ראשי » חדשות » צבא וביטחון

נועז וקשוח: הכירו את מפקד חטיבת הקומנדו החדשה

חייליו בגדוד 51 זעמו כשביטל את מוסד הוותיקים־צעירים, אבל מודים שהפך אותם למכונת מלחמה וגולני קיבלה אותו בצוק איתן כמח"ט שהוזנק לתוך הלחימה, אבל דאג שכולם יתגלחו. אל"מ דוד זיני, מפקד חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל, פרופיל

אלוף־משנה דוד זיני מחזיק במיומנות שספק אם יכולה לשמש אותו בשדה הקרב: הוא יודע לסרוג כיפות. "הקצין הנועז והקשוח", כפי שכונה בתקשורת, שנכנס לעזה במבצע צוק איתן כדי להחליף את מח"ט גולני הפצוע רסאן עליאן, מיטיב לאחוז לא רק בנשק, אלא גם במסרגה.

עוד כותרות ב-nrg:
-היום יוכרע: האם יונף דגל פלסטין בבניין האו"ם?
- סמוך לי-ם: משאית עלתה באש, תושבים במוצא פונו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"הוא היה יושב וסורג לנו כיפות", מתאר מיכאל אגוזי, שהכיר אותו עוד בשנותיו כתלמיד בישיבה התיכונית בחיספין. "הוא איש חזק מאוד פיזית, ופתאום אתה רואה אותו סורג ומיד בא לך לשאול אם הוא לא מתפדח. אבל הוא בכלל לא חי במושגים האלה. שאלתי אותו איך הוא יודע לסרוג כיפות, והוא סיפר שבאחת המלחמות הוא ישב במקלט, וישבה לידו מישהי שסרגה כיפות. דוד פשוט ביקש ממנה ללמד אותו. הוא לא הבין למה אני מופתע".
 
בימים אלה מונה זיני (41) לפקד על חטיבת הקומנדו החדשה שמוקמת בצה"ל. כבוגר סיירת מטכ"ל שבחר לדהור ממנה לקריירה פיקודית ארוכה בגולני, מספרים עליו שהוא גם מתעכב על הפרטים הכי קטנים, כי זה מה שלימדו בסיירת, וגם הראשון להסתער, נוסח גולני. זה בדיוק מה שחיפש הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שגדל בגולני בעצמו ופיקד על זיני: "פייטר" נועז ותחבולני עם אוריינטציה התקפית, שילכד את יחידות העילית מגלן, דובדבן, אגוז ורימון לחטיבה אחת, ויבנה כוח־מנע לטיפול בדאעש ובשאר מרעין בישין שמזמן המזרח התיכון המפורר.

אך לירידה הזו של זיני לכל פרט, קטן כגדול, יש מחיר. לאורך השנים יצא לו שם של קצין קשוח וחסר פשרות, טיפוס סופר־משימתי שרוצה לשנות סדרי עולם, מפקד דווקאי שלא נותן מנוח. זה מה שגרם ללא מעט חיילים חומי כומתה לא להסתדר איתו, ולהתמרד כנגד הדרישות שלו. "אפילו הקצינים פחדו ממנו", אומר צחי (שם בדוי), קצין מילואים בדרגת סגן ששירת תחת פיקודו של זיני לפני 15 שנה, כשזה היה מפקד פלוגה ביחידת אגוז. "הוא היה תובעני ובלתי מתפשר. אין עיגולי פינות, אין בערך, אין מחר. זה היה מפחיד. צריך להתאמן כל הזמן. מציאות לא פשוטה, אבל הוא לא ממצמץ. לרוב הקצינים בתקופה שלי היה קשה עד בלתי אפשרי לעמוד בסטנדרטים שלו.

"איכשהו הייתה לנו כימיה טובה, אז הוא לא ירד לחיים שלי כמו לשל אחרים. לרדת לחיים זה לשאול הרבה שאלות: 'מי יודע את הציר? אוקיי, עוד אנשים יודעים את הציר? אתה שולט בציר?'. הוא ירד לכל הרזולוציות האפשריות, וכשהיה מקבל תשובות לא החלטיות, היה אומר: 'אתם לא מוכנים'".



תא"ל במיל' שמואל זכאי, שהיה מח"ט גולני ומפקד אוגדת עזה ופיקד על זיני במשך השנים, מסביר את מינויו למפקד חטיבת הקומנדו החדשה. "בחר בו רמטכ"ל שפיקד עליו תקופה ארוכה, ומודע לתכונות האלה. אפשר להסתכל עליהן בכל מיני היבטים. אני מכיר אותו אישית, והסתכלתי על התכונות שלו תמיד בעין חיובית. מתחת לחספוס הזה מסתתר אדם רגיש מאוד שמחובר לאנשים".

"שמעתי אנשים אומרים ש'אתה רוצה את זיני לידך בקרב אבל אתה לא רוצה אותו אתך בשגרה'", מספר מיכאל אגוזי, ששירת באגוז כשזיני מונה למפקד היחידה המיוחדת, בשנת 2008. "בעופרת יצוקה הייתי איתו בקרבות ארוכים שהוא ניהל בקור רוח מפחיד. הוא שמר עלינו בשטח וידע איפה נמצא כל חייל וחייל, למרות שהיינו מפוזרים במבנים רבים.
 

"באחד התרגילים, כוח מסוים לא עמד בפרק הזמן של שבע שעות שזיני הקציב לו כדי לטפס מעמק החולה עד פסגת החרמון. זיני כעס. אחד ממפקדי הכוח הסביר לו שזה בלתי אפשרי. באותו לילה זיני לקח תיק עם כל הציוד וטיפס לחרמון כדי לבדוק כמה זמן זה לוקח. בבוקר הוא חזר ואמר: 'חבר'ה, זה אפשרי. אם אני יכול, גם אתם יכולים'".

וזו הטענה שתחזור בכל פעם מחדש לגבי זיני: שקשה אצלו באימונים ולא פחות קשה בקרב, אבל כשמגיע הקושי המוחשי מול פני אויב, החיילים מבינים למה זיני קרע אותם. הדוגמה הכי טובה לכך היא גדוד 51 של גולני, שבימים שלאחר מלחמת לבנון השנייה עלה לכותרות בעקבות מרד שפרץ בו כנגד המג"ד זיני.

בקרב בינת־ג'בל, שנחשב לקשה ביותר במלחמה, איבד הגדוד הזה תשעה מחייליו וקציניו. בין הנופלים היה הסמג"ד רועי קליין, שקפץ על רימון כדי להציל את חייליו. 17 מחיילי הגדוד עוטרו בצל"ש בעקבות הקרב. ואדים דוד־שאולוב, חייל בגדוד באותה תקופה, נזכר: "אחרי מלחמת לבנון השנייה, כולם הסתובבו בראש נפול. זיני קיבל אז את הפיקוד על הגדוד, והגיע עם נורמת משמעת ונורמה מבצעית חדשה ומיידית. היינו עושים מד"ס (אימון ריצה – מ"פ) של עשרה ק"מ שלוש פעמים בשבוע. לא פחות מזה. הוא אסר להסתובב בלי נעליים צבאיות או בחצי ב' (מכנסיים צבאיים וחולצה אזרחית – מ"פ), והנשק היה צריך להיות 24 שעות עליך. היו חיילים שאמרו לו 'מי נראה לך שאתה?'"

"הרבה מהחיילים לא הסתדרו איתו, בעיקר כי הוא ניסה לבטל את ההבדל בין ותיקים לצעירים", מספר מאיר הכהן, שהיה הקשר של זיני באותה תקופה. "למשל, הוא ביטל את המנהג שרק צעירים עושים כלים. כולם התלוננו, אז הוא פשוט נכנס למטבח, עמד עם הוותיקים ושטף כלים".

אך הדוגמה האישית שנתן זיני לא עזרה לו. במרץ 2007 דווח שחיילי הגדוד פתחו במרד בעת אימון בצאלים, ערב תרגיל בנוכחות הרמטכ"ל. במחאה על מדיניותו של המג"ד, הם קמו ועזבו את הבסיס. "פתאום על הכביש אנחנו רואים קבוצה ענקית של חיילים", משחזר הכהן. "היו שם חבר'ה שלפני יומיים עלו לגדוד, ובכל זאת השתתפו במרד. זיני הגיע, תפס את החייל הראשון, ומיד הוריד ממנו את היד, הרגיע את עצמו ואמר: 'אוקיי, דברו איתי'. נסענו ממחלקה למחלקה, והוא הצליח לעצור ככה גדוד שלם".

דוד־שאולוב: "השינויים שזיני ניסה להכניס היו נכונים בבסיסם, בעיניי, אבל הוא עשה אותם מהר מדי. לגדוד 51 יש היסטוריה, וקשה למחוק היסטוריה ברגע אחד".

אחד ממנהיגי המרד היה שירן אמסילי, מאגיסט. בקרב בינת־ג'בל הוא עלה על חומה וטיווח את המחבלים, ואף שנפצע בעצמו סירב להתפנות עד שיחולצו אחרוני הפצועים האחרים. בגבורתו הבלתי מתפשרת הוא מנע אבדות נוספות וחטיפת חיילים. בעוד לוחמים אחרים נשפטו בעקבות המרד לריתוק של עד 56 ימים בבסיס, אמסילי נשלח ל־56 ימים בכלא צבאי. בשל התנהגותו במאסר הוחמר עונשו ל־61 ימי מחבוש. במקביל המליץ זיני שאמסילי, שהיה מועמד לצל"ש בעקבות תפקודו בבינת־ג'בל, לא יזכה בו בשל חלקו במרד. לבסוף הוחלט על הפרדה בין פועלו של החייל בקרב לבין סיפור המרד, והוא עוטר בצל"ש.
 

"הייתה מצוקה בגדוד, אני לא אשקר לך", אומר הכהן. "הרבה חבר'ה נדפקו מהמלחמה הזו, ולא הצליחו להגיע לכולם כפי שצריך היה להגיע. זיני אסף את השברים, ניסה לחבר אותם. הוא עשה את זה היטב ובנה גדוד מקצועי בטירוף".

ביולי 2007 יצא גדוד 51 הדואב אך המשוקם לפעילות מבצעית בעזה. שמונה חודשים הם היו שם בהובלתו של זיני, קיימו עשרות מבצעים ופגעו בעשרות מחבלים. "הבנאדם נמצא בתוך עזה, בתוך מבצע", מתאר הכהן, שהיה צמוד לזיני בתקופה ההיא. "מפקד החטיבה האזורית עולה מולו בקשר ונותן לו פקודות, וזיני עונה לו: 'סתום את הפה, אתה שם מסתכל בפלזמה שלך, אני יודע מה קורה פה'. הבן־אדם יודע לנהל, ועם זאת גם לקצין הכי זוטר הוא נותן את הכוח ושואל: 'מה אתה חושב שצריך לעשות? בוא נעשה את זה. אני אימנתי אותך'.

"זה מג"ד שדופק למחבל כדור בין העיניים וממשיך הלאה בזמן שהוא בודק מפות, כשבפועל אני אמור להיות המגן שלו. יש מחבלים - הוא הראשון שרץ, הראשון שקופץ. הכי בטוח ללכת איתו. אם הוא אומר לי עכשיו 'בוא' - אני בא איתו".

בחודש הראשון בעזה שכח כוח של הגדוד את אחד מחייליו בתוך שטח האויב. "היה מבצע של שלושה־ארבעה ימים ללא שינה בתוך עזה, מבצע קשה מאוד מבחינה פיזית", נזכר דוד־שאולוב. "בדרך החוצה אנשים ממש נרדמו תוך כדי הליכה. עשינו 'מספרי ברזל' כל כמה זמן, וכנראה באחת הספירות מישהו ענה בשם חייל אחר. כשיצאנו החוצה גילינו שאחד החיילים חסר. זיני חטף עצבים. הוא לקח איתו עשרה חיילים ונכנס כדי להוציא אותו. האמת? כולנו, כולל זיני, פחדנו שהוא נחטף. למזלנו שכחנו אותו די קרוב לגדר. החבר'ה מצאו אותו עומד במקום. אחרי שהוציאו אותו, זיני עשה תחקיר וחיפש את הבן־אדם שענה במקום החייל שנשכח".

המשפט שטבע אריאל שרון, "לא יוצאים עד שמבצעים", הוביל את זיני בפיקודו על הגדוד בעזה. "היינו באחד המבצעים האחרונים בגזרה", מספר דוד־שאולוב. "שמעתי בקשר שזיני הודיע שכל עוד אנחנו לא מורידים את המבוקש שחיפשנו, לא יוצאים מעזה. כולם הסתכלו זה על זה, כולל הקצינים. אנשים אמרו: 'אנחנו נמצאים בלב עזה, הכוח שלנו מתחת לפחונים, אר־פי־ג'י אחד - וכולנו מתים'. פרסתי את הצלפים שלי בשדרה המרכזית והתחלנו לעבוד במאתיים אחוז עד שהצלחנו להוריד אותו. זה היה קצין גבוה בחמאס, שהיה אחראי אז על ירי הרקטות לכיוון שדרות.
 

"עשינו באותה תקופה בעזה מבצעים כירורגיים עם שייטת 13, מטכ"ל ושלדג. כשעברתי עם החיילים שלי מבית לבית, תמיד ראיתי את זיני מימיני או משמאלי. היה הולך קר רוח, עם חיוך על הפנים, יודע בדיוק איפה כל חייל נמצא. מסתכל על כדורים שעפים באוויר כמו על כדורגל".

באוקטובר 2007 יצא הגדוד לאחד המבצעים הקשים ביותר שלו, שבו נפל סמ"ר בן כובאני. "נכנסנו לקן צרעות, לשכונה שבדיעבד מתברר שכולם בה היו מחבלים", הוא מספר חברו דוד־שאולוב. "הכיתה שלי עמדה מחוץ לבית, בסיכון ובקור נוראי, ולבסוף גם נחשפנו". הוא מדגיש שהאסון היה עלול להיות גדול בהרבה, אלמלא ניהולו של זיני בשטח. "איך שעלה השחר התחלנו לחטוף אר־פי־ג'י, רימונים ויריות לעברנו. אני אומר לעצמי: 'לעזאזל, איך החיילים שלי ואני עדיין בחיים'. הכנסתי את החיילים לבית, שלא ייפגעו. נכנסתי אחרון, ובאותו רגע זרקו רימון לחצר. אחרי כמה שניות נשמע פיצוץ מטורף והרסיסים עשו חורים בדלת.

"במקביל, חוליה של רובאית א' מהגדוד שלנו יצאה כי הם קלטו מחבל בודד במטעים לידנו. הם חיסלו אותו, אבל היה עוד מחבל מאחוריהם שירה כדור או שניים. הכדור פגע בגוף של בן, למרות שהיה עטוי שכפ"ץ, והרג אותו. בכל הקרב הזה זיני התנהל בקשר באופן הכי ברור. הפקודות היו מסודרות ומובנות מאוד: מה לעשות, מתי לצאת, מתי להיכנס, מתי לפנות את בן".

"זיני הגיע מסיירת מטכ"ל, אבל דווקא כמג"ד 51 הוא עשה מבצעים מטורפים, בסגנון יחידת ה־101 של פעם", אומר חברו ד', אחיו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, קצין סיירת מטכ"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה. "היו לו חיילים שסירבו פקודה (בהקשר של המרד - מ"פ), אבל בסוף חזרו הביתה בתחושת ביטחון. הם הבינו את הדרך שלו, שהיא קשה אבל מביאה תוצאות".

שר הבינוי יואב גלנט, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום, לא נשאר אדיש לעבודה של זיני וגדוד 51 בשמונת החודשים הללו בעזה. באפריל 2008 החליט לעטר בצל"ש את הגדוד. "זיני הוא קצין איכותי, לוחם ומפקד משכמו ומעלה", אומר גלנט. "ראיתי אותו מוביל את הגדוד במבצעים בתנאים קשים וגם ממשיך במשימות אחרי שהיו נפגעים. לא היה לו קל. אני יכול להגיד לך שההתחלה הייתה פחות טובה, והיו תלונות של חיילים שיצאו לתקשורת ואירועים משניים שיכולים להיות מטרידים מאוד למפקד, אבל זיני לא ויתר. באותה תקופה, גדוד 51 היה גוף צבאי שגם אם אתה עוזב אותו לשנייה במקום, הוא הולך קדימה. חשוב וראוי שיהיו לנו עוד מפקדים ברמתו של זיני, ואני בטוח שנראה אותו בעתיד בשורות המטה הכללי".

שמו של זיני עלה לכותרות שוב במאי 2008, בתור המג"ד ש"שבר שיא בחוסר רגישות" כשאסר על חייליו להקים בשטחי הבסיס פינות הנצחה מאולתרות להרוגי הקרב בבינת־ג'בל. הנימוק, כפי שצוטט אז בכלי התקשורת, היה ש"צריך להתעסק בחיים ולא במתים". "זה בדיוק זיני: מקצוענות גבוהה מאוד, אבל יחס לא טוב לחיילים", אומר אבנר (שם בדוי), אחד מחייליו. "האם אנחנו גיבורים בזה שאנחנו לא מכבדים את החיילים שלנו שבוכים? שטויות. מפקדים אחרים בגולני, שנולדו בחטיבה ולא גדלו כמו זיני בסיירת מטכ"ל, לא היו מתנהגים כך. אני מכיר לשכות של הקצינים הכי בכירים בצה"ל, ולכולם יש תמונות של החברים שלהם שנהרגו".

דוד זיני נולד בירושלים, הבכור מעשרת ילדיהם של פנינה והרב יוסף זיני. כיום מכהן האב כרב שכונה בעיר אשדוד, מקום מגוריה החדש של המשפחה. "החינוך בבית זיני הוא כזה שצריך לעבוד קשה, עבודה יומיומית", מספר ד' מורנו, שגדל בשכנותם בירושלים. "אהבת ישראל - לא כמושג שקוראים עליו בספר, אלא עושים אותו. אבא שלו היה רב הקהילה אצלנו, ומעולם לא שמענו אותו מדבר על מפלגה או פלג. זו משפחה שאין אצלה מגזריות, והיחס הוא אל כלל עם ישראל".
 

זיני למד כאמור בישיבה התיכונית בחיספין, ומשם המשיך לישיבת "שבי חברון". הרב משה אגוזי, אביו של מיכאל, היה מחנכו של זיני בחיספין ונמצא עמו בקשר עד היום. "גם היום הוא מגיע לישיבה, ללמוד תורה עם בנו עוז", מספר הרב אגוזי. "הוא חווה באופן אמיתי אידיאלים לאומיים וחברתיים. מאוד בלטו אצלו היושר במבחנים והעמידה בזמנים. כנער הוא היה רץ עשרות קילומטרים בשבוע, ואחרי הריצה הוא היה מתקלח אצלנו בבית במים קרים, בשיא החורף. הייתי שומע אותו צורח במקלחת. הוא חיה. ככה הוא היה ממריץ את עצמו ועושה לעצמו הכנה מנטלית".

בשנת 1992 התגייס זיני והגיע לסיירת מטכ"ל. הוא סיים מסלול, ובמשך כשנה – זמן קצר למדי - השתתף בפעילות מבצעית ביחידה. זו הייתה תקופה סוערת בסיירת: אסון צאלים ב', ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן ז"ל, מותם של שני חיילים מהתייבשות בעת אימונים בהרי אילת, ומבצע "עוקץ ארסי" לחטיפתו של מוסטפא דיראני - שבו השתתף גם חברו של זיני, סא"ל עמנואל מורנו.

המשורר ופעיל השלום נחום פצ'ניק היה עם זיני באותו צוות בסיירת מטכ"ל. "זיני החליט שהוא יהיה קצין", מספר פצ'ניק. "אבל רק שניים מקבלים פיקוד על צוות, והוא לא היה ביניהם. אז הוא החליט להמשיך הלאה כדי להתקדם בצבא".

ד' מורנו: "זיני התייעץ עם אח שלי, שהעריך אותו מאוד גם כחבר וגם כלוחם ביחידה. עמנואל אמר לו: 'אם אתה רואה את עתידך בצבא ואתה הולך על זה בגדול, עדיף לך לצאת לצבא הגדול ולהתקדם שם. אם אתה בא לשנתיים־שלוש, תישאר ביחידה'. זיני החליט מהר מאוד שהוא מעדיף לצאת לקורס קצינים ולהגיע לגולני".
את שירותו בגולני התחיל כמפקד מחלקה צעיר. בשנת 1998 כבר היה מפקד פלוגה בגדוד 12, ושם נטמנו הזרעים למדיניותו בנוגע להבדלי הוותיקות־צעירות. בריאיון באותה שנה בעיתון "הארץ" נימק זיני את השקפתו: "החייל טבעו לבכות, המפקד טבעו לדרוש. התפישה אצלנו היא שכשיש מוגלה חייבים להיכנס בה ולפנצ'ר אותה, גם אם המחיר הוא פיצוצים. להגיע למרד זה לא באמת מסובך. רק לפני שלושה שבועות כמעט פרץ פה מרד. החוכמה האמיתית היא להוביל מהלך ערכי מתוך הבנה ולא בכפייה, בלי לרסק את הפלוגה. זה משחק מוחות בלתי פוסק: מתי להבליג ומתי להכות. עד כמה שזה יישמע מוזר, כל החיכוכים האלה הם ההכנה הטובה ביותר למלחמה".

לא כל החיילים של זיני מאותה תקופה בהכרח יסכימו עם דברי מפקדם. "יש מסורת בגולני שנקרא 'טקס נס קפה'", מתאר אבנר. "מכינים סיר גדול של נס קפה פלוגתי, וקודם כול הוותיקים שותים, ורק אחריהם הצעירים. ביולי 1998, כשהיינו במוצב עישייה בלבנון, הוא ראה שאנחנו מכינים נס קפה ופשוט החליט לשפוך אותו. הוא התחיל לצעוק: 'יאללה, נראה אתכם גברים, תעשו לי מרד'. שעת לילה מאוחרת, הפלוגה טחנה שם מארבים בקצב מטורף, בקושי יצאנו הביתה, ובכל זאת הוא לא הבין שאנחנו צריכים גם זמן להירגע. אבל הוא הביא את הפלוגה הרובאית לרמה גבוהה מאוד".

יכולתם להגיע לאותה רמה מבצעית גם ללא היחס הזה, לדעתך?
"חד וחלק, היה אפשר להגיע לאותה תוצאה בדרך אחרת. מפקדים אחרים אכן עשו את זה. כשבאתי כבר בלבוש אזרחי בחופשת השחרור שלי, אני זוכר שזיני אמר לי: 'אני לא יודע מה לעשות, הרבה חיילים בפלוגה מעשנים סמים'". לדברי אבנר, זיני איבד אז את הפלוגה מבחינת משמעת, וחייליו לא כיבדו אותו. "נוצר עיקרון כזה על ידי החיילים שבאימונים אפשר לעשן. בהתנהגות שלו הוא פשוט סחב אנשים לקצה המסוכן, ואני מקווה מאוד שזה לא יקרה בחטיבה החדשה".

מגדוד 12 הגיע זיני לתפקיד מ"פ ביחידת אגוז של גולני. "בתקופה ההיא אגוז השתתפו בפעולות ברצועת הביטחון ומעבר לה, והפלוגה שלו עשתה מבצעים נועזים מאוד", אומר סא"ל במיל' יגאל שפילמן, שהחליף את זיני בתפקיד. "אני זוכר פעילות שהם עשו עמוק מאוד בלבנון. הם נתקלו במחבלים מרחוק, ולמרות שזה לא היה התכנון המקורי, הוא ביקש להישאר שם עוד כדי לנסות לפגוע במחבלים שיבואו לחלץ את המחבלים שנפגעו. וכך היה".

זיני מתגורר היום במושב ברמת הגולן, נשוי לנעמי ואב לתשעה ילדים. כבר בתחילת דרכו בגולני הפך לאב צעיר. "הוא מצטייר כמפקד קשוח, אבל אכפת לו וחשוב לו להיות חלק מהחיים של המפקדים והחיילים שתחתיו", אומר שפילמן. "כשהייתי הסגן שלו, הוא זה שייעץ לי להתחתן".
 

אף אחד מהחברים לא יודע לספר על תחביבים של זיני או על חופשות ארוכות. במושב מספרים על משפחה מגויסת שבה כולם, מגדול עד קטן, תומכים באידיאלים ובמשימה הצה"לית של האב. "אי אפשר להיות מח"ט בלי שאשתך תהיה מח"טית באותו סדר גודל", אומר רונן (שם בדוי), שכן וחבר קרוב. "נעמי עושה את זה בבית ודוד עושה את זה בצבא. היא די לבד במשך הרבה שנים, כי הוא רץ מהר מאוד קדימה בתפקידים שתובעים הרבה. הם אנשים אידיאליסטים מאוד, חיים חיי אמונה ועַם. כשדוד בבית בשבתות, הוא לא נח כמעט. כל הזמן עם הילדים - משחק איתם, מדבר איתם. הוא יושב עם כל ילד ומקדיש לו זמן, למרות שהוא קרוע מעייפות".
מאיר הכהן נזכר: "לקראת שבת שעשינו בחרמון, הלכתי להביא את אשתו והילדים. הם הסתובבו וצחקו עם החיילים, ומישהו אמר 'גולני שלי'. אז אחד הילדים, בערך בן ארבע, אמר לו: 'לא, גולני של אבא שלי'. החבר'ה הסתכלו עליו וסתמו את הפה. אמרו לו: 'צודק, גולני של אבא שלך'".

בעת מבצע חומת מגן ב־2002 היה זיני בחופשת לימודים. מאוחר יותר חזר לחטיבת גולני ומילא בה תפקידים שונים בשנים הבאות. ואז הגיע מלחמת לבנון השנייה, שבה איבד את חברו הקרוב עמנואל מורנו. "אני לא זוכר דיבורים מצדו, אני זוכר פשוט חיבוק חזק", אומר ד', האח השכול. "ואחר כך - הכול אצלו בדרך אמונית, של 'זה מה שכתוב מלמעלה, צריך להסתכל על מה שניתן לנו ולא על מה שנלקח'. אלו לא מילים שהוא אמר, אבל זו התמצית של הדברים. הוא בא לכל האזכרות, ומבחינתנו הוא בן משפחה".

זיני בחר להעניק לאחד מבניו את השם עמנואל כשם שני. "הפעם היחידה שבה ראיתי אותו נשבר, הייתה בברית המילה של הבן הזה", מספר הכהן. "הוא הסביר מדוע קרא לו עמנואל, ואז בכה. הייתי בהלם, לא האמנתי שהוא מסוגל להתפרק. אחרי הברית נכנסנו לרכב ועלינו בחזרה לבסיס כאילו לא קרה כלום".

אחרי שפיקד בהצלחה על גדוד 51 והביא אותו לקבלת צל"ש, הועבר לידי זיני בשנת 2008 הפיקוד על אגוז. לאחר מבצע עופרת יצוקה, שבו הוביל זיני את היחידה בקרבות בעזה, הגיעה לידי צה"ל תלונה של פלשתיני שסיפר כי אולץ להיכנס לבית ולדרוש מחוליית חמאס להיכנע – מה שמכונה "נוהל שכן". בחקירת מצ"ח התברר שהפלשתיני דווקא ביקש בעצמו שוב ושוב שיניחו לו להיכנס לבית ולשכנע את המתבצרים להיכנע, כדי שהבית לא ייהרס. למרות זאת הנחה הפצ"ר דאז, אלוף אביחי מנדלבליט, להעמיד את זיני לדין משמעתי. גדי איזנקוט בתפקידו כאלוף פיקוד הצפון שפט אותו, וזיני קיבל התראה בלבד.

חייליו של זיני לאורך השנים זוכרים דווקא את רגישותו הגבוהה לחייהם של בלתי מעורבים. דוד־שאולוב מספר על פעולה שנערכה בקרבת ציר פילדלפי: "אני זוכר את זיני פונה אליי ואומר: 'תוודא שבטנדר שאתה רואה, כולם עם נשקים וכולם רעולי פנים. ועכשיו תוודא שברדיוס של 200 מטר אתה לא מזהה ילדים ואזרחים חפים מפשע'. אני לא יכול להגיד את שמו עם המילים 'חוסר אחריות'. כשרצינו להימנע מלהרים דלת באוויר, ביקשנו משכן שמכיר את בעל הבית לנסות לגשת בעצמו, אבל זה היה רק כדי לא לזרוע הרס, וכדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע".

בשנת 2011 הועלה זיני לדרגת אלוף־משנה, מונה לפקד על חטיבת המילואים אלכסנדרוני - וקיבל לידיו כמילואימניקים את החיילים שחששו ממנו כל כך בסדיר. "רגע לפני שנכנס לתפקיד הוא הגיע אלינו לצפות בתרגיל", נזכר שפילמן, כיום מג"ד באלכסנדרוני. "לילה, רמת הגולן, חושך מוחלט. רק שמענו את הקול שלו, ומיד אנשים מתחילים להיכנס ללחץ וללחוש זה לזה: 'זיני פה, זיני פה'. חששנו מאוד כשהוא הגיע, אבל הוא למד להכיר את הצרכים של אנשי המילואים ולהתחבר אליהם, וזה נתן המון גם לו וגם לנו".
 

החברים מספרים שזיני השתוקק לקבל את הפיקוד על חטיבת גולני. משהוחלט שרסאן עליאן יהיה המח"ט, זיני תמך בו ופרגן. כעבור חודשים אחדים יצא צה"ל למבצע צוק איתן, ואף שחטיבת אלכסנדרוני לא גויסה, זיני ורבים מקציניו התייצבו. רס"ן במיל' אביה בן־אלחנן היה אחד מהם: "אני זוכר מהימים הראשונים של המבצע איך זיני מחפש דרך לגייס את כל החטיבה ולהיכנס, ומלמעלה לא נותנים לו".

במהלך קרב בשג'עייה נפצע אל"מ עליאן, וזיני נקרא להחליף אותו כמח"ט גולני. "הייתי לידו כשהודיעו לו שייכנס במקום רסאן", אומר בן־אלחנן. "כמו אריה ששחררו אותו מהכלוב הוא רץ, חדור מוטיבציה ועם רעל בעיניים. כשהוא יצא למפקדה הקדמית היה לו ברור שהוא לא ימשיך להיות מח"ט גולני לנצח, אבל הפקודות שהוא נתן לא היו פקודות של אורח לרגע".

זיני היה צריך להחזיר ללחימה את חיילי גדוד 13 של גולני, שאיבדו באסון הנגמ"ש בשג'עייה שבעה מחבריהם, בהם החייל אורון שאול שהוכרז כנעדר. בן־אלחנן: "אחרי שנהרגים כל כך הרבה אנשים, כולל מפקדים, והמח"ט נפצע - יחידה כזאת יכולה להתפרק. זיני הגיע, עשה סדר, הכניס את כולם לפרופורציה וניהל את המלחמה כמו שצריך".

מה הוא עשה כדי להוציא אותם מהתחושות הקשות?
"הוא הגיע בעיצומם של ימי הלחימה ודיבר על סדר, על שינה ועל גילוח. מפקד שאומר לחייל 'חביבי, יש מלחמה, אבל בוא סדר את עצמך', מחזיר אותו לעצמו. זה, בשילוב הלוחמנות - זו הגדולה של זיני".

לאחר מבצע צוק איתן שימש זיני כקצין אג"ם של פיקוד המרכז, וכעת הוא אמור להקים את חטיבת הקומנדו של צה"ל. אחד החששות המרכזיים סביב הקמת החטיבה החדשה הוא שהמסגרת המשותפת לכל היחידות המובחרות תפגע בייחוד שיש לכל אחת מהן. "אני בטוח שזיני ירצה לעשות שינויים, אבל אם הוא יחליט על האחדה באימונים ויפגע בפאסון של כל יחידה בנפרד, יכול להיות שהחיילים יתנגדו", אומר אחיקם משה דוד, מומחה לחטיבת גולני ולשעבר כתב צבאי. "אני יכול להגיד לך שבסיירת אגוז מבוהלים מאוד מהחטיבה החדשה. הם חוששים לאבד את גאוות היחידה".

אלוף במיל' יאיר נוה, סגן הרמטכ"ל לשעבר, מספר כי ההצעה להקמת חטיבת הקומנדו יושבת כבר חמש שנים על שולחן המטכ"ל. "הייתי מציע לזיני להבין שאסור לזנוח את היכולות הספציפיות והייעודים הספציפיים של כל יחידה", הוא אומר. "יחד עם זה צריך לאפשר העברה ומיצוי נכון של כוח אדם, ידע ויכולות מבצעיות בין היחידות. יש לא מעט פעולות שדורשות סינרגיה, ובסוף יהיה אפשר לקחת מחלקה ממגלן, פלוגה מאגוז וכיתה מדובדבן, ולעשות מבצע מיוחד שמשלב את כל היכולות שלהן יחד".

סא"ל במיל' דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ"ל בראשית שנות התשעים, אומר שכבר אז הוכר הצורך בהקמת חטיבת קומנדו. "כתבתי מכתב לאורי שגיא ולאהוד ברק (אז ראש אמ"ן והרמטכ"ל, בהתאמה - מ"פ), והסברתי שריבוי יחידות מיוחדות מסכן את הפיקוד בצה"ל. במצב שנוצר, המודל של המתגייסים הוא להיות חייל ביחידה מובחרת, במקום להיות קצין בגולני, בצנחנים או בשריון. כתבתי שאנחנו מדגישים את המקום של הלוחם בִּמקום את זה של המפקד, ובסופו של דבר, בכל צבא, הגרעין בדרך לניצחון בקרב הם המפקדים.

"ריבוי יחידות מיוחדות פירושו שהקשב של הפיקוד העליון מפוזר, ונוצרים סטנדרטים שונים של פיקוד. את זה צריך לתקן. מפקדים שבאו מגולני, כמו אשכנזי ואיזנקוט, הבינו את התקלה והחליטו שדרושה חטיבת קומנדו אחת. איגוד היחידות המיוחדות יחזיר את מרכז הכובד להחלטה של המפקד".

גם תא"ל במיל' זכאי מסכים שהכול טמון בשדרת הפיקוד: "דרושים לצה"ל מפקדים שיש להם יכולת לבצע תחבולה כדי להוציא את האויב מאיזון. אני רוצה מפקדים כמו זיני - יצירתי, עם מידה מסוימת של חוצפה בריאה. נימוסים והליכות חשובים בעיקר למסדרים, לא למקומות שיורים בהם. מה שקובע בסוף הוא שהמפקד יוצא לשטח, נתקל, הורג מחבלים. זו השורה התחתונה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...