להחזיק מעמד: בקרוב אובמה לא יוכל לכפות שלום
העניין הפלסטיני נדחק לשולי סדר היום האמריקני והערבי, ואובמה מתאמץ כעת לשכנע כמה ישראל חשובה לו. רק אירופה מתעקשת לקדם הסכם ולאיים בצעדי ענישה
יש אור בקצה המנהרה: 600 יום, זו התקופה שנשארה. שנה ושני שליש, עשרים חודשים, עד 20 בינואר 2017. היום שבו יעזוב ברק אובמה את הבית הלבן. יהיו עד אז ימים לא קלים. אבל אחרי שנים ארוכות ולא פשוטות, נראה שיש אור בקצה המנהרה. אם המגמות הנוכחיות יימשכו, יש שביב תקווה שבעוד שנתיים תוכל ישראל לחגוג לא רק חמישים שנה לאיחוד ירושלים, כפי שכבר החליטה הממשלה, אלא גם יובל לשחרור חבלי הארץ ההיסטוריים, יהודה, שומרון והגולן. רשמו לפניכם את התאריך כ"ח באייר תשע"ז, 24 במאי 2017.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
על מה נשענת האופטימיות? על ניתוח מציאותי ככל האפשר של המצב, ונתחיל בחודש הקרוב. בסוף יוני צפויות המעצמות ואיראן לחתום על ההסכם שיאפשר לרפובליקה האסלאמית לפתח יכולות גרעיניות. מובן שההצהרות והכותרות יגידו את ההפך, אבל אפשר לסמוך על האיראנים שלא יהיו פראיירים. הגרעין האיראני הוא צרה צרורה, אך לפחות לטווח הקצר תוצאת הלוואי שלו תהיה הקלת הלחץ מעל ישראל בגזרה הפלסטינית. יש גבול עד כמה העולם יכול להכות ביהודים. למעשה, כבר עכשיו אובמה הפך על פניה את האסטרטגיה כלפי ישראל. תוך כדי הבחירות בישראל ומיד לאחריהן הוא תקף את נתניהו בבוטות, בעיקר בגלל הנאום בקונגרס. בשבועות האחרונים הבין שעדיף לו להרוג את נתניהו ברכּות.
במקום לחרף ולגדף הוא שולח חבילה ביטחונית שמנה, מדבר במתיקות על מחויבותו לישראל ולא מפסיק ללוש את הלובי היהודי־ישראלי. בערב שבת שעברה, כשכיפה לבנה מעטרת את ראשו, הוא בא לנאום בבית הכנסת 'עדת ישראל', שבו מתפללים כל המי ומי של וושינגטון. יום קודם לכן התראיין שוב לידידו ג'פרי גולדברג, והסביר כמה ישראל והיהדות חשובים לו. לפני חודש קיימו הוא ואנשיו שני מפגשים ממושכים עם עשרות מנהיגים יהודים מכל רחבי ארה"ב, במאמץ לנטרל את ההתנגדות להסכם לוזאן. בדברים נוגעים ללב טען אובמה שהוא נפגע באופן אישי כאשר טוענים שאינו תומך מספיק בישראל. הוא יודע שקל לגרום ליהודים לנקיפות מצפון.
מכיוון שבעת הזו איראן חשובה לו יותר מהסוגיה הפלסטינית העקרה, אובמה משלים עם כך שלפחות בשנה הקרובה אין טעם להמשיך במאמצים לכינון מדינה פלסטינית. כך הוא אמר לתחנת הטלוויזיה הערבית 'אל־ערבייה' לפני שבועיים: "בכנות, הפוליטיקה הפנימית הישראלית וזו הפלסטינית, הביאה למצב שבו הצדדים לא בוטחים עוד זה בזה. לכן בנקודה הזו, אם להיות ריאליים, אני חושב שאנו יכולים לבנות מחדש את האמון לא באמצעות עסקה גדולה שלדעתי אין לה סבירות בשנה הקרובה, בהתחשב בהרכב של ממשלת נתניהו ובאתגרים שיש למחמוד עבאס.
"אם נוכל להתחיל לבנות מעט אמון, למשל באמצעות שיפור במצב ההומניטרי בעזה, אם נוכל לפתוח עוד עסקים והזדמנויות תעסוקה בשטחים, אם נוכל לבנות מחדש באופן אטי את האמון, אז אני ממשיך להאמין שההיגיון של פתרון שתי המדינות יתקף שוב את עצמו". כלומר, בשורה התחתונה אין מדינה פלסטינית לפחות בשנה הקרובה.
אגב, אחרי שש שנים וחצי אובמה מאמץ סוף־סוף את תפיסת ה־Bottom־up, שבה צידדה ישראל בעת שנכנס לתפקיד. אבי התפיסה הזו, בוגי יעלון, מסביר כבר שנים שאין אפשרות להגיע להסכם כולל בין ישראל לפלסטינים, ועל כן הדרך היחידה לחיות יחד היא להסדיר את הקשרים מלמטה מלמעלה. כל השנים האלה דחו האמריקנים את עמדתו בזלזול, ואף טענו ש"הסכסוך" הוא שורש אי־היציבות במזרח התיכון. גם הנחת היסוד הזו קרסה מזמן, וכעת, אף שהוא מטיל את האחריות על "הפוליטיקה הפנימית של שני הצדדים", האיש שהכריז באו“ם ב־2010 כי מדינה פלסטינית תוכר באו“ם בעוד שנה, מרים ידיים.
פרט חשוב נוסף: אובמה התראיין כאמור לתחנת הטלוויזיה 'אל־ערבייה'. לא במקרה השאלה בעניין הפלסטיני הייתה אחרונה. הוקדשו לה ארבע דקות בלבד מתוך 28, והיא אפילו הוצגה באופן מאוזן כשהמראיינת מניחה כי "אתה הנשיא השני שעוזב את התפקיד כאשר הוא מחויב להקמת מדינה פלסטינית אך לא מצליח להקים אותה".
אובמה מצדו העניק את הריאיון לתחנה הסעודית כדי לשכנע את דעת הקהל במדינות המפרץ לתמוך בהסכם עם איראן. ללמדך, שזה מה שמעניין אותו וזה מה שמעניין אותם. הסוגיה הפלסטינית הידרדרה לתחתית סדר העדיפויות, ומועלית רק כדי לצאת ידי חובה. זה גם הרושם של ישראלים המקיימים קשרים שונים עם מדינות ערביות.
כל זה קורה כמובן לא רק בגלל איראן אלא גם בשל ההתפרקות המדינית של האזור. תימן, סוריה ועיראק לא קיימות. ירדן מפוחדת ונשענת על מים וגז ישראליים. מצרים עסוקה בבעיותיה, מבקשת גם היא גז ישראלי ונאבקת עם ישראל כתף אל כתף מול האסלאם הקיצוני. אפשר לומר שהאזור כולו מבועת מהאסלאם הקיצוני השיעי, כלומר איראן, ומהאסלאם הקיצוני הסוני, כלומר הרפובליקות האסלאמיות למיניהן: דאעש, חמאס, אל־קאעידה ושאר גרורות טרוריסטיות. בעניין הזה, המדינות הערביות שעדיין מתפקדות מבינות שישראל לגמרי בצד שלהן. בתנאים כאלה, הפלסטינים הנודניקים נדחים לתחתית החבית. גם זה מקור לאופטימיות.
לכן, סיכום הביניים הוא כזה: מהלך אמריקני כפוי אין, לחצים ממדינות ערב אין. השחקנית הבעייתית היחידה היא אירופה. בשבוע שעבר ביקרה כאן פדריקה מוגריני, שרת החוץ של האיחוד האירופי. מוגריני היא הג'ון קרי של הקדנציה הקודמת. היא זו שממלאת את תפקיד השליח הזר והמוזר שלא מבין את האזור אבל להוט להגיע להסכם ההיסטורי. בפגישותיה בישראל שמעה מוגריני הן מראש הממשלה והן מסגניתו במשרד החוץ ציפי חוטובלי, כי ישראל תמיד נכונה לדבר עם הפלסטינים. עם הגישה החיובית הזו היא יצאה לרמאללה.
בניגוד לפרסומים כאילו נתניהו מוכן לפתוח במשא ומתן על הגבולות או על מתחמי הגושים, מוגריני לא שמעה כאן זמירות חדשות. גורמים שעודכנו בתוכני הפגישה אומרים כי ראש הממשלה אומר כבר שנים שיש אזורים שגם הפלסטינים מודים כי יישארו בידי ישראל. לכן, הוא טוען, אפשר להגיע איתם להבנות על בנייה במקומות הללו, בלי שישראל תחטוף גינויים בינלאומיים על כל פיפס. זה כמובן לא יקרה, אך בהקשר הזה כדאי לגלות כי בדיון סגור בוועדת החוץ והביטחון נתניהו אמר כבר לפני שנים כי הוא מאשר בנייה בהתנחלויות רק במקומות שלא יפריעו להקמת מדינה פלסטינית.
גורמים בסביבתו מוסיפים כי נתניהו תמיד אומר שהבנייה היא במקומות שבהם ישראל תישאר בכל הסכם עתידי. בין אם נתניהו אכן זז קצת ובין אם לאו, הפלסטינים כצפוי דחו את גישתו והציבו תנאים בלתי אפשריים לחידוש השיחות, מה שיחזיר את הכדור לאירופים.
בטווח הקצר, כנראה מיד לאחר ההסכם עם איראן, יעמוד האיחוד האירופי בפני השאלה האם להעניש את ישראל ובאיזו חומרה. כפי שפורסם ב-nrg לפני שבועיים, בפרלמנט האירופי ובנציבות האיחוד בבריסל ממתינה לישראל סדרת עונשים בלתי נעימה בעליל, כזו שלא תמוטט את קשרי ישראל ואירופה אך תלך על ראשם של המתנחלים.
האווירה העכורה ממילא תהפוך לנאחסית עוד יותר. אפשר שככל שיעבור הזמן יוחמרו הצעדים האירופים, וזהו השוט העיקרי הממתין לישראל במורד השנתיים הקרובות. האם אפשר למתן את צליפתו? התשובה חיובית. עמוק מתחת לרדאר ניהלו השבוע דיפלומטים ישראלים שיחות אינטנסיביות עם חברים בפרלמנט האירופי על סט העונשים המתוכנן. נכון לעכשיו עלה בידי הנציגים הישראלים לדחות את יישומם, אך לא ברור עד מתי. זהו ההישג כאשר ישראל לא מאוד מתאמצת.
ראש החץ של המערכת המדינית, בעיקר בסביבת ראש הממשלה שהוא שר החוץ, לא ממש נאבק על אירופה. לכן אם רוצים למנוע את ההידרדרות מוטב לצאת למאבק, שהרי בלעדיו ההפסד ודאי. שורת המינויים שביצע השבוע נתניהו בצמרת מערך החוץ נותנת תקווה שיהיה מי שיילחם. מצד אחד, הביקורת על הפרטת משרד החוץ מוצדקת בהחלט. לא הגיוני שארדן מטפל בחרמות, סילבן בפלסטינים ובאמריקנים, שטייניץ באיראן ומשרד החוץ בשאר העולם. וכל זה בזמן שנתניהו הוא שר החוץ וחוטובלי סגניתו. מצד שני, הצבתם בחזית של שורת אנשי אמון בעלי תפיסת עולם אחידה, יכולה לסמן שאחרי הרבה שנים של קקופוניה מדינית ישראל תדבר סוף סוף בקול אחד. לא עוד ליברמן תוקף מימין, לבני משמאל, לפיד מלמעלה ובנט מלמטה, אלא קבוצה קוהרנטית מאותו בית מדרש - נתניהו, ארדן, שלום, חוטובלי ודורי גולד - שתשיר סימפוניה אחת זהה.
אם הקבוצה הזו תציג את המסרים הנכונים; אם היא תשכיל לגייס את המערכת המקצועית של משרד החוץ למאבק על אירופה; אם תרתום את הקהילות היהודיות, את הישראלים ואת הנוצרים האוהדים הפזורים בבירות המערב, ויש כאלה; ואם תצייד אותם במידע ובחומרי הסברה ותשלח אותם לרחובות, אפשר יהיה להקהות את המכה. בחודשים האחרונים צצים עוד ועוד תאים פרו־ישראליים ביבשת, למשל המרכז לקידום יחסי ישראל־אירופה, שמאפס משאבים בנה תשתית בשלל מדינות. כדוגמתו, צריך לגייס כוחות. יש חיילים שיילחמו, אך דרושים מפקדים שיוליכו אותם לקרב.
תכאב ככל שתכאב המכה מאירופה, השאלה היא אם מחיר הוויתורים הביטחוניים והמדיניים שהאיחוד האירופי מנסה לכפות עלינו לא יהיה גרוע יותר. כך או כך, לטווח הארוך יש נקודה נוספת ששווה מחשבה, והיא כמה זמן ימשיכו עוד האירופים להתעניין באובססיביות כזו בסיפור הפלסטיני.
כשהעולם הערבי קורס לתוך עצמו ונוטש את הסוגיה, כשאמריקה מתייאשת וכשאירופה עצמה מתמודדת מדי יום עם צרות חדשות - בספרד, ביוון, בבריטניה ששוקלת את דרכה באיחוד, באיטליה שמוצפת מהגרים, ביבשת כולה החרדה מטרוריסטים ששבים מן המלחמה – בתנאים האלה יש מקום לתקווה שבשלב מסוים יניחו לנו. הרי לא מדובר בשנות השבעים שבהן אינטרס כלכלי דחף את האירופים לזרועות הערבים. עכשיו זו כבר סתם התעקשות חסרת תועלת. אז אולי די?
נניח לתקוות. בזמן שאירופה תעניש יהיה על ישראל להתמודד בחזית נוספת וחשובה לא פחות, והיא מועצת הביטחון של האו"ם. כידוע, ישנה הצעה צרפתית גרועה למדי, והיא תלויה ועומדת. נכון לעכשיו הצרפתים לא מצליחים לגייס את ארה"ב או מעצמות מערביות נוספות לצדם ולכן נמנעים מלהעלות אותה להצבעה, אך לא לעולם חוסן. הדינמיקה במועצת הביטחון היא כזו שככל שההצעה קיצונית יותר, כך לאמריקה קל יותר להטיל עליה וטו. מאידך גיסא, אם נוסח ההצעה מתון יותר, לאמריקנים לא נעים להשתמש בזכותם, אך גם הנזק לישראל פחות נורא ואז הפלסטינים הם אלה שקופצים ומטרפדים אותה. זה בין היתר מה שקרה מאחורי הקלעים בחודשים האחרונים.
ההגנה היחידה מפני המוקש הצרפתי היא וטו אמריקני. נתניהו נמנע מלבנות ביו"ש ובירושלים כדי לזכות בווטו הזה בבוא העת. נכון לעכשיו אין סימנים שהאמריקנים לא יטילו אותו, אף כי הסיכון בהחלט קיים. בתחילת 2016 צפוי הרכב מועצת הביטחון להשתפר קמעה לטובתנו. זה לא מבטיח גדולות ונצורות אבל נותן מקום לצפות שגם את המשוכה הזו אפשר יהיה לחצות בשלום, מה שיותיר אותנו עם חצי השנה האחרונה של אובמה בתפקיד.
בריאיון הנ"ל דיבר הנשיא האמריקני על "השנה הקרובה" שבה לא תקום מדינה פלסטינית. השאלה הגדולה והמטרידה ביותר היא כיצד ינהג בחצי השנה האחרונה של כהונתו. האם מי שדיבר שוב ושוב על מחויבות אישית להקמת מדינה פלסטינית יעזוב את החדר הסגלגל בלי להגשים את חזונו, או שמי שמוביל את קו ההתנגדות האמריקני למהלכים חד־צדדיים יתמיד בכך. מכל מקום צריך לדעת שאפילו בשלושת החודשים שבין בחירת מחליפו ב־8 בנובמבר 2016, לבין עזיבתו את התפקיד ב־20 בינואר 2017, אובמה יכול לעשות ככל שיחפוץ. והניסיון מלמד כי דווקא בתקופות בין השמשות הללו נוטים ממשלים אמריקניים לקבל החלטות לא נוחות לישראל.
רייגן הכיר באש"ף לאחר שג'ורג' בוש האב כבר נבחר להחליפו. ביל קלינטון פרסם את "מתווה קלינטון", הנחשב רלוונטי עד היום, ימים ספורים לפני שג'ורג' בוש הבן נכנס לבית הלבן. אותו בוש, בעצת קונדוליסה רייס, כפה על אהוד אולמרט לשתף את חמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, כאשר אובמה חגג את בחירתו ההיסטורית. מתברר שלנשיאים אמריקנים אין וינשטיין. כל עוד הם בתפקידם, הם מקבלים החלטות.
מה יעשה ברק אובמה בימיו האחרונים? על השאלה הזו אין דרך לענות. התשובה החשובה מאוד, שכדאי להכין כבר מעכשיו, היא עמדת הציבור בישראל. במקומותינו, אנשים יוצאים מנקודת הנחה שאם הימין ניצח בבחירות די בכך, כי העם אמר את דברו. אין טעות גדולה מזו.
בימים של טוויטר ויוטיוב, דעת הקהל נמדדת בכל שתי דקות מחדש. אם יש בציבור הישראלי די אנשים התומכים בהתיישבות, מתנגדים למדינה פלסטינית וחוגגים את הניצחון של ששת הימים, עליהם לבטא זאת בפומבי, בכל דרך. אם יש דבר מה שאולי יעורר מחשבה שנייה אצל האירופים והאמריקנים, אלה הן הפגנות רחוב בישראל, או סטטוסים ויראליים בפייסבוק. שנים רבות מדי חלפו מאז שהמחנה הזה יצא בהמוניו אל הרחובות. זמן ארוך מדי עבר מאז התבטאו בקול צלול, בעברית ובאנגלית, על עתיד יהודה ושומרון ועל זכות העם היהודי להתיישב בחבל הארץ הללו. לקראת השנתיים המכריעות הללו, זו המשימה הראשונה במעלה.
ומה יקרה ביום שאחרי אובמה? אם נשיא רפובליקני ייבחר, ישנן כל הסיבות לחשוב שהוא יפסיק ללחוץ את ישראל לקיר. המועמדים הרפובליקנים מתחרים כיום זה בזה בנִציות ובאהדה לישראל. אם הדמוקרטים יישארו בשלטון, די בטוח שתהיה זו הילארי קלינטון שתשוב לבית הלבן. קשה להאמין שקלינטון, מנוסה, מפוכחת ונטולת סנטימנט שלילי לישראל, תהיה קשה לישראל כמו הנשיא הנוכחי. לכן יש סיכוי טוב שאם רק נחזיק מעמד, בעוד שנתיים, במלאות חמישים שנה לשחרור חבלי ארץ ישראל ההיסטוריים, השלב המסוכן ביותר של מהלך בינלאומי כפוי יהיה מאחורינו. אם נתחיל מעכשיו להבהיר ברגליים שאכן יש סיבה למסיבה, אולי אולי לא יקלקלו לנו אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם