ראשי » חדשות » בעולם » חדשות חוץ

70 שנה להירושימה: ביפן יודעים שהסכם הגרעין בעייתי

אחרי שארה"ב הטילה פצצות אטום על הירושימה ונגסקי, היפנים עדיין מלקקים את פצעי המלחמה, דנים על הפשעים שביצעה מדינתם ומתמודדים עם ההשלכות

המקום העצוב ביותר בפארק השלום בקצה העיר הירושימה, במקום שבו נהר האוטגאווה נשפך אל הים, הוא גם המקום הצבעוני ביותר. מדובר באנדרטת אבן שבראשה פסל ילדה קטנה המניפה עגור דוגמת העגורים מקיפולי הנייר, האוריגמי, שילדי יפן נוהגים לעשות. מאחוריה דוכנים עם שורות־שורות של מאות אלפי עגורי נייר צבעוניים. תורים ארוכים של ילדי בתי ספר מרחבי יפן במדיהם המגוהצים, עומדים וממתינים לרגע שבו יוכלו לתלות את העגורים שהכינו.

עוד כותרות ב-nrg:
- שוטר לשעבר נשלח לכלא לאחר שהטריד קטינה
- זוכה פרס נובל: "נשים במעבדה גורמות לצרות"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

זוהי האנדרטה לזכרה של סדקו ססקי בת ה־12. ססקי חלתה בלוקמיה בעקבות קרינה מפצצת האטום שהוטלה על הירושימה בשלהי מלחמת העולם השנייה. היא החליטה לקפל אלף עגורי אוריגמי מתוך אמונה, על פי דת השינטו, שקיפול עגורים מסמל בריאות והצלחה. היא הצליחה לקפל כ־600 עגורים לפני שנפטרה. סיפור חייה התפרסם ברחבי העולם, והיא הפכה לסמל הטרגדיה שפקדה את ארץ השמש העולה. 

שבעים שנה חלפו מאז אותה מלחמה. יפן הייתה בעלת בריתן של מדינות הציר ובראשן גרמניה הנאצית, ומעורבותה במלחמה נבעה מרצון לנצל את המלחמה באירופה כדי להשתלט על המושבות המערביות בדרום מזרח אסיה, שהיו עשירות בחומרי גלם. ביפן האמינו כי יוכלו לגבור על ארה"ב, שנהנתה מעדיפות צבאית וכלכלית, ולסלקה מאסיה. האמריקנים, שהיו חדורי תאוות נקם לאחר ההשפלה שחוו בפרל הארבור ארבע שנים קודם לכן, הפציצו בקיץ 1945. ערי יפן נהרסו במה שהאמריקנים כינו "הפצצות שטיח".

התושבים כבר התרגלו לרעשי הרקע, כך שמטוס ה־B29 שהפציע בשמי הירושימה בבוקר 6 באוגוסט לא עורר תשומת לב מיוחדת. אבל  המטוס המדובר נשא בקרבו את 'הילד הקטן', פצצת אטום בת 15 קילוטון שהתפוצצה בגובה 600 מטר ויצרה פטרייה ענקית שהפכה לגשם שחור של נשורת רדיואקטיבית.

יומיים מאוחר יותר הטילו האמריקנים פצצה נוספת, קטנה יותר, שכינויה היה 'איש שמן', על העיר נגסקי. שתי הערים הללו נבחרו בשל היותן בסיס מבצעי לצבא היפני, ומרכז לתעשיית הנשק שלו. כ־80 אלף בני אדם נהרגו באופן מיידי כתוצאה מהטלת הפצצה, וכ־70 אלף נפצעו. בחודשים שלאחר הטלת פצצת האטום המשיך מספר הקורבנות לעלות כתוצאה ממותם של פצועים רבים מכוויות ומקרינה, וההערכה היא כי בחמש השנים הבאות מתו כ־200 אלף בני אדם בעקבות ההפצצה.

אף שחלפו שבעים שנה, נראה כי יפן חיה עדיין בצלה של אותה טראומה. הכיבוש האמריקני אושש ושיקם אותה במהירות, והיא הפכה לכלכלה השלישית בגודלה בעולם. אלא שגם היום, למרות היותה חברה מכובדת במשפחת העמים, יפן חשה כי העולם טרם שכח את פשעי המלחמה שביצעה באותן שנים. היא עצמה חיה ברגשות מעורבים כלפי ארה"ב, אותה מעצמה שהביאה עליה את הטרגדיה הגדולה בכל שנות קיומה.

טאקשי אוצ'יה היה בן 15 כאשר הפצצה הוטלה על עירו נגסקי. באותו יום לא התחשק לו ללכת אל המפעל שבו עבד. נערי התיכון חילקו אז את זמנם בין בית הספר לסיוע למאמץ המלחמתי במפעלים השונים. ה'חופשה' שלקח טאקשי הצילה את חייו. המפעל שבו עבד נמחק לחלוטין בהפצצה.

אני יושב עם בתו, שוקו יטאבה, בבית קפה במרכז טוקיו. היא מספרת לי שגדלה במשפחה טראומטית, וכי גלי ההדף של ההפצצה ההיא השפיעו על כל חייה. "מבחינה פיזית אבי לא נפגע", אומרת יטאבה, "אבל הוא סבל מפגיעה נפשית פוסט־טראומטית. כל חייו הוא היה אדם עצבני, מסוגר, שהתרגז בקלות וכעס על כל העולם. הוא לא היה מסוגל לשמוח, ונהג להשתכר. בכל פעם שהזכירו בטלוויזיה את המלחמה או את הפצצה, הוא קם וכיבה את המכשיר. הוא חש בושה על כך שניצל, בזמן שחבריו הטובים נספו. הוא סיפר כי אף שלא נפצע כלל, ימים רבים אחרי ההפצצה הוא הסתובב עם תחבושת לראשו, כדי שיחשבו שגם הוא בין הנפגעים". 

האם אי־פעם הוא תיאר באוזנייך את מה שבאמת קרה באותו יום? אני שואל. "פעם אחת הוא סיפר על העיר נגסקי שסבלה מהפצצות בלתי פוסקות", היא עונה. "באותו יום, כשנשמעה האזעקה, אמא שלו צעקה לעברו שיתפוס מחסה, אבל הוא ענה שנמאס לו לרוץ למקלט. לפתע הוארו השמים בשמש אדומה ובאור לבן בוהק. לאחר מכן נשמע קול נפץ שכלל לא דמה ל'הפצצות השטיח' שהורגל בהן. ההדף החזק מוטט את קיר הבית שהיה במרחק 20 קילומטרים ממרכז העיר המופצצת, ופצע את אמו באופן קל.

"חברים רבים של אבי מתו. ביום שלאחר ההפצצה הוא הלך לחפש אחרי גופות חבריו ומצא אחד מהם גוסס. החבר קרא בשמו והוא ניסה לפנות אותו מההריסות, אבל הוא מת לו בידיים. אחר כך הוא לא דיבר על זה יותר".

הם לא חששו, אחרי שיומיים קודם הוטלה פצצת אטום בהירושימה?
"הם לא ידעו כלום. לא היה להם שום מידע על מה שקרה בהירושימה והם לא יכלו להתכונן". לפני עשר שנים מת אביה ממחלת הסרטן. "כועס ומריר כל חייו", היא מספרת.

על מי הוא כעס?
"נראה לי שהוא לא קיבל בקלות את השינויים שהתחוללו ביפן כלפי אמריקה. יום אחד הטילו עלינו פצצת אטום, ולמחרת אותם אנשים עוזרים ומקימים אותנו על הרגליים. הוא המשיך לראות באמריקנים אויב. רק כשהזדקן הוא שינה קצת את דעתו. הוא נהג לומר שהוא חלק מהעם היפני, ואם העם מתפייס עם אמריקה אז גם לו אין ברירה. אני דור שני שנושא עמו את הטראומה. ממש כמו שרבים בעם היהודי נושאים איתם עד היום את השואה. זה עובר מדור שני לשלישי, ואולי גם הלאה".

ליאן גרינברג־וקביאשי היא יהודייה אמריקנית הנשואה ליפני. לדבריה, היפנים מתייחסים למלחמה בהקשר רחב יותר. רוב הקורבנות לא נהרגו מפצצת האטום אלא דווקא בהפצצות הקונבנציונליות, שהרסו עד עפר חלקים רחבים מערי יפן. "זה מה שנחרת בתודעה של אזרחי יפן", היא אומרת. "פצצות האטום היו דרמטיות וכולם מדברים על מאה אלף ההרוגים בהירושימה ונגסקי, אבל בכל הארץ מתו מיליונים. אנשים איבדו הכול, והחלה תקופה של עוני ורעב. היפנים העריצו את הגרמנים בגלל ההתפתחות הטכנולוגית המרשימה שלהם. הם הביאו מודרניזציה לבתי החרושת. גם במשפחתו של בעלי העריצו את התכונה הזו".

זה שלוש שנים מנהל קנג'י שיגה את 'מוזיאון הזיכרון והשלום' בהירושימה. הבניין ניצב בקצה הפארק, ובימים אלה, לראשונה זה שישים שנה, הוא עובר שיפוץ רחב שבמסגרתו יגדל שטח המוזיאון ויתווספו לו מסמכים, חפצים ושרידים שנמצאו בשטח ושהוחזקו עד היום בידי ניצולים.

שיגה מקבל את פנינו בכניסה למוזיאון בקידה עמוקה כמנהג היפנים. הוא נולד בהירושימה שבע שנים אחרי המלחמה. "סבתי סבלה מכוויות קשות בזרועותיה, ואנחנו כילדים התרגלנו למראה הזה ולא הרבינו בשאלות", הוא מספר. "כשגדלנו התחלנו לשאול שאלות. ראינו אנשים רבים סובלים באופן דומה, והתחלתי להתעניין במה שאירע.

"עליכם לדעת שקורבנות הפצצה לא היו רק יפנים", הוא מדגיש. "היו שם קוריאנים, סינים, גרמנים ואפילו אמריקנים ממוצא יפני. היו כאן גם חיילים אמריקנים. חשוב מאוד שהסיפור לא יישכח, ושמסר השלום יופץ בעולם כולו". 

חלקה של יפן כמשתפת פעולה עם המשטר הנאצי מוצנע במוזיאון, אם כי אינו נעדר לגמרי. המנהל מסביר כי בשנים האחרונות יש מפנה ביחס המוזיאון לסוגיה: "זה עשרים שנה שאנחנו מציגים את הנסיבות שהובילו לפצצת האטום, כולל מה שהצבא היפני חולל לעם הסיני. אנחנו מראים את הקשר בין ההפצצה לפעולות יפן במלחמה. אנחנו מסבירים שהירושימה הייתה בסיס מרכזי לצבא היפני, ולכן הופצצה".

ואכן ניתן למצוא את החלק הזה בקטן, באחד המסמכים שמתארים את כיבוש העיר הסינית ננקינג בידי הכוחות היפניים. "הכיבוש גרם לצהלה רבתי ביפן, שהתייחסה אל המלחמה בסין כאל מסע צלב קדוש. תושבי הירושימה חגגו במצעד פנסים צבעוני, בשעה שבסין נשחטו סינים רבים בידי הצבא היפני. מספר ההרוגים שונה ממקום למקום. יש שמדווחים על כמה עשרות אלפים, אחרים אומרים 100 אלף, ובסין טוענים ל־300 אלף נטבחים", לשון המסמך.

לאחרונה פורסמה ביפן ידיעה על ניסויים רפואיים שביצעו היפנים בשבויים אמריקניים, שבהם נעקרו איברים פנימיים לצורכי מחקר רפואי. במוזיאון אין לכך כל אזכור.מנגד ניתן למצוא במקום הסבר נרחב על הדרך שהובילה לפצצת האטום, פירוט לגבי פעולת הפצצה וכמה תצוגות נוגעות ללב של בגדים שרופים, חלקי מתכות שהותכו, חפצים שנמצאו, ואפילו תמונה של כתם שחור שצולם על מדרגות הבניין היחיד ששרד בפצצה, עדות לאדם שישב עליהן והתאדה באוויר.

"ראש הממשלה, שינזו אבה, צריך להתייצב ולהתנצל על מעשי יפן במלחמה", אומר שיגה. "הזכרתי שבהירושימה היו ביום הטלת הפצצה קוריאנים, סינים ובני לאומים אחרים. מדוע הם היו כאן בכלל? הם הובאו לכאן נגד רצונם בגלל המדיניות הקולוניאליסטית של יפן שביקשה כוח עבודה זול. על המדיניות הזו יפן צריכה להביע חרטה. אני מסביר למבקרים שבאים לכאן שיפן ביצעה זוועות קשות במלחמה, אבל אני מתאר גם את הסבל הנורא שגרמה הפצצה".

האם גם על אמריקה להתנצל בפני יפן? שאלתי. שיגה מתפתל ומתחמק מתשובה ישירה. "זו שאלה קשה מדי. לא לנו לשפוט. האמריקנים צריכים להחליט בעצמם".

הירוקי סוגיטה, עורך סוכנות הידיעות הגדולה 'קיודו ניוז', מספר כי יפן נערכת לשורה של טקסים במלאות שבעים שנה לסיום מלחמת העולם השנייה. ב־14 באוגוסט, היום שבו שידר הקיסר הירוהיטו לעמו את שידור הכניעה המפורסם, יתקיים בטוקיו טקס בהשתתפות הקיסר הנוכחי אקיהיטו, בנו של הירוהיטו, וראש הממשלה.

"רוב היפנים שחיים היום נולדו אחרי סיום המלחמה, כך שכמעט אין לנו זיכרונות של עדים חיים", אומר סוגיטה. "אבל יש לנו מורשת חזקה, שהלקח העיקרי שלה הוא שאנחנו לא נשתמש בנשק כדי לפתור סכסוכים בינלאומיים".

עד לפני כמה שנים לא היה ליפן צבא רשמי. בשנות החמישים התירה ארה"ב להקים כוח משטרתי לצורכי פנים, וזרועות יבשה, אוויר וים במתכונת הגנתית. לאורך השנים פעל צבא יפן במקומות שונים בעולם ככוח שלום, וחייליו שימשו משקיפים מטעם האו"ם. בשנים האחרונות, במקביל להתעוררות לאומנית, עולה מחדש ביפן סוגיית היחס לצבא.

ההתעוררות הלאומנית ביפן נובעת בעיקר מהעימות המתמשך בין יפן לשכנותיה, סין ודרום קוריאה. אבל מעבר לסכסוך הטריטוריאלי על השליטה בכמה איים בים סין הדרומי והמזרחי, שגורם לחשש מהסלמה צבאית, שכנותיה של יפן תובעות ממנה להתנצל באופן מוחלט על פשעי המלחמה שביצעה ובהם טבח הסינים במנצ'וריה, ולשלם פיצויים לנשים המכונות Comfort Women ('נשות נוחות') שהיו שפחות מין לקציני הצבא היפני בימי המלחמה.

"הדרישה הזו גורמת לתסכול בקרב יפנים רבים", מסביר עורך בכיר בעיתון היפני 'אסאהי שימבון'."רבים סבורים, בעיקר באגף הימני של המפה, שהדרישה הזו מהווה פגיעה ביפן. הצעירים אינם מבינים מדוע הם נדרשים להתנצל".

העיתון ספג לא מכבר ביקורת עזה, אחרי שהוביל קו שתמך בדרישה להתנצלות. אחד מכתבי העיתון פרסם ריאיון עם קצין לשעבר בשם יושידה, שהודה כי כאשר שירת בצבא היפני הוא כפה עצמו על כמה נשים קוריאניות. מאוחר יותר התברר כי העדות הייתה מצוצה מהאצבע, והעיתון נאלץ להודות בטעות.

"ראש הממשלה אבה מבקש להעביר החלטה שתבטל את הצהרת ראש הממשלה מוריאמה מ־1995, שבה הודה בתוקפנות של יפן ובשאיפותיה הקולוניאליסטיות בתקופת המלחמה", אומר העורך. "ההצהרה צפויה להתפרסם באוגוסט הקרוב, בדיוק במלאת שבעים שנה לסיום המלחמה. תוכנה של ההצהרה החדשה טרם פורסם, אך ברור שהיא לא תחזור על אותה הודאה אלא תישא אופי אחר, עם הפנים לעתיד".

מה הביא אותו לשינוי הכיוון?
"הוא שייך לאסכולה של ראש הממשלה הקודם, נובוס קטישי, שהיה גנרל בצבא היפני במלחמת העולם השנייה, הסבורה כי יש הצדקה רבה לפעולותיה של יפן במלחמה".

לעומת העיתונאי, סוגיטה סבור כי כל ההתנצלויות לא יכפרו על מה שעוללה יפן במלחמה. "הגענו לרמות הגבוהות ביותר של טכנולוגיה ורמת חיים, והגאווה על ההצלחה הגדולה יוצרת תחושה שגוברת על הזיכרונות הטראומטיים", הוא אומר. "אי אפשר להשוות זאת לשואת העם היהודי. בעוד שהעם היהודי חש עצמו כקורבן של הרדיפות וההשמדה הנאצית, המקרה היפני שונה לחלוטין.

"נכון, הוטלו פצצות אטום ויפן הייתה כבושה שבע שנים בידי האמריקנים. אבל צריך לזכור מי בעצם התחיל במלחמה. מי החל בפלישה לאסיה? מי הפר את החוק הבינלאומי בשליחת חיילים לסין, והחל לבצע קולוניזציה בקוריאה? האם לא הייתה זו יפן? העובדות האלה יוצרות תחושות מעורבות בקרב העם היפני של התקרבנות יחד עם רגשות אשמה על האחריות. לא לחינם דורשים מאיתנו להתנצל גם בנושא הנשים שהפכו לשפחות מין. הדרישה הזו גורמת לעם היפני לתחושה שאין במה להתגאות על חלקה של יפן במלחמת העולם השנייה".

יש כעס על אמריקה?
"יש אצלנו רגשות מעורבים ביחס לארה"ב. היום ברור שההנהגה היפנית פעלה בטיפשות רבה כשהעדיפה ללחוץ ידיים עם גרמניה הנאצית, או כשהחליטה לתקוף בפרל הארבור. הכרזנו מלחמה על המעצמה הגדולה בעולם. איבדנו 20 מיליון נפש, מהם 10 מיליון בהפצצות האמריקניות, אבל לא נוכל לקרוא לכך רצח עם או טבח. ברגע שהתחלנו במלחמה, איבדנו את הזכות לדבר על זה. עבור אמריקה זו הייתה מלחמה צודקת מאין כמותה".

שאלתי אותו אם לדעתו יש ליפן, כמדינה היחידה שהוטלה עליה פצצה גרעינית, חובה מוסרית להתנגד להסכם שיאפשר לאיראן להגיע ליכולת גרעינית צבאית. "רוב היפנים מתנגדים, אבל בגלל האיום הפוטנציאלי מסין, יפן תלויה יותר מתמיד במטרייה הגרעינית של ארה"ב. יפן תלך תמיד בעקבות ארה"ב ותתמוך בכל פעולותיה, כולל הגעה להסכם עם האיראנים. אנחנו יודעים שההסכם מלא חורים, ואם הוא יישאר כמו שהוא תהיה להם פצצה. מצד שני, אנחנו לא במקום שנוכל לומר לנשיא אובמה מה לעשות. צריך לזכור שיפן הפכה להיות השוק המרכזי לנפט האיראני בעקבות הסנקציות. אנחנו מקבלים בברכה את הסרת הסנקציות ואת החזרת איראן למשפחת העמים".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...