אנחנו ילדי 00': ראיון חוזר עם ילדי האינתיפאדה
הפחדים חלפו, האובדן עדיין כואב. 13 שנים לאחר שראיינה אורלי גולדקלנג קבוצת בני נוער שאיבדו חברים בפיגועי האינתיפאדה השנייה, חזרנו לברר כמה נותר בהם מהטראומה של התקופה ההיא
כשאבא קונה לבן שלו רכב, באופן טבעי הבן ישמור על הרכב פחות מאשר אם הוא היה עובד קשה כדי לקנות את הרכב הזה", אמר עידו דקל. "ואנחנו צריכים לעבוד קשה כדי להעריך את הארץ הזו".
עוד כותרות ב-nrg:
- אובססיה: בראד פיט רכש אופנוע "נאצי"
- אחמד נחשד בהכנת פצצה – וקיבל הזמנה מאובמה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"ארץ ישראל נקנית בייסורים", השלימה טל טיירי, ואורית זמר הביעה הסתייגות. "את מאמינה בזה?" שאלה, והשיחה איתה התגלגלה לניתוח החיים בין ייאוש בגלל היעדר אופק ביטחוני ובין הבחירה בחיים מלאי אופטימיות בצל אותו ייאוש עצמו.
משה ולרשטיין היה במקום אחר. מתוסכל וכואב את ימי התופת של האינתיפאדה הרצחנית של ראשית שנות האלפיים, הוא לא התבייש לספר על משבר האמונה שהוא חווה. "אני מרגיש שלאלוהים לא אכפת מאיתנו", אמר אז. "הוא קיים והוא מנהל את העולם, אבל לא אכפת לו. בכל יום הוא שולח מחבל לרצוח את הבנים והבנות שלו. איזה אבא מרביץ ככה לילדים שלו? אז מה אם זה לצורכי חינוך?"
"אבא מכֶּה", ענתה לו יעל ארליך. "זו התחושה. שיש לנו אבא מכֶּה".
"יש לנו אבא מכֶּה" הייתה גם הכותרת לכתבה שערכתי לפני 13 שנים בעיתון נקודה, בחודש אב תשס"ב. שישה בני נוער לפני גיוס – כל הדוברים המצוטטים למעלה וכן עדיאל טיירי, אחיה של טל, כולם בני עפרה – התכנסו על מרפסת אחת כחודש לאחר שנרצח חברם ארז רונד, בן גילם ודמות מרכזית בסניף בני עקיבא ביישוב.
זה היה אחד האובדנים הקשים ביותר שלהם, כשהוא עטוף באבדות כואבות נוספות לפניו ואחריו. 15 שנים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, הנערים כבר הכפילו את גילם, התגייסו, השתחררו ובנו משפחות; אבל שנות הנעורים הבלתי נתפסות ההן מלוות אותם גם היום, בדרך זו או אחרת.
"באחת האזכרות לנעה אלון ונכדתה גל אייזנמן, שנרצחו קצת אחרי ארז (בפיגוע בגבעה הצרפתית – א"ג), הראו סרטון שדיבר על התקופה ההיא", מספרת אורית הראש (זמר). "שוחחנו בינינו אחר כך ואמרנו בסקפטיות: 'מה, זה באמת היה עד כדי כך?'. ומישהי הזכירה לנו שכן, זה היה קשה ונורא. פשוט קצת שכחנו. התחושה ההיא, שתושבים יוצאים לעבודה ולא יודעים אם יחזרו, אכן הייתה יומיומית".
"היינו ילדות בנות 17־16 בתוך הדבר הפסיכי הזה", אומרת יעל מינצר (ארליך). "מה שהיה אמור להעסיק אותנו זה לימודים, בנים, טיולים, ים וקניון. אבל כל היום היינו בהלוויות. כל הזמן מתו אנשים שהכרנו. בשביעית כולם מתו. זו הייתה התחושה וכך זה נשאר בתודעה. אפילו הברכון באולפנה שלנו באותה שנה הוקדש לזכר ההרוגים – חברים מהשבט או אחים של חברות, הורים או תושבי היישובים של בנות האולפנה. זו הייתה האווירה בשנות הנעורים שלנו".
"מתוך הכאב ההוא התפתח אצלנו המון הומור שחור", אומרת טל ון־דר־הורסט גמליאל (טיירי). "כשהיינו מצטלמים היינו אומרים: תעמדו ברווחים, שיהיה מקום לסמן עיגול בעיתון מסביב לראשים של אלה שימותו".
"היינו ממציאים כותרות לעיתון של מחר: 'נסעו לבלות בעיר ולא חזרו'. 'נשארו בני 17 לנצח'", מזכירה יעל. "הייתה אווירה כללית שהבתים חייבים להיות נקיים כל הזמן, למקרה שפתאום נשב שבעה ואנשים ייכנסו לעזור ולנחם. בסיום הלימודים כתבנו פתקים קצרים והכנסנו לבקבוק שקבענו לפתוח אחרי עשר שנים. המורה אמרה לי שנתקלה בזה שוב לאחרונה. מתברר שכתבתי שם: לא כל דבר שאני כותבת למגירה צריך להראות אחרי מותי. ובאמת, לא רצינו שכל תמונה מעפנה שלנו תהיה פתאום בעיתון אם יקרה משהו".
"ההומור הזה היה הכרחי", מסכים עידו. "אתה נהיה חזק יותר. הרבה דברים כבר לא מזעזעים אותך. מה עוד יכול להפריע לך בחיים אחרי שאתה קובר שכנים וחברים? אתה חוזר מהלוויה ומגלה שעולם כמנהגו נוהג. כאילו כלום לא קרה. אתה מפתח עור של פיל, אבל זה הופך אותך גם קצת לאדיש. אחרת אי אפשר לחיות כאן".
קו השבר המשמעותי הראשון היה הפיגוע במכינה הקדם־צבאית בעצמונה במרץ 2002, כמה חודשים לפני רצח ארז רונד. מחבל חמוש חדר ליישוב, שעוד שכן אז בגוש קטיף, ופתח באש לעבר תלמידי הישיבה שהיו בעיצומו של לימוד. ארבעה נערים מעפרה למדו שם באותה עת, ובהם עדיאל.
חצי שנה אחר כך, באותה כתבה, סיפר על רגעי האימה שנדמו כנצח, ועל מותם הפתאומי של חמישה מחבריו לישיבה, ובהם אריק (אהרן) קרוגליאק מבית־אל, שכל החבורה הכירה.
קראתם לעצמכם בזמנו "חברים נפגעי טרור". פונקציה שבעצם לא מטופלת בדרך כלל. אנחנו יודעים איך להתייחס למשפחה שכולה, אבל לא כל כך לחברים שאיבדו חבר קרוב.
"זה מעמד מסובך", אומר משה. "שלא לדבר על זה שאנחנו כנוער התנדבנו לעזור למשפחות השכולות ברגעים הכי קשים, כמו במהלך השבעה. אבל בעצם זה עזר גם לנו. בכל ערב בשבעה של ארז, כשרק אנחנו נשארנו, אמא שלו חיה הייתה אומרת: 'אלה השעות הכי חשובות לי'. כנוער סיגלנו לעצמנו איזו קבוצת תמיכה ספונטנית. נשענו זה על זה. ידענו לעזור למי שנראה שקשה לו יותר".
"היישוב עפרה מנוסה בהלוויות ויודע לתקתק אותן בצורה מדהימה", אומרת יעל. "היתרון שלנו הוא שאנחנו יודעים מגיל צעיר לנחם אבלים בלי כל המבוכות הנלוות", היא צוחקת. "אני חושבת שכולם היו בסדר איתנו. עשו כמיטב יכולתם. מה כבר בן אדם מבוגר ידע לעשות ולעזור לבני ה־16? הרי הם בעצמם היו בהלם. כשחושבים על זה, המורות שלנו באולפנה היו אז צעירות ממה שאנחנו עכשיו. גם הן לא ידעו איך לאכול את המציאות הזו. חודש אחרי שארז נרצח, נרצחה נעה אלון. אחת הנשים ביישוב אמרה לי: את איבדת חבר, עכשיו אני איבדתי חברה".
לא רק המורות, גם אני הייתי בת גילם הנוכחי. אנחנו, שענינו אז לקטגוריית "המבוגרים", היינו בסך הכול הורים צעירים ומלאי חשש. רבות מאיתנו נפרדו מדי בוקר בדמעות מהפעוטות במעון, תוהות אם יזכו לחזור אחר הצהריים ולחבק את הילדים. היו לנו תסריטים מדויקים איך להימלט מהבית במקרה של חדירת מחבלים, ודרך איזה חלון נזרוק מזרונים ואחריהם את הילדים, כך שלא ייפצעו בזמן הבריחה.
בינינו ובין בני זוגינו תהינו מי היינו רוצים שיגדל את ילדינו במקרה ששנינו ניהרג, חלילה, בפעולת טרור. את כל אלה השתדלנו לא לשדר החוצה. הנוער, השותף והצופה, אולי לא שמע את כל התהיות אבל חש היטב את האווירה.
"במכינה בעצמונה ניסו להביא לנו טיפול", אומר עדיאל. "האמת, הרגשנו די מטופשים. היום כמה חברים מנסים להתאגד לטיפול משותף. אני טיפוס די אופטימי, אוהב להסתכל קדימה ופחות מתחבר לזה. למדתי להתגבר לבד".
"אני זוכרת שאחת הנשים ביישוב, דלית שסקין, הזמינה אותנו לשיעור רייקי", אומרת טל. "היא לימדה אותנו שיטות הרפיה והתמודדות עם מתחים. אבל זו הייתה יוזמה פרטית שלה. ניסו להקנות לנו תוספת נקודות בבגרות באזרחות, נדמה לי".
"המערכת הפורמלית לא ידעה להכיל את זה", אומר עידו. "אולי באולפנה היה פקטור, בתיכון בירושלים לא. בסוף כל חודש יש בגרות, נקודה. לא משנה מה עובר עליך. המערכת כולה הייתה פגועה, גם במזכירות היישוב. הם הרי לא היו חזקים מאיתנו. גם המבוגרים היו שבורים ופצועים וגם הם איבדו חברים. אבל לא הרגשתי צורך בטיפול מיוחד, דווקא כי כולם היו על אותה רפסודה מטלטלת".
משה ועידו היו בבית החולים בשעה שהרופאים נלחמו על חייו של ארז בחדר הניתוחים, ובסופו של דבר נאלצו לקבוע את מותו. את ההודעה קיבלו עוד לפני המשפחה מחבר ששלח הודעה: מתי ההלוויה? "אנחנו מתפללים עליו בתוך בית החולים, ובטלוויזיה כבר הודיעו שהוא איננו", אומר משה. "סגרנו אותה מהר, שהמשפחה לא תגלה כך".
כבנו של ראש מועצת בנימין דאז, פנחס ולרשטיין, כל האירועים התנקזו לביתו של משה. "אחרי כל פיגוע אבא היה קופץ למשפחות, ביום ובלילה", הוא מספר. "זה משהו בלי הפסקה. 24/7, כולל שבתות וחגים. ואתה חווה את זה שוב ושוב מבפנים. אחרי הכתבה ב'נקודה' אמא שלי קראה לי לשיחה וביקשה לשמוע על המשבר. היא אמרה שאם אחליט לעזוב את הדת זה כמובן יהיה לה קשה, אבל שמה שחשוב לה זה שאשאר בן אדם טוב.
"זה אולי מה שהשאיר אותי דתי. אחרי הבגרויות עברתי לישיבה הקדם־צבאית בקשת, שם ישבתי עם רבנים ובעיקר עם עצמי, ומאז אני רואה את הדברים אחרת. לא הייתי אומר היום 'אבא מכֶּה'. אולי 'אבא מחנך'. היום אני אדם מאמין הרבה יותר משהייתי לפני כל האבדות האלה. יש בי תום מסוים באמונה. נכונות לא להבין הכול".
האמירה 'אבא מכֶּה', לפחות אצלי, לא נאמרה כמשבר", אומרת יעל, "אלא התייחסה יותר לרצף הבלתי אפשרי של המוות שעטף אותנו. היה קושי אמיתי להספיק להרים את הראש בין אסון אחד לאחר. היום התחושות בכלל לא עוסקות בשאלה מה הקדוש ברוך הוא עושה או רוצה או מה היה יכול לעשות. יש קבלה פשוטה יותר של הדברים".
"מאז שראיתי את ארז מת על שולחן הניתוחים כשהוא חסר חיים, משהו נפצע בי בנפש", אומר עידו. "מאז ועד היום כל חשיפה שלי לשכול מביאה אותי לדמעות ולגרון חנוק. לא משנה אם זה בסרט מצויר או משהו בחדשות. ההורים שלי גרים צמוד למשפחת הרשקוביץ. הייתי שם כשהודיעו שאריה נרצח. ראיתי בעיניי את המשלחת שבאה להודיע לגאולה הרשקוביץ, שלושה חודשים בלבד אחרי שאיבדה את בעלה, שגם בנה אסף נרצח. שמעתי את זעקות השבר שלה. זה חודר אליך ושורט. עם זה, נעשיתי חזק מאוד. אבל כן, השכול מלווה אותי לכל מקום, אני מרגיש חלק ממשפחת השכול, למרות שתודה לאל לא איבדתי אף אחד מבני המשפחה שלי".
היום עידו בן 31. לאחרונה חזר לגור בעפרה עם אשתו נינה ושלושת ילדיהם, והוא עובד כקב"ט אזורי בירושלים. משה, בן גילו, הוא מאבטח וצלם. גם הוא גר בעפרה עם אשתו אורית ושני ילדיהם. עדיאל הוא תושב השומרון, בן 32, נשוי לנעמה ואב לשלושה. לאחרונה פתח עסק עצמאי כקבלן שיפוצים, לאחר שהשתחרר משירות צבאי ארוך במיוחד, שכלל לחימה ביחידת מגלן ושורה של תפקידים פיקודיים בגבעתי, בחטיבת המילואים 551, באוגדה 98 ובחטיבת הנח"ל.
אחותו טל, גם היא אם לשלושה, נשואה לגל ומתגוררת בקיבוץ עלומים הסמוך לעזה. מעבר לתפקידיה בקיבוץ היא משמשת רכזת בגרעין "צבר" לחיילים בודדים. יעל היא הידרותרפיסטית ומנהלת משרד. מגדלת בעפרה את ארבעת בניה יחד עם בעלה ביני. אורית גרה היום ביישוב הצעיר רתמים שבנגב, מורה בתיכון בחבל הבשור ומגדלת עם בעלה יחזקאל שלושה ילדים. שלוש הבנות הן בנות שלושים.
למרות השריטות שכולכם מעידים שנשארו בכם במידה מסוימת, בחרתם לגדל את הילדים שלכם באזורי עימות. לא הייתה התלבטות בעניין?
"זו לא שאלה בכלל, ההפך", אומר עדיאל. "אם כבר זה היה סוג של גורם משפיע. היה לי חשוב לגור כאן. להיות אזרח במקום שגדלתי בו. עם הקושי התעצמה ההבנה שמדובר בשליחות. שזה דרוש. אני מרגיש חיבור למקום הזה".
"אני חושש כשאשתי נוסעת לבדה עם הילדים דווקא בירושלים", אומר משה. "בדרכים לעפרה אני מרגיש בבית. למרות מה שקרה בהן ולמרות שגם עכשיו הפיגועים ממשיכים להתקיים במרחב".
"גרנו בחדרה במהלך עופרת יצוקה וצוק איתן", אומרת אורית. "חווינו את האזעקות והתובנה הייתה פשוטה מאוד: איפה שלא תגור, האיום על הביטחון נוכח. זה לא אותו פחד כמו שהיה אז בעפרה, ובאמת אולי הבחירה שלי לא לגור בהתנחלות היא חלק מזה. אני מרגישה שאת הפרק הזה בחיי עברתי, ובחרתי בנגב. וגם פה לא חסרות התמודדויות עם השכנים הבדווים, אבל זו לא אותה קונסטלציה ביטחונית. לפחות בתחושה, זה לא דומה לפחד המוחשי מכך שמאחורי כל שיח יכול להיות מחבל, ולא דומה לאימת החדירה ליישוב".
"אצלי הטראומה קיבעה את ההבנה שאנחנו בעימות, והעימות הזה יימשך וימשיכו להרוג אותנו כל זמן שניתן להם", אומר עידו. "אלא אם כן ניקח פיקוד על הגורל שלנו. חזרתי לאחרונה לגור בעפרה בלי היסוס בכלל. המצפן שקובע לי את הדרך מסמן את ארץ ישראל לי ולילדים שלי. ברור שהם יהיו חלק מזה. הפחד היחיד שלי הוא ממה שיקרה לאחרים אם אני אמות. כשארז נרצח הוא לא סבל. הוא בעולם שכולו טוב. אנחנו אלה שסובלים. המשפחה שלו, החברים, המכרים, הסביבה. זה פצע".
"אחרי הרצח באיתמר הרבה חברות דיברו על הפחדים מהצד האמהי", אומרת יעל. "אני לא שם. גרתי בעתניאל ועכשיו אני בעפרה בלב שלם. גדלנו עם זה מגיל אפס. כשהייתי ביסודי נסעתי עם אמא שלי באוטובוס, וזרקו עלינו אבן. בזמנו רק החלון של הנהג היה ממוגן. אני זוכרת את עצמי מלאה בשברי זכוכיות. זו תמונה שנשארת בראש. אבל אין פחד.
"מה שנשאר בכל זאת הוא עצב גדול מאוד מאז. גם אנשים מבוגרים שנפטרים גורמים לי לפרץ רגשי נורא. יש לי מודעות גבוהה מאוד לחוסר שיבוא אחרי המוות. ובכל זאת, הבחירה בחיים חזקה מכול. קלישאה, אבל נכונה. החיים ממשיכים. מי שבאמת נשארים עם החוסר הם בני המשפחה. מי שקרוב באמת לא יכול לומר שהזמן עשה את שלו".
את ההתמודדות עם הטרור ממשיכה טל לחוות גם שנים ארוכות אחרי האינתיפאדה, כתושבת עוטף עזה. "אנחנו כל כך קרובים, שאין לנו אפילו 15 שניות התראה", היא אומרת בחצי חיוך, בלי להישמע ממורמרת או מודאגת כלל. "כבר קרה שלא הספקנו בכלל לקום מהמיטה עד שנשמע הבום. כשעברנו לעלומים ב־2007, שנה אחרי שהתחילו הקסאמים, עוד לא היה לנו חדר ביטחון והיינו רצים למסדרון. צחקנו אז שיש יותר סיכוי שיפול עלינו ארגז כלי פסח מהבוידם מאשר שטיל יגיע דווקא אלינו".
בסופו של דבר קסאם אחד חדר לאזור התעשייה של הקיבוץ וגרם לנזק ללא נפגעים. "ואז את מבינה שכאמא זה סוג אחר של פחדים", היא אומרת. "והכול צף ומחזיר אותך לנעורים ההזויים ההם. אבל זו המדינה שלנו וזה מה שיש. בעלי גל נקרא תמיד ראשון לצבא בכל פעם שיש מתיחות, כך שאת כל המבצעים האחרונים עברתי לבד. בחרתי לנסוע להורים בעפרה - לא מתוך פחד, אלא מפני שבלתי אפשרי להיות לבד עם ילדים קטנים והיריון במצב הזה.
"השריטות בהחלט נשארו, אבל לא כפחד משתק. יותר במהלכים בראש. אני מוכנה לכל סיטואציה בדרך, מסתכלת לכל הצדדים בכל מבתר בדרך להורים. אבל בשום אופן לא נמנעת מלנסוע לכל מקום. הייתי רוצה כמובן שהילדים שלי יחיו אחרת. הייתי רוצה שהבת שלי תחשוב שהיא נסיכה אמיתית. אבל למעשה, יש לנו חיים טובים מאוד. הרבה יותר טובים משל סבתא שלי מצד אמא שכל משפחתה נרצחה באירופה, או של סבתא שלי מצד אבא שעלתה מתימן למדינה בראשית דרכה. יש לנו הרבה על מה לשמוח".
חוויית הטרור מסוג אחד בנעוריה ואחר בבגרותה מביאה את טל להרהר בהבדלים בין המקרים. ההשוואה בעיקר מכאיבה לה. "מעציב אותי כשאני משווה בין המקרים", היא אומרת. "בצוק איתן כל עוטף עזה נעטף באהבה. אמנים ירדו לדרום להופיע, התורמים פתחו את הכיסים, הייתה המון נכונות להתגייס והמון אהבה. הייתה כמובן גם התחשבות במערכת החינוך. כשאנחנו חיינו במציאות היומיומית הזו לפני 15 שנים, לא היה לנו כלום. אני זוכרת שכתבנו מכתב לשרת החינוך דאז, לימור לבנת, וביקשנו שיתנו לנו תוספת זמן בבגרויות. שישנו מועדים. היינו ממש צריכים להסביר את המצוקה שלנו. אף אחד לא הרגיש, אף אחד לא הבין.
"כשילדים מרגישים איום על חייהם, צריך לגלות הבנה. לא משנה איפה הם גרים. אני רואה מה קרה פה בקיץ שעבר, ושואלת: איפה הם היו לפני 15 שנה? מה היה להם לומר לילדי האינתיפאדה? היינו אזרחים טובים שמשרתים את המדינה. כולנו התגייסנו בלי לחשוב פעמיים בכלל, וכולנו אנשים עובדים ותורמים. כך גם ההורים שלנו. אז איפה המדינה הייתה כשהיה מדובר בנו?"
אם המתח בכבישי יהודה ושומרון והחשש מחדירת מחבלים לא הספיקו, הרי שבעבור תושבי עפרה העיר ירושלים שטופת הפיגועים הייתה גם עיר הבילוי והקניות הקרובה ביותר. "לשם היינו יוצאים להתאוורר", אומר עידו בחיוך. "וזה בכל זאת שונה, כי בסיפור שסיפרנו לעצמנו, שם היה בטוח יותר. בירושלים יש פיגוע? באים, מנקים, מוחקים הכול. יש כאב, אבל אחר. ביישוב זה נשאר איתך.
"כולם מכירים, כולם כואבים. הבועה היישובית הזו מגוננת עליך הרבה פעמים מהשפעות חיצוניות, אבל גם שומרת המון בפנים. זה העצים את התחושות סביב כל פיגוע. וזה למרות שאישית, ברוך השם, החמצתי איזה שלושה פיגועים ירושלמיים בהחלטה של שבריר שנייה אם לעלות לאוטובוס זה או אחר. בעיר גדולה יש זרות שאין בקהילה יישובית".
גם אחרי כל השנים האלה, החברים שאינם עדיין נוכחים מאוד בלב החבורה. "הייתי קרוב לחברים שנרצחו בעצמונה, אהבתי אותם, אבל יש לי מקום עמוק בלב במיוחד לערן פיקאר. הייתה לו שמחת חיים שתפסה אותי ומלווה אותי לאורך כל החיים. אין שבוע שזה לא עולה אצלי, אין שבוע שאני לא חושב עליו. לא יודע למה דווקא הוא יותר מאחרים, הייתי בקשר טוב גם איתם וגם אותם אני בהחלט זוכר, אבל עם ערן זה תפס".
"בכל שלב שאני עובר בחיים אני חושב: ומה היה אם ארז היה חי?" אומר עידו. "יש אפילו ביקורת מסוימת על זה שאני מתחתן וארז לא. ואתה כל הזמן שואל את עצמך שאלות. כשאתה מתגייס אתה סקרן לדעת, לאן הוא היה מתגייס? היה יוצא לקורס קצינים? ואיזה מפקד הוא היה יכול להיות? וכשאתה מתחתן ויולד ילדים, אתה שואל את עצמך איזה בן זוג הוא היה ואיזה אבא. איפה היה בוחר לגור? ואיזה שכן או תושב הוא היה?"
"אני חושבת שהאובדן הזה גרם לגיבוש מסוים בינינו", אומרת אורית. "לחיבור פנימי עמוק מאוד של נוער עפרה של אז. עד היום יש לי אמפתיה גדולה ואהבה לנוער הזה, שהוא כבר לא נוער. החוויות הקשות חישלו אותי ונתנו לי כלים טובים להתמודד, כמחנכת בקבוצת יבנה, כשהתלמידים חווים אובדן. היום אני רואה שגם כמבוגר אין לך באמת פתרונות, אין מה לתת. אבל יש הבנה והחיים באמת חזקים ואנחנו לומדים להתקדם עם האובדן".
"ארז לא היה חבר נפש שלי, היינו חבורה", אומרת יעל. "הוא היה מרכז החבורה, והיה מדריך בסניף. משמעותי ומורגש מאוד. הוא היה מצחיק ברמות אחרות וכיפי. היה פשוט כיף להיות איתו. הוא בהחלט מלווה את המחשבות. הילדים שלי יודעים מיהו, הם מכירים את הסיפור והם יודעים לזהות אותו בתמונות כי הקפדתי להראות להם אותו. זה היה חשוב לי מאוד. הם גם לומדים בגן עם אחיין של ארז (שלא הספיק להיות דוד), והשם השני שלו הוא ארז. ממילא המגורים ביישוב מאפשרים לי לפגוש את הורים שלו וזה משמעותי לי".
"אני יצאתי למסלול עוקף נוער עפרה", אומר עידו. "לא המשכתי במסלול הרגיל של החבר'ה פה, מהישיבה התיכונית למכינה הקדם־צבאית. התגייסתי ועברתי כמה שינויים, התרחקתי וחזרתי, ופגשתי את הנוער הזה כצוער מבולבל בעיצומו של קורס קצינים, שהכריחו אותו לצפות בפינוי גוש קטיף, גם אם לא להשתתף. כבר בכפר־מימון ראיתי אותם, ראיתי חבר'ה שיודעים את הדרך. ורציתי להיות חלק מהם. מצאתי שם את אחי, אני במדים מאחורי הגדר והוא באזרחי מבפנים.
"היו שם עוצמות אמיתיות. ראיתי שם, וגם בתפילת הפרידה בבית הכנסת בנווה־דקלים, תופעת טבע או אולי דווקא מראה על־טבעי. אני מסתכל עליהם, ואומר: 'וואלה, איתם אני רוצה להיות. אלה חבר'ה טובים'. זה חזר על עצמו בשובו אחים, אז הייתי בתפקיד והשתתפתי בתפילה בישיבת מקור חיים. איזה נוער. איפה תמצאי כזה נוער, במגרשי הכדורגל? במועדונים?
"ופה באה הביקורת. יש אבל, והוא אבל גדול. משהו בהנהגה שלנו, של המגזר הזה, לא דופק. לוקחים חבר'ה טובים והופכים אותם לילדי כאפות. יש פה משאב נדיר באיכותו, אבל אפשר להוציא ממנו תוצרת טובה הרבה יותר. זה מגזר שתמיד יתנדב, אבל גם תמיד יקבל כאפה. אתה נוסע במנהרה ורוצה לדעת שיש אור בסופה. וכרגע אין אור לא כי זה לא הנתיב הנכון אלא כי הקטר לא רוצה להגיע. וזה עוול לנוער. אם אתם לא רוצים להנהיג, אז תניחו לנוער. שמעי, לא כיף להתבגר בבת אחת בגיל 16. לא כיף.
"הייתי שמח להישאר תמים יותר ולא מעורב. אחד כזה שלא מכיל כלום, שונא וכואב. זה נוח יותר. אבל חינכו אותנו למקום מסוים, להתמודדות מסוימת. אם זו הדרך, תנו לנו לפעול בה. אל תכבו אותנו באמצע. תגיעו. אתם ההנהגה. גם בהקשר הזה הייתי רוצה לדעת מה ארז היה אומר. איפה הוא היה היום ולאן זה היה לוקח אותו ואותנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם