"רק לא להופיע בעיתון": לפני שנה יצאתי מעזה

"פתאום היה פיצוץ מטורף. החולייה הרפואית רצה למטה וראתה את אחד החבר'ה פצוע ומדמם מהרגל בטירוף. הוא הועמס על נמר ואז בטיסה לסורוקה. לא יכולתי שלא לחשוב איך זה לא קרה לי או לאחד הלוחמים מהצוות שלי". קטע יומן של לוחם אגוז ב"צוק איתן"

עברה בדיוק שנה מאז שהרגשתי את תחושות הקצה האלה. זה היה צוק איתן. רעש פיצוצים בלתי פוסק, ריח אבק שריפה ומתח שאפשר לראות בעיניים. המחשבה שלא מרפה שאולי בעוד כמה ימים, או אפילו שעות, אני עלול להצטרף אחר כבוד לשער עיתון הבוקר תחת הכותרת: "הגיבורים שלנו". או שאולי אחד החברים מהצוות? או למה בעצם רק אחד?

עוד כותרות ב-nrg:
• "לא הצלחתי להוציא קול כשידי הרב נגעו בי"
• "כלי נשק עם בינה מלאכותית הם איום על האנושות"
• אחרי התאונה: כך עולים בדרגנוע בסין
• הכתבות הכי שוות - בעמוד הפייסבוק שלנו

געגוע עצום והערכה לכל דבר שהוא לא המלחמה הזאת הציף אותי אז. למשפחה, לחברים מהבית, לגולן, לקורנפלקס עם חלב. מחשבות תהומיות על מה קרה לנו, איך הגענו למצב הזה ואיך זה ברור לי עכשיו שבחיים לא יהיה שלום. השמחה בלב שאם אני כבר במצב הזה, לפחות זה עם האנשים שאני הכי רוצה להיות איתם. הידיעה הברורה הזאת שמציפה אותי, שאם יש רגע שנולדתי בשבילו - זה בלי ספק הרגע הזה.

חיילי אגוז לפני הכניסה לעזה. גולן בדיחי שלישי משמאל צילום: גיא פסקוביץ'

באחד הלילות האחרונים שלפני הכניסה אנחנו יוצאים לתרגיל מודל בקיבוץ. כל הציוד שאיתו נצא בזמן אמת - על הגב. חום, לחות וזיעה לא נורמלים. מדי פעם יוצאים אנשים מהבתים ומגניבים לנו אוכל ומילות חיזוק. אנחנו מדמים התקדמות יחידתית בהובלת הצוות שלנו, צוות פרג', כשפתאום אזעקת צבע אדום קורעת את הדממה המבצעית. כולם ממהרים לתפוס מחסה. אני רץ כמה צעדים אל מעבר לחומת בטון קטנה ונשכב על הבטן. בהמתנה לנפילות אני שם לב שנשכבתי על שלט ירוק זרחני שמפרסם מופע של אורי חזקיה. ראבק, אורי חזקיה! אני מקלל בלב, איפה אורי ואיפה אני... שתי נפילות, אולי שלוש... לא כל כך קרובות.

20 ביולי. לילה.

כל היחידה מרוכזת על הדשא בקיבוץ. טנקים, תותחים ומטוסי קרב ממטירים אש תופת על שכונת שג׳עייה ומרככים את הקרקע לכניסה שלנו. כולם מנסים לתפוס כמה דקות של שינה טרופה בין הסגירות של הרגע האחרון והאזעקות שמטרידות מדי פעם. כל אחד מוצא לעצמו את הזמן לטקסים הפרטיים. אחד אומר תהילים, שני עונד קמע ישן שעובר אצלו במשפחה והשלישי אומר שהוא לא מאמין בכל החרא הזה. אני בוחר באופציית התהילים ומנסה להירדם.

אני נזכר איך ניקיתי את הנשק כמו שלא ניקיתי מעולם, איך הוצאתי כדור כדור וניגבתי בנייר כדי למנוע סיכוי הכי קטן למעצור בנשק, איך ניקיתי את הסקוצ׳ים בווסט, סימנתי עוד פעם את התיק, שפצרתי מחדש את הדסקיות ותיאמתי שוב את הקסדה שתשב עליי חזק - כדי שאם בסוף נכנס, אני אהיה הכי מוכן שאפשר. אין יותר 'אם', אני מהרהר. נגמרו הדחיות ושינויי המשימה. זה קורה, כאן ועכשיו.

לפנות בוקר מגיעה הפקודה לעלות לנמרים. מעגל חפוז של תפילת הדרך, חיבוקים אחרונים ויוצאים לכיוון פאתי השכונה. אנחנו מצטופפים בנמר ומנסים לראות על המסכים הקטנים את הבתים המוכרים לנו מלימוד המשימה. אחרי נסיעה מורטת עצבים של קצת יותר משעה, אני מזהה סופסוף את "הבית הוורוד", הקרוי בשפה המשותפת "איתור 4".

השחר עולה מאחורינו ונותן את האות לפתיחת החגיגות. הנמר שלנו מרכך את היעד באש מק"כ ומיד פרג' וכיתת החוד פורקים מהנמר שלהם ומתחילים לפתוח את הבית במקצועיות. זיג אחרי זיג, דלת אחרי דלת - בדיוק כמו בתרגולים. אחרי כמה דקות מתקבל בקשר שינוי משימה והם יוצאים מהבית. אנחנו עוברים כמה רחובות צפונה ומפנים את הסטריפ לפלגה ג', שעתידה להיתקל שם בכמות גדולה של מחבלים ולאבד את ג׳ורדן בן סימון ז"ל.

אנחנו יוצאים לכיבוש מטרה חדשה, "איתור 18". אני פורק מהנמר ומסתכל סביב. נראה שהטנקים ושות' עשו עבודה יפה. הכל הרוס, אין כמעט בתים שלמים ועשן עולה מכל פינה. באימונים תמיד אומרים ש"כל חלון מהווה איום", אתה אף פעם לא יודע מאחורי איזו זגוגית מסתתר צלף. אני מסתכל סביבי ורואה מיליון חלונות.

אנחנו כובשים את היעד, בית תלת קומתי, ומתכוננים לשהות בו. ריחות נוראים עולים מהמטבח הנטוש ומהשירותים ומחניקים עוד יותר את האוויר. אחרי שאנחנו מבצרים את הבית ומכינים אותו למגנן מתחילים סבבים של שמירה ושינה. השמירה היא הרגע הראשון שיש לי זמן לחשוב. אני חושב על הפלגות האחרות ומתפלל שגם אצלם הלך חלק עד כה ושכולם שם בסדר. אני חושב על הבית ועל כמה שקט שם מן הסתם, אני חושב על אחי שדיבר איתי לפני הכניסה ואמר שהוא מקנא בי והלוואי והיו מגייסים אותם כבר. אני חושב על אחותי שבטח לא יכולה לישון מרוב דאגה לשלומי ועל מה יהיה איתה אם יקרה לי פה משהו. רק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל.

גולן בדיחי צילום: יחיאל סתרי

בתחילת הלילה סעדון נפצע בגב ואנחנו מפנים אותו. שאר הלילה עובר בשקט יחסי, עד שפרג' מעיר את כולנו ל"כוננות עם שחר" ונותן עדכון תמונת מצב. "י' מפקד היחידה נפצע ופיני חזר מהמילואים להחליף אותו. בפלגה ב' מתנהל עכשיו אירוע קשה - יש נפגעים. מח"ט גולני נפצע ודוד זיני הוזעק לתפוס את מקומו. בגדוד 13 קרה אסון. נגמ"ש חטף טיל, יש הרבה הרוגים".

הלם.
אירוע בפלגה ב'.
נפגעים.

אני שונא את הביטוי הזה "נפגעים" כי אני יודע בדיוק מה הוא טומן בחובו. אני מתחיל לדרג באכזריות את חברי מפלגה ב' ומחשב לעצמי ממי אכפת לי יותר וממי פחות. אני מעדיף לא לדעת את שמות ההרוגים עכשיו. קודם נתעסק במלחמה, כשנצא נתמודד עם המוות.

מאז אנחנו עוברים בית כמעט כל 24 שעות. אליחי המ"פ לא רוצה להישאר במקום. "מי שישאר סטטי יחטוף" הוא אומר. התרגלנו לשגרת המלחמה. נכנסים לבית חדש, נערכים להגנה, בונים עמדת צלפים למעלה, פינת קפה ומתחם שהייה למטה ומתחילים סבבי שינה. בית ועוד בית ועוד בית עד שלילה אחד, ב"איתור 40", נשמע קולו החד של אליחי בקשר: "נערכים לניתוק מגע על גבי נמרים. שינה, מקלחת, ארוחה חמה - ונכנסים חזרה לאקט הבא".

הבשורה מתקבלת ברגשות מעורבים. מצד אחד אושר עילאי על היציאה המיוחלת אך מצד שני כולם יודעים כמה קשה מנטלית יהיה לשוב ולהיכנס.

אנחנו יורדים מהנמרים בקיבוץ ומיד אליחי מכנס את הפלגה סביבו ואומר בקול הקר האופייני לו:" סיימנו את אקט שג׳עייה, אגוז עמדה במשימותיה בצורה הטובה ביותר. היחידה איבדה שלושה לוחמים - יובל דגן, טל יפרח וג׳ורדן בן סימון זכרונם לברכה. צריך להבין שבכל מלחמה יש הרוגים ושאנחנו לוקחים את זה בחשבון. החבר'ה לא נהרגו לשווא, המטרה מקדשת את האמצעים. זה לא הזמן להתאבל, המלחמה עוד לא נגמרה".

אנחנו מתקבלים בקיבוץ שלנו בהמון חום ואהבה. מפגשים מרגשים עם המש"קיות, חיילי המפקדה ועשרות לוחמי עבר מהיחידה שלא גויסו למילואים אבל לא יכלו להישאר בבית. כולם מעדכנים אותנו בהתרגשות שגולני בכלל והיחידה בפרט לא ירדו לרגע מהדיווחים בערוצי החדשות השונים, בזמן שאנחנו בפנים היינו מנותקים לגמרי ולא ידענו שהלחימה שלנו בשג׳עייה עשתה הד כל כך גדול במדינה.

אחר כך אנחנו מעלים את המורל במקלחת צוותית משותפת תחת צינור כיבוי אש. שטח הכינוס שלנו עמוס באנשים שבאו לתרום. מה לתרום? מה שיש. כל אחד פשוט תרם את המקצוע שלו, את עצמו. דוכני מספרה עם ספרים מקצועיים נפתחו ברחבות ופתאום החבר'ה הסתובבו עם תספורות שגרמו לקצינים להרים גבה אך להבליג (מלחמה נו... לא מתעסקים בשטויות). עשרות מיטות מסאז׳ נפרשו באולם הספורט ומעסים מצויינים עבדו מבוקר עד ערב והעניקו מנחת זרועותיהם ללוחמים העייפים, מסעדות מוכרות פתחו שולחנות עמוסי כל טוב לארוחת הערב, זמרים ידועים הגיעו לשיר ולתמוך ומוכרי ארטיקים מהחוף הגיעו לחלק קסטה וקרח.

29 ביולי. יום שלישי בלילה.

הנמר שלנו בפיקוד עטיה נוסע בעקב הנמר של פרג' ואנחנו בדרך לכיבוש בית קיצוני בפאתי שכונת חארת תופח. שוב השחר מקדם את פנינו, שמש של סוף יולי מתחילה לשרוף ומזמינה את הצוות שלנו לכבוש את הבית.

לאחר סיור קצר בבית מסתבר שהגענו ללא פחות ממחסן נשק ענקי. המקום עמוס מזוודות של חומר נפץ וחוטי חשמל ליצירת מטענים, עשרות נשקי קלצ׳ניקוב, רימונים ומטולי RPG. מעניין מי חתום על כל זה, אני מהרהר. על הקיר תלויים בגאון פוסטרים של מחבלים אלמוניים עטופים בדגלי חמאס ומבטים רושפי שנאה על פניהם. הגענו למקום הנכון, בשביל זה נכנסנו.

אנחנו נערכים למגנן ומתמקמים בקומה השניה, כשבחוץ מטוסים וכוחות הנדסה משטחים את המבנים הסמוכים. אחרי כ-24 שעות הצוות של שימברג מגיע לבית שלנו. הם מתריעים בקשר כדי למנוע דו"צ ומתחילים להיכנס בזוגות.

פתאום מהקומה העליונה אנחנו שומעים פיצוץ מטורף ומיד אחריו צעקות "מטען! לא לזוז!" אנחנו מעבים בזריזות את החיפויים והחוליה הרפואית רצה לקומת הכניסה. מתברר שרועי מצוות שימברג עלה על מטען והוא פצוע ומדמם מהרגל בטירוף. הם מעניקים לו טיפול מקצועי וזריז ותכף הוא מועמס על נמר בדרך לבית חולים סורוקה. אני לא יכול שלא לחשוב איך זה לא קרה לי או לאחד הלוחמים מהצוות שלי. עברנו באותו מקום עשרות פעמים כשפתחנו את הבית לראשונה וכמעט כל הצוות של רועי עבר את הכניסה בשלום, אז איך רק עכשיו מישהו דרך על המטען?! אנחנו מעמיקים מערבה לתוך השכונה עוד יומיים נוספים, עד שביום שישי מגיעה הפקודה לניתוק מגע.

1 באוגוסט.

על פלגה אחת מתוך ארבע נגזר לנתק רגלית לקיבוץ, ואליחי מנדב אותנו מיד. אנחנו צועדים על אדמת פודרה בגובה חצי מטר בחום מטורף של 12 בצהריים בשני טורים ארוכים. המפקד אוסר עלינו להוריד קסדות והתיק הכבד, בשילוב השכפ"ץ, מדביקים אותנו לקרקע ומכבידים עלינו מאוד. אנחנו חוצים את הגדר ומגיעים לקיבוץ גמורים אך מרוצים, ומוסיפים עוד אקט לא פשוט לרשימה הארוכה שהיחידה העניקה לנו עד כה. אם לסיים מלחמה - אז לסיים אותה ככה.

מאוחר יותר, אשקלון, נופש מבצעי. היחידה מתחילה להתאושש מהמכה העצומה שקיבלה. המפקד י' חוזר לפקד, הפצועים כבר בשיקום, פרויקטים להנצחת ההרוגים מתחילים להירקם, מפקדי פלגות ומפק"צים מתחלפים כמתוכנן והחיים חוזרים אט אט למסלולם.

אני עובר ליד לוח המודעות שמפרסם את פעילויות הערב המוצעות להשבוע ומבחין בשלט ירוק זרחני. אני מחייך בלב,
הנה אורי.
והנה אני.