ראשי » חדשות » בעולם » המזרח התיכון

בת ה-14 שנשכה חייל: "אנו הומניים יותר מישראל"

עיתונאי העולם שוב גילו את עהד תמימי, הנערה הפלסטינית שנשכה חייל בנבי סאלח, אבל הבינו שנפלו שבי לכישוריה התיאטרליים. בריאיון ל-nrg מפגינה עהד גם את סגולותיה הרטוריות שמסבירות מדוע היא נשלחת לקו האש מול הישראלים

שש שנים נמשך המאבק בנבי סאלח. שש שנים שבהן יוצאים מדי שבוע כעשרה מקומיים מלווים במפגינים זרים ובצלמים כדי להילחם על אדמות הכפר שעליהן, לטענתם, נבנה היישוב הסמוך חלמיש (נוה־צוף). ההתנגשויות בין המפגינים והחיילים, שכללו יידוי אבנים וירי תגובה של אמצעים לפיזור הפגנות, הצטמצמו לאחרונה. מספר המשתתפים פחת וההתעניינות התקשורתית דעכה. אבל אין כמו תמונה אחת של חייל רעול פנים נלחם בשתי נשים וילדה, כדי להזרים דם חדש בעורקי המלחמה ולתמרץ את המשך הפעילות.

עוד כותרות ב-nrg:
- סמנכ"ל משרד רה"מ זומן לחקירה במשטרה
- חזרת בתשובה ולילד קשה? תן לו להתמודד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

עהד תמימי, בת 14 בסך הכול, נחשבת ותיקה ב"מאבק נגד הכיבוש הישראלי", כפי שהיא מכנה אותו. הוריה, בני משפחתה ואנשי כפרה שולחים אותה לקו האש עם החיילים. הם משתמשים בה בהצלחה לא קטנה. כבר לפני יותר משלוש שנים פורסמו ב'מקור ראשון' תמונות שלה ניצבת קפוצת אגרופים מול חייל צה"ל, והופצו סרטונים שבהם היא צועקת, מקללת ויורקת במטרה ליצור פרובוקציה. ביום שישי האחרון זה לכאורה הצליח לה.
 
"יצאנו להפגנה השבועית בכניסה לכפר", מספרת לנו עהד השבוע בביתה בנבי סאלח. "הגענו לחצי הדרך, ואז הצבא הישראלי התחיל לירות עלינו גז מדמיע. פתאום ראינו כוחות צבא מגיעים מהוואדי לכיוון ההר שסמוך לבית שלנו. עלינו מהר לשם והבנו שמדובר בחיילים שהיו במארב סודי. החיילים התחילו לעצור אנשים, ועצרו פלסטיני ופעיל איטלקי שמפגין איתנו. רצנו כדי לעזור לו, ואז הדודה שלי צעקה שרוצים לקחת את אחי מוחמד. הגעתי למקום וראיתי את החייל עם המסכה על הפנים. לא רציתי להרביץ לחייל, ניסיתי למשוך את אחי. אמרתי לו שהיד שלו שבורה ושיעזוב אותו, אבל הוא לא שמע. ואז התחלתי להרביץ לו ולנשוך את היד שלו כדי שיעזוב את אחי. בהתחלה פחדתי, אבל אמרתי לעצמי שאני לא אתן לאף אחד לקחת מישהו מהמשפחה שלי. הרבצתי לחייל כדי שישחרר את אחי, אבל היה לו מזל, כי אם היינו רוצים - היינו יכולים להרוג אותו. אנחנו משפחה טובה שמאמינה באנושיות ובהומניטריות. זה אומר שאסור להרוג אף אחד. אני יודעת שלחייל יש אמא ואבא שאוהבים אותו, אנחנו הומניטריים יותר מישראל, אנחנו לא הורגים לחינם".

בצה"ל הדגישו השבוע שלפי הנחיית הרמטכ"ל ומפקד פיקוד המרכז מושקעים מאמצים גדולים בהסברת נוהלי הפתיחה באש בקרב הלוחמים. למרות זאת סבורה תמימי שמה שמנע שם שימוש בנשק היה נוכחותן של המצלמות.

את מודעת לעובדה שאם היית היום בסוריה או במצרים, סביר להניח שהחייל היה יורה בכם?
"החייל הרביץ לנו, והיה יכול לירות בנו עם הנשק שלו. הסיבה שהוא לא ירה היא התקשורת. תמיד כשיש תקשורת, הצבא מפסיק את הפעולות שלו כי הוא לא רוצה שכל העולם יראה את הפשעים שהוא עושה".

כשאת רואה את התמונות שלך נושכת חייל, מה את חושבת?
"אני מאוד מרוצה מהדרך שבה פעלתי. אסור לוותר לצבא הכיבוש ולתת לו לעצור ילדים בלי סיבה. עשיתי משהו טבעי. כל אחד שהיה רואה חייל שיושב על אח שלו, היה מתנפל עליו, ועושה הכול כדי לשחרר אותו".
הטענה היא שאחיך יידה אבנים על החיילים באמצעות רוגטקה, ולכן ביקשו לעצור אותו.



"אבנים זה חלק מהמאבק הפלסטיני. מי שמיידה אבנים על הכיבוש הישראלי הוא גיבור. צריך לזכור שבזמן שאנחנו מיידים אבנים - לצבא יש נשק, ולכן אי אפשר להשוות בין אבנים ובקבוקי תבערה שהם הנשק של שחרור פלסטין מול הכיבוש. האבן ובקבוק התבערה מסמלים את המאבק הפלסטיני. הכיבוש צריך לדעת שאנחנו לא נוותר, וההתנגדות המתמשכת תגרום למקבלי ההחלטות בישראל להעיף מפה את החיילים".



מה חושבים עלייך החברים בכפר ובבית הספר?
"הם אומרים שאני גיבורה. שאני נאמנה למאבק הפלסטיני. אבל אני לא רואה את עצמי ככזאת. אני חושבת שכל פלסטיני היה עושה מה שאני עשיתי. העובדה שהיו מצלמות והתמונות הופצו בכל העולם הפכו אותי למפורסמת, ההתעניינות התקשורתית הזאת מעודדת אותנו להמשיך במאבק".

תמונותיה של עהד שפורסמו בעבר הגיעו למאות אלפים ברחבי העולם. לפני שנתיים בערך, כשחיילים ניסו לעצור את אחיה הגדול, פורסמו קטעי וידאו שבהם היא צועקת על חיילים ומתגרה בהם. מי שהתרשם מהפעילות היה נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שהזמין את בני המשפחה לביקור נשיאותי מיוחד.

"הנשיא ארדואן צפה בטלוויזיה במאבק שניהלנו", היא מספרת. "הוא ראה את הצילומים שבהם צעקתי על החיילים ורצה לפגוש אותי. קיבלנו טלפון מאחד מעוזריו והוא שלח לי ולאמא שלי כרטיסי טיסה, וטסנו לעיר אורפה שבטורקיה, שם חיכתה לנו הפתעה - המטוס הנשיאותי הפרטי לקח רק אותנו עד לאיסטנבול. נפגשתי עם ארדואן במלון והוא ביקש לחזק אותי ואת אמא במאבק שלנו ובמאבק הפלסטיני הכללי. הוא שאל אותנו אם אנחנו רוצות לנסוע למחנות של פליטים סורים, ואמרנו לו שאנחנו מתעניינות יותר בנושא הפלסטיני. הוא העריך אותנו ועודד אותנו מאוד".
 

בית משפחת תמימי משמש בסיס של מתנדבים זרים שמצטרפים להפגנות יום השישי הקבועות בכניסה לכפר. בפגישה איתנו לובשת עהד גופייה ירוקה וכובע הפוך שעליו דגל ברזיל. את הכובע היא קיבלה במתנה מקבוצת מתנדבים ברזילאים שעזבו לא מזמן. בחוץ הערבית מתערבבת באנגלית, ספרדית ותנועות ידיים בניסיון של בני המשפחה לתקשר עם המתנדבים הזרים שנמצאים במקום. מוחמד תמימי, שניצל מהמעצר, עייף מעשרות הראיונות לכלי התקשורת. הוא יושב על הספה וסביבו נערכים כולם לקראת הקמת מאהל שבו ישכנו מתנדבים ונערים מקומיים. "יש חשש שינסו לבוא לעצור אותנו, ולכן אנחנו ישנים פה הלילה", מסבירים המארגנים.

אם המשפחה, נרימאן תמימי, נעצרה כבר חמש פעמים בידי ישראל. היא מרוצה מהמאבק ומהחינוך שהעניקה לילדיה. היא ואחותה נואל, שנאבקו בחייל, חושבות שאולי בזכותן יצטרפו נשים וילדים למאבק, ויהפכו להיות שותפים מרכזיים יותר. "היו מסביבנו גברים מהכפר, אבל הם חששו להיעצר", היא מספרת. "ידענו שיש תקשורת, ושהצבא לא יעצור את הנשים והילדים, והחלטנו למנוע את המעצר. אנחנו מקוות שנשים בכפרים אחרים יראו את הניצחון שלנו ויצטרפו גם הן למאבק".

קשה שלא להתעלם מהתפקיד המרכזי של הילדים בסיפור המאבק. הם אלו שנשלחים על ידי הוריהם להתעמת עם החיילים, גונבים באופן טבעי את ההצגה ומחזקים את הנרטיב הפלסטיני שבו החלשים נאבקים בחזקים. דודתה של עהד, נוואל, לא רואה בעיה מוסרית בשיתוף הילדים. “כשהאויב רוצה לירות בנו, הוא יורה בכולם, ללא הבדל בין נשים, ילדים וגברים, ולכן כולנו צריכים להיאבק נגד הכיבוש“, היא אומרת. “הנשים והילדים היו מאז ומתמיד שותפים למאבק בנבי סאלח. יכול להיות שהסיבה היא שהכפר כולו מונה 500 איש, ואין באמת ברירה אלא להצטרף ללא הבדל מין או גיל. במאבקים בקדום, בבלעין ובנעלין, שבהם מדובר בכפרים הרבה יותר גדולים, הנשים והילדים נשארים בבית. יש פה עניין תרבותי, מסורתי וחינוכי - אנחנו מקוות שהנשים שצפו בתמונות בכלי התקשורת יבינו את כוחן“.

אחת המחבלות הפלסטיניות הידועות היא אחלאם תמימי, בת הכפר נבי סאלח וקרובת משפחה של עהד. תמימי הסיעה בשנת 2001 את המחבל שביצע את הפיגוע במסעדת 'סבארו' בירושלים, שבו נרצחו 15 ישראלים, מתוכם שבעה ילדים. היא נשפטה ל־16 מאסרי עולם, אבל ב־2011 שוחררה מהכלא במסגרת עסקת שליט וחיה היום בירדן. הדודה נוואל הכירה את המחבלת באופן אישי, עהד מכירה אותה רק מסיפורים.
 

מה את חושבת על אחלאם תמימי?
"היא עשתה פעולה למען המאבק הפלסטיני. היא אמנם הרגה 15 אנשים, אבל צריך לזכור שיחסית לבני עמנו שישראל רצחה - זה כלום. למה כשפלסטיני הורג ציוני אחד צריכים לעצור אותו ולשים אותו בכלא? ישראל הורגת פלסטיני אחד כמעט כל יום. איבדנו הרבה אנשים. למה העולם צריך לחשוב שאנחנו אלו שגורמים להרג, בזמן שמספר הפלסטינים שנהרגו על ידי הציונים גבוה הרבה יותר? אני לא תומכת בפעולות של התאבדות. אני לא מאמינה בזה. אני חושבת שישראל צריכה לצאת מהאדמות שלנו באמצעות שלום, בלי בעיות".

מה תעשי כשתהיי גדולה?
"אני רוצה ללכת ללמוד משפטים כדי שאוכל לעזור לעם שלי להגן על עצמו. אני רוצה להפיץ את הפשעים של ישראל בעולם, להגן על חייהם של האסירים הפלסטינים ולעזור להם לצאת לחופשי מהכלא. אני רוצה להילחם למען הסוגיה הפלסטינית, למען השהידים והאסירים. יש לי הרבה תוכניות לעתיד, ואני בטוחה שאעשה הרבה דברים. אבל המטרה הראשונה בחיי זה לשחרר את פלסטין".

יש אפשרות שתהיי שרה ברשות הפלסטינית?
"לא. ממש לא. אני לא רוצה להיות חלק מהרשות הפלסטינית, כי אני רוצה לעזור לעם הפלסטיני. הרשות לא עושה שום דבר טוב עבור העם, במיוחד כשהיא משתפת פעולה ומקיימת תיאום ביטחוני עם הצבא הישראלי".
הפעילות של עהד הובילה גם את בת דודתה, ג'ינה ג'יהאד תמימי, להצטרף למאבק. על ג'ינה ג'יהאד בת ה־9 כבר פורסמו כתבות נרחבות בתקשורת הערבית והיא הוצגה כעיתונאית הפלסטינית הצעירה ביותר. היא מפיצה ברשתות החברתיות סרטונים שבהם היא מדברת על "המתנחלים הציונים, גוזלי האדמות", ומסיימת כל סרטון בנימה חדשותית: "ג'ינה ג'יהאד, פלסטין הכבושה". כמו עהד, גם לג'יהאד יש עיניים תכולות, שיער זהוב ופנים שמצטלמות טוב בתקשורת הבינלאומית. "אני התחלתי לדווח על מה שמתרחש בפלסטין לפני שנתיים, בגיל 7", היא מספרת. "הבנתי שהכוח של התקשורת חזק מאוד, ואני גם מקבלת הרבה תגובות חיוביות לסרטונים שאני מפיצה. אנשים מבקשים ממני להמשיך לשלוח להם את הדיווחים שמסבירים מה קורה בפלסטין. הם תומכים בי ומעודדים אותי להמשיך בפעילות שלי".

ג'ינה מחזקת את הפעולה של בת דודתה, ומתגאה שגם היא התעמתה עם חיילים. "שברתי את מחסום הפחד", היא אומרת. "אני לא מפחדת מהחיילים. צריך לפרסם את המעשים שלהם בכל העולם כדי שתהיה יותר תמיכה בנו, שיבואו לפלסטין ויתמכו בנו במאבק נגד הצבא. אנחנו שולחים מסר לעולם כדי שיסתיים הכיבוש וננצח אתכם. בגלל זה אני רוצה להיות עיתונאית. לנצל את הכוח של התקשורת כדי להוביל לשינוי".

עהד ואחיה מוחמד משתפים גם הם את הדיווחים השוטפים ברשתות החברתיות. תמונות של שניהם מיידים אבנים לעבר השקיעה מופצות בפייסבוק. "אנחנו נאבקים כדי להעיף מפה את ההתנחלויות", אומרת עהד. "ההתקוממות שלנו היא בשביל לסיים את כל סוגי הכיבוש בפלסטין ובמיוחד את ההתנחלויות".

נפגשת פעם עם יהודייה בת גילך?
"לא, מעולם לא".

נראה לך שתעשי את זה אי פעם?
"כשהכיבוש יסתיים ותהיה לנו מדינה - לא תהיה לי בעיה לדבר עם יהודייה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg