמפקד יחידה 131 סא"ל בנצור יוצא לחו"ל לפגוש את אלעד וגורמים אחרים שפעילים במצרים.

"המשימה כפי שהוסברה לי על ידי ראש אמ"ן הייתה לערער אמון המערב במשטר הקיים על-ידי גרימת אי בטחון צבורי", כותב בנצור בדו"ח האירועים במצרים ספטמבר 54', "מעשים שיביאו למאסרים, להפגנות ולפעולות נקם תוך העלמה מוחלטת של הגורם הישראלי והפניית המחשבה לכל גורם אפשרי. המגמה – מניעת הגשת סיוע כלכלי ונשק למצרים על-ידי המערב... לא דובר על חיסול אישים או מעשי רצח המוניים..."

הלך הרוח הזה היה מקובל גם על פנחס לבון וגם על יהושפט הרכבי שהיה אז מבכירי אמ"ן והחליף למשך תקופה מסוימת את גיבלי כראש אמ"ן. פטי במכתב לגיבלי מ-3 בדצמבר 54', כותב בין השאר, כי "עצם הרעיון לא חדש אך קרוב היה ללבון מאוד.... הכינונו רשימת ביצועים אפשריים שכללה, בין השאר, הכנסת מזוודה לבניין השגרירות הבריטית בעמאן, פיצוץ מטוס בריטי, פיצוץ מזוודה במחנה בעקבה". פטי כותב על עצמו כי "הייתי שש אלי קרב... משה (דיין) הטיל את משקלו נגדן ולבון קבע שאין לבצען... השקפתו הכללית... שטובתנו באי-יציבות של העולם הערבי".

המבצע כולו הפך בחלוף השנים לפצצת מצרר בלב המערכת הפוליטית של ישראל תחת הכותרת של "פרשת לבון". הוא היה מהגורמים שהביאו להתפטרות בן גוריון ב-1963. מה שחמור יותר, הוא גרם נזק לא ישוער למעמדם של שירותי המודיעין של ישראל בעולם. לפי המסמכים שפורסמו, כדור השלג של השקרים והשקרנים שבלב מערכת הביטחון ממשיך להתגלגל במדרון.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg