מדינה שהיא נייר לקמוס: למי תצביע ארה"ב?
ביקור בפלורידה מלמד שהדור הבא של הרפובליקנים והדמוקרטים הולך ומקצין. את הבחירות יכריעו בני המעמד הבינוני מהערים הגדולות
ארה"ב ענקית, מרחביה עצומים, ומדינותיה שונות מאוד זו מזו כמעט מכל בחינה - נתוני פתיחה הללו מקשים על כל ניסיון רציני לפענח את רחשי לב הציבור האמריקני ברגע מסוים, או לתת בו סימנים. סקרן ככל שיהיה, לא יוכל אדם המגיע לנקודה כלשהי באמריקה להבין דרכה מה חושב "האמריקני הממוצע" על הסכם הגרעין עם איראן, על נטיותיו להצביע לדמוקרטים או לרפובליקנים או אפילו איזה מאכל הוא ומשפחתו הכי מחבבים.
עוד כותרות ב-nrg:
- מאות יצאו לחיפושים אחרי הנעדר באומן
- בירת איסלנד תישפט על החרמת ישראל?
- כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
ובכל זאת, ישנה מדינה אחת שבה אפשר לקבל מושג שכזה יותר מאשר במקומות אחרים, מדינה שהפכה לסוג של סיסמוגרף המסוגל לחזות לאן אמריקה הולכת ולאן פניה מועדות: פלורידה. "מדינת השמש", כפי שהיא מכונה וכפי שמופיע על כל לוחית רישוי בכבישיה הארוכים, חזתה נכונה את תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב החל מ-1976 ועד היום - כלומר, המועמד לנשיאות שקיבל את רוב הקולות בפלורידה הוא גם זה שנכנס לבית הלבן.
יוצא הדופן היחיד הוא ביל קלינטון הדמוקרט, שנבחר ב-1992 למרות שבפלורידה העדיפו את ג'ורג' בוש האב מהמפלגה הרפובליקנית. ב-2000 פלורידה הייתה זו שלמעשה הכריעה את הבחירות עצמן, כשבית המשפט העליון הכריע כי ג'ורג' בוש הבן ניצח בה את אל גור, מועמד הדמוקרטים, בקצת יותר מ-500 קולות בלבד.
ישנה מדינה אחת בלבד מתוך החמישים שאוחזת ברזומה טוב יותר: אוהיו, מדינה שנחשבת אף היא למתנדנדת בין ימין ושמאל, וש"טעתה" באחרונה רק ב-1960. אבל אוהיו קטנה הרבה יותר מפלורידה, שהיא הרביעית בגודלה בארה"ב מבחינת מספר תושבים, וחשוב מכך – פלורידה היא כנראה העתיד: מספר האלקטורים שנבחרים בה רק הולך ועולה עם השנים, ועומד כיום על 29, שני סנאטורים ו-27 חברי קונגרס. מנגד, אוהיו מאבדת מאוכלוסייתה במהירות - כמעט שליש מאז 1960 - מספר האלקטורים שלה פוחת וכיום היא שולחת רק 18 נציגים לוושינגטון, שניים פחות מאשר לבית הנבחרים הקודם
.
ביקור בן כשבוע בפלורידה לא יכול כמובן להציע ניתוח עומק של המתרחש במדינה הזו, אבל כאורח לרגע שרואה כל פגע הוא יכול להוליד כמה תובנות. המרכזית שבהן היא שהמרחק בין ימין ושמאל בארה"ב הולך וגדל. הדור הבא של שתי המפלגות, הרפובליקנית והדמוקרטית, הולך ומקצין, ומאבד חלק מערכיו המשותפים. העובדה הזו רלוונטית ביותר לגבינו הישראלים, ומחייבת אותנו לשים לב לתמורות המתחוללות בשטח, להסתכל קדימה נכוחה ולראות את האתגרים שבאמריקה החדשה.
נתחיל בימין: הרפובליקנים חולשים על האזורים החקלאיים ברחבי המדינה, ומרוכזים בעיקר במרכזה ובצפונה. באזורים הגובלים באלבמה ובג'ורג'יה, שליטת הרפובליקנים כמעט מוחלטת. בתחנות הרדיו שבאזורים אלו ניתן לשמוע הרבה מוזיקת קנטרי המזוהה עם הימין, ובאלה שבהן לא משודרת מוזיקה ניתן לשמוע דרשות של כמרים ומטיפים נוצרים אחרים. בהתחלה זה נשמע קצת מוזר – מה פתאום שיעור במגילת אסתר באמצע הקיץ? אבל כשהאוזן מתרגלת ניתן להבין שישראל - וזה כולל את ארץ ועם ישראל, ובמקרים רבים גם תורת ישראל – מנצחת כאן, ובגדול.
הזרם האוונגליסטי הולך ומתחזק בכל רחבי ארה"ב, ורובם המוחלט של המאמינים הינם אוהדי ישראל מובהקים. אבל - וזה אבל גדול - אנשים אלה היו כנראה מצביעים לכל רפובליקני שהיה מועמד לנשיאות, גם אם היה מדובר בדחליל. המפלגה הרפובליקנית זקוקה לקולות של בני המעמד הבינוני מהערים הגדולות במדינה – ג'קסנוויל, טמפה, מיאמי – ואלה לעתים קצת חוששים מעודף הדת ומהאמונה הנלהבת שמפגינים האוונגליסטים. מאידך גיסא, הדת גורמת לאיחוד שורות ולהעלאת אחוז ההצבעה. כך הרפובליקנים יכולים לסמוך ביום פקודה על מאגר קולות בטוח וגדול, שיבוא להצביע בכל מזג אוויר וכאמור לכל מועמד ממפלגתם. הדמוקרטים, כמו תמיד בשמאל, קצת מפונקים יותר.
בארבע השעות שחולפות במעבר מהאזור הכפרי של טמפה שבמרכז פלורידה ועד למיאמי שבדרומה, הולכות תחנות הקנטרי ונעלמות. את מקומן תופסות תחנות המשדרות מוזיקה לטינית. מיאמי כבר מכה בהלם את מי שמבקר בה לראשונה, ולא יודע מה מתרחש שם בעשורים האחרונים. כמעט ולא שומעים אנגלית ברחוב, ובמקומה שולטת הספרדית. אין זה מפתיע כשמתברר כי מיאמי היא העיר בעלת אחוז האוכלוסייה הלטיני הגבוה בארה"ב, כ-70 אחוזים. לשם השוואה, ב-1960 ההיספנים היוו פחות מ-20 אחוזים מאוכלוסיית העיר.
למעלה מ-1.5 מיליון היספנים מתגוררים במיאמי. באופן טבעי, כמיעוט ביתם הפוליטי המיידי הוא המפלגה הדמוקרטית - בדיוק כמו היהודים, שאכן מצביעים עדיין ברוב גדול למפלגה זו. ההיספנים לא שותפים לחלק באתוס האמריקני שעוסק בישראל. התמיכה הדו-מפלגתית במדינת היהודים הופכת אצלם לסוג של אדישות, בדומה למה שקורה בקרב האוכלוסייה השחורה במדינה. למעלה מחצי מההיספנים בפלורידה הינם קובנים, וכשקובני-אמריקני המתגורר במיאמי רואה את הנשיא ברק אובמה מחדש את הקשרים עם הוואנה אחרי עשרות שנים, הסיכוי שיצביע בפעם הבאה למועמד הדמוקרט הולך וגדל, וקצת פחות יעניין אותו שלום ישראל ומצב הגרעין באיראן.
הרפובליקנים כמובן מודעים לדמוגרפיה במדינה חשובה זו, ומנסים לקדם מועמדים היספנים כמו מרקו רוביו, בניסיון להטות את הכף ההיספנית. ואכן, רוביו מכהן כיום כאחד משני הסנאטורים של פלורידה, והוא אחד המתמודדים על תפקיד מועמד הרפובליקנים לנשיאות ב-2016.
התחזקות מרכיב הדת בימין האמריקני מצד אחד, והגידול באוכלוסיות מיעוט המזוהות לרוב עם המפלגה הדמוקרטית מצד שני, משנות את אמריקה. ומכיוון שידוע שכל מה שקורה באמריקה מגיע במוקדם או במאוחר לישראל, כדאי לכולנו - ובעיקר לנבחרינו - להבין את אמריקה ואת הכיוון שאליו היא צועדת. כי עם כל הכבוד לסין או לרוסיה, ובוודאיה לאירופה המתפוררת, לזהותו של האדם שישב בבית הלבן בשנים הקרובות תהיה השפעה על חיינו יותר מכל אדם אחר שחי מחוץ לישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם