מטען רוחאני: ההסכם יועיל או יזיק לנשיא איראן?
ניצחונו של נשיא איראן חסן רוחאני בהסכם עם המעצמות עשוי לפתוח את מדינתו למערב ולהוביל לצמיחה כלכלית, אבל גם להיות אקורד הסיום לכהונתו. דווקא ישראל, שמתלוננת על תוצאות המו"מ, יכולה להשתמש בפתיחות האיראנית לטובתה
שמחה וריקודים? לא ממש. התמונות מחגיגות הרחוב בטהרן השבוע היו מאופקות למדי. החגיגה, התברר, הייתה בחלקה מתוזמרת. ההמונים יצאו לרחוב רק לאחר שהמשטר שלח לאזרחים מסרונים בקריאה להפגין את השמחה שתוכיח מי באמת ניצח בקרב על הסכם הגרעין.עוד כותרות ב-nrg:
- סערה בצה"ל: דו"ח לוקר ימליץ לפטר אלפי אנשי קבע
- לברוב נגד דברי נתניהו: התבטאות אמוציונלית
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
האמת היא שפרץ שמחה אותנטי התרחש מיד לאחר חתימת הסכם המסגרת בלוזאן באפריל השנה. מאז הבינו האיראנים שהשינוי המיוחל בחייהם לא יתרחש מהר כל־כך. יעברו חודשים עד שתהליך הסרת הסנקציות יחל, וזה לא יתרחש לפני 2016.
אבל הציפיות עצומות. באיראן מחכים להשקעות ענק ולהתחדשות בכל הרבדים הכלכליים, בעיקר בתעשיות הגז והנפט. הזרז הוא הפשרות כספים בסדרי גודל של מאות מיליארדים, שעד כה היו מוקפאים בבנקים במערב עקב הסנקציות. במערב מקווים שאיראן תיכנס במהרה לנישת השוק המתעורר שהמערב מייחל לו כל כך, ממש כמו בשנות הפריחה לאחר נפילת המשטר הסובייטי.
מוקדם מדי להתחיל להתרגש. לתעשיית הגז והנפט האיראנית ייקח זמן רב להתאושש. דרושות השקעות עתק בשיקום תשתיות הקידוח, הזיקוק וההולכה המיושנות, ומחירי הרצפה של הנפט והגז הטבעי רק מקשים על כך. וכדי שהנס הכלכלי האיראני יקרום עור וגידים, העולם יזדקק לנסים נוספים. בעיקר מפני שהמנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, כבר הבהיר שלא צפוי שינוי במדיניות החוץ של טהרן. היריבות המהפכנית מול ארה"ב צפויה להימשך, וכך גם העוינות המסורתית כלפי ישראל. שלא לדבר על שאיפתה של איראן להגמוניה אזורית, שצפויה להתחזק בעקבות החתימה על הסכם הגרעין ולגרור עמה מתחים חדשים.
בנוסף, לא בטוח שההתעוררות הכלכלית צפויה להתפתח בקצב ובהיקף דומים לתקוות שתולים בה. אחד המסמכים השימושיים בעניין הזה הוא פרויקט של מכון ראנד האמריקני, שמנסה לצייר את תמונת המצב הצפויה באיראן בשבועות ובחודשים שלאחר החתימה על הסכם הגרעין. אחת האבחנות המעניינות בהקשר זה היא של איש המכון עלי־רזא נאדר, שמעריך כי למרות הפוטנציאל הכלכלי העצום - השחיתות השלטונית, הסקטוריאליות, בעיות הניהול והבעיות הכלכליות, שהיו נפוצות באיראן עוד לפני הסנקציות, צפויים לשוב ולמשוך את המדינה כלפי מטה. לכן, מעריך נאדר, איראן לא תצליח לממש את שאיפתה למעמד של הגמון אזורי.
סימן שאלה ענק מתנוסס גם על המצב הפנימי. בראשית 2016 צפויות להיערך באיראן בחירות לפרלמנט ולמועצת המומחים. אחת השאלות המסקרנות היא עתידו של הנשיא, חסן רוחאני. לכאורה, הצלחתו הפנומנלית במשא ומתן הגרעיני אמורה לבוא על שכרה בבחירות לפרלמנט. אולם לדברי מקורות באופוזיציה האיראנית יש סיכוי טוב שהמנהיג העליון חמינאי, שהיה הכוח המוביל בבחירתו לנשיאות של רוחאני ותמך בו לאורך המשא ומתן הגרעיני, צפוי להכשיל כל מהלך שעלול לחזק את מעמדו. "רוחאני", אומרים המקורות, "עלול לשלם ביוקר דווקא בגלל הצלחתו".
החשש העיקרי, אומרים המקורות, הוא שהשיפור הכלכלי הצפוי לאחר ההסכם יזניק את הפופולריות של רוחאני ואת מעמדו הציבורי באיראן, מה שעלול לייצר תחושת כרסום במעמדו של חמינאי. לפי המקורות, אנשיו של המנהיג העליון לעולם לא יניחו לזה לקרות. במקרה זה, ירח הדבש בין חמינאי לרוחאני יגיע לקיצו. אנשי חמינאי, במיוחד מקרב מעגל השמרנים הניצים ואנשי משמרות המהפכה, יעשו הכול כדי למנוע את התחזקות רוחאני ברמה האישית ולחבל במגמת העלייה בכוחם של המועמדים הליברלים בבחירות לפרלמנט.
למעשה, אומרים המקורות, זה כבר קורה. במהלך ניהול המו"מ על הסכם הגרעין הועברו מסרים בוטים למנהיגים רפורמיסטים. כך למשל נאסר להדפיס את תמונתו של נשיא איראן לשעבר, מוחמד חתאמי, שסייע רבות לרוחאני בבחירתו לנשיאות. מסר ברור נשלח גם לנשיא איראן לשעבר, האשמי רפסנג'אני, כשבנו הושלך לכלא לפני ארבעה חודשים באשמת שחיתות ועבירות ביטחוניות. ובכלל, מצב זכויות האדם באיראן לא בדיוק השתפר.
ההגבלות על חופש הביטוי ועל החירות האישית התרחבו בחודשים האחרונים. כך למשל, צעירים שהעזו להעלות קליפ של עצמם רוקדים לצלילי "הפי" של הזמר האפרו־אמריקני פארל ויליאמס, נדונו על ידי בית המשפט למאסר ומלקות. משטרת המוסר ממשיכה להפיל את חיתתה על האיראנים, וגם מספר ההוצאות להורג באיראן עלה באופן דרמטי. כך שאם לצד החתימה על הסכם הגרעין מתעצמות התקוות לשינוי, המנהיג העליון ואנשיו דואגים לגדוע אותן.
מבחינת תומכיו של רוחאני זהו רגע האמת. האם יצליח לא רק לשרוד, אלא גם ליישם את הרפורמות שהעם האיראני מייחל להן? ואם כן, איזה מודל מנהיגות הוא צפוי לאמץ? האם הוא יהיה מיכאיל גורבצ'וב שבניסיונו לשקם את ברית המועצות הביא להתפרקותהֿ? או שיצעד בעקבות דנג שיאו פינג, שהפך את סין למעצמה כלכלית אדירה אבל שימר את שלטון היחיד של המפלגה הקומוניסטית? או שאולי הוא בכלל הגרסה האיראנית למדבדב של פוטין?
מה שבטוח הוא שאם לא יקרה משהו דרמטי במיוחד בחודשים הקרובים, ככל שההסכם עם איראן יתקדם והסנקציות יפחתו ובחלקן יוסרו - דור שלם של איראנים ייפתח למערב, ועמו לעולמות חדשים ומרגשים.
החופש, העושר והרעיונות הכלכליים, החברתיים והתרבותיים שאליהם ייחשפו, צפויים לכרסם בכוחו של המשטר האיראני ולגרום למתחים ולזעזועים חברתיים פנימיים. אולי אפילו לשובה של המהפכה הירוקה של 2009 במהדורה אזרחית חדשה ומשוכללת יותר. אותה מהפכת טוויטר שלא זכתה אז לגיבויו של ממשל אובמה.
כזכור, בוושינגטון העדיפו אז, וכנראה גם עכשיו, להשליך את יהבם על הגרעין הקשה של המשטר בטהרן. המסר שהועבר אז לחמינאי היה שלארה"ב אין ולא תהיה יד בשינוי המשטר באיראן. זהו החטא האיראני הקדמון של ממשל אובמה, והוא גם מה שעומד בבסיס הביקורת העכשווית על הסכם הגרעין עם איראן. ביקורת שלא נאמרת בקול רם, אך לפיה, לאותה וושינגטון שתלתה את יהבה באביב הערבי נמאס מהערב־רב הערבי. מבחינתה, מי שיכולה לעשות סדר בסוריה, עיראק, תימן ודאעש, היא איראן.
במילים אחרות, טהרן היא שכירת החרב החדשה של וושינגטון, שמעדיפה להשתמש בה במקום לשלוח חיילים למזרח התיכון. בחירה אסטרטגית שבירושלים ובריאד מתקשים לעכל.
בשלב זה קשה לדעת איך תיראה איראן החדשה, שמצד אחד פתוחה למערב ומצד שני מנהלת מלחמות ברחבי המזרח התיכון. אבל אפשר לומר בוודאות גבוהה שהצירוף של שני האלמנטים האלו הופך אותה לחדירה מאי־פעם לפעילות מודיעינית, צבאית וכלכלית. איראן אמנם הייתה ותמשיך להיות יעד קשה לפיצוח, אבל מעתה הרבה פחות. היכולת לתקשר ולסחור עמה ישירות ואונליין יהפכו את הפיקוח על תנועת אנשים וסחורות לקשה יותר. גם אנשי משמרות המהפכה, שמחזיקים בעמדות מפתח בנמלים, בשדות התעופה ובחברות תשתית, ייחשפו מעתה לאנשים ולחברות בינלאומיות, שיהפכו את סודותיהם לנגישים יותר.
האפשרויות אכן אינסופיות. החל ממסחר בפיסטוקים, קוויאר ושטיחים פרסיים ועד תיירות, מלונאות וחלקי חילוף למכוניות ולמטוסים. כל סקטור כזה יוצר קשרים לחלקים נוספים ברקמת השלטון. בהקשר הזה יש שני יעדים מעניינים במיוחד: מערכת הבריאות האיראנית וה'סוויפט', מערכת העברת כספים בינלאומית, ששבה לפעול ועמה גם הבנקים.
בסיטואציה החדשה הזו נפתחות גם בפני ישראל הרבה אפשרויות חדשות ומרגשות. גם אם בירושלים לא יכריזו בכל רגע כי האופציה הצבאית נמצאת על השולחן. המשחק האמיתי מתחיל עכשיו. מעתה הכול יהיה הרבה יותר מעורפל ומתוחכם.
בטהרן מודעים היטב לעניין הזה, ולכן יעשו הכול כדי לצמצם מגע ולסגור שורות. גם על חשבון הפיתוח הכלכלי המהיר שאיראן משוועת לו. לכן, למרות הציפיות לבוננזה כלכלית נוסח רוסיה של שנות התשעים, הם ייקחו את הזמן. חייהם של המשקיעים החדשים לא צפויים להיות קלים. לאיראן, למרות הסנקציות, יש כלכלה יחסית מבוזרת ומפותחת. יש לה גם תמהיל של שותפות סחר, שמאפשר לה לנוע בקצב הרצוי.
שותפת הסחר הגדולה של איראן היא סין. אחריה באות עיראק, איחוד האמירויות, קוריאה, תורכיה והודו. מעבר לכך, איראן איננה רוסיה, למרות קווי דמיון מסוימים. בניגוד לרוסיה, יש בה שוק חופשי וסחר חופשי. בדומה לרוסיה, התעשיות הכבדות והשליטה על האנרגיה והתשתיות נמצאת בידי המשטר וקבוצות כוח כגון משמרות המהפכה. לכן, גם האימפקט של הסרת הסנקציות לא יהיה דרמטי כפי שמנסים לצייר אותו.
מה שככל הנראה יאיץ את הקצב הוא האינטרס המשותף לאובמה ולחמינאי. לשניהם בוער יותר מתמיד להשאיר אחריהם 'מורשת'. מבחינת אובמה, מדיניות החוץ הכושלת שלו תתגמד בראייה היסטורית מול הסכם הגרעין עם איראן. ובמה שקשור במנהיג העליון, אחרי 25 שנות כהונה ושמועות חוזרות ונשנות על בריאותו הרופפת ומצב הערמונית שלו, גם הוא חושב מן הסתם על מורשתו. הסכם שמכיר בתכנית הגרעין האיראנית הוא ניצחון על המערב ועל "היהירות המערבית".
בשורה התחתונה, לכל הדיבורים, ההערכות המלומדות והתחזיות יש ערך מוגבל, ולו רק בגלל פער הזמן בין ההסכם למימושו, מהחתימה ועד הסרת הסנקציות. במזרח התיכון ארבעה חודשים הם נצח. בתקופת הזמן הזו יכולים לחלוף מעל שמיו להקה שלמה של ברבורים שחורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם