ימי קרב: המלחמה התפוצצה בפנים לאבא וחבריו

הם היו מילואמיניקים צעירים שאת טבילת האש הראשונה שלהם חוו בששת הימים. גם בהם דבקה אותה אופוריה של ניצחון - עד שבאה מלחמת יום הכיפורים והרעידה את הטנקים שלהם. נעם ממון, שהתייתם בגיל חמש, פגש את חבריו לנשק של אביו

ב-6 באוקטובר, בשעה שתיים בצהריים, החרידו צפירות האזעקה את מדינת ישראל. שלוות יום הכיפורים קרסה באחת, ושמעון ("ג'ינג'י") פלד, דני רידר וסטפן ציטרון, ששירתו יחד בששת הימים, הוזעקו אל מחסני החירום, כשהטנקים הסורים כבר דוהרים לתוך רמת הגולן. תוך כמה שעות כבר הגיעו כוחות האויב לאל-על, מרחק קילומטרים ספורים מהשיפולים היורדים אל עמק הירדן, והכוחות הישראליים נאבקו להודפם.

עוד כותרות ב-nrg:
• נמצאה ההתרעה המודיעינית על מלחמת יו"כ
• מה עשה מפקד 8200 שבוע לפני מלחמת יו"כ?
• הכתבות הכי שוות - בעמוד הפייסבוק שלנו

בתוך הכאוס, כשההפתעה עדיין מהממת את ההכרה, רידר וציטרון צוותו לאותו טנק – הראשון כתותחן והשני כמקלען. אליהם הצטרפו גם הנהג אורי עיני והטען-קשר יוסי ביטון, כשאת כיסא המפקד תפס אבי, מפקד המחלקה משה ממון. פלד צוות כנהג בטנק אחר של הפלוגה. 42 שנה אחרי הימים הנוראים ההם יצאתי לפגוש בפעם הראשונה את שלושת החברים לנשק שלחמו לצד אבא ז"ל, שנהרג ביום השני למלחמה. סיפורם אינו סיפור של עלילות גבורה, אלא סיפור של חיילים שמציאות הקרב טפחה על פניהם ושהזיכרונות הכואבים חקוקים בראשם. ואם תרצו, סיפורם הוא הסיפור הישראלי של המלחמה ההיא באוקטובר 1973.

מימין: פלד וציטרון צילום מתוך אלבום משפחתי

גדוד השריון שבו שירתו אבי ורעיו לנשק היה מורכב מטנקי שרמן. אלה היו טנקים מיושנים, שייצורם החל עוד במלחמת העולם השנייה, ולמרות שעברו שדרוג בדמות תותח משופר, עדיין נחשבו נחותים אל מול טנקי האויב הרוסיים החדישים. בשל הבהילות, הטנקים נשלחו בחופזה, ללא הכנה וללא מודיעין, היישר אל דרום רמת הגולן.

"הטנקים היו במצב קטסטרופלי, חלקם אפילו לא הניעו כי מנועיהם היו סתומים בחול", מספרים פלד, רידר וציטרון בפגישה המרגשת בכפר סבא. "היו חוסרים אדירים בציוד ומשאיות נסעו הלוך ושוב לבסיס במרחק שבעה קילומטרים כדי להביא פגזים ותחמושת. למפקדים לא היה ציוד בסיסי, כמו משקפות ומצפנים, והיו חסרים גם סרטי כדורים למקלעים ומחסניות לנשק האישי. אפילו מובילי טנקים לא היו, ושעת היציאה נדחתה כמה פעמים. בסופו של דבר, עם אור ראשון, יצאנו משער הבסיס שתי פלוגות של שרמנים, אל עבר הרמה".

"הופתעתי ששובצתי כמקלען", מספר ציטרון, "כל השנים שירתתי כטען-קשר, והציוות החדש היה תמוה בעיניי. כנראה שיוסי הועדף עליי בתפקיד מאחר שהוא היה הקשר הפלוגתי שלנו". מאוחר יותר יתברר לציטרון שהשינוי בתפקיד הציל את חייו.

"ניסיתי להודיע שיש הרוגים, אבל הקשר לא פעל"

את הנסיעה הארוכה על זחלים השלושה זוכרים במעומעם. באזור כפר תבור הם עצרו לצורך איפוס כוונות, ומשם המשיכו דרך בקעת יבניאל, בואך הירידות לכנרת ועד לצומת צמח. בנקודה זו הגיעו מחוגי הדלק של הטנקים לאפס, והגדוד נעזר בתחנת דלק אזרחית כדי למלא את המכלים. הנסיעה הארוכה התישה את מנועי השרמנים הישנים, חלקם נתקעו בשל תקלות ואנשי החוליות הטכניות עטו עליהם להשמישם מחדש.

קרוב לאזור התדלוק עלה המ"פ אלישע שפירא על הטנק של אבי והודיע לו שהוא מחליף אותו, מאחר שהטנק שלו נתקע. אבי קפץ מן הטנק ועבר לפקד על הטנק של פלד. "לאחר שעברנו את עין גב ופנינו לעבר הרמה, הודיע המג"ד ברשת הקשר שנכנסים לנוהל קרב, קנים מופנים קדימה ופגז בקנה", מספר פלד. "לא ידענו לקראת מה בדיוק אנחנו הולכים, אבל ענני עשן כבר היתמרו לשמיים ונפילות פגזי הארטילריה נשמעו מהדהדים מרחוק. עדיין לא היה לנו מושג היכן נמצאים הסורים וכמה עמוק הם חדרו".

עומדים: אורי עיני ז''ל ראשון משמאל, פלד שלישי משמאל, רידר שני מימין צילום מתוך אלבום משפחתי

כשהתקרבו למחנה אל-על, הביט המג"ד בנצי פדן דרך המשקפת וחשכו עיניו. כל השטח צפונית מזרחית להם היה זרוע שריון סורי. הכניסה לשדה הקרב הייתה מהירה וחפוזה. המג"ד חילק גזרות ושתי פלוגות טנקי שרמן - פלוגה ב' של גדי קורן ופלוגה ד' של אלישע שפירא התפרסו בשטח, מנסים לאתר את טנקי האויב. בהמשך נשלחו שתי הפלוגות הנותרות לכיוון מזרח כדי למנוע מהסורים לפרוץ דרומה.

"אני זוכר שני טנקי סנטוריון מיחידה אחרת שפינו לנו את השטח כלאחר כבוד", משחזר פלד, "הם לחצו על דוושת הגז ודהרו לאחור, מקפצים על אבני הבזלת". היו אלה טנקים מכוח גדודי של חטיבת מילואים אחרת, שעסקו בבלימת הסורים החל משעות הבוקר, עד שהתרוקנו מפגזים.

עוד על מלחמת יום כיפור:
• הקרב שנשכח: כשגדוד 202 עצר 100 טנקים
• הקב"ר המזמר: אמרו לי שמדינת ישראל כבר לא קיימת
• הייתי שם. כתבנו חזר אל התופת

ממד הזמן מיטשטש בתנאי קרב. פלד זוכר שהם נלחמו מול הסורים קרוב לשעתיים. בתחילה היה זה קרב תותחים סטטי ממרחק של כשלושה קילומטרים. הכוחות הישראליים היו פרוסים בשטח פתוח ונחות לעומת הסורים, שהמטירו עליהם אש תופת מנקודה גבוהה יותר. "כל הגזרה הייתה אפופה עשן ושריפות", ממשיך פלד בסיפור, "הייתי ספון בתוך תא הנהג והעייפות החלה להשתלט עליי. אני זוכר שברגע מסוים דוד וכניש, הטען-קשר, ניער אותי לוודא שאני לא נרדם. צריך לזכור שלא עצמנו עין כל הלילה, ובנוסף לזה הנהיגה על זחלים מיחידת מחסני החירום ביקנעם ועד לרמת הגולן הייתה ארוכה ומתישה.

"הייתה לי תחושת בטן שאנחנו הולכים לחטוף. אני זוכר אקליפטוס גדול, לא רחוק מאתנו, קורס אחרי שנפגע ישירות. כמה רגעים אחר כך שמעתי את ה'וויש' ואת הפגיעה בצריח מעליי. הטנק הזדעזע. הבנתי שנפגענו ולקח לי זמן להתאושש. כשעליתי למעלה, לעבר הצריח, ראיתי את המ"מ משה ממון (אבא שלי – נ.מ), ואת הטען דוד וכניש ללא רוח חיים צמודים למכשיר הקשר מאחוריהם שחטף רסיסים ונדלק. עד כמה שידוע לי, התותחן שלנו נפצע מרסיס בראש, אבל עד שהתעשתתי כבר לא הייתה נפש חיה בטנק. הבנתי שנותרתי לבד. כיביתי עם מטף את הלהבות שאחזו במכשיר הקשר וחזרתי לתא הנהג, ניסיתי להודיע שנפגענו ושיש לנו הרוגים אבל הקשר לא פעל.

משה ממון ז''ל צילום מתוך אלבום משפחתי

"מנוע הטנק עדיין עבד. שילבתי להילוך אחורי ונסעתי לאחור לעבר מחנה אל-על. את המ"מ משה ממון והטען-קשר דוד וכניש פינה חובש אמריקאי מתנדב, יום למחרת הקרב. יחידות הפינוי והזיהוי של הצבא עדיין לא הגיעו לשטח ומחלקת הרפואה של הגדוד הגיעה לאל-על רק אחרי שהקרבות בגזרה הסתיימו. את הימים הבאים העברתי באזור נקודת איסוף הנפגעים של הגדוד. הסתובבתי שם כהלום קרב".

לימים יעיד מפקד הגדוד בנצי פדן כי קרב הבלימה שניהל עם חייליו ביום השני למלחמה היה קרב גורלי של להיות או לחדול. "לא ידעתי מי יישבר ראשון, אנחנו או הם", דברי פדן, "ניהלנו קרב עיקש, התקדמנו באיטיות, עקב בצד אגודל, ועד שעות החשיכה הצלחנו לכבוש שטח של כשניים-שלושה קילומטרים ולהסיג את הסורים".

"הצריח התפוצץ, עף באוויר ונחת במקום שממנו התרחקנו"

בשעות הלילה עסקו הטנקים בהתחמשות ותדלוק, ולמעט מספר תקריות אש עם טנקי אויב שטעו בניווט, התקרבו לקו כוחותינו והושמדו, לא נרשמו אירועים מיוחדים. הרושם שנוצר היה שהסורים ספגו מכה קשה ונסוגו הרחק - והאיום המיידי על טנקי הגדוד הוסר. ערפילי הבוקר שלמחרת לא בישרו על הרעה המתקרבת. טנק המ"פ, בליווי שני טנקים נוספים, החלו בתנועה צפונה לעבר רמת מגשימים כדי לוודא שהשטח פנוי. הנסיעה הזו הפכה בין רגע למופע אימים של מטר פגזים ואש צפופה שניתכה על שלושת הטנקים. המחשבה שנצנצה לרגע, שהנה, אולי, השטח שומם והסורים נסוגו, נגוזה. הסורים, כך התברר, תפסו עמדות לא הרחק מקו הכוחות הצה"ליים, נעזרו בתוואי השטח והתחפרו בדפנות אגם חיתל, מאגר מים עונתי שבאותה תקופה היה יבש.

"אני זוכר היטב את רגע הפגיעה", משחזר רידר, "עלינו לעמדת תצפית, ישבתי בעמדת התותחן ואלישע שפירא המ"פ עמד מעליי. הוא תר במשקפת אחר כוחות האויב. אני זוכר שהערתי לו על כך שאנחנו נמצאים באותה נקודה זמן ממושך מידי ואנחנו חשופים לאש, ורגעים אחר כך שמעתי שתי חבטות בדופן השמאלית של הטנק. פגיעה ישירה משני פגזי נ"ט והטנק פשוט החל לבעור. הרגשתי כמו באמבטיה של אש. בצד השמאלי של הטנק נהרגו כולם. בצד הימני היו המ"פ, סטפן (ציטרון) המקלען, ובתווך - אני. הייתי חנוק, אבל הרגשתי שאני לא יכול לדרוך על הרגל. היא הייתה שסועה והייתי מכוסה כוויות ב-75 אחוז. בכוחותיי האחרונים דחפתי את עצמי במעלה הצריח ונחלצתי החוצה".

אחים לנשק צילומים מתוך אתר ''יזכור''

ציטרון, שהועבר לעמדת המקלען וניצל: "דקות לפני שנפגענו הוצאתי קופסת בוטנים וחילקתי ביני לבין אורי הנהג. הוא אמר שהוא חולם על קפה, אז במקום זה כיבדתי אותו בבוטנים. זה מה שהיה. פתאום שמעתי חבטה מלווה בגל אדיר של חום, ודומיית מוות השתררה בטנק. שמעתי את קריאתו של אלישע ממרומי הצריח, לנטוש את הטנק. למזלי התותח לא נשען על פתח היציאה ויכולתי להיחלץ בקלות. פתחתי את המדף וקפצתי החוצה. אני זוכר שהתגלגלתי על האדמה, חשבתי שכולי בוער, אבל מהר מאוד נוכחתי לדעת שהפציעות שלי היו זניחות לעומת שאר חבריי, בעיקר כוויות קלות בידיי שהיו חשופות מחוץ לסרבל חסין האש.

"ראיתי את אלישע מצביע על דני ששכב פצוע ליד הטנק, לאחר שנחלץ מעמדת התותחן בכוחותיו האחרונים. מיהרתי לעברו וראיתי שהוא מתבוסס בדמו. ניסיתי לגרור אותו ולהרחיקו מהטנק הבוער, אך ללא הצלחה. דני בחור גדול, ידיי שאחזו בו החליקו מידיו המגואלות בדמו. הוא לא היה מסוגל לזוז. מיד לאחר מכן הגיע המ"מ מיכה תמיר שהיה בטנק הסמוך שנפגע אף הוא וגרר את דני הפצוע מהמקום. בהמשך הגיע לעזרתו עודד בן מנחם מזחל"ם המודיעין וסייע בפינוי הנפגעים. לפני שפינו אותנו מהמקום הספקתי לראות מרחוק את צריח הטנק מתפוצץ, עף באוויר ונוחת באותה נקודה בה שהיינו רגע לפני כן".

אלישע המ"פ, שסבל מפציעות בפלג גופו התחתון, ודני, כשרגלו הייתה חצי תלויה, חולצו לאחור ופונו לטיפול ראשוני. דני, שנשקפה סכנה לחייו, פונה במשאית לחם לבית החולים "העמק" בעפולה. הוא קיבל עירוי של 40 מנות דם, ועוד הספיק לדווח לצוות הרפואי "אל תספרו לאשתי, היא בהיריון...". כשהקיץ מניתוח קשה, גילה שהרגל במקומה. "זאת הייתה הפתעה עצומה", מספר רידר, "אבל הפתעה גדולה עוד יותר הייתה הבשורה על הולדת בננו השני".

לחגיגת ברית המילה של בנם, גולן, התגייסו כולם. "אבי הפצועים", שמחה הולצברג, ארגן מסיבה בחצר בית החולים. הזמרת אילנית שרה, ונינה קציר, אשת נשיא המדינה, באה לברך. אבל בחזית אחרת, חזית הרגל, התחילו להסתמן צרות. דני הוחש לחדר הניתוח, שם נכנס לתרדמת שנמשכה כמה ימים. זה נגמר בקטיעה.

"באחד הימים באה לבקר אותי אשתו של אורי, נהג הטנק שלנו שנהרג", נזכר רידר. "זו הייתה פגישה קשה ומרגשת, הדמעות חנקו את גרוני". בתום חודשים ארוכים של אשפוז ושיקום רידר שב לביתו, ולאחר שלוש שנים נולדה הבת אורי, הקרויה על שם חברו לנשק. עבור רידר, המלחמה בגולן הסתיימה ביומה השלישי, ומלחמתו לשיקום רק החלה.

"המפקד אמר לנו לכתוב מכתב פרידה"

פלד וציטרון, שנותרו ללא טנקים, נשארו עם מפקדת הגדוד באזור מחנה אל-על והמתינו לציוות מחדש. "אחרי שחזרתי לגדוד, קראו לי לזהות את הציוד האישי שנשאר מהטנק הבוער", ממשיך ציטרון לגולל את האירועים. "בקושי רב זיהיתי את התיק החום שלי, שהיה שחור ומפויח. כשפתחתי אותו, גיליתי להפתעתי בין החפצים את זוג הנעליים הראשון של הבת שלי, מאיה, שבזמן המלחמה הייתה כבר בת שנתיים וחצי. אשתי, ללא ידיעתי, דחפה אותם ברגע האחרון לתוך התיק, 'למזל', כמו שאומרים. אני לא איש שמאמין בדברים כאלה, אך עם עובדות קשה להתווכח..."

ציטרון והקמע מתוך האלבום המשפחתי

פלד: "בזמן שדני חברנו שכב בבית החולים ונלחם להציל את רגלו, סטפן ואני היטלטלנו עם מפקדת הגדוד. נסענו באוטובוס עם עוד אנשי צוות ולוחמים שכלי המלחמה שלהם נפגעו וצוותיהם פורקו. זה היה מחזה סוריאליסטי, באמצע המלחמה, אוטובוס של פליטי הקרבות, נוסע עם שיירת הדרגים אחרי טנקי הגדוד. חטפנו הפגזות על ימין ועל שמאל, וכל האזור של אל–על והציר המוביל צפונה דרך רמת מגשימים ספג ארטילריה כבדה, מחסני התחמושת ששכנו דרך קבע באזור התלקחו, והשמיים היו שחורים. ההפגזה לא פסחה גם על התאג"ד (תחנת איסוף גדודי) ואמבולנסים שדהרו על הציר ספגו פגיעות, והתקשו לנווט את דרכם. שלדי טנקים צה"ליים שרופים היו מוטלים לאורך ציר הנפט ובהמשך צפונה סביב מחנה נפח".

פלד וציטרון המתינו זמן רב עד שצוותו מחדש. בפועל הם החמיצו חלק ניכר מקרבות הגדוד שלהם - החל מהקרב לכיבוש חושנייה ב-9 באוקטובר, עבור בקרבות שמעבר לקו הסגול, בקו התלים הסוריים, וכלה בהדיפת השריון העיראקי בלילה שבין ה-12 ל-13 באוקטובר.

"בסופו של דבר צוותנו ביחד, ונשלחנו כמחלקה בודדת לאבטח את קו המוצבים הקדמי בעומק המובלעת הסורית", מספר פלד. "חודשי החורף תפסו אותנו לא מוכנים מבחינת ציוד. אני זוכר שהיה לנו מעיל דובון תורן שאיתו עלינו לשמירה בעמדה. היו לנו מעילים דקים מעודפי הצבא האמריקאי, ועם הזמן כל אחד השיג לעצמו אמצעי חימום באופן עצמאי - כובע גרב פה, מעיל צמר ("שינל") שם, מגפי גומי שסייעו לנו להתמודד עם הבוץ העמוק במוצבים".

פלד מוציא מעטפה מלאה בתמונות מאותם ימים, בחורף של 73'-74'. באחת התמונות נראים השרמנים ברקע, עם מעטה שלג כבד על דפנות הצריח ועל סיפוני הטנקים ובקדמת הצילום, קבוצה של מילואמניקים צעירים בלבוש חורף מאולתר, שלרגע נראים כחבורה של צבא הפלנגות.

חורף במובלעת הסורית. פלד שני מימין צילום מתוך אלבום משפחתי

"היינו מחלקה של שלושה טנקים במוצב שכונה 'מסולעת' בקו המוצבים הקדמי ביותר", נזכר ציטרון, "אולי אני טועה, אבל למיטב זכרוני זה היה קצת לפני הבחירות לכנסת השמינית, בסוף דצמבר 1973. מפקד הגזרה, קצין מגולני שפיקד על הקו, כינס את כל החיילים והעניק סקירה על הכוח הסורי האדיר שעומד מול שלושת הטנקים 'העייפים' שלנו. הוא הקפיד לציין שאנחנו כוח מוגבל ביכולות שלו, וככל הנראה לא נוכל לשרוד התקפה סורית, אם תבוא.

"בהמשך לכך הוא פקד עלינו לכתוב מכתב פרידה אחרון לקרובי המשפחה. מצב הרוח שלנו כמובן 'ירד לתחתונים'. ביצענו את ההוראה וישבנו לכתוב. חלק מהחיילים החלו להתפלל. מחזה הטליתות הלבנות על רקע הטנקים ונוף החרמון הסורי הלבן - האיץ את פעימות הלב. התמונה היתה מדהימה וסוראליסטית שקשה לשכוח. אני זוכר שאבד לי התיאבון לאכול את מנת הקרב של ארוחת הערב. באותו לילה עמדנו זקופים בצריח, כל אחד בעמדתו, בקור מקפיא, פגז טעון בקנה התותח ואצבע על ההדק, מוכנים לקרב האחרון. אף אחד לא עצם עין. זה היה ליל שימורים לבן, קר, ארוך ומפחיד". אבל הלילה עבר בשלום, וגם הימים שאחריו.

"הפלאשבקים חוזרים כל הזמן"

חצי שנה אחרי יום הגיוס הבהול ב-7 באוקטובר, פלד וציטרון שבו הביתה. הם חזרו אנשים אחרים, למדינה אבלה שאיבדה את האמון במנהיגיה וליקקה את הפצעים שהותירה המלחמה. כשנה לאחר המלחמה הועברו רבים מחללי המלחמה לקבורת קבע בבתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ. פלד וציטרון שהתייצבו באותם ימים לשירות מילואים קיבלו חופשה מיוחדת כדי להשתתף בהלוויית חברם, אורי עיני, והיו בין נושאי ארונו. "זה היה אירוע קשה וטראומטי, שנחרת עמוק בזכרוני", מעיד ציטרון. פלד היה גם בין נושאי הארון של חברו לצוות, דוד וכניש, וליווה אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין הצבאי בעירו טבריה.

רידר, שהתאושש מפציעתו, חזר לאהבתו הישנה, לימוד המוזיקה. הוא חזר לבית שאן, שם הקים כשנתיים לפני המלחמה את הקונסרבטוריון לילדי העיר. 17 שנה לאחר מכן חבר לחברו הוותיק שמעון פלד ועבר להתגורר בכפר סבא, שם הפך במהרה לדמות מובילה בתחום החינוך המוזיקלי. שמעון פלד חזר לעבודתו בהפצה ושיווק של גז וסטפן ציטרון השתלב והתבסס במהלך השנים בתחום המכירות בכמה חברות מובילות.

נועם ממון עם חבריו לנשק של אביו צילום מתוך אלבום משפחתי

כיום שלושתם גמלאים, כל אחד מהם נושא מטען כבד של זכרונות. "את המראות והאירועים שהתרחשו במלחמה אי אפשר לשכוח, הפלאשבקים חוזרים כל הזמן", אומר ציטרון, "עד היום איני מרגיש נוח כלפי דני, שיצא מהמלחמה נכה ואילו אני ללא פציעה גופנית. את שמעון פגשתי בעבר בכל מיני הזדמנויות, אבל עם דני לא יצרתי קשר כל אותם השנים שעברו, כנראה בשל המחסום הנפשי שהרגשתי".

רק לאחרונה ציטרון אזר אומץ, ובעקבות שיר שכתב על חוויותיו מהמלחמה, התקשר לדני ויזם פגישה משותפת לשלושתם. "זה היה מפגש מרגש, מעין סגירת מעגל", הוא מסכם, "אני מקווה שנולד עכשיו קשר מחודש ואמיתי של החברות שהייתה לנו לפני".