למען המפקד פואד: הקרב האחרון של סיירת שקד
כשהוא חולה וזקוק לתרומת כליה, ובזמן שענני חשדות בפלילים מרחפים מעליו, בנימין בן־אליעזר הוא עדיין דמות המופת של בוגרי סיירת שקד. השבוע התכנסו החברים בטקס האזכרה השנתי והצהירו שגם אם פואד חטא ושגה הם לא יינטשו אותו, כי זו רוח שקד
עד לרגע האחרון היו חבריו של בנימין בן־אליעזר בטוחים שהוא יגיע לטקס הזיכרון השנתי לנופלי סיירת שקד, שהתקיים ביום שני השבוע. זה לא קרה. יו"ר עמותת שקד, שלומי גרונר, פתח את המפגש באומרו: "פואד מקפיד בכל שנה ללוות את המשפחות השכולות, מסייע בכל בקשה ומגיע לכאן בדבקות. מצבו ובריאותו לא אפשרו לו להיות איתנו כאן, והוא התקשר ממש עכשיו וביקש למסור שהוא מרגיש איתנו ועם המשפחות השכולות למרות שנבצר ממנו להגיע".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מדי שנה הם מגיעים למצודת יואב, בוגרי הסיירת שפורקה ב־1979 ואומצה כגדוד בחטיבת גבעתי, שהיה הבסיס להקמתה המחודשת של החטיבה. הרבה כומתות סגולות של חיילים צעירים, ראשים לבנים של ותיקי הסיירת ושל הורי הנופלים, וגם לא מעט דמויות מהפזורה הבדווית, כולל דור ההמשך של גששי היחידה המהוללים - אך השנה בלי בן־אליעזר, ממפקדיה האהובים ביותר של סיירת שקד.
בן־אליעזר מודל 2015 הוא איש חולה מאוד, אבל גם פוליטיקאי בדימוס שפרש מהמירוץ לנשיאות בגלל פרשיות שהיה מעורב בהן, וכעת הוא חשוד בשוחד, הלבנת הון, עבירות מס, מרמה והפרת אמונים. לחברים בשקד זה לא משנה: הם התגייסו למענו ומעניקים לו תמיכה חוצת דורות ודעות פוליטיות. הם מבינים היטב במה הסתבך, ובכל זאת ימשיכו להעניק לו כתף, יהיו תוצאות הפרשייה אשר יהיו.
אחד התומכים הבולטים בבן־אליעזר הוא חבר הכנסת לשעבר יעקב כץ (כצל'ה), ששירת בשקד ואף נפצע קשה בקרבות הסיירת במלחמת יום הכיפורים. "למרות שדעותיו הפוליטיות הפוכות משלי ב־180 מעלות, אני מלא אהבה והערצה לפואד כאחד מגיבורי ישראל ומהלוחמים הגדולים בצה"ל", אומר כצל'ה. "הגעתי לשקד כשהוא כבר היה בסיום תפקידו, אבל פואד היה שם דבר. כל הזמן נפגשנו, כולל במלחמת יום הכיפורים. הוא איש טוב ואני מקווה שכל הדברים האלה יעמדו לטובתו. אני מתפלל לבריאותו וגם לכך שיימצא פתרון משפטי שיהיה כמה שפחות משפיל ומבזה בשבילו".
איש התקשורת מוטי שקלאר, העומד כיום בראש ערוץ 20, הוא מבני הדור הצעיר יותר בשקד. כצל'ה היה המפקד שלו, איש התקשורת שמוליק שם־טוב היה הסַמָל שלו, ופואד היה גם בשבילו מודל להערצה. "פחות מעסיק אותנו מה קרה או לא קרה בהקשר המשפטי", אומר שקלאר. "בוחנים אדם לפי המכלול שלו על כל רבדיו, והאנושיות של פואד שובה את לב כולם. הוא נהג להגיע לכל עצרת של היחידה גם כשהיה שר ביטחון. לאורך כל השנים הוא תומך במשפחות השכולות של הסיירת, מכיר את כולן אישית. הוא אדם שלא רק עוזר בכל בקשה, אלא גם מרים טלפון אחר כך כדי לוודא שהדברים אכן נעשו. אצל אנשי שקד הוא זוכה לאהבה מקיר לקיר".
אבל לא צורמים לך החשדות נגדו?
"אנחנו חיים במדינה שבשם הצדקנות רודפת את כולם. לפעמים ההבדל בין השקר לאמת הוא לא בעובדה האובייקטיבית, אלא בהקשר שלה. כל אדם שאמור לקבל תפקיד – מחפשים אותו, ואין אחד שלא נופל. ייתכן מאוד שהכול יהיה לטובה: תארי לך שהיו מחפשים אותו אחרי מינויו לנשיא, ואז הוא היה עובר את מה שאולמרט עובר, או שהיו משווים אותו למשה קצב. אני מקווה שיוותרו לו בגלל המצב הבריאותי. נשיא הוא לא הולך להיות, אז עזבו אותו, יהודי בן 79".
"לפני כמה חודשים לקחנו מקום על חוף הים ביפו, ועשינו שם חפלה של כל הוותיקים של שקד", מספר תא"ל במיל' אליעזר רם, סגן מפקד הסיירת במלחמת ההתשה וכיום מנכ"ל קניון בת־ים. "שרנו לפואד, חיבקנו אותו כדי לעודד אותו והבטחנו: פואד, אתה לא לבד. אנחנו אתך, יקרה מה שיקרה. הוא מאושר. זה מה שיש לפואד בחיים: המשפחה הקטנה שלו, שכמובן הולכת איתו באש ובמים, ואנחנו. חברי המפלגה שלו זנחו אותו, כי כולם חוששים שמשהו ידבק בהם.
"כשהיה שר ביטחון ביקרתי לא אחת בלשכה שלו, וראיתי במסדרון אנשי צבא בכירים שמחכים להתחנף אליו. אך ביום שקרה מה שקרה, הם התנתקו לחלוטין. זה מה שהכי חורה לי. אנחנו לא כאלה, ואני מקווה מאוד שבסוף העניין המשפטי ייגמר בטוב".
לתמיכה הזו במפקד אהוב אין אף פעם גבולות? ומה אם פואד היה חשוד בעבירות מהסוג שביצע משה קצב?
"אם היה מדובר בעבירה שבין אדם לחברו, הייתי אומר: סליחה, טעיתי בבן אדם. הייתי מנתק מגע. זו גם רוח שקד: לא פוגעים באנשים, כי זה משליך על החברוּת לא רק ביחידה אלא גם במסגרת של אומה, במסגרת של עם".
החברים משקד נבדקו בעצמם כדי לראות אם מי מהם יכול לתרום כליה לפואד, שכיום נזקק לדיאליזה על בסיס קבוע. "גם אותי בדקו, אבל נמצאתי לא מתאים", אומר רם. "ודאי שהייתי תורם לו כליה, ברצון. ואם יגידו מחר שיש השתלה ביוסטון וזה עולה 2 מיליוני דולרים, נתגייס כולנו ונביא את הכסף בלי שום בעיה".
קשה להתעלם מחומרת העבירות המיוחסות לבן־אליעזר. על פי החשד, בעת כהונתו כשר התשתיות ובהמשך כשר התמ"ת, העבירו לו אנשי עסקים המקורבים אליו סכומי כסף גבוהים בתמורה לקידום האינטרסים העסקיים שלהם. לצד זאת נחקרה פעילות הלבנת הון של בן־אליעזר בהיקף של מיליוני שקלים, שהוסוותה לפי החשד בחשבונות של בני משפחתו ובהמרות כספים. חלק מהכסף, כך נטען, הוסתר במזומן בכספת בבנק, וחלק אחר שימש לרכישת נדל"ן, כמו ביתו של פואד ביפו ששוויו הוערך בכ־9 מיליון שקל. בן־אליעזר טען כי בנו יריב העביר לו כספים למשמרת, אך הבן סתר בחקירתו את הדברים. בפרשה נחקרו עשרות מעורבים, בארץ וכן בארה"ב, בתיאום עם רשויות האכיפה שם.
בינואר 2015 המליצה יחידת להב 433 של המשטרה להעמיד את בן־אליעזר לדין בשורה של עבירות. כמו כן הומלץ להעמיד לדין את אנשי העסקים אברהם נניקשווילי וג'קי בן־זקן באשמת לשוחד, ואת איילת אזולאי, ראש לשכתו לשעבר של בן־אליעזר, באשמת מרמה והפרת אמונים. לפי הפרסום בחדשות ערוץ 2 בחודש פברואר, הפרקליטות כבר העבירה לידי היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין טיוטת כתב אישום חמור נגד בן־אליעזר. היועץ עשוי לזמן את בן־אליעזר לשימוע, אך הגורמים המעורבים בחקירת התיק מוצאים את עצמם מתמרנים בין
התשתית הראייתית ובין העובדה שהחשוד הוא אדם חולה מאוד, שהתקשה להתייצב לכל החקירות.
נראה שמרבית חבריו של בן־אליעזר מסיירת שקד לא תומכים בו באופן עיוור (או אילם), אלא שואלים אותו שאלות ורוצים לדעת ולהבין את גרסתו לסיפור. כך למשל תא"ל במיל' אמציה חן (פאצי), מי שפיקד על סיירת שקד בשנים 1971¬־1973, ועל שמו נקרא "כוח פאצי" במלחמת יום הכיפורים. "אחת התכונות שמאפיינות את ה'שקדניקים' היא בוטות, במובן הטוב של המילה", אומר חן. "הכול בדיבור ישיר, וקודם כול אנחנו שואלים.
מתוך השיחות עם פואד אני מבין שהוא מכיר בדברים שהתגלו כטעות, כשגיאה שלא בתוואי המקובל. אבל אם אני משקלל את כל הדברים נוכח עברו ומצבו, אין לי ספק שאפשר לסגור את הפרשה הזו במהלך אדמיניסטרטיבי שייתן סיפוק לכל הצדדים, ובעיקר יאפשר לפואד להמשיך לחיות ולהתמודד עם האתגר האמתי והקשה שלו: לשמור על בריאותו".
"הפרשה בהחלט משפיעה לו על הבריאות", אומר רם. "פואד לקח את זה ללב בצורה הכי קשה. הוא אומר לנו: 'לא לקחתי כסף. נכון, עשיתי טעות אחת גדולה כשהסכמתי שהבן שלי יביא כסף מארה"ב ויניח אותו פה אצלי. בזה פעלתי בלי שכל, כי לא חקרתי אותו אם שילם מס בארה"ב או לא'. הוא מדגיש שלא קיבל את הכסף כשוחד, אלא שהיום קשה לו להוכיח את זה. ייתכן שיש כמה דברים שהם לא אתיים, אבל הם לא פליליים".
שקלאר: "אני לא יודע איפה פואד טעה, איפה כן קיבל הלוואה, אבל ברור לי לחלוטין שהוא חשב שזו הלוואה מותרת. גם אם כשל ולא שם גבולות, זה לא מפריע כהוא זה לדבקות החברים ולרצון לסייע. קל חומר כשהוא לא בקו הבריאות: זה מפעיל את האמפתיה עוד יותר. אדם שרואה בעצמו אידיאליסט וחי כל השנים את הנושא הביטחוני, ודאי שזה משפיע עליו ועל בריאותו כשפתאום הוא מסיים כך, עם כתם כזה".
העיתונאי והסופר רן אדליסט, מוותיקי שקד, ניסה להסביר לעצמו לא אחת מדוע הוא תומך בבן־אליעזר ללא היסוס. "בכל זאת יש עם פואד בעיה, כי הוא שבר נורמות וחוקים. זה פיל בחדר שאי אפשר להתעלם ממנו. כנראה, למי שקרוב אליך אתה סולח ומתעלם ממה שעשה. לכן מתאפשר לנו לקיים עם פואד דיאלוג שבו אנחנו באים ותומכים בו".
אבל יש נגדו חשדות מבוססים.
"ודאי, ודאי. אבל לכל הדברים הללו - החוק ידאג. אנחנו לא מתעסקים בזה. במצב כזה לא עוזבים את הבנאדם, גם כשכולנו מודעים למה שהוא עשה. הוא באמת מהאנשים הטובים שהסתובבו בפוליטיקה שלנו. קשה למצוא אדם כזה טוב במדינה הזו".
הוא דיבר אתך על מה שהיה, על מה שעשה?
"הוא ירה כמה משפטים של 'אכלו לי, שתו לי', אבל הוא צריך להגיד את זה, ואנחנו צריכים לשמוע בשקט ולעשות את שלנו. באתי אליו ואמרתי לו: 'פואד, אל תשים לב. שמור על הבריאות שלך, תיהנה מהנכדים. יש לך גב מאיתנו לעשות את זה. כל היתר זה בינך, בין הממשלה ובין אלוהים.
"למה אנחנו תומכים בו כך? כי גם פואד הוא איש שנותן בלי חשבון. לי זה קרה כמה פעמים - לא דווקא בעניינים אישיים שלי. לפני למעלה מעשור, פעילות חיובית חיצונית שלי גרמה לבחור רציני וחיובי מאוד לעוף מהג'וב שלו במוסד. פואד ישב על הווריד של ראש המוסד דאז, ועד שלא חילץ אותו - לא הרפה. כשהוא היה יכול לעזור לאנשים הוא בכלל לא שאל שאלות. הוא סומך עליך שאתה לא מטריד אותו לחינם, ושיש כאן באמת איש בצרה".
וכעת בן־אליעזר הוא האיש בצרה. כדי להבין איפה ומתי נוצרה כלפיו אהבה עזה כל כך, צריך לפסוע בתחנות חייהם של פואד ושל תומכיו, מימי סיירת שקד ואילך: כל אחד מהחברים מחזיק בעברו רגע אחד או כמה רגעים מכוננים עם בן־אליעזר. השירות בסיירת, מבחינת החבורה הזאת, היה רק יריית הפתיחה.
פואד הגיע לשקד באוקטובר 1966, אחרי כעשור של שירות בגולני, ושימש שם כמפקד עד שנת 1970. אחר כך צלח לא מעט תפקידים נוספים, משמעותיים לא פחות: מפקד יחידה 300, קצין הקישור לכוחות הלבנוניים בביירות, מפקד אזור יהודה ושומרון ומתאם הפעולות בשטחים. אך למרות שורת התפקידים הבכירים שמילא, נדמה שבשירות בשקד יש משהו ייחודי, מין בטן רכה שלא מאפשרת להתייחס בציניות לתמיכה הגורפת בבן־אליעזר. אולי זה נובע מאופי היחידה, מהקשר הייחודי שנשמר בין חבריה עד היום למרות שפורקה כבר מזמן.
סיירת שקד הוקמה בשנת 1955 על ידי עמוס ירקוני (נפטר ב־1991), במקור בדווי מהגליל בשם עבד אל־מג'יד ח'דר אל־מזאריב, שהפך עם השנים לקצין מוערך ומעוטר בצה"ל. בשנותיה הראשונות הייתה היחידה הקטנה מורכבת משילוב משולח רסן בין בדווים דרוזים לצנחנים יוצאי קיבוץ, והתמקדה בסיכול חדירות של אנשי מודיעין ערבים לגבולות ישראל. הם היו כנופיה סודית: הסתובבו בבגדים אזרחיים, גידלו עדר צאן בבסיס, צדו בעלי חיים למאכל, ניווטו בשטח וזיהו עקבות וחדירות בחושים חדים שהשתכללו כל עת. על כתפיהם נשאו חברי היחידה כלי נשק שאי אפשר למצוא בצה"ל באופן תקני.
"היינו פראי אדם", נזכר רם, ששירת ביחידה בשנותיה הראשונות עוד לפני תקופתו של בן־אליעזר, ולימים חזר אליה לשירות קבע תחת פיקודו של פואד. "בתקופה ההיא עשינו כל מה שבא לנו, מ'סחיבות' ועד מכות לשוטרים צבאיים, כל הדברים שחבורה של פורעי חוק צבאי עושה. אבל הכול היה לצורך דבר אחד: כשחשבנו שכדי למלא את המשימה צריך לסלק מישהו הצדה - סילקנו ולא התחשבנו. סלחו לנו על כל דבר, כי כל הביטחון השוטף בפיקוד הדרום היה מושתת עלינו. בכל פעם שהיה צריך לפתור בעיה באש, אנחנו היינו באים".
בן־אליעזר נשלח לשקד בהוראת אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, כדי לעשות סדר ולהכניס לסיירת את נוהלי הצבא. הוא החל כסגנו של ירקוני, במטרה ברורה להחליפו בפיקוד על היחידה. בוגרי הסיירת מספרים בחיוך כיצד נכנס פואד במדים מוקפדים למשרדו של ירקוני, ומצא את האיש במיטה, ידו התותבת מונחת לצדו. הם החלו לדבר ולפתע נשמעו יריות, שהתבררו כניסוי כלים שגרתי של אנשי היחידה, סתם ככה באמצע המחנה. אחרי כמה דקות נכנסו למשרד שני חבר'ה בתחתונים לשאול אם הם יכולים לצאת לסיור. "אתם לא רואים שאני מדבר עם מישהו מהצבא?" סינן ירקוני לעברם, מחריג באופן בלתי מודע - או מודע היטב - את סיירת שקד משאר צה"ל.
"כל הקטע הזה עם החבר'ה בתחתונים והיריות היה לא ייאמן!" סיפר בן־אליעזר בביוגרפיה שלו, "פואד כנגד כל הסיכויים" מאת אריק הניג (הוצאת ידיעות אחרונות, 2005). "אחרי זה התברר לי שלפני יציאה החבר'ה עושים ניסוי כלים, ככה בדרך על הגבעות של משמר־הנגב, אז בכלל הייתי בבהלה מוחלטת. (...) קמתי והסברתי מה אני עומד לבצע. כלומר, להפוך את שקד ליחידה צבאית. התחילו צעקות. אמרתי להם דוגרי: אנחנו רוצים לגדול, להתפתח, ורק בדרך הזאת נתקדם".
ההשתתפות של סיירת שקד במלחמת ששת הימים הייתה מצומצמת יחסית. כיחידת קומנדו שמתאימה לפעולות מיוחדות, עיקר עיסוקה היה איסוף מודיעין ופתיחת צירים לכוחות המשוריינים. "קיבלנו משימה - לבלום את דיביזיה 10 המצרית, בפיקודו של גנרל שאזלי, שמא תבתר את הנגב לשניים", מספר פאצי, שאז היה כבר איש מילואים ובהמשך חתם קבע. "ניצלתי את ההזדמנות לשדרג רכב 'קומנדקר סיקס' שבקושי התניע: בקיבוץ חולדה התקנתי עליו מקלע והפכתי את הקומנדקר למערכת קרבית ניידת. חדרתי איתו לשטח המצרי כאילו למטרות מודיעין, אבל האמת היא שרדפנו, ירינו, הרגנו ופגענו, וכל זה במשך יומיים.
"ביום השלישי ללחימה קיבלתי מפואד פקודה לנסוע להר עוגן ולצפות משם על מוצבי הכונתילה (לראות האם צה"ל כבר כבש אותם - מ"פ). הגענו לשם בצהריים והשטח היה מהביל. התקשרתי לפואד ואמרתי שלא רואים שום דבר, ושאני מבקש אישור להתקדם לקרבת המוצבים. הוא אישר, אבל אמר שאזהר כי ייתכן שכוחותינו נמצאים שם כבר.
"נסענו מערבה והגענו לוואדי ג'יראפי. מעל לשטח הבחנו לפתע במאות 'שלומפרים', שזיהיתי כמילואימניקים ישראלים. רק כשהיינו בטווח של חמישים מטר מהם התברר שאלו בכלל מצרים. לימים סיפר לי אריק שרון שהיו שם כאלף איש, אך התחושה שלנו הייתה 'אנחנו ואפסנו עוד', הרפתקנות ושאר הדברים שמאפיינים אדם חסר אחריות כמוני.
"עליתי אליהם חזיתית והתחיל קרב חגיגה, כאשר אנחנו מולם בשני כלי רכב בלבד. אבל פואד הרביץ עליי צעקה: 'שלא תעז, קיבלת משימת תצפית', אז בחרנו נקודה לתצפית. כשנסענו משם נתקלנו בכוח מצרי גדול. הם נכנעו, ועמוס ופואד הקפידו להתייחס לשבויים בכבוד, ונתנו להם אוכל ומים".
ביום הרביעי ללחימה, במהלך מרדף אחרי גדוד פלשתיני שנסוג מרצועת עזה לכיוון ברדוויל, נהרג החובש רפי כץ, בעת שנחפז להגיש עזרה לפצוע. "פואד הגיע לנחם את אלמנתו הצעירה של כץ, דולי", מספר רם. "לכל מי שראה את דולי באותן שנים היה קשה לא להתלהב ממנה, כי היא הייתה יפהפייה. נרקמו קשרים ביניהם, ולבסוף פואד נטש את רינה, אשתו הראשונה, והתחתן עם דולי".
אחרי המלחמה נשלחו לוחמים משקד לאל־עריש, במטרה לסלק גדוד פדאיון שברח מרצועת עזה והסתתר בדיונות, תוך שהוא מאיים לפגוע בצירי התנועה והאספקה של כוחות צה"ל. הסיירת אף קיבלה שני מסוקים לצורך המשימה. ארבעים שנה אחר כך יצר אדליסט את הסרט "רוח שקד" ששודר בערוץ הראשון, ובו רואיינו לוחמים שהביעו ספקות באשר לנחיצותה של הפעולה ההיא.
לאחר השידור זעקו כותרות בתקשורת הישראלית והמצרית כי מהסרט עולה שהסיירת, תחת פיקודו של בן־אליעזר, הייתה אחראית להריגתם של 250 שבויים מצרים לא־חמושים. שקלאר, אז מנכ"ל רשות השידור, מיהר להכחיש את הטענות, וכך עשה גם יוצר הסרט. "אחד הדוברים בסרט אמר שהירי במצרים מהאוויר, בזמן שהם במנוסה, היה כמו להרוג שבויים", אומר לנו שקלאר. "לוחמי שקד קיבלו פקודה לבצע ירי כזה, כי היה חשש שאנשי הקומנדו המצרי ייסוגו ויציבו מארב לכוחות בהמשך".
כחודש אחרי השידור החליט הוועד המנהל של רשות השידור שלא לאפשר שידור חוזר של "רוח שקד". "פואד אמר שאי אפשר להקרין את הסרט כי הוא יגרום לסכסוך עם המצרים", אומר שקלאר. "חוסני מובארכ עוד היה אז בשלטון, ופואד הוא חבר שלו. אמרתי שאני לא יכול שלא לשדר. לא ראיתי בעיה גדולה בכך, כי החלק על הקרב הזה היה קטן מאוד. פואד פנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור משה גביש, שהיה מעליי, והיו ויכוחים סוערים. בסוף הוחלט לא לשדר שוב".
כך או כך, הנזק כבר נעשה. אדליסט: "יש לי בעיה אישית של 'תיקון' עם פואד, כי בגלל הסרט הזה העיפו אותו מהצינור הדיפלומטי שלו מול מצרים. הוא היה בקשר ישיר עם מובארכ ועם הפמליה שלו, והחזיק את הקשר הזה לבדו מתוך אמון מלא של כולם, גם של ממשלת ישראל וגם של המצרים".
"פואד היה אמור לטוס באותם ימים לקהיר, למגעים דיפלומטיים שהיו יכולים להשפיע על שחרורו של גלעד שליט", מספר גרונר. "מובארכ אמר לו: 'אל תגיע, כי אני לא יכול לערוב לביטחונך'. התחושה הייתה שאם הוא היה נוסע, היו נחסכות לשליט שנתיים בשבי. זה כאב לפואד מאוד, והוא דיבר על העוול שנעשה לו, כי זכרו לו והזכירו לו את האירוע הזה. אבל זו הייתה פעולה הכרחית עם פקודה מלמעלה, לא גחמה של לוחמים שרצו לנקום".
אז מה בדיוק היה שם, באל־עריש? בספר "סיירת שקד" מאת אורי מילשטיין ודב דורון (הוצאת ידיעות אחרונות, 1994) מספר בן־אליעזר על הפעולה: "קיבלנו הנחיה להשאיר בחיים רק את המג"ד המצרי, אבל הרגשתי שקשה לאנשים שלי לבצע את המשימה. לכן שיניתי את הפקודה ואמרתי להם שעליהם להניח לכל מצרי שאינו מתנגד ואינו יורה. כשהודיעו לי שחוליה בורחת, לא שלחתי אנשים לרדוף אחריה. מי שהגיע לחוף ניצל, ואנשי נח"ל אספו אותם".
"הכוח שלי היה הדומיננטי בפעולה הזו", אומר פאצי. "אני נוחת בהליקופטר עם הצוות שלי, בשטח של דיונות בגובה עשרות מטרים. כשירדנו במדרון היינו חשופים: זה מעשה מטורף לחשוף כך חיילים ללא מסתור. לפני יריית הכדור הראשון מסתובב ההליקופטר, ומישהו קורא בערבית לאנשים להיכנע. לא הייתה ברירה אלא לקרוא, להתריע, ממש כמו בנוהל מעצר חשוד".
אבל בפועל חיסלתם חיילי אויב רבים.
"אחרי כל האזהרות והקריאות מובן שביצענו את המשימה, וגדוד הקומנדו הזה חוסל לחלוטין. כמפקד, הערך העליון בעבורי הוא ביצוע המשימה, ובצמוד עומדת האחריות שלי לפקודיי. להפוך את זה (לפעולה של טבח וחיסול שבויים - מ"פ), זה רק רוע לב ואמות מידה שמקורן בפוליטיקה. עיוותו את התמונה וגרמו נזק למדינה ולשמו הטוב של פואד, שעשה בדיוק את ההפך הגמור".
בספטמבר 1968 נשאה סיירת שקד בעול של החזקת הקו הדרומי, תחת ירי ארטילרי, פעולות מיקוש וחדירות של הקומנדו המצרי. בן־אליעזר שיגר באותם ימים פלוגה אחת של הסיירת לקנטרה שבצפון התעלה, פלוגה אחרת לעזה, ופלוגה שלישית לערבה ולבקעת הירדן. הייתה זו תקופה עקובה מדם לצה"ל ובפרט לשקד, שאיבדה בקרבות היומיומיים לא פחות מארבעים מלוחמיה.
"זה יום־יום תחת אש", מספר רם. "התחלת בקנטרה סיור, והיית צריך לגמור במוצבי 'טמפו'. נסיעה של 15 קילומטר עם אש מלמעלה, מוקשים מלמטה ומארבים מהצדדים. יום אחד אני יוצא מקנטרה עם שני נגמ"שים. כל הדרך אש תופת מכל ה'קופים' שעל צמרות העצים, בצד השני של התעלה יורים, ואתה משיב אש וממשיך לנסוע. נכנסנו לתוך טמפו והייתה הפגזה נוראית. נתתי הוראה לקפוץ ולהיכנס לבונקר כדי לשתות ולנוח.
"לפתע הגיחה רביעיית מטוסי סוחוי של המצרים והפציצה את המוצב. אני יוצא החוצה וחסר לי נגמ"ש. נעלם. חשבנו שהמצרים לקחו אותו, אבל גילינו בור ענק: מתברר שאחת מהפצצות של הסוחוי נחתה במקום שעמד בו הנגמ"ש, והעיפה אותו אל מעבר לסוללה, לתוך תעלת סואץ. אז אתה מעלה את כל החיילים על הנגמ"ש האחד שנשאר - מעשה מאוד מסוכן ולא רצוי – נוסע, חוטף את האש, ולמחרת עושה את הסיור הזה שוב".
התאריך הרשמי של תחילת מלחמת ההתשה הוא מרץ 1969. באותם ימים עברו לוחמי שקד ממוצב טמפו למוצב קיבוץ, ושם פגע פגז בעמדה שלהם. ארבעה חיילים נפצעו, ובהם מפקד המחלקה אליעזר (לייזר) קנדלשטיין. דקות אחרי ההפגזה הגיע בן־אליעזר למוצב ופיקד על החילוץ. גרונר, אז קצין צעיר, היה שם איתו. "פואד החזיק את לייזר על הברכיים לאורך כל הדרך, עד שהוא נפטר לו בידיים. פואד לקח את זה קשה מאוד. אני קורא לו 'איש של אנשים'. הוא זוכר את כולם, קשור ליחידה, ורואה בה עד היום את שיא השירות הצבאי שלו. שקד גומלת לו על כך".
"ראיתי את פואד ברגעים קשים", אומר רם. "במלחמת ההתשה איבדנו שם כמה עשרות אנשים. לא פשוט להביא לוחמים לקבורה ולבית חולים, ואז לבוא לצוות, לחזק אותו ולשלוח אותו בחזרה לאותו מקום אחרי שעות ספורות. אחרי כל היתקלות פואד ישב עם אנשים, תחקר, דיבר, הסביר ועודד, כדי שלא תהיה נפילת מתח. וזה לא היה פשוט, כי זה קרה כמעט כל יום במשך יותר משנה".
לדברי פאצי, העובדה שבכלל הייתה רמה מסוימת של פעילות ביטחון שוטף בקו התעלה, נזקפת לזכותו של פואד. "הוא הניח תשתיות ביטחון שוטף גם בערבה ובבקעת הירדן. הדברים הללו נעשו בהנהגתו, לא כי מישהו הנחה אותו, וכל זאת בימים הקשים שבהם הפיקוד הבכיר בצה"ל עשה את כל השגיאות האפשרויות. הראשונה שבהן הייתה הקמת קו בר־לב. לכאורה היה מקום להקמתו של קו, אבל ודאי שלא על המים, כטרף לאש הנקם ולארטילריה קצרת הטווח. הקרב במרחק של מילימטרים אפשר לצבא המצרי להתמודד מול צה"ל כשווה מול שווה".
בן־אליעזר סיים את תפקידו בשקד במאי 1970, עם הפסקת האש של מלחמת ההתשה, והוחלף בידי דני רהב (וולף) ז"ל. בהמשך שימש כמדריך בבית הספר לפיקוד ומטה בסינגפור, ואז חזר לארץ ומילא תפקידים צבאיים בכירים עד שנת 1983. טבילת האש שלו בפוליטיקה הייתה ב־1984, כמזכ"ל מפלגת תמ"י. באותה שנה הקים עם עזר ויצמן את מפלגת "יחד", שקיבלה שלושה מנדטים בבחירות לכנסת ה־11. ב־1992 התאחדה יחד עם המערך. לאורך שנותיו בפוליטיקה כיהן פואד בתפקידים בכירים, כולל שר הביטחון, שר התמ"ת, שר הבינוי והשיכון, שר התשתיות ושר התקשורת. מהכנסת הוא פרש בדצמבר האחרון, כשמעליו כבר מרחפת עננת החשדות הפליליים.
דרכיהם של אנשי שקד הצטלבו עם זו של בן־אליעזר בצמתים רבים לאורך השנים. "פגשתי בו ב־1974, במבצע 'הקפות' (העלייה השלישית של גוש אמונים לסבסטיה – מ"פ)", מספר שקלאר. "הוא היה אז מפקד יהודה ושומרון, אני פיקדתי על מחסום במנזר הסמוך לגוש עציון. הצבנו את המחסום מול תושבי קריית־ארבע, שניסו להצטרף לעלייה לסבסטיה במוצאי שמחת תורה. התכתשנו איתם ולא אפשרנו להם לעבור. חלק מהם היו החברים שלנו מבני עקיבא, והרגשתי לא נעים עם כל הסיטואציה.
"היינו בסערת נפש, ואז הגיע פואד והרגיע אותנו. המוטו שלו היה: 'חבר'ה, הם האחים שלנו'. הוא לא זיהה אם אני בעצמי דתי או לא, אבל הוא פשוט שחרר את המתח והסביר לנו שאנחנו חייבים להבין את המתיישבים ולא להתייחס אליהם כאל זרים. היחס האמפתי שלו למתנחלים ריכך מאוד את התמונה".
גרונר נזכר בדרמה אחרת, שאירעה בשנות ה־80. "לקראת אחד מימי הזיכרון השנתיים שלנו, קיימנו ישיבת הפקה על המורשת של היחידה. הישיבה נערכה אצל אמנון שילוני, שהיה מנכ"ל רשת ג' והתגורר בעיר העתיקה. ישב איתנו שם גם ישועה בן־שושן. למחרת אני פותח את העיתון וחושכות עיניי: כתוב שישועה הוא המנהיג הרוחני של המחתרת היהודית. רק ערב קודם ישבנו יחד ודיברנו על היחידה".
הוא מספר כיצד הגיע בן־שושן לסיירת שקד: "יום אחד נחת בש"ג במשמר־הנגב בחור בלבוש חרדי, ואמר 'באתי להתגייס'. הוא התעקש, לא זז משם וביקש לראות את המפקד. פואד, שהיה מפקד לא רשמי באופיו, אחד שמדבר עם כולם, אמר 'יאללה, תכניסו אותו'. אחרי חמש דקות עם הבחור, הוא אמר לנו 'גייסו אותו'".
שקלאר: "שאלתי בעבר את פואד על התקופה שישועה ישב בכלא ועל חלקו במחתרת היהודית. פואד אמר שהלך לבקר אותו בכלא. 'ישועה עשה את מה שעשה', הוא אמר. 'אני לא מסכים במילימטר עם מה שעשה ולא מזדהה, אבל אני הולך לבקר אותו, כי הוא חייל שלי ואני מכיר אותו מצוין'". בן־שושן עצמו, שמוכר היום כמקובל ירושלמי, סירב להתראיין לכתבה. החברים משקד מספרים שגם הוא תומך בבן־אליעזר בימים הקשים האלה, ונמצא עמו בקשר הדוק.
כצל'ה מספר שהפגישות שלו עם פואד לאחר ימי שקד הניבו שיתופי פעולה: "כמתאם הפעולות בשטחים הוא סייע רבות להתיישבות ביהודה - בגלל האופי הטוב שלו, וכי היה נוח להגיע אליו יותר מאשר לכל מי שהיה בתפקיד הזה לפניו ואחריו. גם בימיו כשר השיכון, אחרי שהייתי עוזר של אריק שרון והקמנו ביו"ש 60 אלף יחידות דיור וקרוואנים מכל הסוגים והמינים, פואד לא השאיר יחידה אחת לא מוסדרת.
"הוא סלל את כל הכבישים שתכננו – מאות קילומטרים של צירי תנועה שמאפשרים היום ליהודים שחיים מעבר לקו הירוק לנוע באופן חופשי בכבישים בטוחים. למרות שמבחינה פורמלית ופוליטית הוא דיבר נגד התיישבות, פואד היה בין מי שסייעו רבות לבניין הארץ, ולעובדה שההתיישבות ביו"ש גדולה עד כדי כך שאי אפשר לחזור אחורה".
על האידיליה של יחסי כצל'ה־פואד מעיבה תקרית שאירעה באחת השבתות של אוקטובר 2002. בן־אליעזר, אז שר הביטחון בממשלת שרון הראשונה, הורה על פינוי המאחז בחוות־גלעד. המפנים, חיילים וחיילות שחלקם היו שומרי מצוות, גויסו והוסעו למבצע במהלך השבת. הרמטכ"ל דאז משה (בוגי) יעלון הנחה לפתוח בתחקיר בעקבות האירוע, ואמר כי ככל הנראה נעשתה טעות בשיקול הדעת. "ימים מועטים לאחר מכן פואד הפסיק להיות שר ביטחון", אומר כצל'ה.
"זו אכן הייתה שגיאה מצדו", אומר גם שקלאר. "אבל מי לא עושה שגיאות? גם זו לא סיבה לפסול אותו לכל חייו".
אנשי שקד מעידים כי לאורך השנים בן־אליעזר נרתם לעזרתם גם בקבלת תפקידים. "הוא תמיד סייע בכל דבר, גם אם לא הכיר אישית", אומר אחד מצעירי היחידה. "בשבילנו הוא תמיד יהיה פואד המפקד, אנחנו תומכים בו לטוב ולרע".
שקלאר: "כשר התקשורת הוא מינה אותי ליו"ר מועצת הרשות השנייה - הסיבוב השני שלי בתפקיד. כששאלו אותו למה הוא ממנה אותי, פואד ענה: 'אחת, אתה לוקח מישהו כי עשה עבודה מסוימת בסיבוב הראשון; ושתיים, הוא משקד, והשקדניקים מעל לכול'. אחר כך שמוליק שם־טוב מונה למנכ"ל הרשות השנייה, וב'הארץ' כתבו שהשקדייה פורחת. אבל אני הרגשתי שזה אמתי מאוד, ושהוא לא חייב לי כלום".
בתחילת חודש מרץ 2011, כשבן־אליעזר היה מונשם ומורדם עקב דלקת ריאות קשה שהסתבכה, לא משו אנשי שקד ממיטתו וממסדרונות בית החולים. היום הם מרבים לבקר אותו בביתו בשכונת עג'מי ביפו, הבית הלבן והגדול שתמונותיו כיכבו בכלי התקשורת כשהתפוצצה פרשת השוחד. לפי החשדות, איש העסקים אברהם נניקשווילי נתן לפואד 400 אלף דולר ששימשו לרכישת הבית הזה. בתמונות שהעבירו לנו החברים מהיחידה נראה הבית מבפנים - "בית פשוט וצנוע, סלון רגיל כמו בכל בית ישראלי", אומר גרונר. "אני לא מבין על מה המהומה".
רם: "יש עשרות אלפי דופלקסים כאלה במדינת ישראל, זה לא משהו מנקר עיניים. יכול להיות שהבית עלה 9 מיליון שקלים, אבל הוא לא בשכונת יוקרה אליטיסטית. זה שפואד הלך לגור ביפו ולא באקירוב - זה מראה על הרצון שלו להיות יחד עִם עם ישראל, ושאצלו עם ישראל זה גם הערבים ולא רק היהודים. השכנים שלו ערבים והוא פוגש אותם בחדר המדרגות. כשהציעו לו להציב שמירה במקום, הוא אמר: 'מה פתאום שמירה? על מי שמירה? עליי, שאני כל החיים איתם?'"
מה יקרה אם פואד יואשם ויורשע?
"הוא יצטרך לשאת בעונש כמו כל אזרח במדינה, אבל לא נשנה את היחס אליו. אם ייכנס חלילה לכלא - אבקר אותו, אעזור לו חומרית ומוסרית, אעודד אותו ואנסה לתמוך בו עד שישלם את חובו לחברה, וגם אחר כך. זו דרכנו, זו רוח שקד: לא נשאיר פצוע בשטח. כל אחד מאיתנו יכול למעוד.
"אם באמת קרה משהו, זה קרה כיוצא מן הכלל. בלי לנסות לנקות אותו מהחשדות, אני יודע שהמערכת הפוליטית משחיתה. זה משהו מהשנים האחרונות. אני שם ידי על התנ"ך ובאש ונשבע שפואד של הצבא לא נגע בשקל ולא עשה שום דבר לביתו או לטובתו האישית. בחיים הפוליטיים זה כנראה אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם