ראשי » חדשות » בארץ

הצנזורית הצבאית: "במלחמה, חופש העיתונות נדחק"

על ההדלפות מהקבינט במהלך צוק איתן: "החיילים היו בשטח, והצנזור מצא את עצמו רודף אחרי בכירים ושרים" על פרסום הקלטות ברק: "אני עומדת מאחורי ההחלטה". אחרי 10 שנים, תולה סימה וואקנין־גיל את המדים, ומדברת על הכול

זה קרה במהלך מלחמת לבנון השנייה. כשעה בלבד אחרי שהצנזורה פסלה לפרסום מידע על מספר אוגדות המילואים שצה"ל עומד לגייס, התייצב הרמטכ"ל דאז רא"ל דן חלוץ מול המצלמות, ומסר בשידור חי את המידע הזה בדיוק. מטר אחד ממנו, מחוץ לפריים של המצלמות, עמדה הצנזורית הצבאית הראשית סימה וואקנין־גיל, ולא האמינה למשמע אוזניה.

עוד כותרות ב-nrg:
- אובססיה: בראד פיט רכש אופנוע "נאצי"
- אחמד נחשד בהכנת פצצה – וקיבל הזמנה מאובמה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"הרגשתי בעיקר תסכול", מספרת תא"ל וואקנין־גיל בריאיון לרגל פרישתה מהצנזורה הצבאית ומצה"ל. "ככלל, מלחמת לבנון השנייה לוותה בתסכול עמוק, תחושה של 'איך אתם לא מבינים שלא ככה מנהלים את הצד התקשורתי?'"
 
מקובל להאשים את התקשורת הישראלית שהיא זו שמדליפה מידע מיותר על פעילות צה"ל. זה נכון?
"במהלך השנים למדתי שזה ממש־ממש לא כך. באופן מפתיע, גיליתי שמי שמפגין אחריות גדולה יותר הם דווקא העיתונאים, ולא בעלי המידע שצריך להישמר. לא פעם ולא פעמיים, מי שמחזיק את המידע מוציא אותו החוצה בלי לעשות שיקולים אמיתיים של כמה הוא פוגע בביטחון המדינה, ומה הסיכוי שהמידע יגיע לגורמים עוינים".

הייתה לך תמונה דמונית של התקשורת לפני שהכרת אותה מקרוב?
"כן. הייתה לי תמונה שהשתנתה מאוד, כמעט ב־180 מעלות. בדגש, אגב, על תא הכתבים הצבאיים (כ"צים). לא הכרתי כמובן את העורכים הראשיים, והתדמית של התקשורת בכללותה הייתה בעיניי כפי שכל איש מודיעין לומד במשך שנים - אנשים שכל מה שחשוב להם זה הרייטינג והסקופים, לא אכפת להם מה הם שורפים בדרך, וביטחון המדינה לא מעניין אותם. זו הייתה התפיסה שאיתה גדלתי, ובהחלט גיליתי שזה לא כך.

"שלרגע לא יישמע כאילו העיתונאים לא עושים את מלאכתם נאמנה. מי כמוך יודע שהם יריבו מול הצנזורה ויטענו שבפרסום שנפסל אין פגיעה בביטחון המדינה. אבל בסך הכול יש תחושה שהתקשורת רוצה לעשות את עבודתה, להיות באמת 'הרשות הרביעית', ולא על חשבון מדינת ישראל. יש חריגים לכך - גם בצד של התקשורת וגם בצד של בעלי המידע - אבל התפקיד של התקשורת הוא להוציא מידע מאנשים, והתפקיד של עובדי ציבור למיניהם הוא לוודא שגם כשנותנים מידע, יהיה קו מסוים שאותו לא חוצים. ולא פעם הקו הזה נחצה".

התחושה היא שהיום הכול חשוף. הסודות האמיתיים של ישראל עדיין שמורים?
"חד־משמעית כן. תמיד שואלים אותי איך אפשר לשמור סוד בעידן של אינטרנט והיצף מידע וכולי, אבל מי שבאמת מבין מהו סוד – ואלה לא דברים אמורפיים כמו מספר גדוד - יודע שליבת הסוד בישראל שמורה היטב. מי שעוסק במערך המבצעים המיוחדים, בתעשיות הביטחוניות, בפעילות רגישה של המוסד או של משרד החוץ, לא ידבר אתך על נושאים כאלה אפילו בקריצה. וגם אם ידברו, התקשורת לא תפרסם".

בערב ראש השנה אפסנה וואקנין־גיל את המדים בארון, אחרי 31 שנות שירות בצה"ל. בעשר שנותיה כצנזורית צבאית ראשית היא נאלצה להתמודד עם דליפות מידע חמורות הרבה יותר מאותו ריאיון של הרמטכ"ל חלוץ. הדילמות שעמדה מולן והניסיונות לעצור פרסומים שכבר יצאו אל החלל הציבורי, הביאו אותה לקראת סיום תפקידה לגבש הצעה לשינוי סדרי הצנזורה מן היסוד.

את רוב הקריירה הצבאית שלה עשתה וואקנין־גיל בחיל האוויר, ובפרט במודיעין של החיל. "אל עולם המודיעין נמשכתי כבר כשהייתי בת ארבע", היא מספרת בחיוך. "אני זוכרת את עצמי בגיל הזה עוקבת ברחוב אחרי אנשים, עד שבסוף חטפתי מכות מזוג שבלשתי אחריו בזמן שהתחבק והתנשק".

היא גדלה בקריית־ים ב', ואף שביתה שכן קרוב לחוף הים, את רוב הזמן בילתה בספרייה. "הייתי 'חנונית'", היא מעידה על עצמה. במשפחתה, משפחת וואקנין, היא הייתה הבת היחידה מבין חמשת הילדים. האב דוד, שעלה ממרוקו לבדו בגיל 12, שימש כמנהל עבודה בסולל־בונה. האם מלכה, ממוצא בולגרי וצאצאית למשפחת ס"טים של מגורשי ספרד, השקיעה את מיטב שנותיה בגידול הילדים. כמה מילדי המשפחה אובחנו כגאונים, בהם הבן הבכור שמואל, שהתפרסם בצעירותו כבעל מנת משכל נדירה. בן אחר במשפחה הוא איש קבע בחיל האוויר בדרגת רב־סרן.

בשנת 1984 התגייסה וואקנין לצה"ל, ושובצה במערך בקרי הטיסה. "יצאתי לקורס קצינים, וכשסיימתי אותו ביקשתי להגיע ללהק המודיעין של חיל האוויר (למד"ן), כדי להגשים את חלום הילדות שלי. התפקיד שקיבלתי שם היה כל כך מרתק, ששאלתי את עצמי: אם זה מה שאני עושה כשאני רק בדרגת סגן־משנה, מה אעשה כשאהיה סגן־אלוף? העניין העצום, וכך גם השירות תחת מפקדים בעלי שיעור קומה אדיר, גרמו לי לרצות להישאר בצבא לטווח ארוך".

באמצע שנות השמונים נדרש חיל האוויר הישראלי פעמים רבות למשימות כמו יירוט מטוסים זרים, תקיפות בשלל יעדים ופעולות חשאיות. "הכול היה מאוד עמוס, ובתור קצינה צעירה הייתה לי הרגשה שאני מרכז העולם ועליי יקום או ייפול דבר. כשהוצע לי לצאת ללימודים לקראת שירות קבע משמעותי, הייתי מאוד גאה בכך. מיד השבתי בחיוב".

למלחמת המפרץ הראשונה, ב־1991, הגיעה וואקנין־גיל כראש מדור טילי קרקע־קרקע (טק"ק) – תפקיד שעד אז נחשב לא משמעותי. מתוקף הנסיבות של המלחמה הזו, שהתאפיינה מבחינת ישראל במתקפות טילים על ריכוזי האוכלוסייה, מצאה וואקנין־גיל את עצמה שוב במרכז העניינים, עובדת צמוד עם גורמים אמריקניים ועם בכירי המודיעין הישראלי.

"בתפקיד הזה חוויתי בפעם הראשונה התרסקות אישית", מספרת וואקנין־גיל. "הייתי צעירה מאוד בגיל וחדשה בתפקיד, ונפלתי למלחמה שאף אחד לא ידע לנהל, ובטח שלא אני. היה לי קשה מאוד לעקוב אחרי הטק"ק העיראקי ולייצר מודיעין לתקיפה. תחושת הכישלון שלי הייתה כבדה מאוד, אבל למזלי היו איתי בלהק המודיעין איתי ברון ושי אורן (לימים ראש חטיבת המחקר וראש מחלקת ביטחון המידע באמ"ן – ע"ר), שעזרו לי להתרומם מאווירת הנכאים ולנהל את המשך המלחמה כמו שצריך. זו רוח למד"ן: כשיש משימה, כולם מצטוותים ביחד ושמים את האגו בצד".

תפקידה הבא היה מפקדת מגמת מודיעין של חיל האוויר בעובדה שבדרום. מפקד הבסיס ביקש ממנה להקים בית ספר חילי לקצינים, והיא נענתה לאתגר וניהלה את בית הספר הזה במשך ארבע שנים. משם חזרה וואקנין־גיל לקריה בתל־אביב, והייתה לאישה הראשונה בדרגת סגן־אלוף שממלאת תפקידים בתוך העולם המבצעי של חיל האוויר.

תפקידיה האחרונים בלהק המודיעין של החיל היו במחלקת מודיעין למטרות, שם עסקה בנושאים שנחשבים סודיים ביותר, וגם הובילה כמה פרויקטים טכנולוגיים. אחר כך יצאה ללימודים במכללה לביטחון לאומי, וסיימה כמצטיינת המחזור שלה. היא נבחרה לעמוד בראש ענף תשתיות בחיל האוויר, וכבר הייתה בעיצומה של שיחת פתיחה עם אנשי הענף, כאשר הגיעה שיחת הטלפון שבישרה על הסטת המסלול הצבאי שלה לכיוון חדש.

"מפקד חיל האוויר באותם ימים, אלוף אליעזר שקדי, הודיע לי בטלפון ששר הביטחון שאול מופז החליט למנות אותי לצנזורית הצבאית הראשית. חזרתי לאנשי הענף ואמרתי להם ששיחת הפתיחה הופכת להיות גם שיחת הסיום".

לא היה לך שום רקע רלוונטי לתפקיד.
"נכון. עולם הצנזורה מתייחס למבצעים, תקשורת, מערכת המשפט ומודיעין. למעט הניסיון המודיעיני, לא היה לי רקע בדברים האלה. מה שהביא למינוי שלי היה השם שיצא לי בחיל אוויר, של קצינה שאיפה שלא תשים אותה, היא תייצר דברים חדשים. ככלל, מה שצנזור ראשי צריך זה קודם כול היגיון בריא ויכולת לקבל החלטות ולעמוד בלחצים. חשוב להבין שהצנזורה אינה צבא, אלא גוף שכפוף ישירות לשר הביטחון; הצנזור אפילו יכול להיות אזרח מבחוץ, לא קצין צה"ל".

לאחר אותה שיחת טלפון נכנסה וואקנין־גיל מיד לתפקיד הצנזורית הצבאית, שאותו עזבה כמה חודשים קודם לכן מירי רגב, עם מינויה לדוברת צה"ל. "רון קרניאלי, ששימש שם כממלא מקום, קיבל אותי בפנים מחייכות ובידיים פתוחות, ומאז עבדנו ביחד עשר שנים. כשהגעתי למשרד, דבר ראשון התחלתי ללמוד. כל צנזור ראשי ראוי לו שיעבוד בשיתוף פעולה עם מי שסביבו, כי הצנזורה היא מכלול האנשים שלה.

"אם אתה מקבל החלטה במגדל השן, והיא לא מתורגמת נכון על ידי מישהו במערכת, עלולות להתרחש תקלות חמורות. אני האמנתי בחוכמת ההמון; חוכמתם של כלל האנשים המשרתים בצנזורה היא בסופו של דבר חוכמתו של הצנזור הראשי. עבדנו כאורגן אחד במשך כל השנים".

ובכל זאת, הגעת מעולם זר לחלוטין, ופתאום נדרשת להתעמת עם העורכים הראשיים של כלי התקשורת בישראל.
"יותר מזה: הגעתי ממקום שבו לדבר עם עיתונאי הייתה עבֵרה, ועברתי למצב שבו לשבת עם עיתונאי ולאכול ביחד עוגיות זה לגיטימי. שני דברים היו לי קשים במיוחד בתחילת הדרך - לקרוא עיתון באמצע יום עבודה, ולדבר עם העיתונאים. דווקא הדבר השלישי שממנו חששתי - שיחות ייעוץ עם הגורמים הכי בכירים במערכת הביטחון, כולל ראש אמ"ן, ראש המוסד, ראש השב"כ והרמטכ"ל - התגלה כעניין שאני יכולה לעמוד בו ללא קושי.

"לפני כן הייתי בבועה של מטה מבצעי, בתוך בועה יותר גדולה שהיא חיל האוויר כולו - ופתאום נזרקתי למקום שבו נדרשתי לעבוד עם כולם בצורה פתוחה. בשיחה הראשונה שהייתה לי כצנזורית עם שר הביטחון מופז, הוא מאוד כעס עליי בגלל אישור פרסום כלשהו שנתתי. אחרי שניתקנו את הטלפון, שאלתי את עצמי איך היה ועניתי 'לא נורא'. כך הבנתי שאת החלק הזה בתפקיד אני אעבור בקלות".

בסופו של דבר, כמעט כל החלטה שמקבל הצנזור מכעיסה מישהו: או במערכת הביטחון או בתקשורת.
"את זה למדתי מהר מאוד. אין אירוע שבו כולם מרוצים, ותמיד צד אחד ירגיש פגוע, אבל זה היה המדד שלנו להצלחה: אם לאורך זמן, פעם אחת חוטפים ממערכת הביטחון ופעם מהתקשורת, סימן שבסך הכול אנחנו שומרים על איזון".

כמו תדמיתה של התקשורת בעיני האנשים האמונים על שמירת הסודות, גם התדמית המקובלת של אנשי הצנזורה כאטומים וסותמי פיות רחוקה מלהיות נכונה. וואקנין־גיל, במהלך כהונתה כצנזורית ראשית, יצרה מול מאות אנשי תקשורת מערכת יחסים המבוססת על הערכה רבה. הקשרים האישיים סייעו לפתור לא מעט משברים ועימותים בין צה"ל לבין העיתונות.

אחת הפרשות המסעירות שליוו את שנות כהונתה הראשונות הייתה פרשת ענת קם. התקשורת כיסתה בהרחבה את משפטה של העיתונאית, שהואשמה כי בעת שירותה הצבאי בלשכתו של אלוף פיקוד מרכז, הוציאה מידע סודי ממחשבי הפיקוד ומסרה אותו לידי עיתונאי הארץ אורי בלאו. טענות הופנו אז גם כנגד הצנזורה, שאישרה פרסום פומבי של המסמכים המסווגים עם הכתובת "סודי ביותר" שהתנוססה עליהם.

למה בעצם אישרתם לפרסם בעיתון מסמך כזה?
"כי הצנזורה לא בוחנת את סיווג המסמך. היא בוחנת אך ורק את תוכן המידע, והאם הוא פוגע בביטחון המדינה לפי המבחן שהמדינה קבעה (מבחן "הוודאות הקרובה" לפגיעה בביטחון, שנקבע על ידי בג"ץ – ע"ר). אנחנו בצנזורה הבנו מהר מאוד שלעיתונאי 'הארץ' אורי בלאו יש מקור שמזרים לו הרבה דברים".

וידעתם שזה מקור בתוך פיקוד מרכז?
"לא ידענו להגיד את זה. אחרי הכתבה השלישית או הרביעית התלבטנו אם החומר מגיע מאגף המבצעים או מפיקוד המרכז, אבל ידענו שיש לו מקור. ואז מגיעה הכתבה המדוברת ואנחנו בוחנים את המסמך, ולמרות שהיה כתוב עליו 'סודי ביותר', התוכן היה כזה שאת חלקו אפשר היה להתיר לפרסום. מחקנו כמה דברים - למשל שם של יחידת שב"כ, מספרי טלפון של לשכות, ומשורה רביעית ומטה מחקנו הכול.

"השארנו להם מסמך בסיווג 'סודי ביותר' שעזב את צה"ל ועבר לעיתונות, וזה מה שהיה חשוב לבלאו ולעיתון שלו להראות. אני לא ראיתי בזה פגיעה מבחינת התוכן עצמו. בדיעבד, זה פגע דווקא בעיתון ובאורי בלאו. אני מעריכה שזה סיכון מחושב שהם לקחו כשפרסמו את המסמך, והייתה להם טעות בחישוב.

"לזכותו של עיתון 'הארץ' ייאמר שזה אחד העיתונים שאיתו יש לצנזורה הכי הרבה שיח. מאז ומעולם הוא הוביל קו והביא את הצזורה למקום שבו היא נמצאת כיום, עם המבחנים הקבועים שלה. העורך הראשי לשעבר חנוך מרמרי תרם לזה לא מעט, המו"ל עמוס שוקן תרם.

"אפילו בחומרים שפרסם אורי בלאו – קרה שהייתה אצלנו בצנזורה טעות בטיפול באחת הכתבות, גילינו אותה מאוחר, וכאשר התקשרנו לעיתון הם עצרו את ההדפסה וגרסו את מה שכבר הודפס. הם אפילו לא ביקשו פיצוי. כך שגם העיתון שמלעיזים עליו ואומרים שהוא פוגע בביטחון, אז הנה - באירוע אחר עם אותו כתב ואותו מקור, הם נהגו למופת".

למלחמת לבנון השנייה הגיע צה"ל עם תפיסה תקשורתית של פתיחות עצומה, שאותה הובילה מירי רגב כדוברת בימי ההתנתקות. "מבחינתנו היה תסכול עמוק", אומרת וואקנין־גיל. "מירי שלטה ביד רמה, לפחות בתחילת הדרך, ולא הצלחנו להשפיע על המדיניות - לא אני ולא ראש מחלקת ביטחון מידע, אל"מ רם דור. התחושה בצה"ל הייתה שככה צריך לעשות. הסתכלתי על מה שקורה ואמרתי: הלוואי שהצד השני היה מתנהל ככה.

"בהתנתקות זה היה בסדר, כי אתה פועל מול עמיתים. אבל בלבנון היינו מול יריב מתוחכם, שלומד אותך גם בלי שתיתן לו מתנות. אנחנו הרי מכירים את חיזבאללה ואת יכולות הלמידה הגבוהות שלו. הוא מסוגל לזהות אלמנט מאוד מסוים בנישה קטנה, ולהגיע למסקנות מדויקות".

היא זוכרת היטב אירוע שבו כתב של רשת טלוויזיה ערבית התקשר אליה ואמר שבתחנה שלו מעבירים בשידור ישיר תמונות של כוחות צה"ל שחוצים את הגבול. "כשרציתי לעצור את השידור, נאמר לי שהדבר נעשה באישור. היה גם אירוע שבו קצין בכיר מאוד בצה"ל תדרך חבורה של עיתונאים, ולצד כתבים צבאיים שניתן לסמוך עליהם היו גם אנשי אל־ג'זירה, אל־חורה ואל־ערבייה.

אותו קצין מסביר איפה צה"ל נמצא ואיפה אנחנו עומדים להיות למחרת, ממש נותן את כל תוכנית הקרב, ואני שומעת את זה ומבינה שבלתי אפשרי יהיה לרדוף אחרי המידע הזה ולעצור אותו".
התחושה במלחמה ההיא הייתה שהכול דולף.

"למרות כל התקלות, לא הכול דלף. אחרי המלחמה נערכה בדיקה מטעם מחלקת ביטחון מידע של צה"ל, והיא קבעה שהצנזורה עמדה באופן מלא ב־10 מתוך 11 יעדי הסתרה. הבעיה הייתה שהיעד האחד שלא עמדנו בו באופן מלא היה היעד המרכזי של מניעת מידע על הפעילות המבצעית.

"אם אני צריכה לשים את האצבע ולהגיד מה היה הגורם המרכזי לחוסר היכולת שלנו לשלוט בשיח הציבורי סביב הפעילות הצבאית, זו העובדה שצה"ל פתח את עצמו בצורה כמעט בלתי נשלטת. התחושה הייתה 'בואו נשתף את התקשורת בכל מה שקורה' - אולי כמדיניות, תרבות ארגונית לקויה, התנהלות יזומה על ידי דובר צה"ל או תוצאה מתהליכים שהתרחשו כבר הרבה מאוד זמן. הייתה תפיסה שזה ישרת את הלחימה, ובדיעבד התברר שלא רק שזה לא שירת, במקרים מסוימים זה אפילו פגע".

לקראת סוף המלחמה, לקראת שלב הכניסה הקרקעית ללבנון, פנו וואקנין־גיל ורם דור אל הרמטכ"ל. "אמרנו לו שמה שקורה זה פריצות. גם אם זה לא פוגע ישירות, מספיק שחייל מרגיש חשוף. ניהלתי בזמן המלחמה המון שיחות עם הורים שחשו שהילדים שלהם פגיעים כי התקשורת מברברת את עצמה לדעת. העובדה שעיתונאים צוותו לכוחות לוחמים ודיווחו מתוך השטח הייתה עוד מתנה לאויב".

האם היה במלחמה הזו מבצע צבאי שנעצר בגלל משהו שהתפרסם בתקשורת?
"אני חושבת שאולי הייתה פעילות מבצעית אחת שלא בוצעה, כי חשבו שמידע עליה נחשף לעיתונאים, אם כי הוא לא הופיע בתקשורת".

היו אנשים שנפצעו או נהרגו בגלל פרסום כלשהו שלא היה צריך לצאת?
"צה"ל ומחלקת ביטחון מידע לא יודעים להצביע על מקרה כזה. הסיכום של מלחמת לבנון השנייה העלה שלא היה חייל אחד ששילם מחיר בגלל פרסום בתקשורת. זה נכון גם לגבי הרוגי הרקטה בכפר־גלעדי, למרות הטענות שעלו כאילו היא כוונה בהתאם לדיווחים על נפילת טילים בשטח הארץ. מי שמכיר את דפוס הפעילות של חיזבאללה יודע שלא ככה הם עובדים. גם אם יפרסמו את המיקום המדויק של נפילת רקטה, זה לא ישפיע במאומה על הרקטה הבאה. אגב, בחזית הדרום, כשהבנו שחמאס פועל אחרת, שינינו את התפיסה ולא התרנו לפרסם מיקום של נפילות.

"בזמן מלחמה לא מעניין אותי לא ודאות קרובה ולא ודאות רחוקה לפגיעה בביטחון המדינה. הפרשנות היא מרחיבה. מה שמעניין זה שלא ייפגע שום חייל, וחופש העיתונות נדחק הצדה. אחרי המלחמה רון קרניאלי אמר לי שאי אפשר להגן על גוף יותר מאשר הגוף רוצה להגן על עצמו. הסכמתי איתו. בעופרת יצוקה, בעמוד ענן ובצוק איתן, הכול כבר נראה אחרת. נכון שהמבצעים האלה התנהלו במרחב יותר מצומצם, נכון שהאויב היה אחר ושכולם הפנימו לקחים, אבל מה שחשוב זה שכאשר עבדנו באופן משולב עם צה"ל, הצלחנו לייצר הצלחה מלאה".

התנגדת לפרסום הכמעט־מלא של דו"ח ועדת וינוגרד. מדוע?
"כל איש מודיעין יגיד לך שהכי קל להגיע למידע על יכולות, על דברים פיזיים כמו בסיסים, אנשים ואמצעי לחימה. איפה אתה מתקשה? כשאתה רוצה לדעת מה עובר לאנשים בראש, מה קורה בחדרי חדרים, השיקולים, איך מתקבלות ההחלטות, מה שמכונה 'מודיעין הכוונות'. לכן אני חשבתי שלא נכון היה לתת את זה ולפרסם את הדו"ח.

"מצד שני, זה בדיוק האיזון שמדינה דמוקרטית צריכה לקבל החלטה בנוגע אליו. במקרה הזה בג"ץ החליט, ואולי טוב שכך. אני לא יודעת. הפרסום יצא לדרך, וזה חלק מהתשלום שמדינה דמוקרטית משלמת, גם אם היא חיה בסביבה כל כך בעייתית כמו המזרח התיכון".

רק לפני כחודש צה"ל פרסם מיוזמתו, ללא כל הוראה של בג"ץ, את מסמך "אסטרטגיית צה"ל" של הרמטכ"ל גדי איזנקוט. האם זו לא מתנה נוספת לאויבנו?
"אני לא ידעתי שהמסמך עומד להתפרסם".

ואם היית יודעת?
"אמרתי לרמטכ"ל בארבע עיניים את דעתי. לא רוצה להתייחס לזה. אציין רק שהמסמך עבר את אישור ראש מחלקת ביטחון מידע בצה"ל".

נגד רמטכ"ל אחר, גבי אשכנזי, נפתחה חקירת משטרה בגלל דברים שאמר כשתדרך עיתונאים. מה המדיניות שלך לגבי התדרוכים האלה?
"קודם כול, אני לא מכירה את מה שיש בחקירה הזו, ולא יודעת מהם הסודות שהרמטכ"ל לשעבר נתן לכאורה לעיתונאים. אני כן יכולה להגיד לך שבהנחה שהוא אכן תדרך, לצנזורה לא הוגש על ידי העיתונאים שום דבר המיועד לפרסום. כלומר, מה שהיה בתדרוך נגמר שם ולא יצא החוצה. בכלל, אם פרשת הרפז גרמה נזק לביטחון המדינה, זה לא בגלל סודות ביטחוניים שהיא חשפה אלא בגלל מערכת היחסים הרעה בין הלשכות של הרמטכ"ל ושל שר הביטחון.

"מעבר לכך, חשוב לדעת שיחסי הרמטכ"ל עם כתבים בכירים ועורכים ראשיים נגזרים מהעבר של יחסי דרג ביטחוני בכיר עם ועדת העורכים. זה הבסיס שממנו התפתחנו. מדובר בשיח מאוד פתוח, שבו הדרג המדיני והביטחוני שיתף את העורכים בדברים חסויים ביותר, שלחלקם אסור היה שייצאו מחוץ לחדר שבו נאמרו. אני מדברת על החומרים הכי רגישים של מדינת ישראל - פעילויות מבצעיות, אמצעי לחימה מיוחדים, קשרי חוץ מיוחדים.

"החזקתי שני תיקים של סיכומי ועדות עורכים מאז ימי בן־גוריון, הכול מוגדר 'סודי ביותר - שותף סוד'. זו רמת האינטימיות שהייתה בין הדרגים. לאורך השנים חלו שינויים, אבל הלוגיקה של אינטימיות בין ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל, ובין העיתונאים והעורכים הבכירים, נשארה ותקפה עד היום. לכן אני לא אתפלא אם אדם בתפקיד בכיר ירגיש מאוד נוח לדבר עם עיתונאי, מתוך הבנה שזה לא ייצא החוצה. ההבנה הזאת ברוב המקרים מיושמת".

כלומר, את מגבה את אשכנזי.
"אני לא יכולה להתייחס לחקירות ולא יכולה להגיד שאני מגבה או לא מגבה, אני רק מסבירה את הלוגיקה. מה ההבדל בין זה ובין תדרוך שנושאי תפקיד נתנו לוועדת העורכים פעם בחצי שנה? הצנזורה עובדת תחת הלוגיקה הזאת, שהיא הסכם הבנות עם התקשורת ולא חקיקה. גם המפגשים הלא־פורמליים הם חלק מאותה לוגיקה".

את ההבנות האלה אתם לא יכולים להפעיל מול התקשורת הזרה, ולא פעם הסודות שישראל מנסה להסתיר מעצמה נחשפים משם. אפשר להגיד ש־6 בספטמבר 2007, אז פורסם שישראל תקפה כור גרעיני בסוריה, היה אחד הימים הקשים בתפקיד שלך?
"אין ספק שהוא היה אחד הימים הקשים בחייו של אסד".

ושלך?
"אני לא רוצה להתייחס לכך".

גם פרשת "האסיר X", סוכן המוסד לשעבר בן זיגייר שהתאבד בכלא, נחשפה לראשונה בתקשורת האוסטרלית, בזמן שבארץ לא יכלו לדבר עליה. האם זה היה כישלון של הצנזורה?
"לא. הפרסום נמנע על ידי צו איסור פרסום של בית המשפט, שחל על הצנזורה כמו על אחרוני הקוראים של העיתונות בישראל".

התחושה במשך שנים רבות הייתה שהמערכת משתמשת בצווים משפטיים בגלל שהיא אינה סומכת על יכולתה של הצנזורה למנוע פרסומים.
"כך היה בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, אבל המגמה השתנתה אחרי דעיכת האינתיפאדה השנייה, סביב השנים 2004־5. אנחנו יחד עם השב"כ עשינו מהלך שבו אמרנו 'בואו נחזור לשימוש באיפול צנזוריאלי, ואתם תפחיתו למינימום את השימוש בצווי איסור ביטחון'. אבל ברגע שבו בכל זאת מוצא צו איסור פרסום – זה אומר שגם הצנזור לא יכול לחוות דעה. גם אם אני חשבתי שסיפור בן זיגייר ממילא יוצא בחו"ל, לא יכולנו לאשר את פרסומו בישראל".

היה מידע שאישרתם לפרסום, ובדיעבד התברר שנגרם ממנו נזק ממשי?
"זו שאלה מעניינת. לפני סיום התפקיד בדקתי אם משהו שאני חתומה עליו היה יכול לגרום נזק לביטחון המדינה, כי בהרבה מקרים אני ומערכת הביטחון לא ראינו עין בעין.

"בוא ניקח את האירוע האחרון המשמעותי, הקלטות של אהוד ברק (שבין היתר מתאר את הדיונים סביב האפשרות של תקיפה ישראלית באיראן – ע"ר). היה הרבה חוסר נחת מהאישור שנתתי לפרסום הקלטות, אבל אני עדיין עומדת מאחורי ההחלטה. יש הבדל בין מערכת הצנזורה לבין מי שרואה את הדברים האלה בתקשורת: הצנזורה שומרת בארכיון את כל מה שפורסם וכל מה שהועבר אליה בעבר. מתוך הדברים שאמר ברק, כמעט הכול כבר הופיע, גם אצל אילנה דיין וגם במקומות אחרים".

פרסום הדברים הללו מפי שר הביטחון לשעבר לא נותן יותר מידע לאיראנים, למשל?
"מה, לא ברור שהצד השני יודע שדברים עולים לדיון בשמינייה, אצל ראש הממשלה, אצל שר הביטחון ובמטבחון? מה בדברים שאמר ברק יכול לפגוע בביטחון המדינה? הרי ישראל ממילא משאירה את האופציה הצבאית על השולחן. המדינה עצמה אמרה שהאופציה הזו רלוונטית. דברים ברוח זו נאמרו כבר על ידי מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, ב־2011. כשאני מאשרת את זה ב־2015, מה יודע האיראני היום שהוא לא ידע קודם? אולי שגם יובל שטייניץ התנגד. זו לא פגיעה בביטחון המדינה.

"האם עכשיו האיראני יודע איך ומתי תוקפים? לא. האם הוא יודע משהו על התיאום הביטחוני? באיזה אמל"ח ישתמשו? האם הוא יודע משהו עקרוני על קבלת ההחלטות בנושא התקיפה? לא. אז מה קרה? מי שנבהל לשמוע את ברק אומר זאת בקולו, לא זוכר את מה שפורסם בעבר בנושא".
יחד עם זאת, היא מבינה את הכעס על התנהלותו האישית של ברק. "אני חושבת שלבוא ולספר לחבר'ה על תהליך שקורה בשמינייה, בקבינט או במטבחון – זה לא בסדר. זה מזכיר לי את מה שקרה ב'צוק איתן', כשתוך כדי המלחמה יצאו דברים מדיוני השרים".

מה את עשית בנושא של ההדלפות אז?
"על הדלפה של מצגת מסוימת, שהראתה את התרחישים הצה"ליים לכיבוש עזה, פניתי ליועץ המשפטי לממשלה וביקשתי חקירה".

ומה יצא מזה?
"אני עדיין מחכה. אני חושבת שחייבים לעשות משהו בנושא הזה", אומרת וואקנין־גיל בחיוך מר.

וכשהשרים בנט ויעלון מתווכחים על הטיפול במנהרות ומוציאים את הכול החוצה, מה כבר יכול לעשות הצנזור?
"הצנזור יכול לנהל שיחות עם שניהם".

עשית את זה?
"ניהלתי שיחה עם אחד, והעברתי מסר לשני. הצנזור יכול רק לדבר איתם. יש דברים מסוימים שלא אמורים לספר, והצנזור יכול רק לשבת בכיסאו ולתהות איפה טעו".

בדיעבד אמרו שחמאס ידע שישראל לא תלך עד הסוף ולא תיכנס בצורה רחבה לעזה, בעיקר בגלל ההדלפות מהקבינט.
"וזה נכון. אני חושבת שלהדליף דברים מתוך הקבינט בזמן מלחמה, זה חמור הרבה יותר מאשר קלטות ברק. לכל אלה שצעקו עכשיו 'למה הצנזור אישר את פרסום הקלטות?', אני אומרת - איפה הייתם במהלך צוק איתן? למה לא צעקתם אז? למה כאשר החיילים היו בשטח, הצנזור מצא את עצמו רודף אחרי הבכירים והשרים?"

בעידן הוואטסאפ, האינטרנט המהיר ואינספור ערוצי התקשורת, לא מעטים סבורים כי עבר זמנה של הצנזורה. וואקנין־גיל לא מתכחשת לכך; היא פשוט סבורה שהצנזורה צריכה להשתנות ולהתאים את עצמה לעידן הנוכחי. לא על ידי חיטוט בהודעות וואטסאפ, אלא בעזרת מודל חדש שגיבשה והציגה לשר הביטחון משה יעלון.

"ההצעה שלי טוענת כי 'מודל המניעה', שבו הצנזורה עוברת על פרסומים ומחליטה אם לאשר אותם, לא כל כך מתאים למדינה דמוקרטית. בדמוקרטיה מתגוננת יש מקום להשאיר רק כמה נושאי ליבה תחת המושג 'מניעה מוקדמת', וזה כולל מודיעין, גרעין ומבצעים, כי שם אנחנו לא יכולים לשלם את מחיר הטעות. את כל שאר הדברים שבהם מטפלת הצנזורה – ויש 36 נושאים כאלה - צריך לצמצם. לוותר על מודל מניעה גורף, ולהעביר את האחריות לעורכים מצד אחד ולבעלי הסוד מצד שני. אתה יודע שאם אתה מדבר, זה יכול להתפרסם בלי שמישהו ימנע זאת. העורך צריך לדעת שמה שהוא מפרסם – הוא אחראי עליו.

"במקביל צריך לקחת את כל הנהלים וההסכמות, ולהגדיר חוק חדש שיתאים עצמו לעידן של 2015. זה יהיה חוק הרבה יותר פתוח, שמגדיר מנעד עבירות נורמלי – לא כל דבר זה ריגול – ומגדיר מנעד ענישה סביר. בחוק הזה יהיה האיזון הנכון. יהיה גוף מייעץ, שאליו תוכל לפנות לגבי החומרים שאתה מפרסם, וכך תהיה מוגן.

"אם נאמר לך שאתה יכול לפרסם את קלטות ברק, ופרסמת – יש לך הגנה. בחירום, ויש לנו הרבה מקרי חירום לצערי, חוזרים למניעה מלאה. אנחנו מנהלים כאן מלחמה על הבית, ולכן בחירום לא ניקח סיכון. כשהצעתי את המודל הזה, כולם קיבלו את הניתוח שלי".

כולל יעלון?
"שר הביטחון אמר שהוא מבין את הלוגיקה, אבל בסוף הוא יודע איך מנוהלים הדברים בכנסת ישראל וברמה הפוליטית. לכן הוא החליט שבמקום מהפכה צריך ללכת עקב בצד אגודל, ושם אנו נמצאים כרגע. להסכם ההבנות הקיים אין בעצם תוקף, כי כבר אין ועדת עורכים".

כך את מסיימת את התפקיד? עם הצעה לצמצום תפקיד הצנזור הראשי?
"המחשבה האסטרטגית שלי הפכה למאמר, וכרגע הכדור נמצא אצל מחליפתי, תא"ל אריאלה בן־אברהם".

מה עוד את מורישה לה? איך נראה מערך הצנזורה היום?
"יש בו מעט מאוד אנשים, 34־36 צנזורים שיושבים על כל דבר ביטחוני שיוצא במדינת ישראל או בחו"ל ומוגדר מבחינתנו 'פוטנציאלי'. אנחנו לא מחמיצים כמעט שום דבר שהגדרנו שאנחנו רוצים לדעת על הפרסום שלו. לזה הגענו באמצעות שילוב טכנולוגיות מתקדמות. הצנזורה פיתחה בעשור האחרון ארבע מערכות חדישות – אחת של ניהול ידע, אחת של ניטור טלוויזיה ורדיו, ושתי מערכות מאוד מתקדמות של ניטור אינטרנט.

"עכשיו כל מידע ביטחוני שאנו מגדירים כבעל עניין צנזוריאלי – קופץ לנו מול העיניים. המערכות האלה כל כך מתקדמות, שהן נלקחו על ידי גופים מובילים במערכת הביטחון. יש שם אלגוריתמים חכמים, תפיסת עבודה שמתאימה לצנזורה, ובעיקר בינה צנזוריאלית מאוד מתוחכמת".

זה פותח במיוחד לצנזורה הישראלית?
"כן. זה נעשה על ידי חברה שעובדת אתנו כבר ארבע שנים".

אחרי עשר שנים סוערות, האתגר המרכזי של וואקנין־גיל כיום הוא השעמום. "זה לא פשוט", היא אומרת. "אני מייצרת לי סוג של ריטואל קבוע: קמה מוקדם, קוראת עיתונים, עוברת על האינטרנט. בינתיים לא ראיתי משהו שמדאיג אותי, כי הצנזורה נשארה בידיים אמונות – גם בידי אריאלה, וגם בידי האנשים שהיו שם עוד לפניי".

מה הקריירה הבאה?
"אני מעריכה שזה יהיה במרחב הציבורי, עם יכולת השפעה לטובת מדינת ישראל. לא תפרתי עדיין חליפות, ומבחינתי הכול אפשרי".

בבית מחכים לה בעלה איתן ושני ילדיה, שראו אותה מעט מאוד לאורך השנים. "קיבלנו החלטה משפחתית שהקריירה שלי היא המובילה. איתן עזר מאוד בגידול הילדים ובטיפול בבית. לא הייתי איתם באף אירוע משמעותי, עד שהקטן היה בכיתה ג'. לאחרונה עשו לבת הגדולה אבחון, וכל הזמן שאלו אותי לגבי ההיסטוריה שלה – 'מתי עשתה צעד ראשון? מתי דיברה?'. על כל שאלה עניתי 'סביר'. כששאלו אותי למה אני חוזרת על אותה תשובה, אמרתי שאף פעם לא הייתי שם כשזה קרה, אז כנראה זה היה סביר.

"אם זה פגע במערכת היחסים המשפחתית? לא. יש לי קשר טוב עם הילדים. היה מחיר שהבנתי שאני הולכת לשלם, ולא הייתה לי בעיה איתו. ידעתי שאני צריכה להשקיע יותר כי זו סביבה גברית. אני לא מרגישה בנוח עם השיח הפמיניסטי בנושא הזה".

אז את לא פמיניסטית?
"אני דווקא חושבת שאני הפמיניסטית האמיתית. אתה צריך לדעת עד כמה אתה יכול להתקדם במערכת, ולנהל את השיח ממקום שווה לגברים. אני לא מבינה למה כשאבא לא רואה את הילדים זה בסדר, ואצלי זה לא בסדר. חברים שלי בדרגת תא"ל שמשתחררים יחד איתי, ראו את הילדים שלהם עוד פחות ממני, כי הם אפילו לא חזרו הביתה ב־11 בלילה לתת נשיקה בלחי לילדים שישנים. יש לי חבר שלא הכיר את הילדה שלו עד שהייתה בת שנתיים – כי הוא היה כל הזמן בלבנון. אז מה? הוא יותר טוב ממני? פחות טוב?

"אני חושבת שצריך לנהל את השיח ממקום של עוצמה, ולא בגישה של 'בואו נייצר סוג של שוויון'. אני גם לא חושבת שנשים צריכות להיות לוחמות בכל מחיר. יש תפקידים מסוימים שמתאימים להן, כמו 'קרקל' וכדומה, ויש תפקידי לוחמה שאני ממש מתקשה לראות בנות מבצעות – כמו גולני או צנחנים. לא כי אין בת אחת או עשר שיכולות לעשות את התפקיד, אלא בגלל העלות. אני לא חושבת שהצבא צריך לשנות עכשיו את כל המערך כדי שתהיינה עשר לוחמות. בטיס יש, בחובלים יש, ואני לא רואה בזה בעיה".

אולי לך פשוט היה יותר מזל, ולכן לא נתקלת בתקרת זכוכית?
"בהחלט שנתקלתי. נורא רציתי להיות בתפקיד בחיל האוויר ולא הייתי, ולדעתי עמדתי מול סוג של תקרת זכוכית - אבל לא כי הייתי אישה, אלא כי לא הייתי טייס. יכול להיות שאם הייתי טייס, הייתי מקבלת את זה. אני בטוחה שבנות שמשרתות היום כטייסות, היו מקבלות את התפקיד. אבל אני לא מגיעה ממקום של תסכול".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...