בלחץ אמריקאי: ישראל לא יצאה למתקפת מנע
בבוקר יום המלחמה כבר היה בידי ישראל מידע ודאי על פריצתה, אבל ראש הממשלה ושר הביטחון נכנעו ללחץ האמריקאי ומנעו מהרמטכ"ל דוד אלעזר לצאת למתקפת מנע. האינטרס האמריקני היה, בין היתר, לשמור על קשר טוב עם המדינות הערביות העשירות בנפט
המידע המודיעיני על כוונות מצרים וסוריה לפתוח במלחמת יום כיפור היו ידועות לישראל למעלה מ-24 שעות לפני תחילת האש, ובכל זאת הדרג המדיני מנע מתקפת מנע ישראלית, שסביר להניח שהייתה מצמצמת נזקים. ממחקר שערכתי, ושפורסם בכתב העת האקדמי "המזרח החדש", מתברר כי אחת הסיבות המרכזיות להחלטה הזו הייתה לחץ אמריקאי, שכפה על ישראל לחכות לתקיפה הערבית.לאחר מלחמת השחרור אימצה ישראל תורת לחימה התקפית, הדוגלת בהפעלת כוח צבאי במהירות, בהתקפות מחץ ובהעתקת המלחמה לשטח האויב. אולם לאחר מלחמת ששת הימים היו מי שסברו בהנהגה המדינית ובצמרת הצבאית שישראל ישנו עומק אסטרטגי מספק, המאפשר לה לוותר על עקרון המכה המקדימה.
עוד כותרות ב-nrg:
• המלחמה שהתפוצצה בפנים לאבא וחבריו
• האיש שחזה את מלחמת יום כיפור, שנה לפני
• הכתבות הכי שוות - בעמוד הפייסבוק שלנו
יתרה מזו, בשונה מבעבר, תוצאת מלחמת ששת הימים הידקו את הקשר בין יוזמה ישראלית התקפית, בדמות מלחמת מנע או מכה מקדימה, ובין האילוצים המדיניים. הקשר המהותי הראשון, שקדם למלחמת יום כיפור, עלה לראשונה באביב 1973, כשהוכרזה כוננות "כחול לבן" בצה"ל.
ב-27 באפריל 1973 התקיים דיון בהשתתפות צמרת המטכ"ל ושר הביטחון משה דיין ובו הוסכם כי לא יהיה אפשר לפתוח במלחמה מונעת בשל שיקולים מדיניים. סגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל, ציין: "לא נוכל להיות הראשונים שיורים, במידה שאני חושב מה האמריקנים יגידו וכו'. נדמה לי שיצחק (רבין, שגריר ישראל בוושינגטון אז) אמר שהם ממש הזהירו מפני זה".
כחודש לאחר מכן, ב-22 במאי, התקיים בלשכת מפקד חיל האוויר, בני פלד, דיון נוסף באותו עניין. גם בדיון הזה מילאה תגובת האמריקנים תפקיד חשוב בשיקולים נגד מכה מקדימה, והיה ברור כי בשל תלותה של ישראל בארצות הברית, היא חייבת לתאם עמה עמדות.
ואולם לדעת שר הביטחון דיין היו יכולים להיווצר תנאים שכן יאפשרו הנחתת מכה מקדימה, לדוגמה: הצהרות מצריות וסוריות על חידוש המלחמה או ידיעות על כוונות הערבים "להפציץ את תל-אביב". יתרה על כך, אם יהיה צורך, הוסיף דיין, אפשר "לעשות פבריקציה או פרובוקציה... למצוא איזה שהוא פטנט..." כדי להשיג את הרושם הדרוש אשר ישפיע על האמריקאים.
בהמשך, לקראת שלהי חודש מאי, העריך דיין כי על המטה הכללי להביא בחשבון את האפשרות שבמחצית השנייה של הקיץ תפרוץ מלחמה. הוא העריך שמצרים וסוריה יפתחו באש, אך לא שלל את האפשרות שישראל תיזום מכה אווירית מקדימה. "איך להסביר לעולם שלא אנחנו התחלנו את המלחמה באותו זמן? נטפל בזה", אמר דיין. ואולם אם לא יתקיימו התנאים המוקדמים או אם לא יימצא "הפטנט", היה ברור לשר הביטחון שלא תוכל ישראל להנחית מכה מקדימה בגלל האילוצים המדיניים.
על כך העיד דיין לפני ועדת אגרנט: "הייתי אז חרד מאוד לעמדה האמריקנית. בינתיים בין מאי לאוקטובר עניין האנרגיה עלה בצורה חריפה מאוד לגבי אמריקה. ואמריקה, וקיסינג'ר... הוא בעניין זה מאוד מאוד הזהיר אותנו... (ניהלנו) שיחות קשות כאלה, מדכאות כאלה...וממש היינו יוצאים מדוכאים משם".
ב-5 באוקטובר, בשעה 9:00, התקיים דיון בלשכת שר הביטחון. דיין נדהם מלקט המודיעין שהוצג לו. כאשר למידע הזה הִתווספה גם עובדת פינוין של משפחות היועצים הסובייטים מסוריה וממצרים, החלה להצטייר תמונת מצב מדאיגה שאותתה על אפשרות של מתקפה קרבה. בתום הדיון סיכם דיין ואמר כי יש להעביר את הידיעות לארצות הברית. הוא ציין גם את הצורך "לתת להם (האמריקאים) הבטחה שמצדנו אין כל כוונות תוקפניות".
זמן קצר לאחר מכן, קיבלה ראש הממשלה גולדה מאיר את ההמלצה והציעה שהציר הישראלי בוושינגטון, מרדכי שלו, יפנה לקיסינג'ר וימסור לו את המידע העדכני.
בהקשר זה גם ציינה מאיר: "באם התפתחות זו נובעת מחששן למתקפה צבאית מצד ישראל, הרי חשש זה הוא חסר בסיס לחלוטין. אנו רוצים להבטיח לך אישית שלישראל אין כל כוונה ליזום מבצע צבאי נגד מצרים וסוריה. ההיפך הוא הנכון. על כן, אנו מבקשים, באמצעות שירותך האדיבים, להודיע לערבים ולסובייטים על גישתנו, במגמה להפיג את חששותיהם ובמטרה להחזיר את השקט לאזור".
עוד ב-nrg:
• מכתבי גורודיש נגד שרון נחשפים: להעמידו לדין
• מסמכים מ-49' חושפים: רבין, דדו ובר לב סרבו פקודה
• הארכיון הפרטי של "ברן", הגנרל האחרון
למעשה, בכך החליטו מנהיגי ישראל לוותר על הנחתת מכה אווירית מקדימה על סמך הידיעות שהיו ברשותם, ועוד לפני שהתקבלה הידיעה שתפרוץ המלחמה ב-6 באוקטובר.
כמה נימוקים מסבירים את ההחלטה הישראלית: האחד, ממשלת ישראל ביקשה להרגיע את האמריקנים ולהצטייר כמי שידה לא במעל. השני, העברת המסר נועדה לזרוע חשש בקרב מנהיגי סוריה ומצרים כי כוונותיהם ידועות. ושלישית, הפנייה לוושינגטון, כך חשבו בישראל, תחזק את הקשרים עם ארצות הברית.
ב-6 באוקטובר ב-4:30 בבוקר, קיבל הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) את הידיעה כי צבאות מצרים וסוריה עומדים לפתוח במתקפה על ישראל בשעה 18:00. משום כך, הוא החליט להכין את חיל האוויר הישראלי למכה אווירית מקדימה על חיל האוויר הסורי ועל מערך הטילים הסורי בחזית רמת הגולן. אולם בעוד שדדו סבר שהאויב בשער, דיין תהה אם על סמך המידע הקיים אפשר ללמוד שמצרים וסוריה אכן עומדות לפתוח במלחמה נגד ישראל: "רק על יסוד אינפורמציה מודיעינית אין פותחים במתקפה יזומה".
דיין כמובן נשען על הערכתו של ראש אמ"ן, אלי זעירא, שצפה סבירות נמוכה למלחמה. שר הביטחון גם העריך כי ארצות הברית לא תאשר לישראל להנחית מכה מקדימה, גם אם יהיה ברור שמתקפה ערבית עומדת לצאת אל הפועל. "גם אם ייוודע לאמריקנים, ויהיו בטוחים במאה אחוז – לא נפתח במתקפת מנע," ציין דיין, "אלא אם כן יהיו ידיעות נוראות על כוונה ערבית להשתמש נגדנו בנשק בלתי קונבנציונאלי מסמר שיער, או אם יתפספס ויברח להם משהו לפני המועד".
גם בסוגיית גיוס המילואים העדיף דיין להמתין להגעתו של מידע נוסף. דיין חשש שמא יטענו הערבים, הקהילה הבין-לאומית, והאמריקאים, שהגיוס הוא שגרם לפרוץ המלחמה. חששו הכבד של דיין שיראו בישראל את האחראית לפרץ אלימות נוסף במזרח התיכון היה גדול כל כך, עד שהורה לרמטכ"ל ש"לא לעשות היום סיורים באוויר מעבר לגבול. צריך שיהיה ברור שלא אנו התחלנו במלחמה".
בניגוד לדרג המדיני, דדו הדגיש כי "מבחינת האימפקט הבינלאומי-מדיני... ייתכן (שהגיוס) ישפיע, כי הערבים יבינו שהם איבדו את יתרון ההפתעה... מוטב שיגידו שאנו פתחנו – וננצח. ממילא
בתנאים האלה, שב והמליץ דיין לפרסם ברבים את הכוונות הערביות, כאשר שני נימוקים היו בעד ההצעה: האחד, פומביותהייתה עשויה לסכל את התכניות הערביות, והשני, הפרסום היה ממחיש לאמריקאים שהפעם הערבים הם הצד היוזם של המלחמה.
גם הרמטכ"ל הביא בחשבון את השיקול האמריקני ואמר כי מבחינתו מכה מקדימה "מאוד מפתה מבחינה אופרטיבית", אבל מכיוון שהצעד טומן בחובו שיקול מדיני כבד, אין הכרח להכריע לאלתר בעניין. לימים יעיד דדו בוועדת אגרנט ויאמר: אני...מכיר את התזה של שר הביטחון שאמר לי בבוקר – האמריקנים לא יתנו לנו אור ירוק ואני מנסה להסביר כאן שבעצם אנו לא צריכים אור ירוק מהאמריקנים. מספיק לנו שהאמריקנים יודעים ואומרים לנו – יש הערב מלחמה, כדי שהאמריקנים יידעו שאם יש הערב מלחמה, גם לפי ידיעתם, והאמריקנים יודעים כמונו שזו הפתעה אסטרטגית, הם יבינו אותנו לחלוטין מדוע עשינו מכה מונעת.
טיעונו העיקרי של דדו בעד המכה המקדימה היה שהמתקפה תשבש את תכנית האויב ותעניק יתרון לישראל. ואולם אם תחליט להמתין ולספוג את המכה הערבית, היא לא תוכל לתקוף את מערך הטילים הסוריים, פעילות חיל האוויר בחזית הגולן תשובש, לרבות יכולתו לסייע לכוחות הקרקע, ובשל היתרון הערבי בקרבות הפתיחה, יהיה באפשרותו של הצבא הסורי לחדור אל תוך שטח ישראל.
בשלב זה נדרשה ראש הממשלה מאיר לקבל החלטה. היא אישרה את הצעת הפשרה של הרמטכ"ל לבצע גיוס מילואים חלקי (כ-100-120 אלף בני אדם), וזאת בניגוד לעמדת דיין. בנימוק החלטתה אמרה: "אם באמת תהיה מלחמה, אנו צריכים להיות במצב הטוב ביותר. כלפי חוץ, אם תהיה מלחמה - מוטב שיכעסו עלינו ושמצבנו יהיה יותר טוב...". למרות גישה זו, שללה מאיר את ההצעה להנחית מכה מקדימה, שכן המצב שונה מאוד מיוני 1967. "הפעם העולם מתגלה בכל נבזותו. לא יאמינו לנו... לא נוכל להסביר זאת", אמרה.
ב-6:15 בבוקר, שעון וושינגטון, קיבל קיסינג'ר את הידיעה מישראל שמלחמה עומדת לפרוץ במזרח-התיכון. הוא התקשר לשגריר ברית המועצות והדגיש בפניו שאין בכוונת ישראל לתקוף את הערבים, ואם הללו מתכננים התקפה בגלל חשש כלשהו, טעות בידם. כמו כן ציין שארצות הברית הזהירה את ישראל מפני נקיטת צעד פזיז אשר עלול להחמיר את המצב.
לאחר מכן, שוחח קיסינג'ר עם ציר הישראלי בוושינגטון ותבע ממנו שישראל לא תנקוט "שום פעולת מנע, מפני שהמצב יחמיר ביותר" אם תחליט ישראל לתקוף. ב-7:00 בבוקר, טלפן קיסינג'ר לשר החוץ המצרי, וסיפר לו על כך שהזהיר את ישראל שלא תירה את הירייה הראשונה שכן ארצות הברית "תבחן את המצב באורח חמור ביותר".
קיסינג'ר ביקש למסור לקהיר שהממשל האמריקני פנה להנהגת ישראל ודרש ממנה "להימנע מהתקפה, ותהיה אשר תהיה דעתם על ההתגרות (הערבית)". הוא הוסיף כי אם ישראל מתכננת תחבולה נגד הערבים, ארצות הברית תנקוט נגדה "באמצעים תקיפים".
ב-7:35 בישר קיסינג'ר סופית לשר החוץ המצרי שישראל לא תנחית מכה מקדימה והדגיש, "אם ישראל תנקוט במכה מקדימה לאחר ההבטחה הזו (שקיבלנו) מהם, אנחנו נתנגד להם". גם כאשר פרצו הקרבות, ביקש קיסינג'ר משר החוץ אבן שישראל לא תגיב, כדי לא לדרדר את המצב.
למרות שקיסינג'ר השתכנע שהערבים היו אלה שתקפו ראשונים, בשלב זה הוא היה בדעת מיעוט. לחבריו בצמרת הממשל האמריקנית, לא היה כל ספק שישראל יזמה את מעשי האיבה. בציניות נימק מזכיר ההגנה, ג'יימס שלזינגר, מדוע לדעתו דווקא ישראל היא זו שתקפה ראשונה: "ביום כיפור ישראל הקטנה הותקפה על-ידי הערבים הקיצוניים". כלומר, יום הכיפורים שימש את ישראל כסיפור כיסוי מצוין למלחמה.
למעשה, חוסר הבהירות בנוגע לשאלה מי תקף ראשון שירת את האינטרס האמריקאי. כל עוד לא ברור אם אכן הערבים הם אשר יזמו את המלחמה, לא ראו האמריקנים צורך לצאת בהאשמות נגדם. המסקנה הייתה כי ארצות הברית לא צריכה לנקוט עמדה בשאלה מי ירה את הירייה הראשונה; לא לצודד בשום צד, וקל וחומר שלא להיענות לבקשות הסיוע הישראליות. שיקולם נבע כמובן מהאינטרס האמריקאי במדינות ערב, ובייחוד בגלל הנפט. על כך הוסיף אדמירל תומס מורר, יו"ר המטות המשולבים, כי אם תעביר ארצות הברית ולו "פריט אחד של ציוד", יראו בזה הערבים תמיכה בישראל.
בזיכרונותיה תיארה מאיר את ההמתנה הארוכה והמתישה לאספקת הנשק, המטוסים והציוד מארצות הברית בזמן המלחמה. בסופו של דבר, ב-14 באוקטובר, ביום התשיעי למלחמה, נחתו ראשוני המטוסים של הרכבת האווירית האמריקאית. על כך כתבה מאיר: "ואני חשבתי בליבי: 'תודה לאל שצדקתי בזה שדחיתי את הרעיון של מהלומת מנע! אולי היא הייתה חוסכת קורבנות בהתחלה, אבל אני בטוחה שלא היינו מקבלים את הרכבת האווירית הזאת, שחוסכת עכשיו קורבנות כה רבים'".
גם דיין קשר בספרו בין הימנעות ממכה מקדימה ובין התמיכה האמריקאית בישראל ואספקת הנשק: "הוסבר לנו כי אלמלא התערבות מיוחדת, לא היינו מקבלים אפילו בורג אחד". עוד כתב: "לו התחלנו אנו במלחמה – כך נאמר לנו – ואפילו במכת-מנע במלחמה שלא יזמנו, לא היינו מקבלים מארצות הברית מסמר אחד!"
ובכל זאת, כאשר נחתה הרכבת האווירית האמריקאית, שהייתה "רכבת מרשימה מאוד" לדבריו, הביע אכזבה על הדרך הקשה שעברה ישראל עד שהשיגה את הסיוע, והוסיף שהיא לא קיבלה את כל מה שביקשה או שהובטח לה.
מדבריהם של מאיר ושל דיין עולה שהרכבת האווירית שנשלחה לישראל הייתה תגמול על אי-הנחתת המכה המקדימה, אבל בפועל היו פני הדברים שונים לחלוטין. הסובייטים הפעילו רכבת אווירית לסוריה, ולאחר מכן למצרים, עוד ב-10 באוקטובר; ואילו הסיוע האמריקאי הגיע לישראל רק ב-14 באוקטובר, אף-על-פי שהעבירה ישראל בקשות לסיוע מיד עם פרוץ המלחמה.
"יש סיפורים רבים על כך שאנחנו מנענו את ישראל מהנחתת מכה מקדימה, ושהכישלונות שלה נבעו מכך שהפצרנו בהם שלא לנקוט מהלך של מכה מקדימה. זו שטות מוחלטת. לא הפצרנו בה שלא לנקוט מכה מקדימה מכיוון שלא האמנו שמלחמה עומדת לפרוץ" - את הדברים הללו אמר מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר, לאנשי משרדו ב-23 באוקטובר 1973, לאחר שהצליח לגבש עם הסובייטים מתווה להפסקת אש בין ישראל למצרים ולסוריה. כבר אז, עוד לפני שנדמו קולות התותחים, היה חשוב לקיסינג'ר להסביר את גרסתו לאירועים, שאינם תואמים לגמרי את האמור לעיל.
קיסינג'ר סיפר שנודע לו על המלחמה רק בשעה 6:00 בבוקר ב-6 באוקטובר, והסביר בפרטי פרטים עד כמה הופתעה ארצות הברית מן המלחמה, אך יותר מכך, שלא כמו ישראל, עד כמה דווקא היא הייתה ערנית לאפשרות שתפרוץ מלחמה.
העובדה שקיסינג'ר מתעכב על יסוד ההפתעה הייתה מבחינתו חשובה מאוד שכן היא סותרת התפתחות מיתוס עכל כך ש"ההשפעה שלנו (האמריקאים) מנעה מהישראלים לסכל את ההתקפה (הערבית) באמצעות הנחתת מכה מקדימה". ולא פחות מכך, מזכיר המדינה ביקש להדגיש נקודה חשובה הרבה יותר. לטענתו, גם לו הייתה ישראל מנחיתה מכה מקדימה על מצרים ועל סוריה, המהלך "כלל לא היה משנה את תוצאות המלחמה".
• הכותב הוא מרצה וחוקר במחלקה ללימודי המזה"ת באוניברסיטת בר-אילן וחוקר אורח במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם