יותר פליטים, פחות ילודה: עתיד יבשת אירופה בסכנה
העלייה הדרמטית במספרי הפליטים והירידה בילודה מציבות את אירופה במשבר חריף. השינויים הדמוגרפיים בעקבות גלי ההגירה לצד היחלשות הכלכלה והזדקנות האוכלוסייה מעמידים את עתיד היבשת בסימן שאלה של ממש
"משבר ההגירה החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה" - כך רואים באירופה את מיליוני מבקשי המקלט והפליטים שמתדפקים בשנים האחרונות על שערי היבשת. השבוע הגיע המשבר הזה לשיאים חדשים, המציפים מחדש מתחים ישנים בין מדינות האיחוד, בעיקר בין מזרח למערב.
עוד כותרות ב-nrg:
- דודתו של הילד הסורי ביקשה עבורו מקלט בקנדה וסורבה
- הנשיא ריבלין נפגש עם האפיפיור: "סמל לתקווה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ביום שלישי החליטה הונגריה לסגור את תחנת הרכבת המזרחית המרכזית בעיר הבירה בודפשט, בתקווה שהצעד ימנע ממהגרים להגיע לאוסטריה או לגרמניה. כאלף פליטים נאספו מחוץ לתחנה, מחאו כפיים, נופפו בכרטיסים וצעקו "גרמניה, גרמניה". הם דרשו את פתיחתה של התחנה, אך השוטרים לא נתנו להם להתקדם. מאוחר יותר נפתחה התחנה, אך מהגרים לא הורשו להיכנס לתחומה.
שר החוץ הצרפתי לורן פביוס האשים את מדינות מזרח אירופה, ובייחוד את הונגריה, במדיניות "שערורייתית" כלפי פליטים, המנוגדת לדבריו לערכי האיחוד האירופי. פביוס מתח ביקורת חריפה על גדר התיל שהונגריה מקימה בגבולה הדרומי עם סרביה, במטרה לבלום את השטף הגובר של מהגרים ופליטים, שרובם מעוניינים להמשיך למדינות עשירות יותר כמו גרמניה ושוודיה. מנגד, שר החוץ ההונגרי לוונטה מגיאר הצהיר כי ממשלתו דוחה את "כל שמות התואר וההאשמות המרושעות" מצד צרפת.
בשבועות האחרונים לובש המשבר אופי של סכסוך אזורי בין מדינות מערב אירופה למדינות דרום היבשת ומזרחה. איטליה ויוון כבר הביעו בגלוי את אכזבתן מהחזון הכלל־אירופי. בוועידת פסגה שנערכה בחודש יוני האחרון תקף בחריפות ראש ממשלת איטליה מתיאו רנצי את אוזלת היד של הנציבות האירופית. "אם זה הרעיון שלכם לאירופה, אתם יכולים לשמור אותה לעצמכם", אמר רנצי. "או שיש סולידריות, או שלא תבזבזו את הזמן שלנו".
הונגריה, סלובקיה וצ'כיה דחו גם הן את הביקורת שהשמיעו צרפת וגרמניה על הצעדים שנקטו הראשונות כדי להגן על גבולותיהן. בעוד שצרפת וגרמניה מובילות את הקו התומך בקליטת מהגרים, הבריטים שומרים באופן מסורתי על ריחוק מהנעשה מעבר לים. בממלכה המאוחדת חוששים כי אמנת שנגן, המעניקה חופש תנועה בין מדינות האיחוד האירופי, תאפשר להמוני פליטים ומבקשי מקלט שקיבלו אשרות שהייה במדינות בדרום אירופה ובמזרחה להגיע לאי הבריטי. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ושרת הפנים של בריטניה תרזה מאי אף הטילו ספק לגבי עתיד האמנה.
במוקד דאגותיה של בריטניה נמצאת כיום העיר הצרפתית קאלֶה, המרוחקת ממנה 35 קילומטרים בלבד. אלפי המהגרים שם מבקשים לחצות את תעלת למאנש בדרך לממלכה המאוחדת, וממתינים להכרעה של לונדון ופריז.
מדינות כמו יוון ואיטליה, הנושאות בעיקר הנטל, טוענות שעל האיחוד האירופי לגבש תוכנית שתסייע בהתמודדות עם המשבר שהוגדר כ"בעל ממדים תנ"כיים". הנציבות האירופית הציעה לפזר בין מדינות האיחוד 40 אלף מהגרים שהגיעו לאיטליה וליוון, ואף לממן את קליטתם. בנוסף קראה הנציבות למדינות אירופה לקלוט 'באופן רצוני' מהגרים רבים ככל שיוכלו, כדי להקל על שכנותיהן מדרום. הרעיון נתקל בהתנגדות מצד מדינות שטענו כי אין לאלץ אותן להכניס לשטחן מהגרים. ספרד הודיעה שתתמוך ברעיון, אך הדגישה כי יש לכבד מדינות "שאינן רוצות פליטים".
ראש ממשלת לוקסמבורג לשעבר, ז'אן קלוד יונקר, העומד כיום בראש הנציבות, התייחס בשבוע שעבר לדרישה לכנס דיון חירום בנושא. במאמר בעיתון הצרפתי 'לה פיגארו' קבע: "אנחנו לא צריכים ועידת פסגה חדשה. המדינות החברות באיחוד חייבות ליישם את המדיניות שנקבעה". הוא טען עוד כי הממשלות האירופיות כשלו בסיוע ליוון ולאיטליה, המהוות יעד מועדף למהגרים ממדינות צפון אפריקה ומהמזרח התיכון, וכי עליהן להגדיל את מספר המהגרים שהן קולטות. בנציבות ממשיכים לקדם את רעיון המכסות, שלפיו המהגרים יחולקו באופן שוויוני בין מדינות אירופה.
ובכל זאת, ב־14 בספטמבר צפויים שרי הפנים של מדינות האיחוד להתכנס לדיון במתווה חדש לפתרון הסוגיה. על הפרק: גירוש בני אדם שבקשת המקלט שלהם נדחתה, לצד הקמת מנגנון שיאפשר קליטת פליטים במצב קשה או כאלו שיוכלו לתרום לכלכלת האיחוד.
מי שנמצאת כמעט לבדה בראש המחנה הקורא לקליטת מהגרים ללא תנאי היא גרמניה, שהפכה לאחד מיעדי ההגירה הפופולריים ביבשת. החודש פרסם משרד הפנים הגרמני תחזית שלפיה במהלך 2015 יגיעו למדינה 800 אלף בני אדם, וההערכות הן כי המספר צפוי לגדול בהרבה ועשוי אף להכפיל את עצמו בשל איחוד משפחות. היקף ההגירה מעורר תסיסה חריפה במדינה, ובשנה האחרונה נרשם שיא במספר התקריות האלימות נגד זרים. לפני שבועיים, למשל, התקיימה הפגנה אלימה במיוחד בעיר היידנאו שבמזרח גרמניה. עשרות שוטרים נפצעו במהלך עימותים עם מפגינים המשתייכים לארגוני ימין קיצוני ופעילים ניאו־נאצים.
בשל המשא ההיסטורי הכבד, סוגיית היחס למהגרים מעוררת בגרמניה דילמות קשות. הגרמנים רואים עצמם מחויבים לקליטת הפליטים, ונזהרים משיח גזעני. השבועון 'דר שפיגל', היומון 'בילד' וכלי תקשורת נוספים וידוענים יצאו בקמפיין בעד קליטת פליטים ומהגרים, וטענו כי גרמניה נמצאת במאבק על דמותה המוסרית. הקנצלרית מרקל קראה לבני עמה להדגים את "גמישותה של גרמניה, ולא רק את יעילותה המפורסמת". מאידך, שר הפנים הגרמני תומס דה־מייזר הזהיר כי "גרמניה לא יכולה לקלוט באופן קבוע 40 אחוזים מסך הפליטים שמגיעים לאירופה".
נכון לעכשיו נראה שמרקל מתכוונת להוביל את הניסיונות לגיבוש מדיניות אירופית מאוחדת, אולם בכירים בארצה ממשיכים לפזר הצהרות דרמטיות בדבר היקף המשבר. זיגמר גבריאל, יו"ר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית וסגנה של הקנצלרית, אמר כי משבר הפליטים הנוכחי הוא האתגר הגדול ביותר שעמו מתמודדת גרמניה מאז איחודה לפני 25 שנה. שר החוץ שטיינמאייר הצטרף לאזהרות ואמר כי "אירופה מתמודדת עם אתגר שישפיע עליה במשך דורות".
משבר המהגרים מציב מול 'היבשת הישנה' דילמות מוסריות, כלכליות ופוליטיות הרות גורל. אפילו על הטרמינולוגיה אין הסכמה. האו"ם מתעקש להגדיר את הזרים כ'פליטים' או 'מבקשי מקלט', בשעה שבמדינות רבות באירופה מעדיפים להתייחס אליהם כאל 'מהגרים'. לאירופה אין כיום מערכת אכיפה מסודרת שתוכל להבחין מי מגיע כדי לחפש עבודה ומי בורח מאימת הרדיפות בארצו. "אנו מוכנים לעשות ככל שיידרש עבור אנשים שבאמת צריכים עזרה, אבל יש להפריד בין אלה לבין מהגרים מסיבות כלכליות", אמר ראש ממשלת סלובקיה רוברט פיצו, בתגובה לרעיון המכסות של הנציבות האירופית.
הפליטים מגיעים לאירופה מדרום וממזרח. המצב הפוליטי הקשה בלוב, בגמביה ובאריתריאה גורם להמוני בני אדם לנסות לחפש את מזלם ביבשת הצפונית. הם מגיעים בדרך כלל למדינות האירופיות הנמצאות לחופי הים התיכון (ספרד, פורטוגל, מלטה, יוון ואיטליה). במקביל נמשך זרם הפליטים ממזרח, בעיקר מסוריה ועיראק המתפוררות, ואליהם מצטרפים מהגרים מאפגניסטן הרחוקה. ככל שהמצב במדינות המוצא מידרדר כך בוחרים אנשים רבים יותר לצאת למסע ארוך ומסוכן, כדי להגשים את ה'חלום האירופי'.
רבים מהמהגרים מצאו את מותם בשנה האחרונה, במהלך המסע המסוכן מארצות המוצא אל חופי היבשת. המבריחים שמנהלים את תעשיית ההגירה משתמשים פעמים רבות בכלי שיט רעועים, ומשיטים בני אדם בשיעור גבוה ממה שניתן. הפליטים, שרבים מהם נמלטים ממדינות שמתנהלת בהן מלחמת אזרחים אכזרית, מסיימים את חייהם באופן טראגי בטביעה או בחנק בתוך הספינות הצפופות. כך נוצר שמדינות שאינן מעוניינות להכניס אליהן פליטים, מוצאות עצמן דואגות להצלתם מטביעה והבאתם לחוף מבטחים.
מאחורי סבך השיקולים שמנחה את קברניטי היבשת בהתמודדות עם הבעיה, מסתתרת בעיה אקוטית נוספת שמאיימת לשנות את אופייה של אירופה: הירידה בשיעורי הילודה. הדיון בנושא עולה מדי פעם לכותרות בכלי התקשורת באירופה, אולם רק מעטים מהם קשרו בינו ובין המשבר הנוכחי. במכלול השיקולים של הצמרת האירופית נמצאת ההבנה כי קליטת מהגרים עשויה לשמש פתרון למגמה המדאיגה שנמשכת כבר קרוב לעשרים שנה, וצפויה להשפיע באופן דרמטי על הכלכלה האירופית בעשורים הקרובים.
פרסומיים רשמיים של האיחוד האירופי מהשנה האחרונה מלמדים כי אוכלוסייתו ממשיכה לגדול, אלא שצמיחה זו נשענת בעיקרה על עלייה במספר המהגרים. נכון לינואר 2015 הוערך גודלה של אוכלוסיית האיחוד בכ־508.2 מיליון בני אדם – גידול של 1.3 מיליון לעומת הנתונים שנאספו בינואר 2014. מאז 1960 גדלה האוכלוסייה ב־28 המדינות החברות כיום באיחוד ב־406.7 מיליון בני אדם, אלא שכיום מתבססת העלייה בעיקר על 'ייבוא' מהגרים מחוץ ליבשת.
כך, למשל, בשנת 2014, הגידול הטבעי באוכלוסייה היווה 14 אחוזים בלבד מכלל הגידול באוכלוסיית האיחוד האירופי. 85 האחוזים הנותרים (כמיליון בני אדם) הם תוצאה של עלייה במספר המהגרים. תופעה זו מתקיימת משנת 1992, ולפי ההערכה שפרסם המרכז הסטטיסטי של האיחוד האירופי, מגמת הירידה בילודה תימשך לפחות עד שנת 2080.
השינוי הדמוגרפי שעוברת אירופה הוא בעל השלכות גיאו־פוליטיות שקשה להפריז בחשיבותן. דוגמה לכך אפשר לראות גם בעולם הספרות. הסופר הצרפתי מישל וולבק פרסם בשנה שעברה את ספרו 'כניעה', המציג תיאור של צרפת לאחר השתלטות האסלאם. הרומן, שעורר סערה רבה במולדת החירות, השוויון והאחווה, זינק לראש טבלת רבי־המכר בישראל לאחר שתורגם לעברית במאי האחרון. הסיבה לכך נעוצה אולי בעובדה שדווקא בישראל ערים במיוחד לעיסוק בשאלות דמוגרפיות, על רקע הסכסוך בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בשטחי ארץ ישראל.
גם מהזווית של שיעורי הילודה נחשבת ישראל חריגה ביחס לעולם המערבי. שיעור הילודה בחברה היהודית בישראל עומד מעל רף 'מילוי המקום' (2.1 לידות לאישה – כמות שמאפשרת לחברה לשמור על גודלה). בהתאם, גיל הנישואים בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי – 27.5 אצל גברים, ו־24.7 אצל נשים.
"בישראל יש ירידה בשיעורי הלידה בכל הקבוצות הדמוגרפיות: דרוזים, בדווים, נוצרים ומוסלמים. רק לא אצל היהודים", אומרת ד"ר ניצה ברקוביץ' מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. "אפילו בחברה הרוסית שבה שיעור הילודה נמוך, נרשמה עלייה, תופעה הפוכה מהעולם המערבי. בדרך כלל אומרים שהעלייה בילודה בישראל נבעה בעבר מהשואה ומהמלחמות, אבל זה לא מסביר את העלייה של העשור האחרון".
במחקר האקדמי לא קיימת תיאוריה אחת שמסבירה את הסיבות לירידה בשיעורי הלידה. בדרך כלל מיוחסת תופעה זו לשינויים שהביא עמו העולם המודרני: פיתוחים טכנולוגיים, אינדיווידואליזם והתחזקות מעמד האישה.
"המשמעות של נישואים השתנתה מקצה לקצה", מסביר פרופ' יונה סכלקנס מהמחלה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. "בעבר היה מאוד קשה לאישה לעבור את החיים לבד, וכתוצאה מכך הרבה נשים נאלצו 'לבלוע' את הבעל שהיה נראה להן סביר". לדבריו, אף שהאישה המודרנית מאמינה באידיאל 'בן זוג לכל החיים', היא לא תשלם כל מחיר. בשל כך נשים דוחות את גיל הנישואים, ולעתים אינן נישאות כלל. "הציפיות מבני הזוג השתנו. מדברים יותר על אהבה, בעבר זה היה לוקסוס. נישואים בימינו הם לא רק מסגרת כלכלית לצורכי הישרדות.
"ככל שאנו יודעים, אין תקדים לשיעורים הנמוכים של ילודה באירופה. במלחמת העולם השנייה ירדה הילודה משיעור של כחמש לידות לאישה ל־2.5 לידות לאישה. לאחר מכן היה ה'בייבי בום' המפורסם, ואחריו החלה ירידה לרמות של מלחמת העולם השנייה ואפילו נמוך יותר".
פרופ' סכלקנס מצביע על אחת הסיבות העיקריות לצמצום הילודה: פיתוח הגלולה למניעת היריון. "לנשים נשואות יש שליטה מלאה על השגת הגלולה. הירידה בילודה התרחשה במקביל לפיתוחה". בשלב מאוחר יותר, הוא מסביר, החלה מגמה של דחיית גיל הנישואים, שהובילה לכך שנשים רבות אינן מתחתנות עד גיל חמישים, הנחשב הגבול העליון מבחינת היכולת להביא ילדים. התופעה נפוצה במיוחד במערב אירופה, שבה כ־10 אחוזים מהנשים אינן נשואות.
העובדה שהמחקרים בנושא מתייחסים לתפיסת הזוגיות של נשים נובעת מכך שהסטטיסטיקות העוסקות בשיעורי הילודה בוחנות באופן טבעי את ההכרעות שמקבלת היולדת – האישה. למעשה, לפי התיאור של פרופ' סכלקנס, נשים הן שגילו עד כמה ה'היצע' מאכזב, לאחר שהסיטואציה החברתית־כלכלית אפשרה להן לבחור בן זוג מרצונן החופשי. "יש מחקרים שמראים שבמקומות רבים, כמו בארה"ב, קשה לאישה למצוא גבר משכיל", הוא אומר.
כאמור, באיחוד האירופי מעדיפים להתמודד עם הבעיה באמצעות עידוד ההגירה. בתשובה לפניית 'מקור ראשון' נמסר מהנציבות האירופית כי "יש להתמודד עם אפקט ההזדקנות של אירופה באמצעות הגדלת כוח העבודה בקרב צעירים ומבוגרים, וכן בהעלאת כמות הנשים שמצטרפות לשוק העבודה. גם להגירה ולניידות יש תפקיד חשוב, ומדיניותנו היא להפוך את אירופה ליעד נחשק למהגרים חוקיים".
אולם אפילו ראשי התעשייה, הרואים במהגרים משאב כלכלי ותעסוקתי חשוב, טוענים כי היעדרו של מנגנון סיווג שיאפשר לקלוט רק זרים בעלי הכשרה מקצועית פוגע בכלכלת גרמניה, הנחשבת אחת החזקות בעולם. "אף אחד לא בודק את ההכשרה המקצועית של המהגרים ואת היכולות שלהם, כך שאנחנו לא יכולים לקבוע האם הם יעשירו את המדינה שלנו או לא", כתב קלאוס אנג'ל, יו"ר 'אבוניק', אחת מחברות הכימיקלים הגדולות בעולם, במסמך שפורסם בכלי תקשורת בגרמניה.
בשבועות האחרונים סערה המערכת הפוליטית בישראל בעקבות פסיקת בג"ץ המגבילה באופן חלקי את 'חוק המסתננים'. ישראל איננה בודדה, וסוגיית המהגרים מקיפה כמעט את כל מדינות העולם המערבי. כמו בירושלים, גם בבירות אירופה מתקשים לנסח מדיניות ארוכת־טווח שתאזן בין השאלה המוסרית לבעיה הכלכלית והדמוגרפית.
הדמיון בין אירופה לישראל מתבטא גם בהשפעת ההיסטוריה היהודית על השיח הציבורי בנושא. כך, מי שטוענים בישראל כי עלינו לקלוט את הפליטים סבורים כי דווקא העם היהודי שסבל מרדיפות ונדודים צריך לסמן את הכיוון לעולם המערבי כולו ולהוביל גישה של קבלת המהגרים. במקביל, באירופה מתקשים להדוף את זרם המהגרים, בין היתר בשל רגשות אשמה היסטוריים.
אם לא יימצא פתרון למגמת הירידה בשיעורי הילודה, ואם אירופה לא תוכל להתמודד עם אותם רגשות אשם, היא תיאלץ להתכונן לשינוי דמוגרפי דרמטי עד סוף המאה ה־21. בדו"ח שפרסמה מחלקת האוכלוסין של האו"ם נכתב כי קצב הצמיחה של אוכלוסיית העולם ימשיך לגדול בעשרות השנים הקרובות, ויגיע עד 2100 ל־11.2 מיליארד בני אדם. אלא שגידול זה מתבסס בעיקרו על אפריקה, שבה שיעורי הילודה גבוהים בהרבה מהממוצע בעולם המערבי. ניגריה, קונגו, טנזניה ואוגנדה, מדינות עולם שלישי המוזכרות בדרך כלל בהקשרים של מלחמות אזרחים, רעב ועוני, עשויות להפוך לכוח פוליטי חשוב, לעומת המערב המזדקן והגווע.
בינתיים באירופה ממשיכים בחילופי האשמות, כששום ישות פוליטית לא מצליחה לקחת אחריות למשבר הדמוגרפי חסר התקדים. במשך מאות שנים שלטה אירופה ברחבי העולם, כשהאימפריות הקולוניאליסטיות הגדולות שלה מנצלות לטובתן את המשאבים הכלכליים והאנושיים של מדינות החסות. למבצעי הכיבוש האדירים הללו נלוו הצדקות מוסריות, שראו חובה מקודשת בהפצת רעיונות הקדמה, הנאורות והדמוקרטיה לעולם החשוך.
צחוק הגורל הוא שכעת נזקקת אירופה למהגרים מאותן מדינות שבהן שלטה, כשהיא כבולה על ידי אינטרסים כלכליים וערכי מוסר. לא מן הנמנע שבעוד מאה או מאתיים שנה, אירופה המוכרת תחדל להתקיים. עד שיימצא פתרון, השעון הביולוגי של אירופה ממשיך לתקתק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם