קופסה על הראש וציצית: נזירים ביפן מעשרת השבטים?
קמעות במזוזת הדלת, ארון קודש המובל בריקודים ועד והחלפת קורבן־נער בשה: במקדשי יפן נערכים טקסים דומים ליהדות. האם מעבר לנהר הסמבטיון האגדי שוכנת ארץ השמש העולה?
נער בן 15, עקוד בחבלים אל עמוד עץ גדול, הובא אל מרכז המקדש. הוא הונח על מחצלת במבוק, וזקן לבוש גלימה לבנה ניגש אליו ובידו מאכלת עשויה עץ. בעוד הזקן מניף את המאכלת, הגיח אדם בלבן וקרא לו בצעקה רמה לחדול ממעשיו. הזקן הסיט את הסכין, ובמקום לחתוך את הנער חרץ את עמוד העץ. לקול פעמונים נכנס למקדש אדם שלישי ושחרר את הנער מכבליו. מאותו יום הפך הנער לקדוש שבכוחו לחולל נפלאות ולהעניק ברכות לאנשי כפרו וכל העיירות סביב. הטקס הסתיים לאחר ש־75 אילים הוקרבו על המזבח.
עוד כותרות ב-nrg:
- בל"ד תעלה מחדש את ההצגה על חיי המחבל
- קצינים תומכים בפטאל: "מזל שיש נשים כמוך"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מעשה הפולחן הזה, טקס ה"אונטוסאיי" עתיק היומין, היה חלק מאירוע שהתקיים עד אמצע המאה ה־19 במקדש סואה טאישה בחבל נגאנו שביפן. טקס עקידת הנער המוחלף בקרבן אחר היה החשוב ביותר בסואה, מהמקדשים הגדולים והמרכזיים של דת השינטו ביפן. הוא התקיים בכל שנה ב־15 באפריל - בסביבות חג הפסח שבו לפי המסורת אירעה עקידת יצחק - בקומפלקס ארבעת המקדשים של סואה, שנבנה למרגלות הר ששמו היפני "מוריה", ובו עובדים ל"מוריה נו קאמי" (האל של מוריה).
"השם 'מוריה' הוא כשמו של ההר שעליו נבנה בית המקדש היהודי", אומר ארימאסה קובו, נוצרי־יפני, מרצה חובב לתנ"ך ובעל הוצאת הספרים הנוצרית Remnant ("שריד"). כבר שנים הוא חוקר את הקשר בין יפן ליהדות: הוא מנהל אגודת הידידות יפן־ישראל, ובשבילו הוכחת הקשר היהודי־יפני היא מפעל חיים. לדעתו יש סבירות רבה ביותר לכך שהיפנים הם מצאצאי עשרת השבטים שהוגלו מארץ ישראל בגלות אשור, בשנת 721 לפני הספירה.
תעלומת עשרת השבטים האבודים – למעשה אלו תשעה שבטים: זבולון, יששכר, אשר, נפתלי, דן, מנשה, אפרים, ראובן וגד – רודפת את העם היהודי מאז שבשנה התשיעית להושע מלך ישראל "לכד מלך אשור את שומרון ויגל את ישראל אשורה, ויושב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" (מלכים ב י"ז, פסוק ו'). לפי החוקרים, הר חבור ונהר גוזן נמצאים בצפון מסופוטמיה, חלח שוכנת מצפון לנינוה, ומדי - באיראן של היום. שבטי ישראל הגולים הובאו בידי האשורים לעיראק ואיראן, ושם ברבות השנים הם נטמעו בין העמים. מאז ניסו רבים למצוא את עקבותיהם, וכאשר מפעם לפעם התגלו ברחבי העולם שבטים או קבוצות אוכלוסייה שמנהגיהם דומים להפליא לטקסים יהודיים מקובלים, הם "נחשדו" מיד כצאצאי עשרת השבטים.
יש שזיהו את עשרת השבטים בקרב קהילות באפגניסטן ובפקיסטן, בהודו (הקוצ'ינים, בני מנשה) ובדרום אפריקה, בסין ובקווקז, ויש שאומרים שקהילת ביתא ישראל מאתיופיה גם היא מבני ישראל האבודים. חוקרים, ובהם למשל הרב אליהו אביחיל, אף נתנו "הכשר" של ממש לקוצ'ינים מהודו, שחלקם עלו לארץ וחיים כאן כיהודים לכל דבר. אבל מעבר לקהילות והשבטים המקיימים מנהגים כמו־יהודיים ושוכנים בסביבות המזרח הקדום, או לפחות בשוליו, יש הטוענים שעשרת השבטים הגיעו אף רחוק יותר: היו ש"מצאו עקבות ישראליים" בקרב שבטים ביערות האמזונס ובהרי האנדים בדרום אמריקה.
אלדד הדני במאה התשיעית לספירה ודוד הראובני במאה ה־15 טענו שהם נציגי עשרת השבטים "שמעבר לנהר סמבטיון". כל אחד מהם דיבר על "ממלכות אדירות רבות עוצמה שיבואו בעת הצורך לעזרת אחיהם הנרדפים, צאצאי שבט יהודה ובנימין ושמעון ולוי המפוזרים בגלות, הלא הם היהודים". בין המחפשים נמנו גם בנימין מטודלה במאה ה־12, בנימין השני מהמאה ה־19 וגיבורו המפורסם של מנדלי מוכר ספרים "בנימין השלישי", שלא עזב את רוסיה.
קובו, הנוצרי היפני, מכיר את כל הסיפורים האלה. והוא תוהה: "מדוע יקשה להאמין שבמסעות הנדודים שלהם הגיעו גם ליפן ונאחזו בה?".
"הרעיון שליפן היו קשרים עתיקים עם העם היהודי קורץ לרבים", כותב פרופ' בן־עמי שילוני, חוקר יפן המוערך מהאוניברסיטה העברית וחבר האקדמיה הלאומית למדעים, בספרו "יפן במבט אישי" (הוצאת שוקן 2011). "יש יפנים שמאמינים כי הם צאצאי עשרת השבטים. זאת משום שגירוש שומרון התרחש במאה ה־8 לפני הספירה - כשישים שנה לפני הייסוד האגדי של ממלכת יפן, בשנת 660 לפני הספירה. לפי גרסתם, בתוך שישים שנה חצו עשרת השבטים את יבשת אסיה בדרך המשי, הפליגו מקוריאה והתיישבו ביפן. יש גם כמה ישראלים שטוענים כך, ובהם אביגדור שחן, שתיאר בספרו את דרכם אל עשרת השבטים מארץ ישראל ליפן".
וכך מנוסחת התיאוריה על בואם של עשרת השבטים ליפן בספר "אל עבר הסמבטיון", מאת ההיסטוריון הצבאי והסופר אביגדור שחן. לדבריו, האומות השולטות במזרח הקדום לא נתנו לבני עשרת השבטים לעזוב את גלויותיהם כדי לשוב לארץ ישראל בדרך שבה באו, ולכן הם ארזו את מיטלטליהם ופנו מזרחה - באמונה שבסופו של דבר יגיעו לארץ ישראל.
"לא היה להם כמובן מושג על גודלו האמיתי של העולם", כותב שחן. "הם עשו את אותה הטעות שעשה גם קולומבוס, שקיווה להגיע להודו מהמערב והגיע לאמריקה. חיל חלוץ יצא בשתי קבוצות. האחת דרומה, כשהתכנון היה לעקוף את הרי ההימלאיה מדרום, לעבור בבורמה ולעלות לעבר קוריאה. הדרך השנייה, הצפונית, הייתה קצרה אך קשה יותר, ובה יצאו מזרחה תוך עקיפת הרי ההימליה וחציית הרי פמיר דרך טורקיסטן הסינית ומדבר גובי. המקום שהגיעו אליו לבסוף היה לא ארץ ישראל אלא יפן. עד שהתבררה טעותם כבר השתלבו בין היפנים והחדירו לשפה היפנית לא פחות מחמשת אלפים מילים עבריות. הרבה מאותיות הכתב היפני אינן אלא כתב עברי".
אכן, יש טבלאות השוואה המראות דמיון כלשהו בין חלק קטן מאותיות הכתב היפני ובין אותיות מסוימות מהכתב העברי. ויש מנהגים מוזרים במקומות מסוימים ביפן, שנראים כבעלי מקור יהודי למי שרוצה לראותם ככאלה. ויש סיפורים ואגדות יפניים שאם רוצים, אפשר לראות בהם הדהודים או השתקפויות חלשות של סיפורים דומים בתנ"ך. "כמה הייתי רוצה להאמין שהאנשים הטוענים כך אכן צודקים, ושה'הוכחות' שלהם נכונות", כותב שילוני. "היה נעים לחשוב שהעם היפני הוא ענף של העם היהודי, ושהתרבות היפנית היא חלק מן התרבות היהודית. אך, למרבה הצער, אין שום הוכחה לכך שהיפנים הם צאצאי היהודים או צאצאי עשרת השבטים, או שיהודים כלשהם הגיעו ליפן והתיישבו בה לפני המאה ה־19".
שילוני ממשיך בספרו ומפריך דוגמאות רבות לטענות של אוהדי תיאוריית הקשר היפנית־יהודית, או למעשה היפנית־ישראלית. הנה אחת מהדוגמאות הללו, אולי החזקה שבהן: לפני כמה שנים פרסם ארימאסה קובו בכתב העת שלו סדרת כתבות על כת היאמאבושי. הכת האזוטרית הזו משלבת מנהגים מדת השינטו, מהדת הבודהיסטית ומהטאואיזם, בשילוב ייחודי שאין למצוא בשום מקום אחר.
לפי מסורת היאמאבושי, מנהגיהם נמשכים מאז המאה השביעית. בין השאר הם כוללים ענידת קופסה שחורה עגולה, הנקראת "טוקין", על מצחם. הקופסה קשורה ברצועה מאחורי ראשם. קובו כותב: "נראה לנו שהתפילין היהודיים מונחים על הראש במקום שבו נהג הכהן הגדול לענוד את הציץ. מידותיו של הציץ עומדות על 4 סנטימטרים, וכמה מלומדים סבורים שהייתה לו צורה של פרח עגול. אם כך, הדמיון בינו ובין הטוקין גדול מכדי להיות מקרי. היהודים והיפנים בני היאמאבושי הם היחידים, למיטב ידיעתי, העונדים קופסאות אלה כחלק מפולחנם הדתי".
קובו מוסיף שהיאמאבושי גם משתמשים בצדף גדול כדי לתקוע בו כבקרן ביום חגם, כמו תקיעת השופר היהודית. הוא משוכנע שמדובר בהמשך ישיר של מצוות התקיעה בשופר, שעברה שינוי ביפן מכיוון שבתקופה מסוימת לא היו בה אילים להכין מקרניהם שופר אמיתי.
אבל נעזוב את כת היאמאבושי האזוטרית ונחזור לטקס האונטוסאיי במקדש סואה. "הטקס הסתיים בעבר בהקרבת 75 אילים, ובמקדש סואה מקיימים 75 טקסים בכל שנה. שאלתי את אחד מכוהני השינטו במקדש לפשר המספר והוא ענה לי שזו סתם מסורת. אבל למספר 75 יש חשיבות לפי דת משה", טוען קובו. "גיליתי שבברית החדשה מסופר על סטפנוס הקדוש, שליחו של ישו הנוצרי (לפי המסורת הנוצרית היה מתלמידי רבן גמליאל הזקן, ואז התנצר והנהיג את הכנסייה היהודית־נוצרית בירושלים בשנים הסמוכות למותו של ישו – מ"ט), שבדרשתו אמר שמספר בני ישראל שירדו למצרים עם יעקב היה 75".
המספר שאני מכיר הוא 70.
"כן, אבל בתרגום השבעים, שהוא התרגום הרשמי של התנ"ך ליוונית, מופיע המספר 75. גם התורה המקובלת על עדת השומרונים עד היום מדברת על 75. השומרונים טוענים שנוסח התורה שבידיהם הוא הנוסח שהיה בידי ממלכת ישראל. חבר שלי שביקר בהר גריזים בחג הפסח שמע מאחד הכוהנים שלהם שהם נהגו בעבר להקריב 75 כבשים לקרבן פסח. המספר הזה מופיע גם במגילות הגנוזות בקומרן. סטפנוס הקדוש, שהיה יווני במקור, למד את התנ"ך בנוסח היווני של תרגום השבעים, וזה הנוסח שהכיר משחר נעוריו".
קובו משתדל להדגיש ש"למספר 75 אין כל משמעות בסין או בקוריאה, בנצרות ובכל דת אחרת. רק ביפן". למשל, באי הדרומי שיקוקו, לדבריו, יש מקום פולחן עתיק שנשמר בידי 75 משפחות. אותו מספר של משפחות שמרו לדבריו על בית הכנסת של הקהילה היהודית העתיקה בקאיפנג שבסין - אחת משבע הבירות העתיקות של סין. קהילת יהודי קאיפנג, יש לציין, נוסדה במאה ה־11, הרבה אחרי ייסוד יפן.
אחד מ־75 האילים שנהגו כהני סואה להקריב בכל שנה בטקס האונטוסאיי היה בעל אוזן שסועה, ולדברי קובו הוא אמור לסמל את האיל שזימן אלוהים לאברהם אחרי העקידה. "מסופר שהאיל נאחז בסבך בקרניו, ואנו מאמינים שתוך כדי ניסיון להשתחרר הוא פצע את אוזנו. זה האיל ששלח לנו האל", אומר קובו. שמו הרשמי של טקס העקידה הוא "מי־איסאקו־צ'י" –"'מי' פירושו גדול ו'צ'י' היא סיומת מקובלת. באמצע נותרנו עם 'איסאק', שזה ממש יצחק, לא?"
הטקס הקדום שכלל את עקידת הנער לקורת העץ ושחיטת 75 אילים נכחד, כאמור, במחצית השנייה של המאה ה־19, בשל מהפכת הקיסר מייג'י ("המואר") שהביאה ליפן ערכים אוניברסליים ורעיונות מערביים דוגמת זכויות אדם וצער בעלי חיים. במקום הטקס הפרימיטיבי החלו לקיים טקס חלופי, שבו מקריבים אילי דמה מפוחלצים מבד ובמקום נער נושאים קורת עץ בין ארבעת המקדשים בקומפלקס, בטקס הנקרא "אוניה באסירה" (קרבן עמוד).
אבל המנהגים הקדומים תוארו בציורים ואיורים שנשמרו במשך מאות שנים. המלומד היפני מאסומי סוגאה, שחי לפני כ־200 שנה, העלה את פרטי הטקס על הכתב, והדברים נשמרו במוזיאון השוכן ליד המקדש - לצד פוחלץ של איל בעל אוזן ימין שסועה. "הדבר עורר את סקרנותי", אומר קובו. "גיליתי שיש לאוזן ימין משמעות גם ביהדות. עבד הרוצה להשתעבד עולמית נרצע באוזן ימין, וכשהכהנים נמשחו למשכן משה מרח דם על תנוך אזנם הימנית. האם טקס כזה, שהתקיים אלפי שנים בארץ רחוקה כמו יפן ומזכיר בפרטים רבים כל כך מאורע המוזכר בתורה, הוא צירוף מקרים בלבד?"
שאלתי את ארימאסה קובו מה גרם לו להקדיש את חייו להשוואה בין היהדות ובין הדתות היפניות. לדבריו, ב־1990 הגיע לידיו מחקר בלשני שכתב יוסף אידלברג, יהודי שחי ביפן במשך שנים ולמד בין השאר אצל כהני דת השינטו. אידלברג פרסם ספרים ומאמרים בסוגיית עשרת השבטים, ובאחד מספריו הוא מונה יותר מ־5,000 מלים יפניות שבהגייתן ומשמעותן יש דמיון לעברית. "אנתה" הוא אתה ו"מיקוטו" הוא מלך, או מלכותו, "מיקאדו" (קיסר) נשמעת באוזניו כמו "מי גדול", ו"נושי" ביפנית עתיקה הוא מנהיג או "נשיא". קרוב, אבל לא משכנע במיוחד.
בדרך למקדש חלפנו על פני נופיו המרהיבים של אגם סואה הגדול, כשממעל מתנשא הר מוריה. בכניסה למקדש ניצב ה"טוריאי", שער העץ המסמן את הכניסה לכל מקדש שינטו, הבנוי משני עמודי עץ וקורה או חבל על גבם. לפי קובו, לטוריאי יש מקורות עבריים. גם בפתח בית המקדש היו שני עמודים – יכין ובועז. לפי אידלברג, "שער" בארמית הוא "תרא", והמילה הזו השתנתה מעט והפכה ל"טוריאי". כמה מהטוריאי, במיוחד הקדומים ביותר שבהם, צבועים אדום. "איני יכול להימנע מלחשוב על הדם שמרחו בני ישראל על מזוזות בתיהם בליל יציאת מצרים", אומר קובו.
לא רק אידלברג השפיע על משימת חייו של קובו. הרב מרווין טוקייר מניו־יורק, שחי שנים רבות ביפן, כתב גם הוא על הדמיון במנהגים היפניים והיהודיים. "הספרים הללו פקחו את עיניי, והתחלתי לפרסם מאמרים בנושא בכתב העת שלי", מספר קובו. "להפתעתי קיבלתי תגובות מקוראים רבים שסיפקו לי עוד ועוד חומרים. הנושא תפס תאוצה. העניין שהמאמרים מעוררים הולך וגדל".
מהי ההוכחה המשכנעת ביותר למקורם היהודי של היפנים, לדעתך?
"בניגוד למקדשים הבודהיסטים, שיש בהם פסלי בודהה לרוב, במקדשי השינטו אין פסלים כלל. האמונה היא שהאל הוא בלתי נראה, ללא גוף ודמות הגוף. במקום פסלים יש ב'קודש הקודשים' חפצים אחרים, כמו מראה, חרב או תליון. החפצים האלה אינם נחשבים לעבודת אלילים אלא רק מסמלים מקום שבו האל יכול לשכון. הכהן הגדול של השינטו כתב שדת השינטו לפני המאה ה־8 הייתה מונותיאיסטית והאמינה באל אחד. כיום היא מרובת אלים. תלמידו של מלומד שינטואיסטי שחי לפני כמה מאות שנים כתב שהאל העליון הוא אותו אל שעמים אחרים מכנים בשם השם היהודי, והוא נמצא בלב השמים. זו בעצם תפיסה תנ"כית ביסודה".
כשאנו חוצים את הטוריאי בכניסה למקדש אנו מוזמנים לצלצל בפעמון גדול באמצעות חבל עבות, במעין איתות לאלים, וקובו תוהה: "האין זה מזכיר את פעמוני הזהב שהיו תלויים על שולי מעילו של הכהן הגדול?" הרי בפירוש הרמב"ן נאמר כי "על ידי שנשמע קול הפעמונים והרימונים בבואו אל הקודש, הרי הוא כשואל ונוטל רשות להיכנס".
בהמשך מבחינים בשני פסלים גדולים של אריות אבן. הימני – לועו פעור כשואג "אָהה". השמאלי – פיו סגור כאומר "מְמ". "מימין ההברה הראשונה באל"ף־בי"ת היפני, ומשמאל – האחרונה. סמל שהאל הוא הראשון והוא האחרון", אומר קובו. יש מקדשים שבהם עומדים אריה וחד־קרן. בשביל קובו, האריה מסמל את יהודה והחד־קרן מסמל את יוסף, לפי תרגום השבעים - שם מתורגמים דברי בלעם "כתועפות ראם לו" ל"הוד המונוקרוס", או בעברית "הוד החד־קרן". והרי שור וראם, הנראה מהצד כחד־קרן, הם מסמליו של יוסף.
ליד האריות ממוקמת מזרקת מים עגולה ובה כלים דמויי סירים בעלי ידית ארוכה. כל הבא בשערי המקדש מחויב ליטול ידיים לטהרה. בקופת צדקה גדולה יכולים המאמינים נדיבי הלב להרים תרומה למקדש. בהמשך עומד מתקן חוטים שעליהם תלויות פיסות נייר צבעוניות: המתקן הזה תוחם את המקדש וקובע את הגבול בין קודש לחול.
השטח שלפני הלוח חילוני לחלוטין, אך אם עברת את פיסות הנייר אתה באזור המקודש. סביב המקדש עצמו נטועים במבנה רבוע סימטרי ארבעה עמודים לבנים, שאינם אלא עצי אורן מקולפי גזע וקטועי ענפים. "אנחנו קוראים להם 'הַאשִירה', ואולי זו האשֵרה התנ"כית", ממשיך קובו לחפש הקבלות בין התרבות היפנית לתרבות הישראלית הקדומה.
אל הג'וקרנו, המבנה המרכזי שבו נערך טקס האונטוסאיי, מובילות מדרגות. מידותיו של המבנה הזה, כך לפי תרשימים שמראה קובו, תואמות פחות או יותר למידות משכן העדות המופיעות בספר שמות (לפי החישוב המקובל של 44 ס"מ לאמה): 4.40 מטרים (10 אמות) רוחבו ו־13.30 מטרים (כ־30 אמה) אורכו. הבניין עשוי מעצי ארזים או ברושים, הפופולריים ביפן ועמידים בפני מזיקים. הם משולבים זה בזה ללא מסמרי מתכת כלל. "גם מקדש שלמה היה בנוי כך", אומר קובו ומצטט את הפסוקים המתאימים מספר מלכים. לבניין יש גג, אך במקום קירות יש לו עמודים: בימי הטקס נוהגים לכסות את המרווחים בין העמודים בבדים, "כמו במשכן". פנים הבניין המקודש מחולק לשני חלקים: מהפתח השוכן במזרח נכנסים אל החלק הגדול, בעוד החלק הקטן, בקצה המערבי, מוסתר בווילונות. גודלו כגודל קודש הקודשים שבמשכן, לדברי קובו.
עד היום כהני השינטו נוהגים באחד מטקסיהם לשאת ארון אל תוך החדר המערבי, הנסתר, ויחד איתו הם מביאים את עמוד העץ המוקרב לאל המוריה בטקס האוניה באסירה. אחרי הבאת המתנות נוהגים הכהנים לשאת תפילה. רק פעם בשנה נכנסים אל "קודש הקודשים" הזה.
מול הבניין המרכזי יש אבן גדולה, מעין מזבח, שמקובל להניח עליה מנחות ומתנות לאל המוריה. בצד תלויות חביות סאקה, יין האורז היפני, המנוסך על האבן בעת הקרבת הקרבנות. "אנחנו מקריבים גם מלח לאלים. האם אין ביהדות קרבנות מלח?" אומר קובו.
אולם אם תשאל את כוהני השינטו עצמם, הם יכחישו את כל הרמזים הללו, שקובו נהנה לדבר עליהם במהלך הסיור במקדש. יש בהם שאף יתייחסו בשלילה מוחלטת וברוגז לכל רעיון המרמז שדתם קשורה ליהדות העתיקה. קובו מסביר שלדת השינטו אין כתבים עתיקים, ורוב כהני הדת למדו באוניברסיטאות שינטו את המסורת שעברה מדור לדור. "הם אינם מודעים לאמת שמאחורי הדת", הוא טוען.
בשנים האחרונות, לדברי קובו, הקשר בין מאמיני השינטו לעשרת השבטים האבודים קיבל גם חיזוק מדעי. "בבדיקות די־אן־איי התברר שארבעים אחוזים מבני העם היפני חולקים מרכיב גנטי שונה מרוב היפנים האחרים, ושייכים לקבוצה גנטית נדירה ביותר בחלק זה של העולם, ששונה גם מהאוכלוסייה הסינית או הקוריאנית", הוא אומר. "היא מכונה תת־קבוצה D של הכרומוזום Y. רק לכמה שבטים בעולם יש מרכיב גנטי כזה. בשנים האחרונות פורסם מחקר המראה כי לעם היהודי יש מרכיב גנטי זהה, שהמדענים קטלגו אותו כתת־קבוצה E. המרכיב הזה נמצא ביהודים במזרח, באירופה, באמריקה, בישראל או בתימן. כעת גילו כי לתת הקבוצה E ולתת הקבוצה D היפנית יש מקור משותף. הנתון הזה רק מגביר את הסבירות שארבעים אחוז מהיפנים באים מבני ישראל של הזמן העתיק".
על היפנים אומרים שהם נולדים לדת השינטו ונקברים בודהיסטים: לוקחים מהדת האחת את מה שהם רוצים, ואז פונים לאחרת ומשתמשים בה לצורכיהם האחרים.
פירוש המילה "שינטו" היא "דרך האלים". דת השינטו העתיקה הפכה לדת המדינה היפנית במאה ה־19, במהלך פוליטי שמטרתו הייתה לחזק את מעמדו של הקיסר, שהוגדר כצאצאה של אלת השמש הקדומה. הדת עברה רפורמה ממסדית, ונוצרה לה מערכת היררכית של מקדשים. אז החלו מאמיני השינטו לנסות לחסל את הבודהיזם היפני, ולאחר גל של שרפת מקדשים וטבח נזירים הוחלט לערוך רפורמה מקיפה בפולחן הישן, שעירב שינטו ובודהיזם יחד. כדי למנוע אלימות היה על כל מקדש להחליט לאיזו דת הוא שייך, ולסלק את כל חפצי הקודש השייכים לדת האחרת. כך השינטו התעצבה כדת נפרדת, בעלת תאולוגיה, אלים ומערכת אמונות מובחנת: מקדש השינטו חדגוני ומשולל פסלים, בעוד המקדש הבודהיסטי עתיר אלילים וקמעות.
אחד ממקדשי השינטו העתיקים ביותר הוא איסֶה ג'ינגו, הנמצא במרחק ארבע שעות נסיעה מטוקיו הבירה. קובו ממליץ שאסע לשם אחרי הביקור בסואה. הוא רוצה שבביקור ילווה אותי הכומר הנוצרי־יפני הידאו הטאקדה.
הטאקדה נולד כבן לדת השינטו, אך לפני עשרים שנה הגיע לניו־זילנד כדי ללמוד תיאולוגיה והחליט להתנצר. הוא למד נצרות ובודהיזם, ואת כהונתו ככומר נוצרי החל ביפן - אף שלדבריו קשה להיות נוצרי ביפן "כמו שקשה להיות יהודי". עם הגיענו לאיסה מכריז הטאקדה: "זה המקדש המפורסם ביותר ביפן, אבל הוא נבנה מחדש רק לפני שנתיים. מדי עשרים שנה הורסים אותו כליל ובונים מחדש".
מדוע?
"אתה לא הראשון שמתפלא על כך. אין איש שיוכל להסביר את הסיבה האמיתית".
אבל מתברר שבכל זאת יש לו השערה – ואיך לא, היא קשורה לעם ישראל. הפולחן החשוב ביותר במקדש איסה, כמו במקדש סואה, הוא טקס הבאת ארון אל תוך המקדש. "אחרי שבני ישראל נכנסו לארץ נדד הארון ממקום למקום, אך התקופה הארוכה ביותר שהוא שהה במקום אחד הייתה עשרים שנה", אומר הטאקדה. "להבנתי זו הסיבה לכך שהורסים את המקדש ובונים אותו מחדש מדי עשרים שנה. בספר שמואל מסופר שאחרי שדוד המלך הביא את הארון לירושלים, מפזז ומכרכר, הוא חילק ממתקים לעם. גם כאן, בתום טקס הבאת הארון מחלקים לכל העם ממתקים. זה היה הכיף הגדול בטקס שאני זוכר מילדותי".
הכהנים כאן יסכימו לתיאוריה הזו?
"הם יכחישו הכול", הטאקדה צוחק. "הגאווה היפנית לא תרשה להם להאמין שיש דת קודמת לשלהם או שדתם אינה הדת המקורית. היפנים מתעניינים מאוד בתנ"ך, אך הכהנים מסרבים להכיר בכך".
היהדות היא מונותיאיסטית, אבל לדת השינטו יש כיום מיליוני אלים הנמצאים בכל מקום. איך ייתכן שזו נובעת מזו?
"קרא את התנ"ך. בממלכת ישראל היה מקובל לעבוד אלילים בבמות, אף שצו התורה אסר זאת. רבים ממלכי ישראל עודדו את העבודה הזרה. יפן נוסדה בשנת 600 לפני הספירה, בערך באותה תקופה שבה הוגלו עשרת השבטים. ממלכת ישראל נעלמה וממלכת יפן קמה. האם זהו צירוף מקרים?"
גם הטקאדה, כמו קובו, מחפש עוד ועוד סימנים לכך שלא ייתכן שמדובר בצירוף מקרים. מידותיו של מקדש איסה, כמו זה שבסואה, שווים לדבריו למידות משכן העדות, וגם הוא מחולק ל"קודש" ו"קודש קודשים". המדרגות למקדש מזכירות להטאקדה את מעלות בית המקדש.
בפתח, שני כהני שינטו צעירים עוטים מה שנראה ממש כמו טלית, מעין גלימה לבנה שמשני כנפותיה משתלשלים חוטים דמויי ציצית. לא ארבעה, רק שניים, אבל הדמיון גדול. הרב טוקייר כתב בספרו ש"הגלימות הלבנות שכהני השינטו לובשים נראות בדיוק כמו בגדי הלבן של הכוהנים בבית המקדש של ישראל": על גלימותיהם מלפנים מונח ריבוע בד לבן, מהכתפיים ועד המתניים, כאפוד שלבשו הכהנים ההדיוטות בבית המקדש, והם נוהגים לחבוש מצנפות ולחגור חגורת בד רחבה למתניהם.
באיסה שני מקדשים שונים: האחד מיועד לתפילות הודיה והאחר לבקשות פרטיות - עושר, בריאות, הצלחה. אלא שהיפנים אינם מקפידים על ההפרדה ומעזים לבקש בקשות גם במקדש המיועד לאמירת תודה, אף שהדבר מכעיס את הכהנים. האזור המקודש מתוחם בגדר לא גבוהה. איש אינו רשאי להיכנס ללא רשות כהני השינטו, וגם זאת רק לאחר ששילם דמי "כופר נפש". הטאקדה אומר שהתיחום הזה מזכיר את הציווי "הגבל את העם" לפני מעמד הר סיני, שבו לא ניתנה רשות לאיש לגשת אל ההר.
קבוצה של כ־15 אנשים ונשים בחליפות מהודרות הנראים כאנשי עסקים מגיעה לשער. הכהן עטוי הטלית פותח את הפשפש והקבוצה נכנסת ומתייצבת בטור אל מול המקדש. הכהן עומד לפניהם ונושא תפילה. הקבוצה קדה עמוקות וממושכות, והפולחן נמשך דקות ספורות. בסיומן הכהן מנחה אותם אל היציאה. המחזה הזה ממחיש יותר מכול את הדואליות היפנית: מדינת היי־טק מפותחת, בעלת רמת חיים גבוהה ותרבות מערבית מתקדמת, ובו זמנית גם ארץ הפגודות, הסמוראים והנינג'ות, שבה נשמרת המסורת העתיקה והייחודית: מתהלכים בקימונו, אוכלים דגים בלתי מבושלים, והבתים בנויים מעץ ומנייר.
אה, ובל נשכח: ישנו גם הניסיון העיקש של כמה נוצרים־יפנים למצוא קשר בינם ובין בני ישראל הקדומים. הטאקדה מביט בתמונה שעל קיר המקדש, שבה נראים כהני השינטו נושאים אבנים אל הנהר. "פעם הייתי אחד מהם", הוא מודה. "הייתי כהן בדת השינטו ונשאתי את האבנים הללו אל הנהר ממש כמו שעשו בני ישראל בעברם את הירדן: 'ויישאו שתי עשרה אבנים מתוך הירדן כאשר דיבר ה' אל יהושע למספר שבטי בני ישראל, ויעבירום עמם אל המלון ויניחום שם'".
לפני שמונה שנים הגיע לאיסה שגריר ישראל דאז ביפן, אלי כהן. הוא הורשה להיכנס פנימה לאחר שסיפר לכהני המקדש כי הוא עצמו כהן בדת היהודית. "בתחילה סירב השגריר לכוף את ראשו ולקוד כמנהג המקום, אך הסברתי לו שאין מדובר במחווה דתית אלא במחווה של כבוד וברכה. הוא קיבל זאת", אומר הטאקדה.
בחנות המקדש מוכרים תבניות מוארכות ועליהן פסוקים למזל וברכה. "אלה מעין מזוזות שנוהגים לתלות בפתחי הבתים", מסביר הטאקדה. "יש פה גם חרוזים לשרשרת הצוואר שצורתם מזכירה את האות יו"ד בעברית".
באיסה ראינו את האורווה שבה מביאים מפעם לפעם סוס לבן אל המקדש. זהו שריד למנהג ישראלי עתיק, טוען הטאקדה. ביפן העתיקה נהגו להקריב קרבנות סוס, אך כזכור כל המנהגים הברבריים נעלמו בתקופת מהפכת המייג'י. "יוסף אידלברג כתב שבישראל העתיקה אנשים הביאו סוסים לבנים למקדש, אך המלך יאשיה ביטל את המנהג האלילי הזה".
קיוטו הייתה בירת יפן במשך יותר מאלף שנה, מהמאה העשירית ועד מהפכת המייג'י, ופירוש שמה הוא "עיר הבירה". זו העיר שבה נשמרת תרבותה העתיקה של יפן, ומתקיימים בה פסטיבלים פולחניים בכל עונות השנה. המרכזי שבהם הוא ה"גיון", המתקיים בכל שנה ב־17 ביולי. זו חגיגה של ממש לעיניים, ובעצם לכל החושים, אבל גם אחד מהאירועים שהכי מרגשים את קובו – האיש שמחפש כל סימן לקשר בין היפנים לישראלים הקדומים.
במהלך הפסטיבל מוצאים מהמקדש ארונות גדולים, הנישאים ברחובות העיר על הכתפיים בשני מוטות המחוברים בארבע טבעות, ולפניהם מפזזים ומכרכרים היפנים לצלילי כלי נגינה מסורתיים. "כשאני רואה את הפסטיבל הזה אני נזכר בתיאור המופיע בספר שמואל על דוד המלך שהעלה את הארון מבית עובד אדום הגתי לירושלים, כשהוא וכל העם רוקדים לפניו בהתלהבות. גם היפנים רוקדים בהתלהבות רבה. החלף את נופה של קיוטו בנופה של ירושלים, וקבל את הטקס בדיוק כמו במקור. אני מאמין שהאווירה הייתה אותה אווירה", אומר קובו. נושאי הארון, לדבריו, נוהגים להסתגר יחד בבית אחד בשבוע הקודם לטקס, ונמנעים מלגשת אל אישה. ביום הטקס עצמו הם טובלים במי ים כדי לטהר עצמם, ואז לובשים גלימות לבנות, שכן הצבע הלבן נחשב לקדוש.
יש עוד טקסים יפניים שמזכירים לקובו את היהדות. אחד מפולחני השינטו הוא טקס שבו כהן השינטו מטהר אדם מחטאיו באמצעות הנפת ענף עץ או מקל שעליו גזירי נייר בצורת צמח – מנהג הדומה, לטענתו, לנטילת ארבעת המינים בסוכות. על בתי הקיסרים היפנים הופיע סמל בצורת עיגול הדומה לפרח בעל 16 עלי כותרת, ולדברי קובו אביגדור שחן גילה זהות מופלאה בינו ובין סמל שהתגלה בחומות ירושלים, ומקורו בתקופת בית שני. פסל עתיק של סמוראי מהמאה ה־5 שנמצא בנארה מגלה פאות המסתלסלות מצדי פניו, הנקראות "מיזורה" - ממש כמצוות "לא תקיפו פאת ראשכם" הנהוגה כיום אצל היהודים.
מילה יפנית הדומה למילה העברית "תורה" מופיעה באגדה יפנית על אחד הנינג'ות, שקיבל מישות פלאית החיה בהרים מגילת קלף הנקראת "תורה־נו־מאקי", והיפנים משתמשים בכינוי "תורה־נו־מאקי" בחיי היומיום שלהם כדי לתאר יציאה ממשברים. נשות יפן נהגו בעבר מנהגי טהרה הדומים למנהגים היהודיים, מהימנעות מנגיעה בקודש במשך שבוע לאחר המחזור החודשי ועד טבילה במקור מים חיים. במשך 30 עד 100 ימים לאחר הלידה נאסר על יולדת לבוא אל מקדש השינטו.
בסדרת אגדות מהמיתולוגיה היפנית, המשפחה הקיסרית והעם כולו הם צאצאי האל ניניג'י, שירד מהשמיים. האגדה מתחילה בכך שבעצם לא ניניג'י היה אמור לרדת מהשמיים ולייסד את העם אלא דווקא אחיו הבכור, אולם בזמן שהאח עסק בהכנות לירידה ניניג'י נולד ומיהר לתפוס את הבכורה. לאחר מכן ניניג'י התאהב בנערה יפה וביקש לשאתה, אולם אביה דרש ממנו לשאת גם את אחותה הפחות יפה. בהמשך נולדו להם שני בנים, והמבוגר רדף את הצעיר לגלות. מהאגדות הללו ועוד עולה דמיון מסוים לכמה מסיפורי התנ"ך, כך לטענת אוהבי תיאוריית הקשר בין יפן לישראל.
הרב אליהו אביחיל, חוקר עשרת השבטים, ביקר ביפן פעמים רבות וסייר במקדשי השינטו בסואה ובאיסה בלוויית קובו והשגריר לשעבר אלי כהן. בשל מצב בריאותו הנוכחי לא ניתן לשוחח איתו, אולם בנו, הרב דוד אביחיל, אומר שאביו מאמין שיש לערוך מחקר יסודי ורציני בעניין: הפרטים הדומים, לדבריו, רבים מכדי שנוכל לומר שיד המקרה שולטת כאן.
מנגד, מנהל בית חב"ד בטוקיו הרב מנדי סודקביץ' אומר שהיפנים אימצו מנהגים מכל מיני דתות. בשנים הראשונות לשהותו ביפן, הוא מספר, הגיעו יפנים רבים להשתתף בליל הסדר והתאהבו במצות. בשנה שלאחר מכן נאלץ להכפיל את כמות המצות, בשל העלייה החדה בביקוש למצות מצד היפנים. כך הלכה הכמות וגדלה מדי שנה, והיום הוא מזמין יותר מטון מצות לקראת הפסח. "חוקר שיגיע לכאן בעוד כמה שנים יכתוב שמצא הוכחה נוספת למקורות היהודיים של היפנים, ולראיה – הם נוהגים לאכול מצות בפסח", הוא צוחק. עם זאת, הוא משנה את טעמו כשהוא נזכר בקטע וידאו שנחשף לאחרונה מביקורו של הרב ישראל מאיר לאו לפני יותר מעשרים שנה אצל הרבי מלובביץ'. בווידאו מספר הרב לאו לרבי על ביקורו ביפן, והרבי מעיר: "היפנים טוענים שהם מצאצאי עשרת השבטים". "אם לא היו דברים בגו ואם היה מדובר בשטות מוחלטת, הרבי לא היה אומר דבר כזה", אומר הרב סודקביץ'.
"המאמינים בתיאוריה שהיפנים, או חלק מן היפנים, הם צאצאי עשרת השבטים, מציגים הוכחות שונות", כותב פרופ' שילוני בספרו, ומפריך את ההוכחות הללו אחת־אחת. לדוגמה, הוא כותב: "יש משפחות יפניות שסמלן הוא מגן דוד; מגני דוד מעטרים את פנסי האבן המובילים אל מקדשה של אלת השמש באיסה. (...אבל) מגן דוד אינו סמל יהודי עתיק; פנסי האבן באיסה, הנושאים מגני דוד, הוקמו במאה ה־20 על ידי יצרנית רוטב סויה שזה היה סמלה המסחרי (...) על הדמיון בין השפה היפנית לשפה העברית מצביעים יפנים שאינם יודעים עברית וישראלים שאינם יודעים יפנית".
הראיות שהציגו היפנים קובו והטקאדה והישראלים אידלברג ושחן כנראה לא יעמדו במבחן מדעי רציני, לפחות לפי שילוני. ובכל זאת, היכולת למצוא קשר ליהדות גם בפולחנים עתיקים, מרוחקים וזרים כל כך בוודאי אומרת משהו על טבע האדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם