ראשי » חדשות » צבא וביטחון

"המפקד נפצע, חייבים לחלץ": 7 מונולוגים מלבנון

דור שלם של ישראלים חווה את לבנון – מהקרקע ומהאוויר, במארב בלילה מושלג ובעומק האדמה תחת גשם פצמ"רים. במלאת 15 שנה לנסיגה מרצועת הביטחון, שבעה לוחמים מנסים לפצח מה לבנון השאירה אצלם, ומה הם השאירו מעבר לגדר

אצל כל אחד זה פורץ אחרת. אשטמקר התחיל לאכול בלי הפסקה, אורבך מסתובב עם כובע של קאובוי, ואנדריי חוגג עם בקבוקי וודקה. אצלי מבצבץ החלון הישן והרעוע של הרנו 14 מהקיבוץ. גולן רייז חוזר להקפצה במוצב ריחן

"קודקוד סיגלית פרח, קודקוד סיגלית פרח", צורח הקשר מכיוון הטנק. “גולן, עוף למעלה!" צועק לי הקצין. אני פועל כמו רובוט, עושה תרגולת עלייה לטנק בדיוק כפי שלמדתי, אבל הפעם הכי מהיר שיש. אם גרבוז, מנהל ההדרכה של הפלוגה, היה סופר את השניות עד שכול־כולי נבלעתי בתא הנהג הקלאוסטרופובי, הוא היה גאה בי. הוא היה נותן לי את הכבוד כמחזיק בשיא הפלוגה, ונותן לי שבת בבית עם החריימה של אמא.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"סע הכי מהר שלך ולאט־לאט תגביר, זה חיים ומוות", פוקד עליי שורק הקצין, בניסיון להרגיע - בעיקר את עצמו - עם מעט הומור. אני מעביר לאוטומט, לוחץ על הדוושה פול גז ויוצא לדרך.

ידעתי מי זה "קודקוד סיגלית", שעכשיו דווח כ"פרח", כלומר פצוע. מדובר על המ"פ של הצנחנים שהגיעו לפני כמה חודשים לריחן, המוצב הכי צפוני והכי רחוק מהבית. נדב מילוא קוראים לו, קיבוצניק דתי, יפה וצנוע, אחד כזה שגורם לך ללכת אחריו בלי צעקות. לא הכרתי אותו אישית, אבל יש כל כך מעט קיבוצניקים דתיים בעולם, ואני במקרה אחד מהם, אז בלי מילים היה לנו חיבור.
 

דרך הצעקות בקשר אני מבין שהמצב הולך ומידרדר. במקרים כאלה הדבר הקריטי הוא להגיע לנקודה כמה שיותר מהר, ולרגע תלוי גורל המערכה דווקא באיש הצוות הפשוט ביותר – הנהג.

בתור קיבוצניק שעלה על ההגה בגיל 14 לערך, בואו נאמר שמלאכת הנהיגה אינה זרה לי. במבחן עם רוורס עגלה יצאתי מצטיין והצלחתי לא לדפוק את החביות של הרפת. טנק זה קצת כמו רוורס עגלה, רק עם חדר אוכל שלם על הגב שלך. הדרך לנהוג בו היא להכניס לעצמך לראש שזה לא טנק, אלא רכב מהסידור־רכב של הקיבוץ, הכי מהיר והכי טוב שיש. אחד שכבר טחנו לו את המנוע בנסיעות של מזכיר המשק, יו"ר ועדת תרבות ומנהל הגד"ש, ובדיוק בגלל זה הוא יכול לעבור הכול בלי חשבון.

היה לנו אחד כזה בקיבוץ, רנו 14. רכב לבן, ישן ומכוער שאף אחד לא רוצה בגלל החיצוניות, ולא מבינים שזה התותח הכי גדול במגרש החנייה. כשכולם נתקעו עם הרכבים בטיול של הקיבוץ במכתש רמון, אנחנו חיכינו להם איתו בנקודת האיסוף, כשהקפה השחור כבר על הגז. כשהיה צריך לחלץ את חיימק‘ה מהבוץ, אפילו הטנדר של הגד"ש לא עזר, רק הרנו 14. בקיצור, מדובר בחיה רעה בגוף של פנסיונר.

הטנק שלי היה רנו 14. אמנם משודרג בכמה פלטות מתכת, ארבעים פגזים, תותח קטן ועוד שלושה אנשים בבגאז‘ - אבל רנו 14 אמתי. הרנו 14 שלי. רק אני יודע איך לטפל בו, להרגיש את מצב רוחו. אני נותן לו אהבה והוא לוקח אותי לחוף מבטחים.

אני מתייצב על הכביש ומתחיל לדהור, מנתק קשר־חוץ, לא רוצה לשמוע כלום, רק להגיע לנקודה. אני מעלה
סל"ד, יודע איך לקחת את הסיבובים בלי להאט, משעין את הגוף קדימה כדי להגביר את התאוצה. הקצין שלי ממשיך לצעוק בקשר הפנימי, הדים של פגזים נישאים באוויר, לפידי עשן ניבטים מכל עבר. אני בתוך אירוע - ככה הם קוראים לזה בחמ"ל, אולי כדי להשקיט את החרדה, להכניס לפרופורציות. אבל זה לא אירוע, זו מלחמה.

שבעה ימים של שקט, וברגע אחד הכול בוער. ילד בן 20 לא יכול באמת להתמודד עם זה, ואצל כל אחד מהחבר‘ה בפלוגה זה פורץ אחרת. אשטמקר התחיל לאכול בלי הפסקה, אורבך מסתובב עם כובע של קאובוי מאז שהגענו למוצב, ואנדריי התותחן שלי מגניב בקבוקי וודקה מישראל וחוגג כל לילה עד שנרדם בלי להתקלח.
 

אצלי זה אחרת. בתוך כל הכאוס משתרר שקט. לרגע כל הסאונד נאלם דום. השריון שעוטף אותי כבר לא קיים, ובמקומו מבצבץ החלון הישן והרעוע של הרנו 14 מהקיבוץ. אני פותח אותו בידית החורקת, נושם את הנופים הקסומים של פאתי הכפר ריחן. הכול ירוק בתקופה הזו, מתמלא נוריות וכלניות, ההרים נשטפים במרבדים עצומים של חורש ותמהיל הריחות משכר. אני מוציא ראש מהחלון, משעין את היד ונותן לרוח לעטוף את גופי המיוזע. סרבל השריון נפטר מהסירחון של שבעה ימים ללא מקלחת, גרגירי האבק שטבעו בזיפים הארוכים מתפזרים ברוח, אני אדם חדש. נקי, מהופנט מהפלא הטבעי, האלוקי, שניבט מכל עבר – לרגע אחד, לבנון הופכת לארץ שיש רק בחלומות.

"גולן, אתה איתנו?" קולו של הקצין חורך את שלוותי. אני סוגר את החלון בעזרת הידית החורקת ומכניס את הראש והיד בזריזות פנימה. "כן, שורק, אני אתך!". "יש שינוי משימה, טנק אחר מחלץ, אנחנו בחיפוי. תגיע לנקודת התצפית מעל המוצב".

אני חותך שמאלה, מכניס לראשון ונותן לחיצה על הגז עם כל מה שיש לי. העלייה לתצפית קשה, אבל שווה את זה. הנקודה עם השקיעה הכי יפה בגזרה. תוך שניות אני למעלה, נותן רוורס מושלם ועוצר. הצוות משחרר שלושה פגזים, ועוד שלושה, ואחרי כמה שניות עוד שלושה - ואז שקט.

לרגע אף אחד לא מדבר. לא החי"רניקים, לא השריונרים, גם לא החמ"ל. דממת אלחוט. אני יודע מה זה אומר.
דקות עוברות עד שראשיהם מגיחים מתוך השמש האדומה, רגע לפני שהיא נעלמת. 14 לוחמים נושאים איתם אלונקה, בשקט, במסירות, בכבוד. פניהם הצעירות שזכרתי רק מאתמול, בגרו בן לילה. הם נבלעים אל תוך המוצב, אני נותר עם השקיעה.

לבנון לימדה אותי לחלום כדי להגן על עצמי מהמציאות. בתוך השיגעון למצוא סיפור שלי, רק שלי, כדי להישאר שפוי.

חבורה של חיילים מובלים במשאיות ספארי. מגיעים למקום שיהיה לביתנו הראשון לארבעת החודשים הקרובים, וזוכים לקבלת פנים א־לה־נסראללה, של מטח פצצות מרגמה. דרור זרסקי חוזר לשבוע המקולל במוצב עישייה

עישייה. השם הזה לבדו מציף לי זיכרונות מאירועים שכאילו התרחשו רק אתמול. כפר מארוני קטן, 15 ק"מ לתוך לבנון. שמונה חודשים מחיי ביליתי שם. גם להקת “הבילויים" לא היתה שרה את זה טוב יותר. זה הדובדבן של השירות בסדיר, הפעילות שלשמה מתגייסים לגולני. זה מציף וזה חי בך גם עשרים שנה אחרי. לעצום עיניים ופשוט לזכור הכול.

קבלת הפנים במוצב הייתה קלאסית. חבורה של חיילים מובלים במשאיות ספארי שלא מותירות הרבה מרווח לראות מה שמתרחש מסביב. מגיעים למקום שיהיה לביתנו הראשון לארבעת החודשים הקרובים, וזוכים לקבלת פנים א־לה־נסראללה, של מטח פצצות מרגמה עם בוא המשאית הראשונה. חבורה של ירוקים, חצי מבוהלים, מוברחים אחר כבוד למחילות הממוגנות, פן הספתח יכלול פצצה אחת על הפנים. זה היה הצעד הראשון לעבר הדוקטורט בלימודי עישייה.
 

המחלקה, תחת פיקודו של יאיר, מתמקצעת על האזור ברמה שלא הייתה מביישת את ידיעותיו של ספי בן־יוסף מתוכנית הטיולים בטלוויזיה החינוכית. תדריך מוצב יומי עד לרמת הפרט: מי השכנים הנכבדים, מהו הרכס ממול, ממערב זה הבופור ודלעת, אם באים החיזבאללונים מה בדיוק עושים, מחר בבוקר כוננות עם שחר. ולקראת המארב הראשון הציפייה מציפה אותך. מכינה אותך. מרתקת אותך למשימה. מה שראית לא מזמן ב"שתי אצבעות מצידון" קורם עור והופך למציאות. כלפי חוץ כולם משדרים רצון לאיקס ראשון על הרובה, אבל עמוק בפנים מתפללים רק לחזור לאמא בשלום.

ההליכה הזו בלילה, מוקף בחושך ובארזי הלבנון. סדר תנועה כמו שתרגלת עוד בבסיס בזק, כשרק חלמת לנצֵחַ. לפעמים המשקל על הגב מפריע לך, בחור שהוא בסך הכול ילד, אבל לא תיתן לתיק הממושקל להכריע. והכול חוזר חלילה. מארב ארטישוק, ומארב כוכב, ו"טווס" לאיסוף מודיעין או סתם שתהיה נִראוּת. ואז השגרה משתלטת גם שם. הדריכות מאבדת את החדות המאופיינת, אבל משהו בכרוניקה של המציאות הלבנונית לא נותן לך לנוח ולשכוח. אתה פה בארץ הדמים, שלא מהססת לתת תזכורת.

בערב שמחת תורה זה התנפץ בקול גדול ובאבדות. סוף שבוע שהתחיל בהופעת הפרידה של להקת “משינה" בפארק הירקון, הסתיים בתשעה חיילים הרוגים ומשפחות אבודות. שיירה מקוללת נכנסה למארב קטלני בעליות ובמורדות לעישייה, ושלושה ימים אחרי - נגמ"ש של המסייעת התנפץ על מטען שלא השאיר ממנו זכר. שלושה ימי בלהות שחרותים לך בלב ובנפש. ושוב אתה חוזר להיות קפוץ־נעול על הכוונת לתהליך ההוא, שהשגרה שוב תנצח.

ולא דיברנו על עוד אלף ואחד דברים שמוטבעים בזיכרון. השיירות של המרצדסים לתוך המובלעת בריחן, המפגש המכונן בשטח עם מפקד החטיבה האגדי ארז גרשטיין, הסיגריות שהביא החבר עיסאם מצד"ל, המשקפת של חבר למחלקה שתצפת על הנוצריות בכפר, הפריסות המופלאות שחיכו אחרי הפעילות, השריונרים המסכנים שטבולים בגריז, והחיבוק האזרחי ברגע שיצאת הביתה. והגעגוע, והגאווה, והשביזות הלא נגמרת. מנעד רגשות שלא יחזור עוד לעולם.

אנחנו לבושים מכף רגל ועד ראש. חליפות תרמיות מאמריקה, פליז מספרד, כובע גרב ממקסיקו, והכול מיוצר בסין. חוץ מאיתנו. אנחנו מישראל, אבל אוחזים בנשק מארצות הברית. אביאל ממליה על לילה נצחי ליד הבופור

לילה. כולם ישנים. רק אסף ואני נשארנו לשמור. הפעם צ‘יפרו אותנו. כמה שעות אחרי שהתחלנו את המארב, מישהו מהפיקוד למעלה החליט שזה לא הגיוני לתת לנו לשכב על ספק־בוץ ספק־שלג, וככה קיבלנו אישור להיכנס לתוך מבנה. “אלמנת קש", מה שנקרא.

אנחנו לבושים מכף רגל ועד ראש בהרבה שכבות. חליפות תרמיות מאמריקה, מעל חליפות פליז מספרד, אחר כך חליפות גורטקס שמיוצרות באיטליה, למטה מבצבצות נעליים קנדיות או גרמניות (תלוי במידה), למעלה כובע גרב ו"חם צוואר" תוצרת מקסיקו, והכול מיוצר בסין. חוץ מאיתנו, החיילים. אנחנו מישראל, אבל אוחזים בנשק מארצות הברית.
 

בית המשת"פ, לפני עיקול ה־J, בואכה מוצב צה"ל בבופור. אנחנו מתצפתים לכיוון מערב. בימים טובים אפשר לראות מכאן את הים. היום לא יום טוב. אני מסובב את הראש אל אסף. זה עולה לי במאמץ ניכר, אבל אני חייב להעביר את הזמן. הקור נכנס לי מתחת לכל שכבות החימום ומשחק לי עם העצמות.

אסף?
מה, ממליה?
קר לך?
לא אחי! אם לא הייתי חייב להיות עם כל השכבות האלה, הייתי יורד לתחתון, חושף את שערות בית החזה שלי ועושה שיזוף מול פני הירח המדהים הזה, שהלוואי שהייתי רואה אותו מבעד לעננים ולשלג שנוחת עלינו.
אה, כן. זה בדיוק מה שאני חשבתי.

אסף!
מה עכשיו, ממליה?!
אתה יודע אולי מה השעה? לא רוצה להוציא את היד מהכפפה.
אסור להסתכל בשעון במארב, זה מייאש. פעם אחרונה שהסתכלתי היה אחת וחצי. אני מנחש שעכשיו ארבע וחצי.
הלוואי. אני הימרתי על ארבע ועשרים. אם עכשיו ארבע וחצי, נשארו רק עוד שעה וחצי עד שתעלה השמש שתחמם אותנו כאן, ואז נוכל להתחיל לספור לאחור 24 שעות לסוף המארב.

אסף!
מה?
הסתכלתי בשעון. עכשיו לא ארבע וחצי, גם לא ארבע ועשרים.
אל תגיד לי. אל תגיד לי. מה השעה? אל תגיד לי... נו כבר, תגיד... או שלא...
אסף, השעה אחת שלושים ושלוש.
מה? עברו רק שלוש דקות בזמן שאני חשבתי שעברו שלוש שעות?
זהו, אסף, אני מתפטר! אני רוצה למות! המארב הזה לעולם לא ייגמר. אני אומר לך, אנחנו הולכים לעבור את באג 2000 כאן בתוך הקור הזה, בתוך הבית הזה.
ממליה! תירגע! זה הזמן לעלות ל"לבן".

ה"לבן". העמדה המזרחית של הבופור. אתה מסתכל למטה 700 מטר ורואה את נחל הליטני זורם במלוא עוצמתו, מגיע מצפון ומתעקל למערב, לכיוון הים.

ב"לבן" נגמר רכס עלי־טאהר שעליו יושב מבצר הבופור. נוף מטורף, אוויר פסגות, אבל הכי חשוב - מה"לבן" רואים את הגגות האדומים של מטולה. רק כשאתה עומד שם ורואה את הבתים האלה ואת הגבול הצפוני של מדינת ישראל, אתה נזכר שאנחנו כאן כדי שהם יהיו שם.

היום, 15 שנים אחרי, אסף ואני כבר יודעים שהגנו על מדינת ישראל כמו שלוחמי גבעתי הגנו על הדרך לנגב ב־48‘, כמו שחיילי הצנחנים עשו בכותל ב־67‘, וכמו הגולנצ‘יקים שכבשו את החרמון ב73‘. כך בדיוק גם אנחנו הגנו על גבולה הצפוני של מדינת ישראל, מהבופור.

אורן שומט, יידג, רועי ואושרי נשארו צעירים לנצח. הצלקות נחרתו בלא מעט פצועים, ואנחנו התבגרנו, בן יום, בכמה שנים. אז החלו לצמוח השערות הלבנות הראשונות. אלוף־משנה אופיר לויוס נושא עמו את לקחי אסון הסלוקי

נחל עיישיה מאחורינו, הלוחמים ואני רטובים עד לשד העצמות, שלג מתחיל לרדת ומארב אחרי מארב מקופלים על ידי החפ"ק הגדודי. המ"פ קורא לי אליו להתייעצות קצרה. מה עושים? מספיקות מילה או שתיים כדי להחליט שממשיכים לנקודת המארב על השמיס. ומה עם החפ"ק הגדודי? אם אין קשר - אין חפ"ק. מכבים את מכשירי הקשר וממשיכים לעמדות.

כך החל הפרק המשמעותי ביותר בעיצובי כמפקד, ולהבנתי, בעיצובו של דור מפקדים שלם. בלבנון למדנו מהי קשיחות ואיתנות פיקודית, שבראש סדר העדיפויות שלה ביצוע המשימה, דאגה לפקודים ורק לבסוף דאגה למפקדים. חריגה מסמכות, כל עוד אתה דבק בשניים הראשונים, לא רק שהיא נסבלת אלא נחוצה לא פעם בשדה
הקרב.

לבנון התאפיינה בשטח, באויב ובאילוצי פיקוד ושליטה שחייבו את דרגי הפיקוד לאחריות ולעצמאות מלאה. מ"מים ומ"פים הכינו כוחות למשימות בהנחה כי מלוא האחריות מונחת על כתפיהם, צעירות ככל שיהיו. הם ידעו שאף אחד לא יהיה איתם בנוהל הקרב, בתנועה לעמדות ובלחימה בסבך, ושעתודות ופינוי רפואי הנן מותרות. לאף אחד לא הובטח שאם ייפצע, יגיע לאחד מבתי החולים בארץ לפני שתעבור "שעת הזהב" הנחוצה לטיפול.
 

תודעת האחריות ליוותה אותנו בשגרה ובלחימה, ובמידה מסוימת הייתה מנגנון ההגנה המרכזי של המפקדים מפני "עקת הקרב". השתתפתי באירועים קשים ובמגע עם אויב, חילוצי פצועים והרג מחבלים, ואני זוכר את המטרות הארטילריות, וילונות המיסוך, מנחתי המסוקים, עמדות הטנקים וכל פקודה שפקדתי תוך כדי אירועים קרביים.
שנת 7991 הייתה שנה עקובה מדם - אסון המסוקים, אסון השייטת ואסון הסלוקי. האחרון אירע בפעולה שעליה פיקדתי באופן אישי. אורן, שומט, יידג, רועי ואושרי נשארו צעירים לנצח. הצלקות נחרתו בלא מעט פצועים, ואנחנו התבגרנו, בן יום, בכמה שנים.

אז החלו לצמוח, כבר בגיל 21, השערות הלבנות הראשונות (ואולי הייתה זו גנטיקה משפחתית?). אני לא השבתי את החיילים, ובמתח שבין המשימה לבין הפקודים, בחרתי באופן מלא בראשונה. האחריות כולה מונחת על כתפיי, באירוע זה ובאירועים אחרים. תחושת השליחות שבהגנה על הארץ, והמחויבות למשימה ולפקודים, הן המבדילות בין אשמה משתקת לבין אחריות - שמחייבת למידה, שיפור והמשך ללא לאות בהגנה על חלקת האלוהים הקטנה שלנו.

מרחב דרום לבנון, המשכו הישיר של הגליל העליון - על קימוריו הטופוגרפיים, צמחייתו הסבוכה ומגוון בעלי החיים שחלקנו איתם לא פעם שיח או שניים - הטמיע בנו את חשיבות הקרקע ללוחם. פיתחנו אצלנו את השדאות וחיילות הפרט, לצד היכולת לפעול בקרב משולב עם כלל מרכיבי החי"ר, הטנקים, ההנדסה, האש ויחידות האיסוף, שכולם עבדו כצוות קרב פלוגתי בכל אחד מהמוצבים. התנסינו גם בניהול קרב משותף יחד עם חיל האוויר, שהיה לא פעם המשענת המרכזית של כוחות מבודדים, כשנזקקו להפעלת אש ולפינוי רפואי.

השילוב שבין יכולות מקצועיות, פיקוד משימתי ומערכת ערכים, ובראשם ערכי הדבקות במשימה והאחריות, הוא זה שאפשר את הפעילות המבצעית על הצלחותיה ועל כישלונותיה. באלו ובאלו חשתי כאילו אני "הרמטכ"ל בשטח". כך ציפו ממני פקודיי, כך ציפו ממני מפקדיי, כך ציפה ממני עם ישראל, וכך אני מצפה מעצמי ומפקודיי היום בדיונות עזה, בטרשי יהודה ושומרון, באבני הבזלת של רמת הגולן או בין ארזי הלבנון. אנחנו טכנולוגים יותר, מדויקים יותר, קישוריים יותר - ועדיין ביום פקודה, הניצחון בקרב ממשיך להיות תלוי בעיקר בלוחמים ומפקדים חדורי תחושת שליחות ואחריות, חסרי פחד אך מלאים מורא מגודל המשימה, תהיה אשר תהיה.

החדרים הם בעצם מנהרת פלדה שעליה יצקו בטון. מיטות תלויות מן הקירות, לוחמים צעירים במדים, תמיד במדים. מקלחות זה צ‘ופר - דקה בלבד בשבוע, כשהרס"פ עומד עם סטופר ליד השיבר. אמיר אברהם חוזר לבופור

לבנון. חבל ארץ שכל כך מנסים להתנתק ממנו, אך הוא אינו מוותר עלינו.
לבנון שלי היא לבנון של שלוש שנים לפני הנסיגה, כשצה"ל שולט על רצועת הביטחון. בין קו סגול לקו אדום, בין גבול ברור לגבול מטושטש. תן לצה"ל ליזום - ומי יכול עליו. אבל שם, בלבנון, כשהצבא מוכנס למוצבים ולמגננה, היוזמה עוברת לצד השני.

את המפגש עם לבנון, במה שמכונה “קו", הזדמן לי לעשות כמה פעמים. פעמיים היינו “על הגדר", פלוגה שמבצעת משימות בתוך הרצועה כמו מארבים וסיורים. אך התקופה המשמעותית יותר, לפחות מבחינתי, היא בארבעת חודשי קו בופור.

הכניסה לתוך לבנון בשיירות עמוסות היא מעין טיול ספארי. הנוף מהמם, הרים מוריקים, נחלים עם זרימה בלתי נגמרת, חיות פרא אורבות בדרך. אחרי חודשים של אימון, הכנות והצטיידות, הרגשתי כמו חץ דרוך בקשת, רק תתנו לי ואני עף על הראשון שבא. אין כמעט פחדים, קצת חששות מהלא־נודע - איך יהיה, מה נעשה. שמענו מור"קים (מורשת קרב) מהצוותים הבוגרים, אבל עד שאתה לא שם, זה לא באמת זה.
 

הדרך ארוכה ומפותלת. נוסעים מהר, לא עוצרים לרגע עד שמגיעים כמעט למוצב. השיירה נעצרת בעיקול נסתר, טור ארוך, ואז מזניקים אותנו רכב אחר רכב: משאית של חיילים, אביר ובו חובשים, מכלית מים, משאית אספקה, ועוד ועוד. וכולם טסים עד שמגיעים למנוחה ולנחלה - מוצב הבופור.

המוצב על הכוחות הנמצאים בו הוא בעצם מארג של כמעט כל זרועות הצבא בצורה דחוסה. שריון, חי"ר, מודיעין, מפקדה, גששים - כולם עובדים כמו מכונה משומנת. כל זה בתוך בקושי 200 מטר של כביש מוקף בחומות ותעלות. המגורים, החמ"ל, חדר האוכל - הכול נמצא תחת מעטה בטון, מאימת הפצמ"רים. החדרים, המכונים “צוללות", הם בעצם מנהרת פלדה שעליה יצקו בטון, והם עמוסים ודחוסים לעייפה. מיטות תלויות מן הקירות זו מעל זו. לוחמים צעירים במדים, תמיד במדים. בלילה, בדרך כלל, מותר לחצי מהכוח לחלוץ נעליים, אבל מדים רק מחליפים - לא מורידים.

גם התנאים האחרים נראים לי היום הזויים, אבל אז זו הייתה שגרה. המים הם מוצר יקר ערך, אשר מובא כל שבוע־שבועיים בשיירה. ואת המים האלה צריך לשתות, לכן מקלחות זה צ‘ופר - דקה בלבד בשבוע. זה מה שהרס"פ היה מקציב, כשהוא עומד עם סטופר ליד השיבר ומקריא זמנים.

אני כבר הייתי בצוות ותיק, ולכן זכיתי בתענוג ששמור רק לפז"מניקים - הסיבון לא נחשב בספירה.
ואתה במוצב, באינטנסיביות הזו, ברצף של לפחות 21 יום. לפעמים גם יותר - 28 ימים או 35. ביציאות הביתה רוב הזמן אתה משלים שעות שינה, נהנה מלילה שלם בלי השכמות פעם בשעתיים.

השגרה במוצב לא נותנת מנוחה. רגעי ההפוגה הם קצרים. חצי מהיום אתה עסוק בשמירה בעמדות, בחצי השני בדרך כלל אתה עסוק לקראת פעילות הלילה. מארבים נשכבים קרוב מאוד לקו האדום, מחכים למחבלים שיגיעו, מקווים שהם לא מחכים לנו. ואירוע רודף אירוע. כל שבוע־שבועיים משהו קורה.

מטען מתפוצץ, הורג את הגשש מוחמד חוג'יראת ופוצע קשה את חברו. התקפת מוצב על דלעת, והשריונרים שם הודפים ומחסלים את המחבלים. השיירה שאני נוסע בה מותקפת בטילים, טיל אחד פוגע והורג את החובש אבנר חזי, וטיל שני מחמיץ את הספארי שלי ומתפוצץ עשרה מטרים ליד. ולקראת סוף הקו - אסון המסוקים. חברים יקרים שעלו כדי לתת כתף, להחליף ולרענן את הכוחות הקיימים, נופלים מהשמיים ולא מגיעים. המג"ד הנערץ מועלם, שבזכותו תמיד ידעת שיש מי שמנהל את כל הבלגן, נופל איתם.

אחת החוויות החזקות ביותר זכורה לי מהיום שלאחר האסון. כולנו המומים וכואבים, יושבים בחדר האוכל. הלוויות בארץ ואנחנו כאן במוצב, ואין איך לפרוק את הכאב. עמירם לוין אלוף הפיקוד שם, וגם יום־טוב סמיה האוגדונר, והם מביטים בעיניים שלנו, וכולנו - הם ואנחנו - עם דמעות. ומיד הם פוקדים על פעילות מתוגברת, יוצאים לסדרת מארבים לילה אחרי לילה אחרי לילה, והפעילות מחזירה את הכוחות, מעמעמת את הכאב, מסדרת קצת את הראש. וממשיכים, חייבים.

גם בתור חייל או מפקד צעיר, אתה מבין שהחברים שלך ואתה נמצאים כאן בתפקיד השכפ"ץ של המדינה. שעדיף שיעברו דרככם לפני שיגיעו לגבול וירימו איזה אוטובוס של ילדים לשמיים. אבל ביומיום, מה שמניע זו הידיעה שאתה חלק מחבורה, ואתה מוכן לעשות הכול ולתת הכול למען חברים לנשק, בדיוק כמו שהם יעשו למענך. ההרגשה הזו נותנת עוצמה, עוצמה להמשיך.

לבנון, היי שלום. כנראה נתראה בזמן הקרוב.

תמונה שצרובה בזיכרוני לעד היא של לוחמים עמוסי ציוד נכנסים לבטן היסעור – דרוכים ונחושים לפני מבצע, עייפים ומלאי סיפוק בסופו. הערצתי אותם, וחשתי אחריות עצומה לשלומם. ראובן בן־שלום נזכר בגיחות האוויריות לעומק שטח לבנון

עשרת אלפים רגל מעל ביירות. צרור נ"מ חולף בין שני מסוקי המבנה ופגזי 23 מ"מ מתפוצצים כמו זיקוקי דינור מעלינו. “וואו, זה היה קרוב". זו הטיסה הראשונה שלי בלבנון, קיץ 1989. לבנון – למשמע השם, הבטן מתכווצת. זיכרונותיי מארץ יפה ושסועה זו צרובים במעגלי תודעה שונים של מרחב וזמן.

שנים של הכנה מנטאלית קדמו לאותה חציית קו ראשונה. אבי שירת כחובש קרבי במילואים ב"גדר הטובה", וכילד כבר התגלגלו על לשוני שמות המקומות שאליהם הגיע במהלך מלחמת לבנון הראשונה ולאחריה: נהר הליטאני, דאמור, הרי השוף, בחמדון, “אדמה 30", “בת שבע", כלא אנצאר.

כפרח טיס, גמעתי את התיאורים והלקחים של מבצעי “חוק וסדר" במיידון ו"כחול וחום" בנועיימה. במהלך זה האחרון, חולץ כוח גולני על ידי זוג מסוקי קוברה. קולו של ערן, המדריך שלי, כשהוא מרגיע את הלוחמים שלא יעזבם ומנחה אותם להיתלות “כמו רמבו" על מגלשי המסוקים, מהדהד בראשי עד היום.

ואז הגיע תורי. לאחר אותה טיסה ראשונה בשמי ביירות היו תובלות מפקדים, הטסת כוחות, פינוי נפגעים ומבצעים מיוחדים וחשאיים, כמו “חד חושים" עם סיירת שלדג, צפונית לרצועת הביטחון. היו גם כוננויות, שבהן המתנו סמוך לגבול או בפטרול באוויר, ערוכים (ומשתוקקים) לכניסה לסיוע.
 

כטייס מסוק ראיתי כשליחות עליונה את משימתי להנחית את הכוחות ביעדם ולהשיבם הביתה בשלום, וכן להטיס פצועים לבית החולים במהירות האפשרית. תמונה שלעד צרובה בזיכרוני היא של לוחמים עמוסי ציוד נכנסים לבטן היסעור – דרוכים ונחושים לפני מבצע, ועייפים ומלאי סיפוק בסופו. הערצתי אותם, אהבתי אותם וחשתי אחריות עצומה לשלומם.

למדתי את האויב והכרתי את מרחבי דרום לבנון, ובפרט את מעוזי חיזבאללה, כמו את כף ידי - עד רמת הטרסה, העץ ועיקול הכביש. ביציאה למבצעים נהגתי לומר לאנשי הצוות שגם אם ניפגע ומכשירי הניווט ייצאו מכלל שימוש, אביא את המסוק בדיוק לנקודה.

בשונה מאחיי לוחמי היבשה, שאיישו מוצבים ויצאו למבצעים ולמארבים, שהותי בלבנון הסתכמה בפרקי זמן קצרים, אך שנים של הכנה באו בהם לידי ביטוי. הכול התרכז לקראת הרגעים שבהם אני עוטה אפוד קרמי ועליו את חגור המילוט, מהדק רצועות, חובש קסדה עם אמצעי ראיית לילה. רעש מחריש אוזניים, אוויר רווי אדי דלק סילון. מאפס, מווסת, מכוון ובודק. היו אלה רגעים של התעלות בשל הכבוד שנפל בחלקי. חשתי כאילו כל חיי הובילוני למעמד זה - מבחן עליון שבו אסור להיכשל. הפחד נדחק הצדה לטובת מיקוד מקצועי ונחישות לבצע את המשימה ויהי מה.

המראה, טיסה צפונה. הכול קורה מהר. הזדהות אחרונה, חציית קו, נמוך ומהר, דיווח לבקר בקודים. נחיתה, העמסת הכוח. מבטים לכל עבר – מאיפה יבוא הטיל? מתי יפגע הפצמ"ר? “דלת סגורה" מפי המכונאי המוטס, המראה חדה, היצמדות לקרקע, חצייה חזור. הקלה. סיפוק אדיר.

כל מבצע ואתגריו הייחודיים, בעיקר התמודדות עם כל המנסים להפילנו – חיזבאללה, חוטי חשמל ואפילו עננים. אני זוכר נחיתה מורכבת במזג אוויר קשה במוצב הבופור כדי לצמצם את הצורך בשיירות. או המראה ממוצב רותם שלחוף הים התיכון, כשכמעט נכנסנו ל"ורטיגו" במעבר החד מהמוצב המואר לאפלת הים.

כאיש המטה המבצעי, יותר משטסתי ללבנון, שהיתי ימים ולילות מורטי עצבים בחפ"קים ובחמ"לים, עד צאת אחרון המסוקים והלוחמים מהשטח. שבועיים מאתגרים במיוחד חוויתי במבצע “ענבי זעם", מהצלחות מבצעיות יוצאות דופן ועד המילים “אוי, לא" ששמעתי משולחן הארטילריה, מיד לאחר הפגיעה הטראגית בכפר־קאנא.

בצד הצלחות כבירות היו (ויהיו) גם כישלונות צורבים ואובדן חברים, כמו באסון המסוקים, שהשפיע עמוקות על מהלך חיי. טיסתי האחרונה בלבנון הייתה במבצע ההטסות בסוף מלחמת לבנון השנייה, שבמהלכו הופל אחד היסעורים. תמיד דימיתי את המסוק כחלק מהכוח המשולב, וכשם שללוחמי יבשה “מותר" להיפגע, כך גם לנו. בכל חציית קו ידעתי שייתכן שלא אשוב, והייתי שלם עם הכרה זו.

קטונתי מטייסי מסוקי הקרב, שממעל סייעו בנחישות לכוחות. קטונתי מצוותי מסוקי הינשוף, שחירפו נפשם תחת אש לחלץ פצועים. וודאי שקטונתי מכל אלו אשר שהו ממושכות בלבנון ולחמו בעוז אל מול פני אויב.

אני מקבל הודעה שעברתי את השלב הראשון במיונים לבצלאל בהצלחה, וכי עליי להכין תיק עבודות לשלב השני. וכך בין מארב לתדריך מצאתי את עצמי מצייר על דפי 4A. שגיא בלומברג חוזר למטענים במוצב טייבה, שאיימו לפוצץ לו את החלום

בצלאל? שם אתה רוצה ללמוד?
זו הייתה תגובתו המופתעת של המח״ט שלי בשיחת "יחסינו לאן". יחסינו - זה הצבא ואני, אחרי שש שנות מערכת יחסים אינטנסיבית ונטולת גבולות. לאן - זה לא ממש היה לי ברור. משהו התערער אצלי בדרך למעלה. אולי אלו היו יותר מדי שעות במחסומים נידחים, מיותרים ומתעמרים ב־no man's land של סוסיא פינת סמוע.

אולי היו אלו אינסטינקטים הישרדותיים שפיללו לחיים אחרים. והמשהו הזה שהתערער, החזיר אותי למאוויים הסמויים שלי, אלו שהדחקתי במרץ מאז כיתה ג‘ - לצייר וליצור. ברגע של סימן שאלה צץ חלום הילדות של ללכת ללמוד עיצוב בבצלאל. מיד אחר כך מצאתי עצמי ממלא את טופסי ההרשמה למחלקה לעיצוב גרפי ושולח אותם בתיבת הדואר של קריית־שמונה, רגע לפני 17 במרץ 2000, תאריך עליית הפלוגה שלי ללבנון. הימים ימי אהוד "זהו שחר של יום חדש" ברק, כשברקע הבטחת בחירות לנסיגה כוללת מרצועת הביטחון.
 

הרבה זמן התכוננתי לתור ולמשמרת שלי, להרפתקה הישראלית האולטימטיבית של סוף המילניום הקודם - לעלות ללבנון. להזדמנות לבחון את גבולות הגבריות (שלא לומר הילדותיות) שלך. ארבעה חודשי הכנה. אימונים, התמודדות עם בוץ רמת־גולני, בן דודו של זה הלבנוני, קריאת מפות, תחקירים, ניתוחי אירועים, פקודות. ובעיקר התמודדות עם בדידות – זו שכרוכה באחריות על 80 לוחמים - והתמודדות עם פחד. עם קור. עם בוץ. עם הורים שמתקשרים ומבקשים שלא תעלה את הבן שלהם לצפון.

ואנחנו עולים לקו. לכולנו ברור שזהו הקו האחרון בלבנון. לכולנו ברור שלא כולם ישובו.
"לשנה הבאה בירושלים הבנויה". אני מוצא עצמי מהרהר במשפט במהלך סדר הפסח במוצב הבופור. כמה ימים לפני כן יצאתי לראשונה לאחר חודש בלבנון, גיחה קצרה לשלב הראשון של המבחנים בבצלאל. התנתקות מכל מה שעבר עליי בחודש האחרון: מלילות של מארבים - למבחן רישום מודל. מתדריכים על איומים והתרעות - למבחן בחשיבה יצירתית. ומשם חזרה, בשיירה לילית, למעמקי רכס עלי־טאהר.

שבוע אחר כך אני מקבל את ההודעה שעברתי את השלב הראשון במיונים בהצלחה, וכי עליי להתכונן לשלב השני ולהכין תיק עבודות. מאיפה זה בא? למי יש או היה זמן להכין תיק עבודות? וכך בין מארב לתדריך, לפני ואחרי כוננות עם שחר במוצב, מצאתי עצמי מצייר על דפי A4 ומאלתר תיק עבודות.

השלב השני של מבחני הכניסה נקבע לתחילת מאי. כמה ימים לפני כן עליתי למוצב טייבה למבצע בן כמה ימים, לא לפני שהזכרתי למג"ד הגזרה שאני צריך לחזור ולהגיע שוב לירושלים. אלא שמיד עם כניסתי למוצב, הוטל עוצר יציאות על הגזרה מחשש למטענים. המבצע הושלם כמתוכנן, אך הגזרה נותרה סגורה ואני כבר רואה איך החלומות שלי עולים בעצמם על מטען.

בלילה שלפני המבחנים אישר מפקד האוגדה הכנסת שיירת נגמ"חונים וטנק מהארץ למוצב. דחפתי את תיק העבודות המאולתר שלי לאפוד ועליתי על השיירה המשוריינת שהחזירה אותי לארץ, משם בשעטה לירושלים, וכך שוב אני מוצא את עצמי במעבר חד מארץ המטענים להר הצופים, נכנס לריאיון עם שאריות דיו ממספר הברזל על גב כף ידי, מציג תיק עבודות מקומט, ומספר מה עבר עליי בשעות ובימים האחרונים, ומה אני רוצה (או לפחות חשבתי שאני רוצה) לעשות “כשאהיה גדול". ובחזרה לפלוגה ולצוותים שלי שמפוזרים בין מוצבי דלעת, הבופור, גלגלית, טייבה וצבעוני. חזרה לשגרת מארבים, טיפולים, תדריכים, פצמ"רים ושיירות.

ערב יום העצמאות 2000. אני חוגג בבופור 26 אביבים, ופתאום קוראים לי לחמ"ל המוצב. אבא שלי התקשר כדי לספר שהגיע מכתב מבצלאל, ולשאול אם להמתין עם פתיחת המעטפה עד שאשוב הביתה. כמובן לא יכולתי להתאפק, וכך אני מתבשר בתוככי הבופור שהתקבלתי לבצלאל. אני יוצא לתעלות שמחוץ למוצב בשעטות ובקריאות שמחה, בתזמון מושלם ובנאלי עם מטחי הזיקוקים שנורים מעל מטולה וקריית־שמונה לכבוד יום העצמאות ה־52.

שבועיים לאחר מכן כבר היה לנו ברור שאלו הימים האחרונים בלבנון. שיירות נושאות מוקשים מועלות למוצבים וחוזרות מלאות בציוד שמורד חזרה לארץ. אנחנו מפנים את מוצב טייבה, מעבירים אותו לרשות צד"ל, ויומיים אחר כך הוא נכבש על ידי חיזבאללה. השעות שנותרו לנו הולכות ומתמעטות. בלילה של 23 במאי מתחילים כוחותינו לפנות את המוצבים ולשוב לארץ. אני מקבל פקודה להיערך עם כוח משוריין במעבר הגבול, לחיפוי על הכוחות הנסוגים.

24 במאי, 5 לפנות בוקר. כוחות צה"ל האחרונים שבים לארץ אחרי לילה מורט עצבים. אני יוצא יחד עם צוות הטנק שלי בפעם האחרונה מלבנון, והשער נסגר מאחורינו. כולנו שבנו. ארבעה חודשים אחר כך אני מתחיל ללמוד בבצלאל. שש שנים אחר כך שבנו ללבנון דרך אותו השער.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...