פגישה מאוחרת: 42 שנה למחדל שחיבר סוכן מוסד וקיבוצניק
האחד – מתנקש וסוכן מוסד; האחר – עולה חדש וקיבוצניק פשוט. לראשונה נפגשות משפחות השניים כדי לדבר על המבצע הדרמטי שנכשל וחיבר בין השניים, ועל המחיר האישי ששילמו למען המדינה
רונית אורבאום גדלה על סיפור שקושר את אביה לעלילות נוסח ג'יימס בונד. כשהייתה נערה נתן לה האב את הספר "צוות החיסול" מאת דוד ב' טינין, וביקש ממנה לקרוא אותו. הספר, שיצא בשנת 1977, הכיל פרטים מרובים על ההסתבכות של המוסד בעיירה הנורווגית לילהאמר: צוות שנשלח אליה ב־1973 כדי לחסל מחבל בכיר שגה בזיהוי. "זה לא היה ספר מושך לנערות, אבל אבא הפציר בי להמשיך לקרוא", נזכרת רונית. "הוא חיכה שאגיע למקום שבו כתוב 'לסלי אורבאום', וכך סיפר לי על הפרשה".
עוד כותרות ב-nrg:
- נער ברח מטיפול בסרטן; ביהמ''ש: להביא אותו באזיקים
- מרגב לכחלון: האמנים יוצאים למאבק באוצר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לסלי אורבאום, חבר קיבוץ לביא שעלה לארץ מאנגליה, נפטר לפני שנתיים בגיל 73. בחודש שעבר הלך לעולמו איש המוסד בדימוס אברהם איתן, לשעבר גֶמֶר, בן 78 במותו. השניים היו זרים זה לזה, מעולם לא נפגשו וכבר לא ייפגשו – ובכל זאת חייהם השיקו זה לזה, ולזמן קצר שני השמות האלה היו לאחד: השבוע לפני 42 שנה, כשמשטרת נורווגיה עצרה את גמר, הוא השתמש בזהותו של לסלי אורבאום. לחוקרים לקח זמן להבין שהאדם שבידיהם אינו מורה מהעיר לידס שבאנגליה, כפי שהתעקש לטעון, אלא לוחם בכיר ומוערך במוסד הישראלי למודיעין ולתפקידים מיוחדים.
הסקרנות לדעת יותר על אברהם גמר ועלילותיו לא הרפתה לאורך השנים מרונית אורבאום (46), בתו הבכורה של לסלי. כבר בשנת 2000 ניסתה לאתר את הסוכן שהשתמש בזהות של אביה. היא פנתה לאנשי מוסד שעבדו לצדה בתחום ההיי־טק, אך אלה אמרו לה שאי אפשר לאתרו, ולא פירשו. "זמן רב ניסיתי למצוא את האיש במטרה להפגיש אותו עם אבא שלי, אבל לא הצלחתי להגיע אליו, כי לא ידעתי שהוא שינה את שם משפחתו. לפני כמה שבועות, ממש במקרה, קרוב משפחה הפנה את תשומת לבי להודעה ברדיו על פטירתו. מצאתי את מודעת האבל וראיתי שמופיעים בה שני שמות משפחה".
רונית מיהרה לאתר את אלמנתו של איתן, דינה, כדי להכיר אותה ולסגור מעגל. אני מגיעה איתה לפגישת האיחוד בבית משפחת איתן שבמושב ביצרון. מודעת האבל על אברהם איתן ז"ל עודה תלויה בכניסה. רונית ואמה מזל (67) נכנסות בהתרגשות רבה, דינה מקבלת אותן במאור פנים וכולן מתחבקות בחום.
שלא כמו רונית, דינה (76) מספרת שבעלה ובני משפחתה לא ניסו לאורך השנים לאתר את משפחת אורבאום, "רק אמרתי לעצמי, אחרי שהפרשה נחשפה, שמעניין אם האדם הזה לא נפגע איכשהו אחרי שהתגלה שהשתמשו בזהותו". כזה הוא טבעו של איש מוסד: להישאר עלום שם ולעבור הלאה לפעולה הבאה.
"אבי אישר למוסד בלב שלם להשתמש בזהותו", אומרת מהצד האחר רונית. "הוא היה גאה מאוד בכך ששמו שורבב לפרשת לילהאמר. כששמעתי שגם אברהם נפטר, הרגשתי כאילו לסלי אורבאום מת פעמיים".
הסכסוך היהודי־ערבי פרץ לחייו של אברהם גמר עוד לפני שהיה בן שנה. הוא נולד בישראל בשנת 1937, ימי מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט. בהיותו בן 11 חודשים בלבד נרצח אביו זליג, שעבד בפרדס בנס־ציונה. הפורעים הערבים חיפשו בכלל את בעל הפרדס, ובמקומו רצחו "בטעות" את גמר האב. הוא השאיר אחריו אלמנה המטופלת באברמל'ה התינוק ובאחיו הבכור מוטי, עדיין לא בן חמש.
אברמל'ה גדל עם אמו ואחיו בקבוצת שילר ליד רחובות, ושם הכיר את דינה. היא הייתה אחת מהילדים ניצולי השואה שאספה לנה קיכלר־זילברמן, מורה ישראלית ממוצא פולני. קיכלר־זילברמן עלתה עם הילדים לארץ, וסיפורם היה הבסיס לספר "מאה ילדים שלי" ולסרט שהופק בעקבותיו.
בשנת 1955 התגייס גמר לצה"ל ושירת בסיירת הצנחנים. הוא השתתף בפעולות תגמול רבות ואף צנח במיתלה במבצע סיני. לאחר השחרור חזר למשק, נישא לדינה והתגייס לשב"כ. במהלך משימה משותפת לשב"כ ולמוסד פגש בחבר ילדותו מוטי כפיר. כפיר, ששימש מפקד בית הספר לריגול וחבלה, משך אותו ב־1962 לשירות במוסד, שאז עוד פעל כ"יחידה 188" במסגרת אמ"ן.
דינה ואברמל'ה עזבו את קבוצת שילר ועברו להתגורר בגבעתיים. במשך השנים נולדו להם שלושה ילדים - יעל, מיכל ועמית. בשנת 1965 הם נסעו מטעם המוסד לשליחות בפריז.
שנתיים קודם לכן הגיע ארצה במסגרת תנועת בני עקיבא גיבורו האחר של הסיפור, עולה חדש מאנגליה ושמו לסלי אורבאום. חבריו לכדורגל בלידס קראו לו מילדות בשם החיבה "אובי", שדבק בו לכל החיים. כאן בארץ הוא השתכן בקיבוץ הדתי לביא בגליל התחתון, מייסודם של עולים מאנגליה כמוהו. לקיבוץ הזה הגיעה גם מזל, ילידת קהיר, שגדלה בצרפת ועלתה ארצה בשנת 1966. במהלך מלחמת ששת הימים, כשחלק מחבריה חזרו לצרפת, היא נשארה בלביא וכך הכירה את אורבאום שהיה אחראי על "האספקה הקטנה", הכלבו של הקיבוץ. "פניתי אליו כי רציתי ללמוד אנגלית", מספרת מזל. "הוא אמר: 'אעזור לך באנגלית, בתנאי שתעזרי לי בכלבו'. הספקתי לקחת אצלו שני שיעורים, וזהו".
בשנת 1968 נישאו השניים ונשארו בקיבוץ. מזל עבדה כמזכירה רפואית, וכיום היא מנהלת המתפרה וליצנית רפואית. בחלוף הזמן נולדו להם שישה ילדים: רונית, אורנה, יובל, רחל, תמיר ותדהר. למעט השיעורים שנתן למזל בתחילת היכרותם, לסלי לא היה מורה לאנגלית כפי שטען איתן בסיפור הכיסוי שלו, אלא עבד בכרם, בלול, ברפת, באסם התבואה ולבסוף כמנהל חשבונות בקיבוץ. עשרות שנים שימש שם גם כמודד הגשם, וכולם חיכו למוצא פיו כדי לעבד את השדות. הוא היה פעיל מאוד בחיי הקיבוץ, שימש כגבאי בית הכנסת, והיה משתתף קבוע בהצגות שהועלו במשק ובמועדון הזמר של שרהל'ה שרון בעמק הירדן.
"אבא היה איש מופנם, לא דברן גדול, אדם ישר כסרגל שלא נתן הנחות אפילו לילדיו", נזכרת רונית. "יחד עם זה הוא היה איש של המילה הכתובה: כל אחד מהילדים היה מקבל ביום הולדתו כרטיס עם ברכות ואיחולים שאבא כתב לו בחרוזים. הייתה בו חיוניות שהתבטאה בהומור אנגלי, אפילו הומור שחור. הוא היה חוזר מתפילת ערבית של מוצאי שבת ומיד מתעדכן בבי־בי־סי על תוצאות משחקי הקריקט והכדורגל באנגליה, בפרט של מועדון הכדורגל 'לידס יונייטד'. הוא היה מסוגל לקרוא עיתון, לשמוע רדיו ולצפות בטלוויזיה במקביל, ולהיות בעניינים בכל עניין".
הפרשה שחיברה בין גמר לאורבאום, שני אנשים שלכאורה אין ביניהם מן המשותף, החלה בפיגוע הקשה באולימפיאדת מינכן, בספטמבר 1972. מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור" חדרו בנקל למגורי הספורטאים בכפר האולימפי, הרגו במקום שניים מחברי המשלחת הישראלית, ואת השאר לקחו כבני ערובה כשהם דורשים תמורתם שחרור של מאתיים מחבלים הכלואים בישראל. כשהובילו את החטופים לעבר מטוס שהועמד לרשותם, גילו אנשי ספטמבר השחור כי כוחות הביטחון הגרמניים טמנו להם מלכודת. המחבלים הפנו את נשקם לעבר בני הערובה ורצחו את כולם. בסך הכול נהרגו בפעולת הטרור 11 ישראלים.
הטבח היה שיאו של גל פיגועים שיזם ספטמבר השחור, ארגון שהקים אש"ף כדי להוציא לפועל פיגועים נגד מטרות ישראליות. שוב ושוב עלתה על שולחנה של ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ההצעה של המוסד לאתר את ראשי הארגון ברחבי העולם, ולחסלם בזה אחר זה. גולדה היססה, אך אחרי הטבח במינכן נתנה לפעולה אור ירוק. ועם זאת, כמה פעמים תהתה: "יום אחד אנשינו ייתפסו, ומה נעשה אז?"
משימת החיסולים הוטלה על לוחמי יחידת כידון באגף "קיסריה", אגף המבצעים המיוחדים של המוסד. בראש קיסריה עמד אז מייק הררי ז"ל, שהלך לעולמו ב־2014. אנשי כידון, ובהם גמר עצמו כבכיר ביחידה, הצליחו בחודשים שלאחר מכן לחסל על אדמת אירופה כמה מראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים.
"היה לכם בבית חדר סודי שבו אברהם סימן איקס על כל תמונה של מי שהם הצליחו לחסל?" שואלת רונית בחיוך, ודינה עונה: "לא, במציאות זה פחות צבעוני ממה שחושבים". בעלה, היא מספרת, רצה מאוד להשתתף בכל המבצעים מהסוג הזה. "הוא לא היה חייב, כי היה בתפקיד בכיר. היו מבצעים שבהם השתתף, והיו כאלה שאנשיו נשלחו אליהם. הם היו מתקשרים אליו אחר כך ומודיעים לו 'בוצע'".
באפריל 1973 נערך בביירות מבצע "אביב נעורים", שבו כוחות סיירת מטכ"ל, הצנחנים ושייטת 13 הרגו כמה מראשי אש"ף. אחת ממטרות המבצע הייתה להגיע אל עלי חסן סלאמה, ראש ארגון ספטמבר השחור, שכונה "הנסיך האדום" בשל ידיו המגואלות בדם. אך הוא לא היה בין המחוסלים. לקראת הקיץ באותה שנה התקבל מידע שלפיו סלאמה נמצא בסקנדינביה. ראש המוסד צבי זמיר ומייק הררי גייסו בחופזה צוות שיחסל אותו. היות שרבים מלוחמי היחידה היו עסוקים באותה עת במשימות אחרות, הצוות שהוקם שילב סוכנים מנוסים מאוד בצד טירונים גמורים.
הררי מונה למפקד המבצע וטס בעצמו לסקנדינביה. גמר הצטרף אליו כסגנו. חברה אליהם גם המרגלת הנודעת סילביה רפאל, בת טיפוחיו של גמר: הוא אימן אותה והיה המפעיל שלה באירופה. למבצע הזה היא יצאה תחת זהות בדויה של צלמת ממוצא קנדי ששמה פטרישיה רוקסברג.
נוכחותה הדומיננטית של סילביה האפילה על גמר, שהיה יפה תואר אך צנוע ומופנם. דינה מספרת שבמפגש הראשון של בעלה עם סילביה, אמרה הסוכנת למוטי כפיר, שגייס אותה למוסד: "מה הבאת לי, שחקן קולנוע?". "זה היה מפגש בין להבה פורצת למכבי אש", נזכר כפיר במפגש ההוא כששוחחתי איתו בביתו.
לצוות החיסול צורפו גם איש המוסד דן ארבל, שהיה ממוצא דני וכבר הוצב בסקנדינביה; בחורה שוודית ששמה מריאן גלדניקוף, שהייתה חסרת ניסיון מבצעי; וכמה סוכנים נוספים שנכנסו לנורווגיה בשלל זהויות בדויות. לכפיר, כבכיר לשעבר במוסד, ביקורת קשה על הציוות שנעשה לקראת המבצע: "זה היה כמעט כמו לקחת טירונים שתפסו ברחוב. גם לא הקפידו על בניית סיפור כיסוי משותף לאנשים שהגיעו יחד למבצע כשלכל אחד מהם זהות בדויה מארץ אחרת. מדוע? בגלל קצת חיפזון וקצת טיפשות וקצת יוהרה וביטחון עצמי מופרז. ההצלחות הקודמות סחררו את ראשם של מי שהיו צריכים לנהל את זה כראוי. הייתה כאן גם התכונה האנושית שאומרת 'לי זה לא יקרה'. אבל כשמזייפים בחומרי הבניין - הבניין נופל".
יותר מארבעה עשורים חלפו מאז שנורו היריות הגורליות בלילהאמר, אך המוסד עדיין לא מאפשר לפרסם את מלוא הפרטים על ההתנקשות או מסמכים הנוגעים אליה, בנימוק שהם חושפים שיטות עבודה חשאיות. ידוע כי לצורך המבצע נתפרה לגמר זהות בדויה – זהותו של היהודי־הבריטי לסלי אורבאום. כזכור, במהלך חיסולו של בכיר חמאס מחמוד אל־מבחוח בינואר 2010 בדובאי נעשה שימוש לפי הפרסומים בדרכונים ובזהויות של אנשים מהשורה. ישראלים בעלי דרכון זר, שכלל לא ידעו שזהותם "שוכפלה", הופתעו אז לגלות את שמם משורבב לפרשה.
אנשי המוסד יצאו אם כן לנורווגיה, כשמשימתם הראשונה היא לעקוב אחר אדם ממוצא אלג'יראי ושמו כמאל בנאמאן, שנחשד כמקורב לארגוני הטרור. ההשערה הייתה שהאיש יכול להוביל אל סלאמה. הררי, איתן ושאר אנשי הצוות הגיעו לאוסלו בעקבות בנאמאן. הוא עלה שם על רכבת ללילהאמר, והם - אחריו.
בעוד משימות החיסול האחרות עברו בצורה חלקה, במבצע בלילהאמר נראה שנעשתה כל טעות אפשרית. אנשי הצוות הגיעו לעיר השקטה במכוניות גדולות וראוותניות ששכרו, הסתובבו חמושים במכשירי קשר ברחוב הראשי ומשכו את תשומת לב המקומיים כבר מהרגע הראשון. אך הטעות הקשה מכול הייתה שגיאה בזיהוי: המעקב הצמוד אחר בנאמאן הוביל אותם אל מי שהם חשבו שהוא סלאמה, ולמעשה היה מוחמד בושיקי, מלצר ממוצא מרוקני.
כשבושיקי נכנס לבריכה בלילהאמר, גלדניקוף מיהרה להשיג בגד ים ולקפוץ אחריו למים. היא שמעה אותו מדבר נורווגית שוטפת, מה שהיה אמור להעלות את החשד שאולי לא מדובר במטרה הנכונה. שאר שליחי המוסד עמדו על שפת הבריכה וניסו להשוות בין תמונתו של סלאמה ובין האיש ששחה במים. גמר ורפאל חשבו שזה לא הטרוריסט הבכיר, אך דעתם לא התקבלה.
בערב 21 ביולי ירד בושיקי מאוטובוס שהחזיר אותו ואת אשתו ההרה מהקולנוע. שתי דמויות התייצבו מולו, ירו בו 14 כדורים מטווח קצר ונמלטו. עדי ראייה דיווחו למשטרה המקומית וזו הציבה מחסומים בכבישי האזור, אך האנשים שלחצו על ההדק הצליחו לצאת בתוך זמן קצר מנורווגיה יחד עם מייק הררי. אלא שבמהלך המצוד הצליחו שוטרים לרשום את מספריהם של כלי הרכב ששימשו את המתנקשים, וכשגלדניקוף וארבל החזירו אותם לחברת ההשכרה, בהתאם להנחייתו של הררי, הם נעצרו מיד. גלדניקוף חסרת הניסיון וארבל, שסבל מקלסטרופוביה בתא המעצר בגלל עברו בשואה, נשברו בחקירתם. פרטים שמסרו לחוקרים הובילו למעצרם של אברהם גמר וסילביה רפאל, ששהו בדירות מסתור. מספר שהיה רשום אצל ארבל התברר כטלפון בביתו של יגאל אייל, קצין הביטחון בשגרירות ישראל בנורווגיה באותה תקופה. משטרת אוסלו פשטה על ביתו של אייל, ועצרה שם שני חברים נוספים בצוות החיסול - צביקה שטיינברג ומיקי דורף.
"אני זוכרת ששכבתי בבית וקראתי 'מעריב', ובאחד העמודים הפנימיים הייתה פסקה קטנה: Ƌ אזרחים זרים נעצרו בנורווגיה'", מספרת דינה. "כבר ידעתי שאברהם יצא לשם. למחרת דפקו אצלי בדלת שלושה אנשים. עוד לפני שהם נכנסו אמרתי להם: אני יודעת בשביל מה באתם".
במקביל החליטו במוסד ליידע גם את לסלי אורבאום האמיתי על היותו "עצור" בנורווגיה. רונית: "הוא עבד באסם, ופתאום קראו לו להגיע מיד לטלפון במשרד. בטלפון אמרו לו שהוא חייב להגיע דחוף לתל־אביב. אבא אמר שאם זה כל כך דחוף, שיבואו לפה. והם באו לפה".
"בזמנו הוא התיר לאיש קשר של המוסד שנקרא דוד להשתמש בזהותו", משחזרת מזל. "והנה אותו דוד מגיע פתאום לביתנו עם עוד בחור, בדיוק כשהייתי בדרך לבריכה. הם ביקשו שאלך מהבית, וכך עשיתי. כשחזרתי שאלתי את לסלי 'מה קרה?' והוא ענה בחיוך אנגלי ממזרי שהוא צריך להיות בקשר עם אמא שלו ולתאם איתה כל מיני דברים. אחר כך הוא סיפר שנאמר לו ליצור קשר עם אמו ואחיו בלידס, ולהנחות אותם שלא יגידו כלום אם באים מהמשטרה או מהסקוטלנד יארד. שיספרו רק שהוא עזב את הבית בגיל 16 - מה שהיה נכון - ושהם לא יודעים בדיוק איפה הוא". לאחר מעצרו דבק איתן במשך חודשים בטענה שהוא לסלי אורבאום, מורה לאנגלית מלידס.
זאת, אף שהאנגלית שלו נהגתה במבטא צברי למהדרין. גם כשחוקריו הציגו מידע רפואי שמראה שאין סיכוי שהוא לסלי אורבאום, וגם כשכבר הטיחו בו את שמו האמיתי, הוא לא נשבר. "ברגע שהנורווגים באו אליו ואמרו: 'אתה לא לסלי אלא אברהם גמר', הוא הבין שמישהו דיבר, אחרת אי אפשר היה לדעת. אך הוא לא כעס על דן ארבל. דן עצמו ידע שהוא לא היה בסדר. כשמבצע מצליח לא יודעים אילו שגיאות נעשו בו, אבל כשיש כישלון מתבררים דברים רבים. במקרה הזה התברר למשל שדן נתן גם את מספר הטלפון של המשרד בתל־אביב".
בעקבות מעצרם של אנשי המוסד בביתו של יגאל אייל, הוכרז קב"ט השגרירות הישראלית כ"אישיות בלתי רצויה" בנורווגיה. הפרשה כולה העמידה בסכנה את יחסי שתי המדינות. "אמרו לי שגולדה מאיר תדבר עם ראש ממשלת נורווגיה ובתוך יומיים־שלושה הכול יסתדר, ובינתיים לא לספר שום דבר לילדים אלא לומר ש'אבא בעבודה'", מספרת דינה. "אבל זה לא הסתדר בתוך כמה ימים, והילדים הרגישו שכל החיים שלהם השתנו. יעל הבכורה הייתה בטוחה שאברהם כבר לא בחיים, עמית ראה טנקים בטלוויזיה ואמר 'הרגו את אבא'".
כמו גמר גם סילביה רפאל לא חשפה את זהותה והמשיכה לדבוק בסיפור הכיסוי. בגלל שתיקתם היו השניים מבודדים מן העולם. דינה: "חצי שנה לא ידענו מה קורה איתו. רק אחר כך התברר לנו שהוא היה בבידוד, בתא נוראי עם חור לעשיית צרכים. שלושה חודשים אחרי שאברהם נעצר פרצה מלחמת יום כיפור, אבל הוא לא ידע על זה כלום כי הסוהרים לא נתנו לו שום מידע. יום אחד הסוהר הכניס לו אוכל דרך האשנב, ואמר לו כבדרך אגב: 'אתה יודע, במזרח התיכון יש מלחמה וישראל במצב קשה'. אברהם לא הגיב, אבל הדאגה שלו הייתה רבה מאוד, כי הוא לא ידע מה קורה איתנו".
"הרגע הקשה ביותר שעבר עליי?" חזר גמר על שאלתו של כתב מעריב צבי לביא, שבשנת 1974 נשלח לאוסלו לסקר את משפט עצורי לילהאמר. "אני חושב שגרוע יותר לא הרגשתי מאשר ברגע שנודע לי כי פרצה מלחמה בארץ. זה היה ממש במקרה, חמישה או שישה ימים אחרי יום כיפור (...) זה היה הזעזוע הגדול ביותר שלי בתקופת המעצר. מאותו יום התחלתי לעשן מחדש, אחרי הפסקה ממושכת".
מאז המעצר ועד פתיחת המשפט, כיכב שמו של לסלי אורבאום בתקשורת המקומית והבינלאומית כאחד מגיבורי הפרשה. "כשהוא הגיע לבית הכנסת כולם אמרו לו: 'היי, לסלי, מה אתה עושה פה, אתה לא בבית הסוהר?'" מספרת מזל. במקביל החמיר מצבה הבריאותי של אמו של אורבאום. כשהלכה לעולמה המוסד לא אפשר לבנה לנסוע להלוויה, שמא ייעצר. "זו הפעם היחידה שלסלי הרגיש לא טוב לגבי האישור להשתמש בזהותו", מספרת מזל. "זה גרם לו לצביטה בלב, אבל הוא עבר את זה. גם אחרי שנה, כשהוא רצה לנסוע לגילוי המצבה, אמרו לו 'עוד לא'. הוא שאל למה, וענו לו: 'כי כך תפסו את אייכמן'. אובי ענה: 'אבל אני לא אייכמן'".
דינה: "ערב המשפט בנורווגיה, הצנזור הראשי בא אליי הביתה להרצליה עם נציגי 'ידיעות' ו'מעריב', ואמר שמחר כבר לא ניתן יהיה להסתיר את השמות והם יופיעו במלואם בעיתונים. באותו ערב לקחתי את יעל לבית קפה וסיפרתי לה את הסיפור. מה שעניין אותה היה אם אבא שלה היה זה שירה, ואני עניתי שאם האנשים שירו היו נתפסים, הם היו צפויים לעונש הרבה יותר גדול. ואז היא אמרה לי: 'אמא, אני חושבת שלאבא המדינה חשובה יותר מהמשפחה. אם המשפחה הייתה חשובה לו הוא היה משתף פעולה עם הנורווגים, והיו נותנים לו להתקשר הביתה כמו שנתנו לאחרים'. הסברתי ליעל שאין יותר חשוב לאבא מהמשפחה שלו".
גמר ורפאל נחשבו לדמויות ההרואיות ביותר במשפטם של עצורי לילהאמר. עם פתיחתו, בינואר 1974, הזדהו השניים בשמותיהם האמיתיים, אך לא מסרו יותר מדי מידע. דינה ובני משפחתה לא נסעו למשפט, ונאלצו לעקוב אחריו מהארץ. מי שכן ישב באולם הוא אליעזר פלמור, איש משרד החוץ שליווה את אנשי המוסד בלילהאמר ופעל לשחרורם. "אברהם הרשים את השופטים, את הקהל ואת התקשורת, כשהגן על הקייס שלו", מספר לנו פלמור. "מאוחר יותר אחד השופטים ביקר בבית הסוהר את האחיין שלו, שהיה כלוא על עבירת תנועה, וזה סיפר לו: 'אתה יודע מי השכן שלי? הישראלי שאתה שלחת לכלא'. השופט הרהר קצת ואז אמר: 'בזמן מלחמה הייתי מייחל שיהיו לנו הרבה 'אברהם גמרים'".
דינה נזכרת שבמהלך המשפט היה מי שניסה לקשור בין ההיסטוריה האישית של אברהם – שאביו כאמור נרצח "בטעות", מותיר מאחוריו אלמנה ופעוטות – ובין חיסולו השגוי של בושיקי, כשאשתו נושאת תינוקת ברחמה. "לקישור הזה לא היה שום בסיס", אומרת דינה. "אברהם מעולם לא הרגיש רגשות נקם על מות אביו".
מה שהדאיג יותר את ממשלת ישראל היה הניסיון לקשור בין הירי בבושיקי לחיסולם של כמה מאנשי ספטמבר השחור ברומא ובפריז בחודשים שקדמו לכך. לבסוף החליטו הנורווגים להתמקד בנעשה בדל"ת אמותיהם, ובמוסד נשמו לרווחה.
כשהכריזו השופטים על גזר דינם של ששת הנאשמים, וחמישה מהם נידונו לתקופות מאסר, התברר שגמר ורפאל קיבלו את העונש הכבד ביותר: חמש שנים וחצי בכלא. ערעורם על העונש נדחה, ודינה, ששמעה על כך ברדיו, הבינה שתיאלץ לגדל לבדה את שלושת ילדיהם במשך תקופה ארוכה. היא התנחמה מעט בעובדה שאחרי המשפט הועברו סוכני המוסד לבתי כלא נוחים בהרבה, ומשם התאפשר לגמר לשלוח מכתבים. "במכתב הראשון הוא כתב ליעל שלא כל מי שיושב בכלא הוא פושע, וסיפר לה כדוגמה על לוחמי חופש".
פלמור נהג לבקר את האסירים לפחות פעם בשבוע, ואף ערך להם ליל סדר בכלא. גם דינה וחמותה הורשו לבקר את גמר, והוא יצא לחופשות מהכלא ושהה לצדן. בין לבין אפילו הצליח לסיים בכלא את התואר השני שלו באוניברסיטת תל־אביב.
בהדרגה השתחררו כל המעורבים בפרשה, והאחרונים שנותרו בכלא היו איתן ורפאל. 22 חודשים לאחר מעצרם שוחררו גם הם, כמחווה לקראת ביקורו של שר החוץ הנורווגי בישראל. השניים הוטסו ארצה במבצע חשאי, הן בשל חשש שינסו להתנקש בהם והן משום שהנורווגים ביקשו לשמור על פרופיל נמוך. בארץ קיבלו בני משפחת גמר את פני האב. "היו שם איתנו כל ראשי המוסד", נזכרת דינה. "מיכל ויעל רצו אל אברהם, והוא חיבק אותן. בשביל עמית, שהיה תינוק כשאביו נעצר, הוא היה אדם זר. אברהם הרים אותו ועמית אמר: 'אתם יודעים שלאבא שלי יש עיניים כחולות?'"
רק כשאיתן כבר שהה במלון באילת בחופשת גיבוש עם משפחתו פורסם דבר שחרורו באמצעי התקשורת. לאחר ירח הדבש המשפחתי החלו לפרוץ מתוכו הכעס והעלבון. "אברהם חזר מהכלא כועס ומתוסכל על כך שלא הקימו ועדת חקירה רצינית כדי לבדוק מה היו השגיאות והטעויות בפרשה", מספרת רעייתו. "כישלון כזה עוד לא היה".
"אברהם דיבר גם איתי על זה", מספר כפיר. "הוא הרגיש שהשאירו אותו בשטח, והיו לו כתובות למי הוא מפנה את ההרגשה הזו". בעוד דינה נמנעת מלנקוב בשמות או להטיח אשמה בכיוון ספציפי, לכפיר אין בעיה להצביע על האחראים, לדעתו: "הכישלון מונח על כתפיהם של מייק הררי וצביקה זמיר, אלה שתכננו ופיקדו", הוא אומר בתוקף.
"הטעות בלילהאמר הייתה מורכבת משני חלקים", סיפר מייק הררי בספר "איש המבצעים" של אהרון קליין (כתר, 2014). "האחת היא הטעות בזיהוי, והאחרת היא תקלה בתהליך המילוט שגרמה למעצר לוחמים. על הכישלון הזה לקחתי אחריות כמפקד, והצעתי את התפטרותי לראש המוסד". בספר נכתב שזמיר פנה לגולדה והציע את ההתפטרות שלו ושל הררי, אך ראש הממשלה דחתה את ההצעה על הסף. "יש עוד הרבה עבודה לעשות, צריך אתכם", אמרה לזמיר.
ארבעים שנה אחר כך הודה זמיר בריאיון למעריב: "האחריות כמפקד כולה שלי. הקוד ההיררכי והפיקודי במוסד הוא כזה שראש הארגון נושא באחריות, לטוב ולרע. היה זעזוע במוסד. אין ספק שהמודיעין שלנו לא היה טוב. המקור לא היה אמין (...) לקינו בעודף ביטחון עצמי. היינו trigger happy - אצבע קלה על ההדק".
כפיר מכיר את סיפור ההתפטרות, אך אינו משוכנע שבכירי המוסד באמת נטלו אחריות על המחדל. "לא הייתי בחדר של גולדה, ואני לא יודע אם ההתפטרות הייתה אמיתית או חלק מטקס. בבית הכנסת ביום כיפור עושים את התנועה הזו עם היד על החזה - 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. חיפשתי ולא ראיתי שיש לזמיר והררי צלקות על החזה מתנועה כזו".
לאחר שלא הוקמה ועדת חקירה כפי שקיווה, פרש גמר מתפקידו. איש המוסד הבכיר, שהיה רק בן 40 וכולם ניבאו שעוד יגיע לצמרת הפיקוד, עבר עם משפחתו למושב ביצרון והיה למגדל פרחים. "אברהם עזב את המוסד בטריקת דלת", אומרת דינה. זה לא היה השינוי היחיד בחייהם בעקבות הפרשה: "כשהוא חזר מנורווגיה החלטנו להחליף את שם המשפחה, והתלבטנו בין גולן לאיתן. עשינו זאת מפני שאברהם היה מבוקש על ידי האינטרפול, וגם כי עברנו למושב והתחלנו לעבוד עם אנשים שלא רצינו שיזהו אותו".
השנים חלפו, והכעס על מחדלי לילהאמר לא הרפה. "היו תקופות שהוא כבר השיג מספרי טלפון של עיתונאים ורצה להתקשר, לדבר ולספר", אומרת דינה. "עכשיו הוא כבר איננו, אי אפשר לשאול אותו, אבל נראה לי שלמרות הכול אברהם הרגיש שהוא חלק מהמערכת, ולכן מעולם לא צלצל לאף אחד מהעיתונאים.
"מדי פעם ניסיתי לדבר איתו ולהגיד לו שבלילהאמר אמנם נהרג אדם חף מפשע וזה עצוב, אבל זה היה אדם אחד בלבד; באותה תקופה נהרגו למעלה מאלפיים חיילים ישראלים במלחמת יום כיפור, אז קצת פרופורציה. הוא לא היה מוכן לקבל את זה".
בשנת 1979 עלה המוסד על עקבותיו של סלאמה, והפעם חיסל את האיש הנכון. דינה: "אברהם היה אז במשק, ופתאום צלצלו להודיע לו שחיסלו את סלאמה בביירות. הוא רק אמר: בסדר".
את חושבת שהוא הצטער על שלא השתתף במבצע?
"לא. בשלב ההוא, אני לא חושבת שזה משהו שאברהם היה רוצה להשתתף בו. בסופו של דבר הוא גם הגיע למסקנה שלחיסולים האלה לא היה כל טעם. הוא האמין שצריך לדבר איתם, כי את כל המלחמות כבר ניסינו ולא הגענו לשום מקום".
לאורך השנים נמנעה ישראל מלהודות באחריותה לפרשת לילהאמר, אך בשנת 1996 העבירה פיצויים בסך 283 אלף דולר לאשתו ולבתו של בושיקי. "אברהם היה מרוצה מזה", אומרת דינה. "אני חושבת שגם סכום גבוה יותר היה נראה לו הוגן".
שנים אחדות אחר כך החלו להתרגש צרות בריאותיות על משפחת איתן. "חליתי בסרטן השד", מספרת דינה. "אברהם נסע איתי להקרנות בבית החולים סורוקה, וכשהיינו מגיעים לשם הוא היה אומר לי: 'איך את מתמצאת פה בכל הבניינים האלה? איך את יודעת לאן ללכת?'. נדהמתי, כי לא הכרתי אדם שהיה לו כושר התמצאות כמו שלו. כשראינו לאורך זמן שמשהו לא בסדר, הלכנו לבדיקות והתגלו שני גידולים שפירים אצלו בראש. אל אחד מהם אי אפשר היה להגיע, אבל מנתח מוח ניתח אותו כדי להוציא את הגידול השני.
"משהו השתבש בדרך, ואברהם התעורר מהניתוח מבולבל לגמרי. חבר מהמוסד הגיע לבקר אותו אחרי הניתוח, והמשפט הראשון שאברהם אמר לו היה משפט מאוד קשה על פרשת לילהאמר, שהתרחשה 25 שנה קודם לכן. הוא דיבר בצורה אגרסיבית ואלימה שלא הייתה הסגנון שלו בכלל. היינו המומים".
מאז הניתוח מצבו של איתן הידרדר בהתמדה, והוא החל להתנהג באופן שונה לחלוטין מכפי שהכירו אותו חבריו ומשפחתו. "כשהוא עבר למשל ליד אנדרטת הצנחנים בתל־נוף, הוא היה מתחיל לבכות ואומר 'הנה השמות של החברים שלי'. לפני הניתוח הוא היה המום מהתמונות של צנחנים בוכים בלוויות. תמיד סיפר לנו שבפעולות התגמול הם היו גומרים פעולה, אוספים את החפצים של אלה שנהרגו, מתחלקים בהם וממשיכים הלאה, מחכים לפעולה הבאה".
את חושבת שפרשיית לילהאמר, עם כל החודשים בבידוד ובכלא, גרמו לו להפרעות פוסט־טראומה?
"אני בטוחה בכך, וגם ועדה רפואית קבעה את זה. אברהם קיבל אחוזי נכות, אבל סירב להשתתף בפגישות עם מומחים בנושא. המוסד לא לקח אחריות, ומהצבא הוא קיבל גמלה שהחלה ב־1,000 שקלים והסתיימה ב־1,400 שקלים".
בשנת 2003 אושפז איתן במוסד הסיעודי "נווה אורנים". "הוא עבר מ'המוסד' למוסד", נוהגת דינה להגיד. מצבו הוסיף להידרדר והוא לא הצליח לזהות אנשים, אף לא את בת טיפוחיו, סילביה רפאל. דינה: "נפגשנו אצל חבר משותף, ואברהם כבר לא התייחס לסילביה כאל מישהי שהוא מכיר. היא הייתה המומה. זה עשה לה מצב רוח מאוד לא טוב, כשראתה אותו ככה".
רפאל, שנישאה לעורך הדין הנורווגי שייצג את עצורי לילהאמר במשפטם, נפטרה בשנת 2005 ממחלת הסרטן. "טרם הגיע זמן גילויה של האמת ההיסטורית", אמר מייק הררי כשספד לה על קברה. חמש שנים אחר כך הוציאו רם אורן ומוטי כפיר את הספר "סילביה", המגולל את סיפור חייה של רפאל, שבו שזורה גם דמותו של איתן. בשנת 2013 נחנכה בחוף הכנרת שליד המושבה מגדל "כיכר השעון" הקרויה על שמה של סילביה, כולל כתובת גדולה המנציחה אותה. בימים אלה אף עובד כפיר על סרט דוקומנטרי שעוסק בחייה של רפאל, בהפקה משותפת של גורמים מקנדה, מנורווגיה ומישראל.
כמה מהמעורבים בפרשת לילהאמר, כמו דורף ושטיינברג, חזרו לעבוד במוסד לאחר שחרורם מהכלא. דן ארבל חזר ארצה, אך לא למוסד, ועבד במגזר העסקי. מריאן גלדניקוף הגיעה גם היא לארץ. "לא הכרתי את האנשים האלה", היא מספרת לנו כשאנחנו שואלים אותה על חבריה למשימה. "הייתי אאוטסיידרית לגמרי. נכנסתי בתור שוודית בלי להכיר את המערכת, ואני לא בקשר עם אף אחד. כשחזרתי לישראל זה היה ישר לעבודה בהיי־טק. לא הייתי בקשר עם אברהם גמר, בקושי ראיתי אותו".
לעומת הכבוד הרב שזכתה לו רפאל עם פטירתה, על מותו של איתן בחודש שעבר לא דווח כמעט דבר בתקשורת. בהלווייתו נכחו אנשי מוסד מעטים בלבד. "אותי זה לא רק הפתיע, אלא גם הרגיז מאוד", אומר פלמור, שבשנת 2000 הוציא לאור הספר "פרשת לילהאמר - מיומנו של מעורב לא שייך". "אברהם הוא הגיבור החיובי בפרשה. אדם יוצא מן הכלל, אחד מ'יפי הבלורית והתואר'. גם פיזית הוא היה מרשים מאוד".
בתו אֶמי פלמור, היום מנכ"לית משרד המשפטים, הייתה ילדה כבת שמונה בימי פרשת לילהאמר. בבית המשפחה באוסלו ביקרו פעמים רבות האסירים ובנות זוגם, והקשרים בין המשפחות נשמרו לאחר שחרורם וכך עד היום. עם פטירתו של איתן מיהרה פלמור להפיץ מייל בקרב כל עורכי הדין בשירות המדינה: "סיפורו המופלא השפיע עמוקות על ילדותי ועל עיצוב תודעתי כמשרתת ציבור", כתבה שם. "אני מבקשת לשתפכם בו משלא זכה לכל אזכור ציבורי... סילביה ואברהם היו אנשים כריזמטיים ויפי תואר, חדורי תחושת שליחות ומחויבות למדינת ישראל ולביטחונה".
אורבאום נפטר כאמור לפני שנתיים. במשך שנים סבל מסוכרת, וכבר בגיל 46 עבר אירוע לב. באפריל 2013 אושפז, אחרי תקופה שחש ברע. "איבדתי אותו ביום העצמאות באותה שנה", מספרת מזל. "הוא היה עם חמצן, לא הרגיש טוב והתמוטט בבית. כשהגיע לטיפול נמרץ החזיקו אותו שם שישה שבועות, ואחר כך אמרו לנו שאין מה לעשות אלא לקחת אותו לבית אבות. הכינו לו חדר בבית האבות שבקיבוץ, אבל הוא הספיק להיות בו חמישה ימים ואז נפטר".
ילדי הקיבוץ של אורבאום שמעו ממנו לעתים על עלילותיו עם המוסד. מזל: "הוא היה מספר ב'עונג שבת' לשכבות הגיל השונות מה היה. האמת היא שהוא לא דיבר יותר מדי, אך היה גאה מאוד. לסלי כתב לאיש המוסד דוד שהוא לא מצטער על כלום, ושהיה רוצה מאוד לפגוש את אברהם. הוא קיבל מהמוסד כמתנה ספר יפה עם הקדשה, אבל התעלמו מבקשתו לפגוש את הסוכן שנעצר".
רונית: "כשאבא שלי פעם נסע לאנגליה, הסתכלו בדרכון שלו בנמל התעופה שם ואמרו בקול: 'לסלי אורבאום'. הייתה השתהות קלה וחשש, אבל בסוף זה עבר בשלום".
דינה, מזל ורונית יושבות ומחליפות ביניהן חוויות במשך שעות ארוכות. כל אחת הכינה ערמת תמונות של האב או הבעל מתקופות שונות בחייו. לפני סיום הן מבטיחות להישאר בקשר, ומתאמות ביניהן שרונית תגיע לשלושים של איתן, להיפגש עם ילדיו וחבריו ולספר להם על הקשר שלה לחייו. "חשוב לי להגיד שבמשך כל החקירה אברהם התעקש שהוא לסלי אורבאום, מורה לאנגלית", אומרת דינה. "כמקצוען הוא הבין שברגע שמתחילים לדבר - אין לזה סוף, אז פשוט לא צריך להגיד דבר. הוא לא בייש את השם של אבא שלך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם