ראשי » חדשות » בארץ

מקים מכללת ספיר: השמאל של "שלום עכשיו" נגמר

אצל פרופ' צחור, ממקימי שלום עכשיו הנוחות דוחפת למרוד ולשנות. "הסוג הזה של השמאל נגמר. יש בי השלמה עם זה", הוא מודה

הסטודנטים של אוניברסיטת באר־שבע זכו באחד מימי 1972 לביקור מיוחד: דוד בן־גוריון נעתר לבקשת מזכירו, והגיע משדה־בוקר כדי לשוחח איתם ולהשיב על שאלותיהם. אחד המשתתפים במפגש התייחס לפרשיית שחיתות שנחשפה באותם ימים, וקבע כי "החברה הישראלית מתפוררת". בן־גוריון ניעור והשיב לו בקול רם: "החברה הישראלית איננה מתפוררת, היא איננה יכולה להתפורר! אין חברה ישראלית!".

עוד כותרות ב-nrg:
- סגירת המנהרות: "קשה מאד לשמוח בחג בעזה"
- יותר מתים מ"סלפי" מאשר מתקיפת כריש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

למראה פניהם ההמומות של הסטודנטים, הוסיף הזקן כי בישראל נוצרת עכשיו חברה חדשה, אך מדובר בתהליך ארוך העשוי להימשך לפחות עוד דור. מאוחר יותר, כשהיה בדרכו חזרה לצריף, תיקן עצמו ואמר למזכירו: "אולי שני דורות ואולי יותר".
 
"זו שאלה לא פשוטה מלכתחילה", אומר פרופ' זאב צחור כשהוא נזכר בשיחה ההיא, במהלך הנסיעה לשדה־בוקר. "האם העם היהודי הוא גם חברה לאומית? ההתחלה הייתה מרוממת מאוד. בן־גוריון ראה בהקמת חברה - לא יהודית, ישראלית - את היעד הראשון עוד לפני הקמת המדינה. אבל אני חושב שבחלוף הזמן הוא מיתן את כמיהתו".

היום צחור פסימי אף יותר משהיה בן־גוריון בשנות השבעים. "החברה הישראלית לא התחברה ולא תתחבר עד עולם", הוא קובע בריאיון לרגל צאת ספרו "היינו התקומה". "ועם זאת, אי אפשר להפקיר את הנגב לגורלו. צריך לתת לו מקפצה שבעזרתה הוא יוכל להשתוות ואפילו לעלות על גוש דן. מכללת ספיר היא ניסיון ליצור רמפה, שגם אם היא לא משותפת, היא שווה. לאמור, היא מעניקה לכולם סיכוי להשתלב. השאלה אם הם ישתלבו איתנו ואנחנו איתם, זו שאלה קשה מאוד".

פרופ' צחור אמנם מתגורר היום בצפון הישן של תל־אביב, אך הוא יכול לומר שתרם את חלקו לבניית הרמפה של הנגב. בתוך הרשימה המכובדת ומלאת הפאתוס של פריטים ביוגרפיים שצבר, ברור לו מעבר לכל ספק מהי גולת הכותרת של עשייתו. לא שנותיו כחבר קיבוץ, גם לא שירותו כמפקד פלוגה בארבע ממלחמות ישראל, או השהות לצד בן־גוריון בערוב ימיו. במקום להישאר במגדל השן הנוח והאליטיסטי של האוניברסיטאות, בחר צחור לחבור ל"המונים" ולהקים את מכללת ספיר - מכללה ציבורית השוכנת בשדרות. ב־17 השנים שעמד בראשה, הפכה ספיר למכללה הציבורית הגדולה בישראל, וכיום לומדים בה כ־8,500 סטודנטים.



"כל חיי כמהתי למשהו נעלה", אומר צחור. "הדבר הנעלה ביותר שהגעתי אליו זו מכללת ספיר, ועל כך גאוותי. היא לא הייתה חלק מהעניין של 'עילית', קיבוץ, או 'חברת חלוצים', אם להשתמש במילים שבני הדור הזה כבר לא מכירים אותן. אבל ממני נחסך התסכול של להביט לאחור ולגלות שאני לבדי, כפי שקרה לבן־גוריון. אני כבר לא הייתי לבד כשפרשתי. הייתי מוקף בתלמידיי".

את דברי ימיו, שהם גם דברי ימי דור התקומה, משרטט צחור בספרו החדש בכנות ובאנושיות יוצאות דופן. הפעם, חוקרה של ההיסטוריה בת־זמננו לא מציג אותה באמצעות נבירה בארכיונים, אלא כמשתתף־מתבונן, שעמד בעצמו בצמתים שעיצבו את פני החברה הישראלית. "בכל מסלול חיי היה לי טוב, למרות שבאיזשהו שלב הבנתי שאני אידיאליסט ללא אידיאולוגיה", הוא אומר. "ה'איזמים' הגדולים שאפיינו את טרום דורי, אלה שאנשים 'הלכו אחריהם עד תום' ברוח שירה של רחל, הפכו באיזשהו שלב לאסון. כמובן הפאשיזם, אבל גם הקומוניזם, ויש לומר אפילו הליברליזם הוולגרי".

הוא נולד בשנת 1941 בשכונת בן־ציון בנתניה. אביו, שמואל וייס, היה מבכירי התלמידים בישיבת ויז'ניץ בעיירה מונקץ' שבצ'כוסלובקיה, בזמן שמסביב נשבו בעוצמה רוחות הציונות. כשזאב ז'בוטינסקי ביקר בעיירה, שלח האדמו"ר את תלמידו הנבחר לבחון מקרוב מהו סוד קסמו של מנהיג בית"ר, המדיח אלפי יהודים לכפירה הציונית. לאחר שנפגש עם ז'בוטיסקי לשיחה שארכה שעתיים, לא שב שמואל לישיבה. הוא הפליג לישראל על סיפונה של אניית המעפילים "קטינה", במסגרת העלייה הבית"רית הבלתי־לגאלית. כשהיה בלב ים חלה בטיפוס. אחות בשם דבורה אדלר טיפלה בו במסירות, והוא התאהב בה ולימים נשא אותה לאישה.
 

כל ימיו חש שמואל וייס כי הוא חב את חייו לראש התנועה הרוויזיוניסטית: בזכותו ניצל מגורלם של חבריו לישיבה, שנשלחו כולם ברכבות המוות לאושוויץ. דמותו חמורת הסבר של ז'בו - "היחיד בעולם שאבא דיבר בשבחו", אומר פרופ' צחור - השקיפה על בני ביתם של דבורה ושמואל. את בנם בכורם קראו על שמו, וגידלו אותו בסביבה רוויזיוניסטית מובהקת: בגן הילדים שאותו פקד היו מלבדו עוד ארבעה בנים בשם זאב, וארבע בנות שנקראו זאבה.

זיכרון הילדות הראשון של זאב צחור הוא העוצר שהוטל על שכונת מגוריו בנתניה הרוויזיוניסטית, בזמן שהמשטרה הבריטית ואנשי ההגנה חיפשו אחר שני הסרג'נטים שחטף האצ"ל. באותו זמן, לפי מיטב זכרונו, אמו הכינה בחשאי סעודה אחרונה בעבור שני החטופים, שהוחזקו במלטשת יהלומים נטושה עד להוצאתם להורג. כעבור שנה היה אביו מאנשי אצ"ל שערקו מחטיבת אלכסנדרוני והגיעו לחוף כפר־ויתקין כדי לפרוק את הנשק מהאנייה אלטלנה. חילופי האש שהתפתחו בין צה"ל לאנשי אצ"ל פערו בנפשו פצע שלא הגליד.

ספרו של צחור מספק תיאורים שובי לב של אב זעוף ועקשן, לוחם חירות אתיאיסט שאינו סולח ואינו שוכח. רגלו לא דרכה מעולם בקופת חולים כללית או בבנק הפועלים, והפעם היחידה שבה סטר לזאב הייתה לאחר שהבן התעצל וקנה לֶבֶּנייה מתוצרת תנובה בצרכנייה הקרובה לביתם. "השילינג שאני עובד עליו כל כך קשה הלך לקרמלין", הטיח בו אביו. שנאה יוקדת במיוחד רחש האב לכל הקשור באיש דוד בן־גוריון, שהיה בעיניו "מסוכן יותר מהערבים".

מה רבה הייתה אכזבתם ובושתם של ההורים, כאשר אצל בנם החלו להופיע ניצני מרד אידיאולוגי. תחילה עִברת את שם משפחתו, מנהג בן־גוריוני ידוע לשמצה. כשחבריו לתנועת בית"ר פיזמו בהתלהבות את שירו של יעקב כהן "קמנו שבנו צעירי אונים, קמנו שבנו אנחנו בריונים", הוא נפגש בחשאי עם קומונר "הנוער העובד", שסיפק לו חומר קריאה על חיי הקיבוץ. לבסוף הודיע לאמו, מזכירת הסניף הנתנייתי של בית"ר, כי הצטרף לתנועה המתחרה. היא הגיבה בבכי והתחננה שיחזור בו, אך לשווא. זו הייתה רק ההתחלה: לפני שעלה לכיתה י' גמלה בלבו של צחור ההחלטה לעזוב את הבית ולצאת לקיבוץ רמת־הכובש.

גם בביתו החדש לא מצא לעצמו מרגוע לאורך זמן. כבר בשנים ההן, כאשר התנועה הקיבוצית האליטיסטית הייתה עיוורת לסביבותיה, אימץ לעצמו צחור תודעה חברתית יוצאת דופן, המפנה את נקודת המבט כלפי חוץ, אל ישראל השנייה. בספרו הוא מתאר איך כצוער בקורס קצינים, עבר על רשימת שבעים המודחים מהקורס והבחין כי רובם ככולם אינם ילידי הארץ אלא עולים, בני המעברות ועיירות הפיתוח. בתוכם היה גם שותפו לחדר, שעלה ארצה ממרוקו שנים בודדות קודם לכן והשירות בצה"ל היה מרכז חייו. צחור דחק בו לפנות למפקד בה"ד 1 דאז, אל"מ יצחק (חקה) חופי, ולערער על ההחלטה. "תגיד לו שכמפקד בית הספר לקצינים, הוא יהיה אחראי לכך שהצבא מתנתק מהעם", סיפק לו את הטיעון. "תגיד לו שהסלקציה הזאת תהפוך את ההתיישבות העובדת ל'יונקרים', אצולה צבאית נוסח פרוסיה, ואת ישראל השנייה לבשר תותחים".

החבר עשה כדבריו, אך בקשתו נדחתה והוא הודח. זמן קצר אחר כך פנה צחור עצמו אל חקה והגיש בקשה להדחה עצמית מהקורס, עקב "חוסר מוטיבציה". מפקד הבה"ד דחה גם את בקשתו. "אתה תדרכת את החבר שלך לקראת הפגישה איתי? אמרת לו שאני מגדל קצינים יונקרים?" שאל. בתום השיחה אמר לצחור שמשימתו תהיה לנסות לשנות את הצבא מבפנים.

עם קבלת סיכת הקצין, מונה צחור על ידי קצין החינוך של הנח"ל למפקד "מחלקת התגבורת". זו הייתה מסגרת המיועדת לחיילים משכבות חלשות, בהם רבים ששוחררו מבית כלא לנוער בתנאי שיגויסו מיד לצה"ל. לימים, ילדיהם של חלק מאותם חיילים חבשו את ספסלי מכללת ספיר.

במחלקת התגבורת הכיר צחור את רבקה, ששירתה שם כמורה־חיילת. השניים נישאו כבר במהלך שירותם הצבאי, וקבעו את ביתם ברמת־הכובש. מיטת סוכנות משודרגת – ברוחב מטר במקום 70 ס"מ - שימשה אותם מאז ובשלושים השנים הבאות. לאחר השחרור עבד צחור כמרכז מטע האבוקדו, בספרו הוא מציין שמהיומן שלו נעלמו אט־אט באותה תקופה מילים גדולות כמו "תיקון האדם" ו"חברה חדשה", ואת מקומן תפסו תיאורי היומיום של גידול הילדים והפעילות בקיבוץ.

כשהם כבר חובקים שני ילדים, עזבו בני הזוג את הקיבוץ הנוח לטובת פרויקט הקמתה של קריה חינוכית על גדות נחל צין, סמוך למקום מושבו של בן־גוריון בשדה־בוקר. המפגש שם עם נערים מירוחם וממצפה־רמון, קסם להם. אותו דחף, "מצוקת הנינוחות" כפי שצחור מכנה זאת, הוביל אותם בהמשך לשכונת נווה־נוי הבאר־שבעית, שהייתה אז מעברה מוזנחת וענייה.
 

לתפקיד עוזרו האחרון של בן־גוריון הגיע צחור במקרה. ראש הממשלה לשעבר היה אז בן 82, ולא מכבר התאלמן. מפעם לפעם, כאשר רוחו הייתה נופלת, היו מבקשים שומרי ראשו שישלחו אנשים מסגל המדרשה בשדה־בוקר לארח לו לחברה. צחור מעיד כי לא היו מתנדבים רבים שהסכימו לשהות במחצת הזקן הנרגן והקשוח, שלא היה לו כל עניין בשיחה בטלה. הוא עצמו הגיע לאחד הביקורים הללו יחד עם שניים מאנשי המדרשה, ותיקים ומשכילים ממנו, ונוכח פרקי השתיקה הרועמת החליט לנסות ולתרום את חלקו לשיחה. לאחר שבן־גוריון הרהר בקול על טיבו של אלכסנדר זייד, שהשכיב את ילדיו בתלם, חידש לו צחור כי שמו המקורי של גיורא זייד היה גיורה, לזכר אמו של אלכסנדר שהתגיירה. כך הלכה השיחה והתפתחה, ולבסוף ביקש ממנו בן־גוריון, במחווה יוצאת דופן, שיבוא גם מחר.

ביקוריו של צחור בצריף הפכו לעבודה קבועה של סיוע לזקן בכתיבת סדרת הספרים "זיכרונות". צחור הגדיר עצמו אז כעוזר מחקר, ואילו בן־גוריון הצמיד לו תואר אחר ביומנו: "המזכיר שלי זאב צחור (יליד הארץ, אבא צ'כי) החל לעבוד אצלי ועבד עד שעה 4 אחה"צ. הוא העתיק 10 עמודים (מפנקסי ישיבות הממשלה – נ"מ) ואני 14".

את התקופה שבה שהה במחיצתו של בן־גוריון, צחור מקפיד שלא לתאר בצבעים זוהרים יתר על המידה. "הייתי ער לכך שאני עובד במחצתו של גדול היהודים בדורנו, אבל לא אהבתי את תפקידי. נשארתי כיוון שרציתי להמשיך לחיות בשדה־בוקר, וגם משום שחשבתי שאני מביא תועלת לאיש הזקן, העצוב, שעסקנים פוליטיים מנהלים את חייו בשלט רחוק מתל־אביב.

"לא היינו מקורבים", הוא מדגיש. "המילה מקורב מקוממת אותי בהקשר הזה, כי לבן־גוריון לא היו מקורבים; היו אנשים שהתחזו לכאלה. גם לא היו בינינו שיחות, כי בן־גוריון לא ידע לשוחח בכלל. אבל הוא נורא רצה. הדימוי שלו היה של איש קר, נוקשה ואכזר, ובערוב ימיו הוא גילה שהחמיץ את האפשרות גם להיות נינוח, להימצא בין חברים. לא היו לו חברים והוא חיפש את הדבר הזה, ולכן בין השאר הוא התייחס אליי מאוד יפה באופן אישי. לפני כן לא היה איתו מישהו בתוך החדר כל היום, תמיד רק סבבו אותו מבחוץ".

הוא נזכר בחיוך ביומו הראשון לעבודה עם בן־גוריון. "ישבתי איתו, ובשעה עשר נכנס שומר הראש שלו והביא לו כוס חלב חם ועליה מעטה קרום. בן־גוריון לקח את הכוס מהשולחן שלו, הניח על שלי, ואמר בפקודה 'שתה'. אני שונא חלב חם עם קרום, אבל שתיתי לכבודו וכך עשיתי כל הימים מאז. המשקה היה מתועב, אבל המחווה הייתה יפה. הוא חשב שכך הוא דולה מתוכו את מה שדיכא במשך שנים, כשאסור היה לבזבז זמן בגלל ההתגייסות לבניין האומה. כראש ממשלה ששלח אנשים למות בקרב, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו אנושיות בנאלית, 'מענטשיות'. ואני הייתי שם בזמן שהוא גילה את זה בתוכו. זה היה נפלא, גם אם היה מגושם מאוד".

באחד הדיאלוגים המופלאים בספר מתאר צחור כיצד קם פעם מכיסאו בשעה ארבע אחר הצהריים ועמד לצאת, כשבן־גוריון הפתיע אותו בשאלה לאן הוא הולך. הביתה, השיב צחור, יש לי משפחה, ילדים.
- "אני יודע, מה אתה הולך לעשות בבית?"
"לשחק עם הילדים, לשוחח עם רעייתי".
- "על מה אתם משוחחים? כמה זמן אתם משוחחים?"
"שעה", המציא צחור.
- "מה אתה עושה אחר כך?"
"שותה קפה".
- "כמה זמן?"
"חצי שעה".
- "ואחר כך?"
"קורא עיתון".
- "עוד שעה וחצי", חישב בן־גוריון. "מתי אתה הולך לישון?"
"בחצות בערך".
- "משעה שש עד חצות, שש שעות", סיכם בן־גוריון את לוח הזמנים. ואז שאל: "ומה אתה עושה בארבע השעות הנותרות?" 

מהשעות הרבות שעשה לצד בן־גוריון, צחור לוקח גם דבר שלילי: "הבוז לפוליטיקאים שאינם בן־גוריון". הבוז הזה צמח, לדבריו, כשראה את האישים שעטפו את בן־גוריון בשנות חייו האחרונות, ועמדו בניגוד צורם אליו. היו ביניהם כאלה שלימים הפכו לנשיאיה של מדינת ישראל - כמו חיים הרצוג ושמעון פרס - אך באותם ימים הייתה זו לדבריו "חבורה נידחת". "בן־גוריון היה מנהיג, מנהיג גדול", הוא קובע. "לפעמים כשבאה לי רוח רעה בהרצאות, אני אומר שהיו עד כה 12 ראשי ממשלה בישראל – בן־גוריון ו־11 הגמדים. מאז עוד לא קמו כמותו".

למה אף מנהיג לא הצליח להגיע לרמה שלו?
"אם לסכם בקצרה: נקודת הזמן שבה צמחו אישים כמו ז'בוטינסקי והרצל, ובאופן אחר בן־גוריון וברל כצנלסון, הייתה תקופת ה'איזמים' הגדולים, שבה נראה היה שניתן לעשות הבקעה גדולה בהיסטוריה ולהטות את מהלכה מהזרם שלה לכיוון ה'נכון'. השילוב של הבשורה והסיטואציה אפשר לחולל דברים גדולים. זה השילוב המוליד מנהיגים משַני עולם, לטוב ולרע. צ'רציל, אבל גם סטלין.
 

"בני דורי אחר כך, וודאי בני דורך, יש להם מרחב גדול הרבה יותר של עשייה, והפוליטיקה היא לא בעדיפות הראשונה. זו בעיה גדולה מאוד. מרבית האנשים הטובים גם לא מרגישים צורך לשנות את פני ההיסטוריה. יש סוג של רווחה בעולם. ייתכן מאוד שהמנהיגים הגדולים של הדור הבא ייוולדו בארצות אפריקה, לשם הרווחה הזו לא הגיעה".

מה לדעתך היה בן־גוריון אומר על מצבו של הנגב כפי שהוא נראה בימינו?
"בן־גוריון סבר שהנגב צריך להיות משהו נישא וגבוה מעל לתל־אביב. אבל המחשבות שלו היו פשטניות מדי. אני לא בטוח ש'להפריח את השממה', במובן של לקחת מדבר ולהפוך אותו לירוק, זאת שאיפה שמתאימה לתקופתנו. בפועל, הנגב הפך לפח האשפה של מדינת ישראל; האשפה הביתית של גוש דן באתר דודאים, האשפה הגרעינית בדימונה, והאשפה הרעילה ברמת־חובב. זה הנגב".

עיר הבה"דים היא לא צעד בכיוון הנכון?
"התנגדתי להקמת עיר הבה"דים, משום שבמקרה הטוב היא תיישב בנגב כמה מאות משפחות של קצינים זוטרים. זה שוב יהיה ביטוי לכך שלנגב דוחפים את נמוכי הדרגה. אלופי המטכ"ל נשארים בתל־אביב ומתבצרים בקריה, כשבמקרה של מלחמת טילים אלה שמחוצה לה הופכים לברווזים במטווח. אף מפקד בסיס לא יגור בנגב, כמו שכמעט אף מפקד של בה"ד 1 לא התגורר במצפה־רמון הסמוכה. לא במקרה בן־גוריון שלח לחצרים את בית הספר לטיס, ולמצפה־רמון את בית הספר לקצינים, וגם רצה שהמטכ"ל ישכון בנגב. זה מהלך שיכול להיות באמת דרמטי ומחולל שינוי באזור, והוא גם נכון מבחינה ביטחונית".

בן־גוריון אפשר לעוזרו הצעיר להיעדר יום אחד בשבוע לצורך לימודים. כך, באיחור של עשור, החל צחור לחבוש את ספסלי אוניברסיטת הנגב, בטרם נקראה על שם ראש הממשלה הראשון. אף שלא הייתה ברשותו תעודת בגרות – ואין לו כזו עד היום - התקבל ללימודי תואר ראשון. הוא בחר ללמוד היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית, התבלט בין הסטודנטים, ועוד לפני שסיים את התואר הראשון כבר הפך לחלק מהסגל האקדמי והעביר קורס משלו לחבריו לספסל הלימודים. לאחר מכן המשיך לתואר שני בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, שם גם חיבר את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "ההסתדרות - תקופת העיצוב". לאחר קבלת תואר הדוקטור המריא לפוסט־דוקטורט בקליפורניה.

לאורך השנים שימש צחור בין היתר כמרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית וכראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן־גוריון. תחומי המחקר העיקריים שלו הם היסטוריה של עם ישראל בעת החדשה, לאומיות מודרנית, מנהיגות ולימודי מדינת ישראל.
 

לקראת גיל חמישים, כמרצה בעל קביעות באוניברסיטת בן־גוריון, הוא חש לדבריו כי דו"ח הסיכום שלו על עצמו דשן מדי. חוסר הנחת שוב ניקר בו. הוא נזכר כיצד החל בלימודים באוניברסיטה אף שלא עמד בדרישות הסף, והבין כי יש להבקיע את החומה של מגדל השן האקדמי הישראלי, ולפתח מוסדות אקדמיים שתפקידם הנחלת ידע לרבים, ולא בהכרח הצמחת העילית של דור החוקרים הבא. הוא גם הבחין בכך שאוניברסיטה אינה בנויה לתת תשומת לב אישית לסטודנט בדווי או דתי למשל, המבקש להתגבר על מגבלות שפה ופערי תרבות על מנת לרכוש השכלה גבוהה.

לאחר מינויו לפרופסור בבן־גוריון, הצטרף צחור בתחילת שנות התשעים לצוות המרצים במכללת הנגב, שהוקמה בעוטף עזה כשלוחה של האוניברסיטה הבאר־שבעית. במכללה למדו סטודנטים מערי הפיתוח בסביבה במשך שנה בלבד, ומיעוטם המשיכו משם לשנתיים נוספות באוניברסיטה. לצחור הוצע אז לעמוד בראש שלוחה שעשויה, אם תצטיין ברמתה ובחדשנותה האקדמית, להפוך לאחת משלוש מכללות עצמאיות שיבשרו את מהפכת ההשכלה הגבוהה.

שרת החינוך דאז שולמית אלוני בחרה במכללתו של צחור בין השאר משום שהיה היחיד שביקש להבחין בין תפקיד האוניברסיטה כיוצרת ידע לבין תפקידה של המכללה כמנחילת ידע. התחומים שנבחרו כמסלולים במכללה - דוגמת תקשורת וקולנוע, שיווק טכנולוגי ולוגיסטיקה - היו כאלה שמחוברים לשוק העבודה והחלק היישומי בהם הוא משמעותי.

בשנת 1998 ייסד צחור בשדרות את המכללה האקדמית ספיר. הסטודנטים הלומדים בה משלמים שכר לימוד אוניברסיטאי, כאשר חיילים משוחררים נהנים משנת לימודים ראשונה חינם. רבים בצוות הנהלת המכללה הם מטובי בניה של שדרות: המנכ"לית אורנה גיגי, מנהל המכינות הקדם־אקדמיות זוהר אביטן, וסגניתו אחלמה פרץ. למרות זאת, מרבית הסגל האקדמי עדיין עושה דרכו מתל־אביב לשדרות, וחלומו של צחור על הקמת רובע מרצים בעיר טרם התממש.

מהפכת ההשכלה הגבוהה שעליה חלם צחור קרמה עור וגידים. אם בשנת 1990 היו בישראל כ־70 אלף סטודנטים, כעבור עשר שנים כבר גדל מספרם ב־300 אחוזים. גם מכללת ספיר צברה תאוצה במהירות, אף שלאורך חלק נכבד משנותיה הייתה העיר שדרות שם נרדף לנפילת רקטות ולריצה אל המקלטים. מאז תחילת שנות האלפיים נאלצה המכללה הצעירה להתמודד עם מתקפות קסאמים, שאף גבו את חייהם של שני סטודנטים - דנה גלקוביץ (22) מברור־חיל, שב־2005 נהרגה מנפילת רקטה ביישוב נתיב־העשרה, ורוני יחיא (47) ממושב בטחה הסמוך לאופקים, שנהרג ב־2008 מפגיעת קסאם בשטח המכללה.
 

לעתים הושמעה בשדרות התרעת "צבע אדום" שלושים פעמים ביום, מה שהפך את שגרת הלימודים לבלתי אפשרית. אלפי הסטודנטים נדרשו בכל פעם מחדש לעזוב את הכיתות ולתפוס מחסה. חלפו כמה שנים לפני חקיקת החוק המחייב את המדינה למגן מוסדות לימוד ובתים בעוטף עזה - חוק שצחור היה בין מקדמיו.
במהלך הימים הטרופים הללו ניסח פרופ' צחור את מה שהוא מכנה "רוח ספיר". "היה לנו רצון להמשיך בשגרה, אבל לא עד כדי הקרבת סטודנטים", הוא מסביר. "לא הסכמתי בשום אופן לקו של 'ראו, אנחנו גיבורים'. באף אירוע במכללה לא התייצבתי ואמרתי 'בעוז רוחנו'. אני שונא פוליטיקאים, שונא את שפתם והתחזותם, וממילא אני שונא גם פאתוס. רוח ספיר היא סמויה מן העין, מין גאווה עצמית שניזונה מהיומיום".

צחור גם התעקש שאישים בכירים ונציגי גופים שונים לא יבואו למכללה כדי להתרשם־כביכול מעמידתם הגאה של הסטודנטים, ועל הדרך לסדר לעצמם צילומי יחצ"נות נאים. יו"ר הוועד המנהל של אחת החברות הגדולות במשק נדהם מהתשובה שקיבל, כשביקש לקיים תחת קורתה של ספיר, כמעין הבעת הזדהות, ישיבה של ההנהלה הבכירה. "אמרתי לו שזה יעלה לו 100 אלף שקל - עשר מלגות של 10,000 שקל כל אחת", מספר צחור. היו"ר ניסה להסביר לצחור כי הוא וחבריו רוצים לכבד את המוסד החינוכי, אך הלה אמר לו כי הם מעוניינים לכבד את עצמם בלבד. הצדדים עמדו על המיקח, ולבסוף חמישה סטודנטים נהנו ממלגת לימודים.

כשהתרקמה תוכנית ההתנתקות, נשיא מכללת ספיר לא הסתיר את תמיכתו בה. הוא הגיע לביתו של כל אחד מהסטודנטים שלו שהתגוררו ביישובי חבל עזה - 72 במספר - וניהל עמם שיחות שלעתים הסתיימו בבכי. גם היום, לאחר שלושה סבבי לחימה ששיתקו את פעילות המכללה, מחזיק צחור בעמדתו כי הפינוי היה צעד נכון. "הייתי הרבה שנים בטווח הטילים. אני לא בטוח שמישהו הגן עליי מפניהם, ודאי לא המתיישבים בפתחת רפיח".

המכללה שבראשה עמד צחור עלתה לא פעם לכותרות בהקשר של הטיה פוליטית שמאלה – הן מצד המרצים והן באמצעות התכנים המועברים במוסד. סטודנטים ימנים התלוננו כי הם מרגישים שמכללת ספיר מדירה אותם ואינה מאפשרת ביטוי לדעותיהם. זכור במיוחד המקרה של המרצה נזאר חסן, שסירב ללמד סטודנט הלבוש במדי צה"ל. מהומה אחרת התעוררה כאשר הסרט "עדות", המורכב ממונולוגים נגד הכיבוש, נבחר לפתוח בשנת 2011 את פסטיבל "קולנוע דרום" המתקיים במכללה. בשנה החולפת שוב הרגיזה מכללת ספיר את הסטודנטים, כאשר תערוכה שהוצגה בה כללה כתובות "איטבח אל יהוד" על חמסות.
 

"האקדמיה במהותה ומעצם היבראה היא שמאלנית, כי היא מערערת על המצב הקיים", מסביר צחור. "כמובן, יש גם אנשי ימין שהם ממיטב החוקרים. זה לא שבוחרים רק מרצים שמאלנים, זו שטות גדולה, אבל באקדמיה ערים לכך שהימין דוגל ברומנטיקה ובטיפוח היופי של העבר, לא בהטלת הספק. אתם הרי אומרים 'אם ראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם' השמאל לא אומר את זה. השמאל אומר שקִדמה היא קדימה, ומכאן שֶמה שהיה בעבר, הוא תמיד פחות טוב. לכן, לא במקרה עולה הטענה של שמאלנות, ולחלק מהסטודנטים הימנים לא קל באקדמיה. היסטוריה למשל היא מקצוע שמאלני במהותו, כי יש בה חתירה לבדוק את מה שהיה, ללא פשרות".

צחור עצמו אינו מסתיר את עמדותיו השמאליות. כאחד ממייסדי "שלום עכשיו", הוא רואה במלחמת ששת הימים את קו פרשת המים הלאומי, שממנו החלה ההידרדרות. צחור פיקד אז על כוח סיור בשכם וסביבותיה, וקיבל פקודה לקחת את הרב הצבאי הראשי, אלוף שלמה גורן, לקבר יוסף. "הוא הורה לי בתנועת יד חדה לסלק מיד את שומר המקום, ולהשליך את השטיחים, את הספרים ואת כלי הפולחן המוסלמיים שנמצאו בו", מתואר בספרו. לאחר שהרב גורן עצמו עזב את המקום, סרן מהרבנות הצבאית סימן את גבול ההרחבה החדש של מתחם קבר יוסף, והורה להרוס את הבתים שבקרבתו. "תפעל מהר, עכשיו הם בהלם, אחר כך יהיה קשה לסלק אותם מכאן", הורה לצחור, אך זה לא ביצע את הפקודה. "ראיתי כיצד צומצמה בהדרגה האוטונומיה המוסלמית, הורחבה ההשתלטות היהודית, וקבר יוסף הפך לנקודת חיכוך", הוא כותב בספרו.

העמדות הפוליטיות שפיתח צחור באותן שנים היו שמאלניות מדי בעבור ההתיישבות העובדת, ועלו לו בהפניית גב מגורמים בקיבוצו שלו וכן בעימות עם יצחק טבנקין, שהיה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. באחד הימים נקרא צחור להגיע בבהילות לרמת־אפעל, שם המתין לו טבנקין כשלצדו אחד מחברי קיבוץ רמת־הכובש. טבנקין החווה בידו על דף מהעיתון מעריב, שבו פרסמו עמוס עוז והתנועה לשלום וביטחון עצומה הקוראת להחזרת שטחים. בין החותמים הופיע גם שמו של צחור. "אתה חתמת על העצומה?" שאל טבנקין. כשקיבל תשובה חיובית, הוציא ממגירתו מכתב שהוכן מבעוד מועד, ובו נאמר כי השם זאב צחור שורבב לעצומה בטעות. צחור סירב לחתום על המכתב הזה. "טבנקין פנה לעבר חבר קיבוצי ושאל בנימת נזיפה: 'לא לימדתם אותו מה משמעות השם כובש?'" הוא משחזר בספר. "חברנו ענה בקול נמוך 'הוא היה אצלנו ילד חוץ'".

"ידעתי שטבנקין התנהג בצורה אחרת עם חברים אחרים", אומר היום צחור. "הרגשתי אז שהזעם עולה בי. בתנועה שלנו מקובל שמשוחחים, לא מכתיבים. אלה בדיוק הדברים שמוציאים אותי מדעתי עד היום".

על פעילותו בתנועת "שלום עכשיו" אומר צחור: "הייתה לנו הצלחה אחת גדולה וכישלון אחד נורא. ההצלחה הייתה הסכם השלום עם מצרים, שאני מייחס לתנועה שלנו תפקיד מאוד חשוב בו. הרחוב היה איתנו בנושא הזה. הכישלון המוחלט היה המאבק נגד ההתנחלויות. מולנו עמד גוש אמונים, והם היו הרבה יותר נחושים. אנשינו היו מוכנים לצאת להפגנות פעם בשבועיים, ואילו הם הלכו במו חייהם לכפר־עציון, למעלה־אדומים ולחברון. התגמול הישיר שלהם היה הרבה יותר ברור מזה שלנו: הפגנה נותנת פיצוי מצפוני קטן, להתיישב בעפרה נותן לך חיים שלמים. מכל מקום, אנחנו עשינו את שלנו".

שלום עכשיו עדיין רלוונטית?
"לא, הסוג הזה של השמאל נגמר. יש בי השלמה עם זה. אני בעצמי טסתי להשתתף בחתימה על הסכם ז'נבה, אירוע שממרחק הזמן נראה פתטי. השמאל יכול להיות רלוונטי רק על רקע משברי קשה, קטסטרופה דרמטית כמו מלחמה כוללת, לא מבצעון כמו צוק איתן".

לתפיסתך, מה ההבדל בין צפון תל־אביב, אזור שנכבש ב־48', לבין אריאל?
"בעבר הייתי משתתף בוויכוחים עם גאולה כהן, שתמיד גברה עליי כששאלה היכן אני גר, ומה ההבדל בין רמלה לרמאללה", הוא נזכר בחיוך. "אבל ישנם פרקי זמן בהיסטוריה שבהם העולם משנה את פניו, הכול מתנועע וזז, ויש רגע שבו זה מתקרש. אנחנו יודעים להגדיר את הרגעים האלו. למשל, בתום מלחמת העולם השנייה היו שלוש־ארבע שנים של התפרצות מגמאטית שששינתה את העולם. עשרות מיליוני פליטים נעו ברחבי אירופה ממקום למקום, קמו מדינות, ואז זה התקרש. כך גם הקו הירוק נהיה גבול ב־48'. זהו רגע אוניברסלי, הוא לא מתרחש בפינה".

הפלסטינים לא יקבלו את ההסבר שלך. הם הרי לא מכירים גם בקדושת הקו הזה.
"בבית הוריי הוצב סמל אצ"ל, עם מפת ארץ ישראל השלמה שעליה נכתב 'רק כך'. המשמעות היא - כולה שלי, מנהר פרת עד נהר מצרים. אבא שלי האמין לחלוטין שהארץ כולה שלו, והוא היה אתאיסט. גם הפלסטינים מאמינים. השלב שבו משתנה האמונה הוא כשלפחות חלקה מתממש. כדי להשתחרר מסוג הלאומיות הטרוריסטית צריך שיהיו שני דברים - נחלה מסוימת ואור בקצה המנהרה".

פרישתו של צחור מנשיאות מכללת ספיר לפני חמש שנים, עמדה בסימן הסיום המוצלח של אחד המאבקים שניהל למען נקודת פתיחה שווה לבני הפריפריה. עד לפני שלוש שנים, לא הייתה כל אפשרות ללמוד לתואר במשפטים במוסד אקדמי כלשהו בדרום, גם לא באוניברסיטת באר־שבע. בית הספר למשפטים הדרומי ביותר שכן בראשון־לציון. מדי שנה נאלצו כאלף סטודנטים מהדרום לכתת רגליהם למוסדות במרכז הארץ, ולשלם עד להוצאת התואר דמי שכירות ושכר לימוד למכללות פרטיות בסכום שהצטבר לכרבע מיליון שקלים. המשמעות המעשית הייתה סינון על בסיס כלכלי בדרך לגלימה, מה שאפשר רק לשכבת שמנת דקה מהדרום לבחור במקצוע עריכת הדין. צחור ביקש לתת את האפשרות הזו במכללה שלו, שגובה שכר לימוד אוניברסיטאי – נמוך בהרבה מזה שבמכללות הפרטיות.

דרך החתחתים שעבר נמשכה שמונה שנים. בניסיונו לשנות את המצב, הוא מספר, נתקל בחומה בצורה של "אליטיזם מהסוג הנקלה". המכללות הפרטיות טענו שהן מספקות את הביקוש ללימודי משפטים בלי שהמדינה תצטרך לסבסד זאת, ולכן אין צורך בפתיחת בית ספר למשפטים במכללה ציבורית. התנגדות למהלך הביעה גם לשכת עורכי הדין, שחששה מהצפת השוק, ולא הסתירה את דעתה על רמתם של הדרומיים. בדיון המכריע שהתקיים במועצה להשכלה גבוהה, נטען כי "הלשכה איננה מאמינה שבמכללה הנמצאת בפאתי עזה, תוכל לקום מחלקה שתעמוד בסטנדרטים הגבוהים הנדרשים מעורכי דין". עורך דין מוכר שייצג את הלשכה טען בבוז ש"אין לנו עניין שכל אחד מבאר־שבע יהיה לי פתאום עורך דין".

לפני כשנה וחצי כבר כבשו בוגרי המחזור הראשון של בית הספר למשפטים בשדרות את המקום הראשון במבחני ההסמכה של לשכת עורכי הדין. צחור לא יכול היה שלא לשמוח לאיד ולהתענג על הניצחון המתוק. "הפריצה הזאת, כשפתאום ספיר עקפה את אוניברסיטת תל־אביב, לא הפתיעה אותי. האוניברסיטאות התנגדו כי הן רוצות לשמר את המקצוע בקרב 'בני מדרגתם', כפי שאומר הבעש"ט. כשצומצמה הקבלה, ועל כל מקום בבתי הספר למשפטים התחרו עשרה מועמדים, התחום של המקצוע הצטמצם לגבולות כפר־שמריהו".

ארבעה ילדים יש לצחור. שירה מתגוררת כיום בעומר, ועוסקת בעריכה וביחסי ציבור; עדי הוא מעצב גרפי המתגורר בתל־אביב; דן הוא היסטוריון שנמצא כיום בניו־הייבן במסגרת פוסט־דוקטורט; ושלי, המתגוררת בגבעתיים, עוסקת בחינוך מיוחד.

בעוד פרופ' צחור מגדיר עצמו ציוני ואינו חותם על עצומות הקוראות לחרם על ישראל, בנו דן הרחיק אל מחוץ למחוזות הציונות. הבן אף נשלח למחבוש לאחר שסירב לשרת במילואים מעבר לקו הירוק. "באופן פרדוקסלי, את המרד שלי ינקתי מהבית", אומר פרופ' צחור. "אבא שלי מרד באבא שלו כשהלך לציונות הימנית, אני מרדתי בו כשעזבתי לקיבוץ השמאלני, והבן שלי מורד בי. אני לא הייתי עושה את מה שהוא עשה, אבל יכול להיות שזו המורשת אצלנו. כמו שאני לקחתי מהבית את היכולת והזכות להניף דגל משלי, כנראה גם דן לקח זאת ממני. אני לא בטוח שתביני את העמדה שלו, כי גם אני מתקשה להבין: הוא לא ציוני, אבל הבחירה הראשונה שלו היא ישראל, שבה הוא רואה את מולדתו ואליה נפשו".

מקריאה בספר לא עושה רושם שהמעשה שלו צרם לך כל כך. ישיבתו בכלא אפילו מוצגת באור הירואי.
"כנראה קרה משהו לספר והוא ברח משליטתי, כי את לא הראשונה שאומרת לי את זה. הקורא הוא השופט, ואם את מוצאת שזה כך, אז זו בעיה. מעשה הסרבנות דווקא כאב לי נורא. הטענה שנשמעת מכיוונים רבים, שלפיה אני נטעתי בו את זה, מפתיעה אותי".

לפחות במרד האישי שלו, צחור גילה לימים כי הפערים בינו לבין אביו קטנים משנדמה היה. שמואל וייס אמנם נותר בית"רי נאמן, ודבק בשנאתו לבן־גוריון במשך שנים ארוכות. לאחר פטירתה של אשתו דבורה, נישא בשנית לאישה יהודייה משוודיה ועבר להתגורר במדינה הקרה – אך הקפיד לטוס לישראל בכל מערכת בחירות כדי להצביע למפלגת חירות ולממשיכות דרכה. כשהגיע פעם לבקר את בנו בנגב, ביקשה אשתו לומר שלום לבן־גוריון. האב נשאר בחוץ והמתין, ולאחר מכן אמר לבנו: "רצית לאלץ אותי ללחוץ את ידו של קין".

ועם זאת, בסוף ימיו של האב, כשצחור הגיע לבקר אותו בשוודיה, אמר שמואל וייס על ילדיו שהפכו לקיבוצניקים: "חינכתי אתכם כבית"רים טובים, ויצאתם בית"רים טובים. בית"ריות זה להיות במקום הכי נחוץ. להתגורר בנגב - זו בית"ריות". באותה הזדמנות ביקש האב המפויס להיקבר ברביבים, שם מתגוררים שניים מבניו. לאחר מותו אכן נטמן הרוויזיוניסט הנלהב באדמת הקיבוץ, שבעבר ייצג בעיניו אסון לאומי ומוסרי.
צחור עצמו, חרף אכזבתו האישית מהקיבוץ, סבור כי בדיבורים על התפוררות הקיבוצים יש משום הגזמה. "עדיין יש כמיהה לחלק מהאוונגרד, למשהו אחר, נעלה. אמנם אנשי הקיבוץ לא נושאים לפידים, אבל יש ביניהם ערבות הדדית ועזרה הדדית, והיא מקבלת פנים אחרות. האחים שלי חיים ברביבים - קיבוץ שיתופי בלב הנגב, שהוא גם מצליח. קיבוץ עלומים הוא קיבוץ מופת, היחידי שעיקר פרנסתו מחקלאות. גם בקיבוצים שהופרטו אני בכל זאת מוצא רוח אחרת".

מה לדעתך יקרה בדור הבא של הקיבוצים?
"הדור הבא הולך לרווחתו, ואני לא אומר את זה בתלונה. הוא שייך למה שהפילוסוף פרנסיס פוקויאמה קרא 'קץ ההיסטוריה'. נגמרו האיזמים, נגמרו הבשורות הגדולות. הן לא רק נגמרו או נשחקו, הן קרסו".

אם לא בתלונה, באיזו נימה אתה אומר זאת?
"שאלה מצוינת. מצד אחד, אני ער לזה שהבשורות הגדולות שאבו אותנו ומילאו אותנו בהתלהבות. מצד שני, הן גם הובילו לאסונות הנוראיים של המאה ה־20".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg