הדור השלישי לא מוותר: לבדוק את חטופי תימן
הסבים שלהם היו תמימים, וההורים ביקשו לחסוך מהם את משא הכאב. אבל בדור הנכדים יש מי שההחזירו לסדר היום את פרשת ילדי תימן החטופים, רק שבמקום כלי נשק יש להם סיפורים שהושתקו
"באחד הימים, כשהיא מגיעה לבקר את התינוק, מבשרים לה בצער שאין תינוק. האישה, למודת קרבות וסבל מחיי היומיום, לא מוותרת ומקימה מהומה. היא מבקשת לראות את מה שנותר, לא משתכנעת מהתשובות ויוצאת לסיבוב חיפוש בחדרים. (...) מאחורי פרגוד במיטה שוכב לו העולל. היא לוקחת אותו ויוצאת את שערי בית החולים בריצה. התינוק הזה הוא אני, והאישה האמיצה והיקרה היא אמי" (מתוך עדותו של יהודה פון־בוכארי, בן לעולים מתימן).
עוד כותרות ב-nrg:
- לא מוותר: אולמרט ערער לעליון על הרשעתו בתיק טלנסקי
- מה תרם האסלאם לאנושות ב-200 השנים האחרונות?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשנעמה קטיעי החליטה לחקור את פרשת ילדי תימן, היא לא תיארה לעצמה שתמצא עדות מכלי ראשון במקום הכי קרוב אליה - בבית הוריה. "אמא שלי שמעה שאני עוסקת בנושא, ואמרה לי: 'את יודעת שניסו לקחת את דוד יוסי, אח של אבא, נכון?'", היא מספרת. "החוורתי כולי, כי לא היה לי מושג. התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אותו איך יכול להיות שלא סיפר לי דבר כזה. הוא אמר לי: 'היה לי חשוב שלא תגדלו לתוך סיפור קשה כל כך, שלא תסחבו את המטען הזה על הגב'. הוא רצה שנתחיל את החיים עם דף לבן".
הסיפור האישי של קטיעי, פעילה מזרחית והייטקיסטית המתגוררת בחיפה, הוא רק אחד מעשרות סיפורים עלומים הקשורים בפרשה ההיא, שננצרו במשך עשורים ארוכים כסוד כמעט מוחלט הידוע למעטים אך חזרו לצוף על פני השטח בחודשים האחרונים. אחרי תקופה ארוכה של דממה יחסית בנושא, קטיעי וחבריה החליטו לגרד את הפצעים המגלידים מעל פרשת היעלמותם של ילדי עולים מארצות המזרח בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
התוצאות לא איחרו להגיע. "ברגע שהחלטנו להעלות את המודעות לנושא, הייתה היענות מדהימה", מספרת קטיעי. "התחילו לצוץ סיפורים מהמון כיוונים, וזה הוכיח לנו שנגענו בנקודה חזקה, ושיש צמא לבמה שתאפשר לספר הכול. לא מול בית משפט או ועדות חקירה, אלא במקום שנותן לסיפורים האלה פשוט להישמע".
יריית הפתיחה לחזרתה של הפרשה למודעות נשמעה לפני כשנתיים, עם פטירתו של עוזי משולם, שבשנת 1994 התבצר בביתו יחד עם חסידיו החמושים ודרש שתוקם ועדה ממלכתית לחקירת היעלמם של ילדי העולים. משולם - קטיעי וחבריה מקפידים להוסיף לשמו את התואר "רב" - ריצה חמש שנות מאסר בעקבות האירועים ההם, ונאלץ להסכים בתנאי שחרורו שלא ישוב לעסוק בפרשה. ועדיין, שמו המשיך להדהד בכל פעם שהוזכרה תעלומת ילדי תימן, ופטירתו בגיל 60 בלבד הציתה מחדש את האש שהדליק לפני כעשרים שנה.
הדיון המתחדש בסוגיה הוביל את קטיעי וחבריה להקים את עמר"ם, "עמותת רוח המזרח", שלצד פעילויות כמו מאבק לייצוג הולם של מזרחים בפרסומות מבקשת להמשיך את דרכו של משולם, ולהחזיר את הפרשה לסדר היום הציבורי. אבל האמצעים של אנשי עמר"ם שונים: הם מבקשים לאסוף כמה שיותר עדויות כדי להבהיר למקבלי ההחלטות במדינת ישראל שהעיסוק בפרשה איננו גחמה של יחידים, אלא שטף שאי אפשר להתעלם ממנו עוד.
כצעד ראשון החליטו בעמר"ם לקיים אירוע מודעות שנתי, שבו משפחות המשוכנעות שנחטף להן ילד יוכלו להשמיע את סיפורן. הערב הראשון מהסוג הזה התקיים לפני שנה בדיוק, ביום השנה לפטירתו של משולם. ההיענות, לדברי המארגנים, הפתיעה גם אותם. "המקום היה מפוצץ", נזכר המשורר והפעיל החברתי שלומי חתוכה. "אנשים פשוט הגיעו וסיפרו את הסיפור שלהם, ומאז מתגלגלים אלינו עוד ועוד סיפורים. עם כל פוסט או תמונה שאנחנו מפרסמים בפייסבוק, קמים עוד אנשים שאומרים 'גם אצלנו זה היה ככה'. זה הפך להיות משהו בקנה מידה מטורף. מרגע שיצאנו לדרך מצאנו את עצמנו טובעים בים של סיפורים, מוצפים בפרטים חדשים. התברר שיש כאן עוול שאי אפשר לעצום מולו עיניים או להפנות לו את הגב. זהו כאב עצום שפגע באיכות החיים של הסבים והסבתות שלנו, ולפעמים אפילו קיצר את חייהם".
"לפני חמש שנים נגנב התיק שלי יחד עם תעודת הזהות. הלכתי למשרד הפנים, והודיעו לי שאיני נמצאת במרשם האוכלוסין. תמוה בעיניי. התחתנתי, יש ילדים, יש נכדות, תודה לאל. כשאמרתי להם שאני תאומה ואחי נפטר בלידה, הרימו גבה, בדקו, ולאחר זמן ממושך אמרו שאחי חי כי אין תעודת פטירה. (...) הרגשתי שאני חייבת למצוא את החצי השני שלי. פניתי לבית החולים בעפולה ואמרו שכל הארכיון נשרף. רק ב־2066 ייפתחו תיקי האימוץ, ואנחנו כבר נהיה בעולם הבא" (מתוך עדותה של אילנה קרסנפיור, בת לעולים מתוניסיה).
ספטמבר 1950. בשולי העיתון "דבר", בין ידיעה על פתיחת שידורי התחנה הצבאית "גלי צה"ל" ובין דיווח על אדם שנידון למאסר בעקבות מסחר בשוק השחור, מתפרסמת כותרת קטנה ומטלטלת: "היכן התינוק?". מיד לאחר מכן מופיע דיווח תמציתי: תינוק בן עשרה חודשים, בן לעולים מתימן, הובא ממחנה העולים בפרדסיה לאשפוז בבית חולים במרכז הארץ, ומאז נעלמו עקבותיו. בסוף הידיעה הקצרה מודפס כבדרך אגב המשפט הבא: "יש לציין כי אין זה מקרה ראשון שילדים אשר נשלחו מהמחנה לבתי חולים נעלמו בדרכם חזרה". כמה ימים אחר כך מופיעה בעיתון ידיעת המשך ובה מבחר ממכתבי הקוראים שהגיעו למערכת בעקבות הדיווח הקודם. "הרי תינוק אינו חבילת חפצים הנעלמת בנמל!" נכתב שם. "אל למשטרה לסגור את התיק. האשמים בהזנחה, ברישול ובזלזול בחיי אדם חייבים לבוא על עונשם".
מאז הדיווח ההוא ובמשך שנים ארוכות המשיכו סיפורים דומים לזרום אל מערכות העיתונים: פה ידיעה על שישה ילדים שנעלמו בלי להשאיר עקבות, שם סימני שאלה בדבר גורלם המסתורי של עשרים ילדים. בעדויות אחרות, שלא זכו בהכרח לפרסום בעיתונות, סיפרו הורים שדווח להם שתינוקם נפטר מיד לאחר לידתו או בעקבות אשפוז בבית החולים - אך מעולם לא הוצגה בפניהם גופה או חלקת קבר. הצטברות המקרים הולידה את המונח "פרשת ילדי תימן": הילדים, כך נטען, נחטפו בידי רופאים, אחיות ופקידי סעד, נמסרו לאימוץ אצל משפחות ממוצא אשכנזי, ואולי אף הועברו לחו"ל.
סימני השאלה התרבו בשנות השישים, כשמשפחות רבות, שהתבשרו בעבר שילדיהן נעלמו או נפטרו, קיבלו בעבורם צווי גיוס כאילו דבר לא קרה. מהפרט המשונה הזה היה קשה להתעלם, וכך יצאה לדרך ועדת החקירה הראשונה - וממש לא האחרונה - שבדקה את פשר התעלומה. התוצאות, מבחינת ההורים שקיוו לקבל פרטים חדשים על ילדיהם האבודים, היו מאכזבות: הוועדה קבעה שמתוך 342 ילדים שדווח על היעלמותם, 316 נפטרו. גורלם של 26 הילדים האחרים נותר עלום.
הביקורת הציבורית על אופן התנהלותה של הוועדה הובילה להקמתה של ועדה נוספת - ועדת שלגי. הפעם הוגשו הרבה יותר דיווחים על היעלמות. הוועדה בחנה כ־500 מקרים, ומספר המקרים שהוועדה הגיעה למסקנה שלא ידוע מה עלה בגורלם צמח בהתאם: עקבותיהם של 65 ילדים נעלמו ללא כל הסבר. גם הפעם נשמעו קולות מפקפקים, בין השאר משום שלוועדה לא הוענקה סמכות לחקור את מקבלי ההחלטות בשנים שבהן נעלמו הילדים.
הניסיון הממלכתי השלישי לחקור את הפרשה נעשה ב־1995, בעקבות הסערה הציבורית שעוררו עוזי משולם וחסידיו. רק כעבור שש שנים, ב־2001, פורסמו הממצאים: הוועדה בחנה הפעם 800 תלונות על היעלמות תינוקות, והגיעה למסקנה שברוב המוחלט של המקרים קיימות עדויות מהימנות לכך שהפעוטות נפטרו ממחלה. כ־50 מקרים נותרו, גם הפעם, בגדר תעלומה.
מסקנותיהן של ועדות החקירה לא מרשימות את המשפחות, שמשוכנעות שהייתה יד מכוונת שדאגה להיעלמות הפתאומית של התינוקות. גם מי שאינו מעורב בפרשה באופן אישי ירים בוודאי גבה כשישמע, למשל, שעל חומרי החקירה של הוועדה האחרונה הוטל חיסיון עד שנת 2066. "רק מי שיש לו אמת קשה שהוא רוצה להסתיר מתנהג כך", כתבה שושי זייד, מחברת ספר על הפרשה, במאמר שפרסמה באתר החברתי "העוקץ". שוללי מסקנות הוועדה טענו גם שלהורים רבים הוצגו חלקות הקבר של ילדיהם רק כשהתעקשו על כך. בחלק מהמקרים, הם אומרים, ניכר בבירור שהמצבות טריות, אף שהילד נפטר לכאורה לפני שנים ארוכות.
סימני שאלה אחרים נוגעים לצווי הגיוס שהמשיכו להגיע, לבלבולים שונים ומשונים במרשם האוכלוסין, ולעובדה שהרוב המוחץ של הילדים שנעלמו היו מבני עדות המזרח. גם הדמיון הרב בין הסיפורים נראה לרבים כיותר מאשר צירוף מקרים טרגי. לאלה הצטרפו סיפוריהם של הורים שבזכות ערנותם ועקשנותם מנעו היעלמות של ילדיהם, כמו במקרים של קטיעי ושל פון־בוכארי. בלי הערנות והעקשנות, לסיפורים הללו היה סוף הרבה פחות טוב.
"אחרי הברית של גלעד, בני האחרון, דודתי אחות־אבי ניגשה אליי, חיבקה אותי ובכתה. 'רציתי שתקרא לו בשם שמתחיל בגימ"ל, אבל התביישתי לבקש'. גמליאל, אח שלה, עדיין יושב לה בראש בכל יום, בכל שעה. שישים שנה אחרי, האובדן עדיין מהדהד" (מתוך עדותו של תובל מדמון, נכד לעולים מתימן).
מי שנמצאים הפעם בחזית המאבק הם לא ההורים שאיבדו את תינוקותיהם, וגם לא אחיהם של הילדים הנעלמים. הפעילים בעמותת עמר"ם וביוזמות אחרות להעלאת המודעות לנושא הם בני הדור השלישי לעלייה מארצות המזרח, ששמעו את הסיפורים בתיווכם של ההורים, הדודים, הסבים והסבתות.
במשרדי מכון "שחרית" בתל־אביב אנחנו פוגשים, לצד קטיעי וחתוכה, גם את יעל גולן, סמנכ"ל "שחרית" ויעל גידניאן. בעוד שעות אחדות הן יובילו את ערב המודעות שייערך כאן, לצד אירועים מקבילים בירושלים ובחיפה. בינתיים הן מנסות להסביר מדוע הן מקוות שדווקא הדור שלהן, של הנכדים, יוכל לנצח שלוש ועדות חקירה והרבה מאוד ספקנות מצד הרחוב הישראלי.
גולן מזכירה את דבריה של פרופ' חביבה פדיה, ששרטטה קווים לדמותם של בני הדור השלישי לעליות השונות - מהמזרח ומאשכנז כאחד. "הדור השני לשואה נאלם, ואחריו מתבלטת התופעה שהדור השלישי מחפש את הדיבור של הדור הראשון, שנעלם", אמרה פדיה בעבר, במשפט שמתמצת את סוד כוחו של דור הנכדים לכל טראומה לאומית.
"הדור השני היה עסוק בניסיונות להיטמע בחברה הישראלית, וחלק מזה היה כרוך במחיקה של השורשים", אומרת גולן. "אנחנו, שכבר לא היינו צריכים להתאמץ כדי להיטמע, יכולים לפנות לסבים ולסבתות שלנו ולשמוע אותם, רגע לפני שהדור הזה נעלם. ככל שנשכיל לעשות את זה - תהיה המשכיות, והזיכרונות לא ילכו אל הקבר. לא רק סביב הנושא הזה, אלא בכלל: בתרבות, במסורות, בפיוטים.
"אני חושבת שהדור השלישי, שלנו, יכול לעשות יותר ממה שההורים שלנו היו יכולים. זה קורה בזכות המעמד והמקום שהגענו אליהם בתוך החברה, וגם בזכות העובדה שהיום אפשר לעקוף את התקשורת הממוסדת בקלות יחסית. בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, לציבור יש אפשרות לשמוע סיפורים ועדויות בלי תיווך של מקבלי ההחלטות בתקשורת".
גולן יודעת על מה היא מדברת: במשך שנים עבדה בתקשורת הזרם המרכזי, החל במערכת החדשות של גל"צ וכלה במערכת התוכנית "עובדה" ובאתר ynet. "המנגנונים המרכזיים שהציבור מקבל דרכם אינפורמציה הולכים ונחלשים", היא אומרת. "העדויות מהפרשה מתחילות בפייסבוק - והיום כל המדינה בפייסבוק - וכשהדברים מצטברים וצוברים תאוצה, כלי התקשורת הקונבנציונליים כבר לא יכולים להתעלם מהם".
גולן עצמה התגלגלה לעיסוק בנושא דרך סיפור משפחתי שמלווה אותה כבר שנים רבות. "סבא וסבתא שלי הגיעו לכאן מדמשק ב־1949, עם שישה ילדים. שבוע וחצי אחרי שהם עלו חלה בנם הפעוט רפי. הוא נלקח לבית החולים דונולו ביפו, כי האחראים במעברת בית־ליד אמרו להם שאין במקום אמצעים לטפל בו".
בעדות שכתבה מצטטת גולן את דבריו של סבה ביומנו: "באחד הלילות רוח זוועות נשבה, וגשם שוטף ירד מן השמיים. הילדים הקטנים שישנו באוהל איתנו הצטננו וחלו בשלשול עם חום. התינוק הקטן רפאל בן חמשת החודשים קיבל הרעלת קיבה, וכשירדנו לתל־אביב הובלנוהו אל בית החולים הממשלתי ביפו, שם נפח את נשמתו הזכה והטהורה".
גולן ממשיכה וכותבת: "בבית החולים לא הסכימו להראות לסבי את גופת בנו, גם לא את מקום קבורתו, וסירבו לתת תעודת פטירה. 'לא נורא, גברת', אמרו לסבתי. 'את צעירה ויכולה לעשות עוד ילדים'. לסבא וסבתא שלי - אנשים דתיים, מאמינים, משכילים - לא עזרו שלוש השפות שבפיהם. הם האמינו לרופאים. לא העלו על דעתם שאולי משקרים להם. מי יכול להאמין שדווקא בישראל יהודים יקחו ליהודים את ילדם. כשהם שמעו על עוד ועוד סיפורים דומים, הם לא סלחו לעצמם עד יום מותם. הכאב הזה נותר חי אצלם כל השנים".
גולן מספרת שפרסום העדות עורר גלי תגובות ממעגלים קרובים ורחוקים. "אני חצי־חצי, גם סורית וגם אשכנזייה. אחרי שפרסמתי את הסיפור, הרגשתי שאנשים חשבו 'וואלה, אם זה בא ממך, זה בטח אמיתי'. עצוב לומר את זה, אבל העובדה שהסיפור מגיע ממישהי כמוני נותנת לו גושפנקא מסוימת בעיני הציבור. פחות חושדים בי, אף שזה אותו הסיפור שאמא שלי מספרת ושסבתא שלי סיפרה. זה המצב: כשהדברים מגיעים מאנשים בעמדות מפתח, יש להם כוח אחר.
"בסוף שנות השבעים אמא שלי התראיינה לטלוויזיה הישראלית בניסיון למצוא את אחיה. היה גל תגובות בעקבות הריאיון הזה, אבל הוא גווע. היום הסיפור הזה כאן כדי להישאר. הוא כבר לא נחלתם של כמה הוזי הזיות שאפשר לפטור אותם באמירה כמו 'טוב, אלה מגיעים מהשוליים'. אי אפשר לטאטא את זה יותר. בסופו של דבר העדויות והסיפורים יגיעו למיינסטרים של החברה הישראלית. בינתיים אנחנו חוצבים את הדרך".
"חשוב לזכור שלא אנחנו המצאנו את המאבק הזה", אומרת קטיעי. "תמיד היו ניסיונות להציף את הנושא, אבל לכל דור יש כלים אחרים ברשותו. אנחנו משתמשים בכלים שאנחנו מכירים, ועושים מה שאנחנו יכולים".
"בני הדור השלישי רואים את הכאב של סבא וסבתא שלהם, ומבינים שבעצם הם הדור האחרון שיכול להרגיש את הכאב הזה באופן אמיתי, מגוף ראשון", מוסיף חתוכה. "לפעמים יש גם קשר מיוחד בין נכדים לסבים, שמעצים אצל הדור הצעיר את הרצון להשמיע את הקול של המבוגרים".
"פלטיאל נמסר לאימוץ בגיל שנה וחצי לאברהם ואלישבע וכטל, עולים מגרמניה, חשוכי ילדים. את ילדותו עבר אורי כאן, בבית של משפחת וכטל בקריית־אונו. בינואר 1953 עזבה משפחת רדא את מחנה העולים בעתלית ועברה למושב קדימה. שם קרה הלא־ייאמן: שכנה במושב סיפרה להם שראתה ילד תימני שדומה לילדי המשפחה" (סיפורו של אורי וכטל, הוא פלטיאל רדא סעד, מתוך התוכנית "מבט שני", 2012).
"פרשת ילדי תימן" נוגעת כאמור לבני עדות נוספות שהגיעו לארץ בשנותיה הראשונות של המדינה - ממרוקו, מתוניסיה, מסוריה, מאלג'יריה, מאפגניסטן ומארצות אחרות. עדויות ספורות מתייחסות גם לעולים מטורקיה ומבולגריה. באתר האינטרנט של עמר"ם מקפידים לכנות את הפרשה בשם "חטיפת ילדי תימן, הבלקן והמזרח", כפי שעשה גם אבי המאבק, עוזי משולם.
"להתייחס רק לילדי תימן זה פספוס של התופעה", אומרת קטיעי. "הייתה כאן בארץ אידיאולוגיה גזענית שסברה שהמשפחות האלה לא כשירות לגדל ילדים. אנחנו יודעים את זה לא רק מהפרשה הזו: מספיק לראות את ספרי ההדרכה של העובדות הסוציאליות והאחיות שעבדו עם העולים מהמזרח, שכתוב בהם שאמהות תימניות ומרוקאיות עסוקות ב'עולם רגשי' ולכן לא יכולות לגדל ילדים. הפרשה של החטיפות לא התרחשה בחלל ריק. היא הגיעה מתוך תפיסות גזעניות על כל העולים מהארצות האלה".
ובכל זאת, למה מרבית הסיפורים נוגעים לעולים מתימן?
"ככל שאתה יותר שחור אתה נתפס כפרימיטיבי יותר ונחות יותר, ולכן קל לעשות לך את הדברים האלה. חוץ מזה, התימנים הגיעו לכאן עם אמונה מאוד עמוקה באידיאל של ארץ ישראל ומדינת ישראל. הם היו דתיים מאוד והיה להם אמון ביהודים באשר הם, ואולי זו הסיבה לכך שלא שאלו שאלות".
"הם לא הפכו שולחנות, כי לא תיארו לעצמם שמישהו מסוגל לעשות להם דבר כזה", אומר גם חתוכה. "חוץ מזה, הם לא היו בעמדה של לקום ולזעוק. אם יבוא עכשיו פליט ויספר סיפור כזה, מישהו יקשיב לו בכלל?"
"נושא חטיפת הילדים הוא רק חלק אחד בשבר של עדות המזרח", אומרת גידניאן. "הגיעו לכאן אנשים מכל העולם שהאמינו בחזון של מדינה יהודית, וזה מה שנעשה להם. יש בינינו משפחות שיודעות בוודאות מה קרה לילדיהן, וכואב לחשוב שאנחנו כבר בשנת 2015 והן עדיין לא קיבלו הכרה ופיצויים מהמדינה. אף אחד גם לא הועמד לדין. חיים בינינו רופאים, אחיות, עובדים סוציאלים, פוליטיקאים ואנשי ציבור שהיו מעורבים בפרשה הזאת - והם מוגנים וחסינים".
ועדות חקירה ישבו, שמעו את העדויות, והחליטו כפי שהחליטו. זה לא אמור לסגור את הפרשה?
חתוכה: "תיקי הוועדה הממלכתית סגורים. ברור שיש שם משהו, אחרת מדוע הם סגורים? חוקרים עצמאים שפעלו בשנות השישים מצאו דברים חמורים שוועדת החקירה הממלכתית לא התעסקה בהם. אמא אחת שדיברתי איתה סיפרה שבזמן שהיא נתנה עדות, השופטים נרדמו מול הפרצוף שלה. הוועדות אפילו לא ניסו למצוא תשובות. היו כל כך הרבה מקרים מחשידים - תעודות לידה מזויפות, תעודות פטירה מזויפות, קברים שנפתחו ונמצאו ריקים - אבל הוועדות לא התייחסו אליהם. כל ועדה כזו הייתה בדיחה, ועדת קישוט".
במאמר שכתב חתוכה הוא מוכיח לשיטתו את הטיוח. כדוגמה הוא מביא את סיפורה של עדינה, היא מרים שוקר. מגיל 12 ידעה שוקר שהיא מאומצת, אך האמינה שהוריה נטשו אותה ולכן לא פתחה את תיק האימוץ. בינתיים אביה הביולוגי חיפש אחריה בעקשנות, ואף העיד על היעלמותה בפני ועדת שלגי. למרבה ההפתעה הוועדה איתרה אותה, אך לא טרחה לספר לו. עו"ד ששכר האב גילה זאת בעצמו כשנבר במסמכי הוועדה.
"רבים מהארכיונים נשרפו מבעוד מועד, כמו זה של ויצ"ו בצפת", אומר חתוכה. "אחרים נשרפו ממש בזמן עבודת ועדת החקירה הממלכתית, כמו ארכיון בית החולים הלל יפה שעלה באש שבוע לאחר שהוועדה ביקשה לקבל ממנו חומרים. לא נפתחה חקירת משטרה בנושא הזה".
חלק מהעדויות שמגיעות אליכם נשמעות לראשונה, לאחר עשורים של שתיקה. למה בעצם?
"לפרשה הזו מתלוות תחושות אשמה ובושה. הסיפור שתמיד חוזר על עצמו הוא שהילד נחטף כשההורים לא היו לידו. שמו אותו בבית תינוקות בהמלצת שירותי הרווחה וגילו יום אחד שהילד איננו, או הגיעו איתו לבית חולים, השאירו אותו שם וכשחזרו ביום למחרת נאמר להם שהילד נפטר. זה מעצים את תחושת האשמה. חלק ממה שאנחנו עושים נועד לאותת למשפחות שהן לא לבד. פתאום אנשים יכולים לומר לעצמם: כנראה אני לא הפראייר היחיד, עובדה שזה קרה גם לאחרים".
סיפור כזה היה יכול להתרחש גם היום, לדעתכם?
גידניאן: "במובנים מסוימים, כן. רק לאחרונה נחשף שנשים אתיופיות קיבלו זריקות עיקור כשהן הגיעו לארץ. חלקן לא ידעו במה מדובר ואחרות הבינו את ההשלכות, אבל זה הוצב להן כתנאי לעלייה. הנתונים מראים שגם היום, הסיכוי שיוציאו ילד מזרחי מחזקת הוריו גבוה פי שניים מהסיכוי שיעשו זאת למשפחות אחרות".
בין הפניית אצבע מאשימה כלפי הממסד ובין כעס על הגזענות שאפיינה את החברה הישראלית כולה, קל לשכוח את חלקם של ההורים המאמצים בפרשה. ייתכן שהזוגות המאמצים האמינו בכל לבם שהם מעניקים לפעוטות חיים טובים ומאושרים יותר, אך בני הדור השלישי מסרבים לנקות אותם מאחריות.
"היום, בתור אמא צעירה, אני יכולה להבין שיש כאן מצב מורכב, ושזה לא רק רעים מול טובים", אומרת קטיעי. "היו כאן בארץ הורים שעברו גיהנום בשואה, ואיבדו את היכולת ללדת ילדים. הדבר המדהים הוא שיש אמהות תימניות שילדיהן נחטפו, והן עצמן מצליחות להזדהות עם הכאב של ההורים המאמצים. ועדיין - ברור שהמאמצים העדיפו לעצום עיניים ולא לשאול מאיפה הגיע הילד. גם אם נאמר שעצימת העיניים הזו לגיטימית, איפה הם היו כשהפרשה החלה להיחשף? למה הם מנעו מהילדים המאומצים שלהם, במשך כל כך הרבה שנים, את הידיעה על מה שקרה?"
גם חתוכה מצליח להזדהות עם נקודת מבטם של ההורים המאמצים בלי להצדיק את מעשיהם. "לאחרונה, בעקבות רעידת האדמה בנפאל, נחשפנו לדברים שאנשים מוכנים לעשות כדי שיהיה להם ילד. לפעמים אלה דברים קשים, מורכבים וסמויים מהעין. ועם כל זה, להורים המאמצים הייתה אחריות. הם ידעו שהילד שלהם לא בא משום מקום, והיו צריכים לברר אם הוא הגיע לידיהם כחוק, או שהוא נחטף. התשוקה האדירה לילד לא מצדיקה יצירה של טרגדיה במשפחה אחרת".
"אני נכד לעזר ושרה צארום שעלו לארץ בשנות החמישים מצנעא עם שני ילדיהם והגיעו למחנה עתלית, שם סבתי ילדה את בתה, ציונה. אותה ציונה שהתה בבית החולים וכעבור כמה ימים נאמר לסבתי שהיא נפטרה ושקברו אותה. בסוף שנות השישים, כשקרוב משפחה הצליב פרטים, עלה החשד שציונה חיה ושהיא מאומצת אצל משפחה מחיפה. היא לא הסכימה להיפגש עם סבא וסבתא שלי ולבדוק אם היא אכן בתם. הסיפור הזה ליווה אותי כל חיי. כמובן, היה אסור לדבר על זה עם סבתא וסבא. הם קיבלו על עצמם את הדין" (מתוך עדותו של נריה צור).
במקביל לאירוע התל־אביבי נערך כאמור גם ערב עדויות בירושלים, ברחבה שליד בית הקפה "קרוסלה" בשכונת רחביה. עוברים ושבים האטו לרגע את הליכתם כשהבחינו בהתקהלות במקום ובמערכת ההגברה והמסך שהותקנו על המדרכה הסמוכה. בשמונה בערב, בדקות האחרונות של היום הארוך בשנה, ניתן האות להתחיל. בזה אחר זה צעדו אל המיקרופון דוברים רבים, כל אחד מהם מבקש להאיר מזווית מעט אחרת את הפרשה ההיסטורית שנותרה עד היום באפלה. בדבריהם של המשתתפים - פעילים חברתיים, חוקרים וגם אחות לתינוקת שנעלמה – לא היה אולי חידוש רב, אבל מבחינת מובילי המאבק זה היה צעד משמעותי לקראת הכרה בפרשת החטיפות.
המגוון האנושי באירוע היה מרשים למדי: צעירים ומבוגרים, בנים למשפחות שחוו את הפרשה על בשרן וגם כאלה שעד כה לא ידעו עליה דבר, תושבי רחביה וירושלמים שהגיעו משכונות מרוחקות יותר. על המסך הוקרן סרט תעמולה משנות החמישים, שהציג מחנה גדנ"ע שנערך עבור ילדי העולים מתימן. כשהקריין סיפר ברצינות וברי"ש מתגלגלת ש"סעדיה שרוי בבערות, בלכלוך וצפיפות, סעדיה רחוק מן האור", לעומת המדריכה רותי שנהנית מ"ניקיון, משמעת, אור ושמחה" - צחוק של מבוכה נשמע בקהל.
נראה שהבחירה של אנשי עמר"ם לקיים את ערב המודעות לפרשה דווקא בבית קפה אינה מקרית. זוהי לא עצרת מחאה זועמת, לא טקס זיכרון בסגנון ממלכתי: לדבריהם זו יוזמה ספונטנית שנועדה לתת פורקן מיידי לרגשות ולסיפורים שהצטברו. הדרישה להכרה ממסדית ולצעדים אקטיביים תגיע אחר כך. "הבנו שאנחנו לא מחכים לאף אחד, והחלטנו באופן מודע שלא אכפת לנו מהממסד", אומרת קטיעי. "אנחנו בשלב הוצאת המוגלה", מוסיף חתוכה. "אחר כך אנחנו מקווים שהמסה הקריטית של העדויות לא תותיר למדינה ברירה, ושנזכה להכרה גם מצדה. רק למדינה יש כוח לתקן את העוול, למשל בפתיחת מאגר די־אן־איי שיאפשר לאחים לחפש זה את זה, או שליחת מכתבים לילדים שאומצו שלא כחוק כדי לעורר אותם לברר על המשפחה הביולוגית שלהם. ובכלל, הכרה רשמית אולי תצליח לתת מזור להורים, אחרי העוול שנעשה להם לאורך כל השנים".
"הדבר המטלטל ביותר באירועים האלה הוא הרב־דוריות שראינו בהם", אומרת גולן. "גם בתל־אביב הגיעו משתתפים צעירים מאוד, בני הדור השלישי ואפילו הרביעי, לצד בני הדור הראשון, שחלקם באו ממרחק כדי לספר את הסיפור שלהם. גם היום, בשנת 2015, היה להם חשוב שישמעו את מה שיש להם לומר. שיידעו שהם לא משוגעים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם