סטודנטים אמריקאים: גילינו שישראל לא כזו גרועה
ראשי אגודות סטודנטים מארה"ב הגיעו השבוע לסיור בישראל, כדי להכיר טוב יותר את הסכסוך ולגבש עמדה לגבי תנועת ה־BDS. הבשורה: המצב בקמפוסים האמריקאיים פחות נורא משחשבנו
כאשר הסטודנטית היהודייה רייצ'ל ביידה ביקשה להתמודד לתפקיד בוועדה השופטת של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת UCLA בלוס־אנג’לס, היא לא ציפתה שתהפוך לסמל במאבק באנטישמיות בקמפוסים.
עוד כותרות ב-nrg:
- ערן זהבי: "בשביל לעלות לאלופות צריך לסבול"
- שליסל כשיר לעמוד לדין: תוגש הצהרת תובע
- מחקר: יש לילד כינים? לא תוכלו להיפטר מהן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ביידה, סטודנטית לכלכלה במוסד האקדמי הנחשב, עמדה מול ועדה מיוחדת בבניין אגודת הסטודנטים, ונחקרה בנוגע לרקע האתני שלה. "בהתחשב בכך שאת סטודנטית יהודייה ופעילה מאוד בקהילה היהודית, כיצד את רואה עצמך מסוגלת לשמור על דעה שאינה מוטה?" שאלה את ביידה חברת המועצה פביאן רוט. השאלה רמזה שביידה לא תוכל להיות 'אובייקטיבית' בהצבעות על החרמת ישראל או תמיכה בתנועת ה־BDS בקמפוס.
לאחר שהתבקשה לעזוב את החדר קיימו חברי הוועדה דיון ממושך בשאלה האם הרקע היהודי של ביידה והחברות שלה בארגונים יהודיים, יגרמו לכך שהיא לא תוכל לקבל החלטות אובייקטיביות על בסיס עובדות בצוות של הוועדה השופטת - המקבילה לבית משפט עליון בקרב ארגוני הסטודנטים. הדיון, שהוסרט ועלה לרשת, גרם לסערה של ממש ברחבי ארה"ב. גינויים נרשמו לא רק מצד הנהלת האוניברסיטה, אלא גם ממנהיגים ומפוליטיקאים.
נראה שמאז פרסום כוונת החרם של חברת 'אורנג'' הצרפתית, שמאז כבר הספיקה לחזור בה, רבים בישראל חוששים כי עוד ועוד ארגונים ומוסדות ייענו לקריאתם של שונאי ישראל להחרים את מדינת היהודים. כתבות רבות מתפרסמות כאן בנושא, והתקשורת הישראלית יוצרת את הרושם שמדובר בתופעה חדשה, אף שהיא קיימת כבר עשרות שנים. במקביל, בשמאל הישראלי מנצלים פרסומים אלו כדי לתקוף את מפעל ההתנחלויות ולקרוא ליישום פתרון שתי המדינות, שלטענתם יפייס את מתנגדינו בעולם.
עד כמה האיום של תנועת ה־BDS (הקוראת לחרמות, משיכת השקעות והטלת סנקציות על ישראל) משמעותי ורלוונטי בקמפוסים היהודיים ברחבי ארה”ב? בתחילת השבוע הנוכחי הסתיים סיור שקיימה כאן קבוצה של נשיאים ויושבי ראש של אגודות סטודנטים מאוניברסיטאות מובילות מרחבי ארה”ב, שהגיעו לראשונה לישראל כדי ללמוד מקרוב על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שעליו הם שומעים רבות בחדשות אך רובם לא ממש הבינו עד היום במה מדובר.
15 המנהיגים הצעירים נבחרו בקפידה מתוך עשרות מועמדים. שניים מהם בלבד הם יהודים. היתר הגיעו לישראל לראשונה. בחלק מהקמפוסים שמהם מגיעים חברי המשלחת, כגון MIT, אוניברסיטת דיוק והאוניברסיטה של מדינת ג'ורג'יה, התקיימו בעבר דיונים על החרמת ישראל.
הסטודנטים, שהגיעו לישראל ביוזמת ארגון ההסברה הפרו־ישראלי Stand With Us, נפגשו עם חברי כנסת, בכירים ביטחוניים ונציגי ממשל ישראלים ופלסטינים, ואף סיירו ביישובי יהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.
פגשתי את הקבוצה בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים, לאחר שסיימו סיור מרתק, לדבריהם, במזרח הבירה, ולמדו על המעמד המיוחד של התושבים הפלסטינים. לרגע אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בקבוצת ‘תגלית’, אך כאן רוב החברים אינם יהודים, חלק אפרו־אמריקאים ואחרים מדתות ורקעים שונים. לצדם באוטובוס ישבו סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
מתברר שהיוזמה להביא לכאן את מנהיגי הסטודנטים מארה"ב היא של אותם סטודנטים ישראלים, המשתתפים בהתנדבות בתוכנית ההכשרה לדיפלומטיה ציבורית של Stand With Us. כחלק מההשתתפות שלהם בתוכנית היה עליהם לחשוב על יוזמת הסברה מקורית, והם הציעו להפיק סמינר מקיף ורציני בעבור ראשי אגודות הסטודנטים, המחזיקים בכוח השפעה גדול בקמפוסים. “עשינו מסיבות התרמה ואפילו מופע סטנד־אפ כדי לגייס כסף לסמינר הזה", מספרת קרן בלטר, מרכזת הפרויקט. את המימון השלימו גורמים באוניברסיטת בן־גוריון ובאגודת הסטודנטים, יחד עם התאחדות הסטודנטים בישראל.
אחד הסטודנטים הישראלים, תושב אפרת, מציג עצמו במיקרופון של האוטובוס באנגלית מושלמת: "אני מתנחל, מהרעים האלה שהתקשורת העולמית אוהבת להציג בצורה שלילית". החברים החדשים שלו צוחקים. “אשמח לשבת איתכם ולדבר קצת על מה זה אומר לחיות בסביבה שהיא מוקפת פלסטינים".
השיחות עם ראשי אגודות הסטודנטים היו מעניינות ומרחיבות את הדעת. אנו בישראל חיים בבועה הקטנה שלנו, וגם בארה"ב הסיקור של ישראל רחב מאוד והעיסוק בו בקמפוסים לא פרופורציונלי. למרות זאת, מסתבר שיש עוד כמה נושאים העומדים על סדר יומם של הסטודנטים האמריקאים.
סבסטיאן פרא, בן 23, נולד בקולומביה אך היגר לפני כ־15 שנה עם משפחתו לאטלנטה שבג'ורג'יה. הוא נשיא אגודת הסטודנטים באוניברסיטת המדינה של ג'ורג'יה, המונה עשרות אלפי תלמידים. לדבריו, הוא הצטרף למשלחת לישראל "מפני שאני יהודי משיחי ומאוד אוהב את ישראל, את ירושלים ואת א־לוהים". כ'יהודי משיחי' הוא לא ממש מגדיר עצמו כיהודי, אלא כנוצרי המציין מסורות וחגים יהודיים בגוון נוצרי. "אחד המשפטים שחקוקים אצלי בזיכרון הוא 'אם אשכחך ירושלים'", הוא אומר, ושר את הביצוע של זמר הרגאיי היהודי מתיסיהו.
"בתקשורת האמריקנית יש הטעיה גדולה בנוגע למה שקורה בישראל", הוא ממשיך. "ב־CNN וב'ניו־יורק טיימס’ מציגים את ישראל כמדינה פושעת מלחמה, ואת צה"ל כצבא שרוצח תינוקות באכזריות. הם מראים את גדר ההפרדה בישראל כאילו מדובר בחומת ברלין, גטו חדש. אף שאני יודע שזה לא נכון, בשלב מסוים אתה מתחיל להאמין לזה. הגעתי לישראל כי רציתי ללמוד ולהבין מקרוב”.
מה הפתיע אותך בביקור בארץ?
"האחריות ואופן הטיפול של צה"ל בסכסוך. פגשנו הרבה מאוד חיילים, קצינים ומפקדים בכירים, ולכל אחד מהם אותו נרטיב ומסר: להפחית את הפגיעה באזרחים. זה מאוד הרשים אותי. חשבתי גם שיהיה מרכיב דתי גדול מאוד בסכסוך הזה, ולפחות מהביקור בצד הישראלי התחושה שלי היא שזה יותר פוליטי מאשר דתי".
הוא מספר כי באוניברסיטה שלו יש אחווה יהודית, וסניף של 'בית הלל' שבמסגרתו נערכים אירועים רבים לסטודנטים היהודים בקמפוס. אם חשבתם שה־BDS השתלט על כל הקמפוסים האמריקניים, פרא מוכיח שזה ממש לא נכון. “סטודנט יהודי ניגש אליי לפני כמה שבועות וביקש שנחוקק באגודה חוק האוסר על דבר כזה שנקרא בי-די-אס", הוא אומר באיטיות ומנסה שלא לטעות בראשי התיבות. “לא הכרתי את המושג לפני שהוא הציג לי אותו. זה לא בשיח אצלנו, ואם אני לא מכיר זה כנראה לא ממש קיים באוניברסיטה. עשיתי קצת שיעורי בית וקראתי על זה באינטרנט, ואמרתי לו שאני בדיוק טס לסמינר בישראל ולאחר שאלמד את הנושא נחזור ונדון בכך”.
עם זאת, המצב בעיר מגוריו לא פשוט לתומכי ישראל: “באטלנטה יש סימפטיה גדולה מאוד לפלסטינים וכעס גדול על ישראל”.
לשאלתי היכן הכי התרגש במהלך ביקורו בישראלֿ, הוא מספר על פגישה שנערכה במושב נתיב העשרה עם רוני קידר , חברת ארגון 'קול אחר'. הארגון הוקם בידי אזרחים מהיישובים הסמוכים לגבול עם עזה, המאמינים כי המציאות האלימה תשתנה רק אם לתושבי עזה “יהיה עבור מה לחיות”. במהלך הפגישה עם קידר היא שוחחה ב’סקייפ’ עם חברתה המתגוררת בעזה. רוב חברי הקבוצה מזדהים עם פרא, וגם הם סיפרו כי שם “הבנו מדוע הגענו לכאן”.
"היא סיפרה לנו על 15 השניות שיש להם להגיע למקלטים", מתאר פרא. “מדובר באישה רציונלית שאין בה טיפה אחת של שנאה, אף שהייתה בין המפונים מסיני בשנות השמונים. היא פתחה לי את הראש ואמרה כי הפלסטינים הם בסך הכול אנשים שרוצים לחיות.
"אני רוצה לקנות חולצה של צה"ל לפני שאחזור לארה"ב", הוא מסכם. “באתי עם כעס ועוינות, והיום אני רוצה להיות השגריר שלכם".
האוטובוס מגיע ליישוב רחלים שבבנימין, והחברים מתקבצים ביקב 'טורא' כדי לטעום מעט יין ושמן זית מקומי, ובעיקר להאזין לדבריה של ורד בן־סעדון, בעלי היקב. בן־סעדון אומרת כי היא מקבלת קבוצות כאלה מדי יום, "דווקא לא יהודים", והיא רואה בכך שליחות. "מדובר בחבר'ה צעירים שלא יקנו כאן הרבה", היא אומרת לי, "אבל אני רוצה להיות דוגמה למה שקורה כאן ביהודה ושומרון".
היא מספרת לסטודנטים כי "אנחנו אמנם סובלים מה־BDS, אבל למרות זאת אנחנו ממשיכים לגדול. יש אנשים שיקנו את התוצרת שלנו דווקא בגלל המיקום שלנו, במיוחד נוצרים".
כשהיא נשאלת לדעתה על פתרון שתי המדינות, משיבה בן־סעדון כי “זה לא רלוונטי לנו. בחלומי יכול להיות יום שבו נדבר עם מול עם, אנשים מול אנשים, ללא תיווך של התקשורת והפוליטיקאים. אולי יגידו שאני נאיבית, אבל אני סקרנית מאוד לפגוש את שכנותיי הפלסטיניות. פעם אחת זה כמעט קרה. שתי נשים פלסטיניות היו אמורות לבוא לשיח איתנו, אך הן פחדו שהשכנים שלהן יהרגו אותן. אני בטוחה שיש גם שכנים שלי שהיו צועקים עליי בעקבות מפגש כזה, אבל אצלם מדובר במשהו מסוכן יותר”.
הסטודנטים הקשו עליה, אך בן־סעדון ייצגה את הזווית המתנחלית נאמנה, ובחן. עם זאת, בשיחות שניהלנו לאחר מכן אמרו הסטודנטים כי הרגישו שגישתה נוקשה ולא מקבלת. כאמריקנים היה להם כנראה קל יותר להתחבר לרוני קידר מנתיב־העשרה, שמביעה רצון לגשר על הפערים, גם אם נראה שהסיכוי לכך קלוש ביותר. “אנשי טיבט החליטו לחיות בסין. אנחנו מקווים שגם הפלסטינים ירצו לחיות בישראל, בשלום", סיכמה בן־סעדון.
התחנה הבאה שלנו הייתה ‘המרפסת של המדינה’ ביישוב פדואל, שממנה אפשר לראות את מישור החוף. המבקרים קיבלו הדרכה מטעם איש ביטחון לשעבר, שהסביר על הדינמיקות האסטרטגיות והביטחוניות באזור.
אחד מחברי המשלחת הבולטים שעמם שוחחנו הוא ג’ואל סימפסון (21), סטודנט אפרו־אמריקני גבוה ורחב ממדים, המשמש נשיא אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ג’ורג’יה. סימפסון הוביל במהלך ימי הביקור בשאלות נוקבות ומחודדות, אם כי מתובלות בהומור.
“התקשורת מביאה רק חלק מהסיפור", מסביר סימפסון מדוע החליט לבלות חלק מחופשת הקיץ שלו במדינה קטנה במזרח התיכון. “כשהנושא של הפגנות בעד ישראל או נגדה יעלה בקמפוסים, ארצה להיות חכם יותר ולהבין את הסכסוך בצורה מושכלת יותר”. הוא טוען כי בקמפוס שלו נערכות הפגנות נגד ישראל, במיוחד בקיץ שעבר, “כשנפלו בישראל הרבה טילים”.
כששאלתי מה הכי עניין אותו בביקור, השיב סימפסון כי “הפרספקטיבה של כל קבוצה בישראל מאוד שונה בכל הנוגע להתייחסות לפלסטינים. חלק מהאנשים מנסים מאוד לקדם שלום, אחרים קצת פחות ואינם מכירים בצד השני, כמו האישה בחנות היין", התייחס לבןֿ־סעדון. גם הוא יצא מוקסם מהפגישה בנתיב־העשרה. “הייתה לה סימפטיה גדולה לפלסטינים, וזה הרשים אותי מאוד”, הסביר. “האישה מהיקב לא מנסה בכלל להיות בקשר עם השכנים הפלסטינים שלה, אבל מצד שני אני גם יכול להבין אותה. הם יכולים הרי להיות טרוריסטים, והיא צריכה להיזהר".
בקמפוס שלכם יש פעילות של BDS?
"אם יש, זה רק בקרב סטודנטים פלסטינים. אבל אני לא שמעתי על פעילות כזו בקמפוס שלנו, זה ממש לא 'אישיו' אצלנו. מה שכן, לפני כשנה הצענו באגודה להנהלת האוניברסיטה להרחיב את מספר המדינות שבהן אפשר להשתתף בתוכנית חילופי סטודנטים. בין המדינות שביקשנו לכלול בתוכנית הייתה ישראל, והסטודנטים הפלסטינים התנגדו לכך".
עוד לפני שיחתנו, סימפסון חשש מכך שעיתונאי משתתף בסיור שלהם, והוא הביע את חששו למארגני הקבוצה. כדרכם של מנהיגי סטודנטים, גם בישראל, הוא ועמיתיו לסיור רואים עצמם מתמודדים בשלב זה או אחר בפוליטיקה האמריקנית, וחוששים מכך שתדבק להם תדמית מכל סוג שהוא. כשהבינו שהריאיון יפורסם בעברית, וכי לא יצוטטו דבריהם במהלך הדיונים וההרצאות, נרגעו.
ובכל זאת, משהו היה חסר לסימפסון בשבוע שלו בישראל: "אשמח לחזור לכאן ולשמוע מה קורה בצד השני ומה הם (הפלסטינים) חושבים, ואז לשפוט בעצמי מה אני חושב על הקונפליקט. אבל אין ספק שהיום יש לי ידע רחב יותר בכל הנוגע למה שקורה כאן".
במהלך ביקור בהר גריזים צפו חברי הקבוצה על מחנה הפליטים בלאטה. "רצינו לקחת אותם לעיר הפלסטינית החדשה רוואבי, אבל חברת הביטוח לא אפשרה זאת", אומרת אחת ממארגנות המשלחת. "הם נפגשו גם עם נציגים מההנהגה הפלסטינית, כך שיש להם פרספקטיבה רחבה".
אין ספק שבמהלך השבוע שלהם בישראל, השיגו ה'נשיאים' הצעירים הספקים נאים במיוחד, והגיעו למקומות שרוב הישראלים טרם הספיקו לבקר בהם. גם אם רובם אינם נתקלים ביוזמות של BDS בקמפוסים שלהם, סביר להניח שכעת כשמישהו יגיד להם שישראל היא ‘מדינת אפרטהייד’, הם ידעו לומר שהמצב מורכב יותר ממה שמוצג בתקשורת. הבשורה העיקרית היא שהמצב בקמפוסים בארה”ב הרבה פחות נורא משחשבנו. אמנם ישנם איומים, אבל צריך לקחת אותם בפרופורציה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם