הבועה התל אביבית: העיר שנותקה לה יחדיו
שונאים אבל גם מעריצים, נמשכים אבל טוענים שהיא קיימת רק בקונספירציות, משווקים אותה כפנים של ישראל אבל מפרסמים תמונות מקוממות שלה בזמן מלחמה. בועת תל אביב: יש דבר כזה?
ניצן הורוביץ היה יכול להיחשב למייצג המובהק ביותר של מה שמכונה "מדינת תל־אביב". ח"כ לשעבר מטעם מרצ, גם נציג בולט של הקהילה הלה"טבית, גם פעיל נגד הממסד הדתי, גם איש תקשורת לשעבר, גם בעל אג'נדה ירוקה, ואפילו מועמד לראשות העירייה בבחירות 2013. אבל הורוביץ עצמו דווקא דוחה מכול וכול את הדיבורים על זהות תל־אביבית ייחודית. הוא אפילו רואה בהם מלכודת שנועדה לסמן ולבודד את עירו משאר חלקי המדינה.
"זו קלישאה, דימוי מסולף שבא לשרת צורך פוליטי", הוא אומר. "אין זהות תל־אביבית כשם שאין זהות ישראלית. חיים בעיר הזו האנשים הכי עשירים בארץ והכי עניים בארץ; האנשים הכי מחוברים והאנשים הכי מנותקים. אדרבה, לדעתי המאפיין האמיתי של תל־אביב הוא שיש בה מגוון אנושי גדול יותר מאשר ברוב היישובים בישראל - דתיים וחילונים, יהודים וערבים.
עוד כותרות ב-nrg:
התחזקות הטליבאן: ארה"ב שוקלת שינוי במדיניות
ההורים יממנו: סקס למען העתיד של דנמרק
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"גם הדיבורים על תל־אביב כבירת הגייז הם בעירבון מוגבל; הרי כאן אירע הרצח בבר־נוער. חלק גדול מהפיגועים התרחשו בתל־אביב, כך שגם אי אפשר לטעון לניתוק מהסיטואציה הביטחונית של ישראל. המושג 'מדינת תל־אביב' הוא חלק מאינטרס של גורמים שונים שרוצים לבודד את הזהות שהם עצמם מזהים בעיר. ואני אומר את זה גם כלפי גורמים תל־אביביים קיצוניים, שמדברים על התנתקות מישראל והכרזה על עצמאות. אלה דיבורים מגוחכים".
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שלתל־אביב יש אופי ליברלי יותר משל שאר חלקי ישראל. "האופי הליברלי נובע מהעובדה שתל־אביב היא בירת הכלכלה והיצירה. אופי כזה אתה תמצא בכל מרכז מטרופוליני בעולם ששואב אליו כסף ותרבות. אגב, העובדה שתל־אביב הפכה למרכז הכלכלי והתרבותי של ישראל היא לא מובנת מאליה. מבחינה היסטורית חיפה הייתה אמורה למלא את התפקיד הזה. הבריטים ייעדו אותה לכך, עם הנמל והתשתית התעשייתית, מרכז הרכבת וצינורות הנפט והאנרגיה. אבל איכשהו בסוף קרה שדווקא תל־אביב הפכה למרכז, אולי כי הארץ צרה וארוכה, ותל־אביב ממוקמת פחות או יותר באמצע. חיפה הייתה פשוט צפונית מדי".
בשביל ישראלים רבים, הצירוף "תל־אביב" הוא כבר מזמן לא רק שם של עיר, אלא הגדרה של זהות. מגורים בעיר הזו פירושם הכרזה על תפיסה פתוחה, ליברלית, חילונית מאוד. תל־אביב של העשור האחרון הרי נחשבת לאחת הערים הידידותיות בעולם לקהילה הלהט"בית. כשמדינת ישראל רוצה לשווק תדמית קצת יותר מערבית וקוסמופוליטית מהפנים הקבועות של הסכסוך, היא מעלה דווקא את העיר הזו על ראש שמחתה. מצד שני, בחברה שמתחזקים בה גם היסודות הדתיים והשמרניים, אותה זהות תל־אביבית סופגת אש עזה, ויש מי שמתארים אותה כמנותקת משאר חלקי המדינה. "מדינת תל־אביב" או "הבועה" הם חלק מהכינויים שהעיר העברית הראשונה קיבלה בפי מבקריה, שנוהגים לייחס לתל־אביבים אדישות כלפי הבעיות והצרכים הביטחוניים של שאר חלקי המדינה.
לתדמית הזו יש לכאורה גם ראיות: ב"ציון הגיוס לצה"ל", שמשקלל שיעורי גיוס, שירות ביחידות קרביות והגעה לקצונה, הגיעה תל־אביב בשנה האחרונה למקום ה־45 בלבד מקרב ערי ישראל. לנתונים של הקיבוצים ויישובי הציונות הדתית היא כמובן לא מתקרבת. זכורים במיוחד בהקשר זה דבריו של ראש אכ"א לשעבר אלעזר שטרן, שבזמן מלחמת לבנון השנייה אמר שכמעט ולא ביקר משפחות שכולות בתל־אביב, משום ש"לא היה שם שכול ולא יהיה שם שכול". בתקופות שונות של ירי רקטות על יישובי הדרום הופיעו בעיתונות תמונות שהראו שבבתי הקפה התל־אביביים ממשיכים החיים כסדרם - אם כי היה משהו לא הוגן בתמונות האלה, שהרי גם בבתי הקפה בירושלים ובחיפה לא חל שינוי בזרם הלקוחות.
גם מתוך תל־אביב נשמעים קולות בדלניים. לפני הבחירות האחרונות היו אלה ידוענים שהדגישו את ההבדל בינם לשאר חלקי המדינה, כמו הצייר יאיר גרבוז שדיבר על תרבות "נישוק הקמעות וההשתטחות על קברים". כשנודעו תוצאות הבחירות שוב היו אלה אנשי שמאל חילוני - לאו דווקא מהתחומים המוניציפליים של תל־אביב – שהשמיעו התבטאויות בנוסח "אם הפריפריה מצביעה בקביעות לליכוד, אין עוד טעם שנתמוך בה".
אז יש או אין זהות תל־אביבית ייחודית? ואם יש – האם היא טובה או רעה? האם היא משפיעה על שאר חלקי המדינה, או שהיא מבודדת ולעומתית, כפי שמסמל דימוי הבועה? כשמציגים את השאלות האלה לאנשי ציבור שמזוהים עם ההוויה התל־אביבית, מתברר שכמגוון השמות כך מגוון הדעות.
פרופ' יולי תמיר, לשעבר שרת החינוך וכיום נשיאת מכללת "שנקר", סבורה שאכן יש זהות תל־אביבית ייחודית, אך זו לדבריה אינה שקועה בתוך עצמה. "תל־אביב היא בהחלט לא בועה", קובעת תמיר. "על הרצף שבין הצד המסתגר ובין הצד הפתוח והאוניברסלי, אין ספק שתל־אביב נמצאת בקצה הדינמי, המשתנה והפתוח. זה תפקיד שהיא שיחקה תמיד בהיסטוריה של מדינת ישראל. למעשה, היא נוסדה מראש כאלטרנטיבה למה שהייתה המציאות בארץ ישראל של ראשית המאה ה־20. הרעיון היה ליצור משהו מקומי, עכשווי, יותר חילוני, יותר בדיאלוג עם העולם לעומת 'היישוב הישן' – ועד היום תל־אביב היא כזו. כל הדימויים של 'העיר הלבנה', 'העיר שעלתה מן הים', מתאימים לרעיון הזה. זה לא אומר שהתושבים עצמם מנוכרים לשאר המדינה. נכון שהם חיים במציאות שונה, אבל בעיניי זה רק לטובה: כל חברה צומחת רוצה ליצור מוקדי התחדשות, ותל־אביב היא בהחלט מוקד כזה".
לא רק שתמיר אינה רואה בתל־אביביות יסוד מנוכר לישראליות, אדרבה, לדעתה מדובר בזהות שמשפיעה על שאר המדינה: "רוב הצעירים בתל־אביב הגיעו אליה מבחוץ, זאת אומרת, הם נמשכו לדימוי החדשני והדינמי שהיא משדרת. כמו שבכל העולם נמשכים לניו־יורק, כך בכל מדינת ישראל יש מי שנמשכים לתל־אביב. נכון שיש בזה גם מרכיב לעומתי, כי הם הרי בוחרים לעזוב מקומות אחרים שפחות מוצאים חן בעיניהם, מקומות שמשדרים משהו שונה מזה של תל־אביב. ברור גם שיש בחברה אנשים שהפתיחות והסובלנות, שהפכו לדגל של תל־אביב, לא מתאימים להם; אנשים שחוששים מקצב חיים מהיר, משינויים, שאוהבים יציבות ושמרנות. ככלל, ערים גדולות לא בהכרח מתאימות לכל אחד. ועדיין, אם תעבור ברחבי ישראל ותשאל אנשים איפה הם היו רוצים לחיות, נדמה לי שתל־אביב תהיה במקום הראשון".
גם הורוביץ, כדי להפריך את מושג "הבועה", טוען שהעיר הזו דווקא מקרינה ומשפיעה מאופייה על זולתה: "תשאל את עצמך איך קורה שלמרות שתל־אביב לא מזוהה עם הערכים שהשלטון הפוליטי מזוהה איתם, היא בכל זאת פורחת. התשובה היא שלערכים התל־אביביים יש השפעה גדולה מאוד, וכמו האופי הליברלי־המטרופוליני, גם זו לא תופעה ייחודית לישראל. כשמקום הופך לאבן שואבת לכלכלה ולעסקים, למערכת המשפטית ולמערכת התרבותית, וכמובן לתקשורת, ברור שזה ישפיע. זה לא אומר שמעוצבת פה תרבות דווקא בגוון מסוים, אלא שתל־אביב היא מרכז התרבות של הכול, גם של המוזיקה המזרחית. כך שמי שחושב שאפשר להפריד בין תל־אביב לשאר חלקי המדינה לא יודע על מה הוא מדבר".
שדר הרדיו והטלוויזיה אברי גלעד, לעומת זאת, משוכנע ש"הבועה התל־אביבית קיימת, חד־משמעית. זו זהות שלא נוהגת לצאת מגבולותיה, אלא אם כן זה לחו"ל. אין לה בכלל הכרה בכך שמתרחשים בארץ חיים משמעותיים מחוצה לה, והיא לא מכירה בלגיטימיות של אג'נדות נוספות. יש בה התייחסות מתנשאת ומבטלת כלפי כל מי שלא גר בעיר הזו – כולל מי שגר בפרברים המיידיים שלה, כמו רמת־גן, גבעתיים וחולון, שבמבט מן החלל נראים כחלק מאותה עיר.
"רוב העובדים בתקשורת הם תל־אביבים, והנכונות שלהם להזמין לשיח התקשורתי אנשים נוספים, או להכיר בכך שראוי לטפל בנושאים חוץ־תל־אביביים, היא אפסית. אם למשל יש זיהום אוויר בחיפה, רק פגיעה בחיי אדם תהפוך את זה לנושא מעניין לסיקור בתקשורת התל־אביבית. לעומת זאת, שתי חולדות שיצאו מחפירות הרכבת הקלה הן כבר נושא לדיון". את הסיבה לכך תולה גלעד בעצם הדומיננטיות של הזהות התל־אביבית בשיח התקשורתי: "כשאתה שולט בכל אמצעי התקשורת וההון אתה יכול להעדיף את בני מינך ולהדיר כל אג'נדה שאיננה האג'נדה שלך".
עד כמה הבועה הזו תמשיך ותתרחק ממדינת ישראל?
"היא לא תחזיק מעמד לאורך זמן. מצבי המצוקה שאנחנו עתידים להתמודד איתם בשנים הקרובות יהיו להערכתי ארוכים יותר, מלחיצים יותר ומפתיעים יותר מכל מה שהכרנו. הבועתיות תהיה בגדר מותרות שאיש לא יוכל לעמוד בהן. הלחץ שילך ויגבר מן המזרח התיכון המתפרק לעבר ישראל יחייב את החברה הישראלית להסיר את כל הגבולות הפנימיים בתוכה. כי אם הגבולות לא יוסרו נצטרך להתמודד עם הלחץ החיצוני כרפובליקות קטנות ועצמאיות, וזה לא ילך. ממילא אנחנו תמיד מתאחדים במצבי לחץ ומצוקה. כך שבהחלט יש אפשרות שהבועה התל־אביבית תתפורר בבת אחת, בתוך שנייה, כי אין לה באמת על מה לסמוך. היא בנויה על דמיון של יתרון, של איכות, שכמו כל בועה אינם אלא דמיונות
ואולי הדימוי הנחשק של תל־אביב בכלל לא נוצר בתוכה, אלא יובא אליה מן החוץ. כך למשל סבורה העיתונאית אבירמה גולן, כיום מנהלת "המרכז לעירוניות ותרבות ים־תיכונית" בבת־ים. "התפיסה של תל־אביב כמין מנהטן – מקום ליברלי, חופשי ונהדר – נוצר בידי אנשים שברחו מהפריפריה כדי 'להתקדם בחיים', אנשים שאף אחד מהם לא נולד בתל־אביב. מבחינתם, זהו המקום הנחשק שמציע להם הרבה הזדמנויות. כאן צעיר שבא מהפריפריה יכול 'לברוא את עצמו מחדש' ולצאת מהדימויים שהצטברו עליו בקהילה הקטנה שבה גדל. אבל צריך לזכור שתל־אביב לא מאפשרת את זה למי שנולד בה. מי שגדל באיזו שכונה בתל־אביב, נמצא גם הוא בקהילה קטנה שבה כולם יודעים עליו הכול".
כמו הורוביץ, גם גולן חוזרת לרעיון שתל־אביב לא שונה בעצם מכל מטרופולין עירוני גדול: "הישראלים מחשיבים את תל־אביב למקום שונה ממדינת ישראל, כשם שהצרפתים אומרים שפריז היא לא צרפת. גם שם יש פער עצום בין עיר אחת לשאר המדינה. הייתי למשל במרסיי כשהנשיא פרנסואה הולנד דיבר בזכות נישואי גייז: לא היית מאמין אילו הפגנות היו שם ואיזה כעס זה עורר. הליברליות של תל־אביב היא גם עניין יחסי. בחורה מוסלמית שהגיעה מכפר ערבי בגליל, אמרה לי שתל־אביב זה המקום שבו הכי מקבלים אותה - אבל בעצם כולנו יודעים שגם בתל־אביב לא תמיד קל לערבי למצוא דירה ולהתקבל. בעצם, הערבים שמסתדרים בעיר הם אלה שממילא נראים כמו תל־אביבים, ולרוב גם משחקים בקאמרי".
כמנהלת של גוף החוקר את תופעת העירוניות, גולן מתקוממת על כך שהמודל התל־אביבי (או הפריזאי) הפך לאולטימטיבי: "התפיסה שאומרת שרק תל־אביב היא מודל ראוי לעיר מבטלת כל אפשרות של חיים עירוניים מסוג אחר. זאת בשעה שרוב אוכלוסיית העולם לא גרה בערים מהסוג הזה. תל־אביב, עם העוצמה שלה עם הכוח המסחרי הדורסני שלה, פשוט מחסלת את שאר הערים בישראל. תראה איך חיפה קורסת, כי כל העסקים עוברים לתל־אביב.
"בכלל, העיסוק בשאלת הבועה רק בהקשר התרבותי הוא החמצה של העיקר, כי זה דיון שלא מביא בחשבון את הכוחות הכלכליים העצומים שמעורבים בעניין. הרי 'הבועה התל־אביבית' מורכבת ממי שיכולים להרשות לעצמם לגור שם, ואלה אנשים שהיו יכולים לגור גם בלונדון, כי שכר הדירה כמעט זהה. זו הבועה, זה מה שיוצר אותה, וכל הקשקוש הליברלי־חילוני הוא משני. אומרים עכשיו שאם בת־ים מתקשה להסתדר כלכלית, הפתרון הוא שתל־אביב תספח אותה. אבל מה שיקרה שם, יהיה בדיוק מה שכבר קורה ביפו – כמו שהערבים העניים נדחפים החוצה לא בגלל הסכסוך הלאומי אלא בגלל הנד"לניסטים, גם הבת־ימים יצטרכו לברוח דרומה, והנד"לניסטים ישתלטו על הכול".
יש מאפיין ייחודי לבועה התל־אביבית הכלכלית שאת מדברת עליה, לעומת המקבילות שלה בעולם?
"הבועה אצלנו מועצמת בגלל הכלכלה הניאו־ליברלית הקיצונית בישראל. בצרפת העניין הזה מרוכך, כי עדיין קיימת מעורבות מאוד גבוהה של הממשלה ברווחה, בחינוך ובתרבות, וכך גם לערים אחרות ולמחוזות אחרים יש קיום. כשנתניהו חונך קו רכבת משדרות לתל־אביב, המסר שלו הוא שאנשים יוכלו לגור בשדרות ולעבוד בתל־אביב. איזו מין גישה זו? שדרות היא חדר השינה של תל־אביב?"
אם תל־אביב משקפת בעצם תפיסה כלכלית רווחת, מדוע דווקא היא נחשבת לבועה ליברלית?
"אתה באמת חושב שהתל־אביבים כאלה ליברלים? בעיר הזו יש כבר הרבה שנים תופעה של מגדלי מגורים מגודרים, שזו אנטי־עירוניות מובהקת: אתה מְגדר כדי שחס וחלילה לא יעבור שם מישהו שאיננו מהמיליה הנכון. ואלה נקראים 'ליברלים'. אנשים שחושבים שצריך שלום מהר ותומכים בלגליזציה של סמים, וגם מגלים אמפתיית־יתר לפלסטינים, אבל מקיאים על חרדים – זו קריקטורה של ליברליזם. אי אפשר להחשיב את זה כעמדות שמאל. אלה עמדות של מצביעי יאיר לפיד ושל מרצ, אבל יאיר לפיד הוא לא שמאל, וכך גם חלק גדול ממרצ. בעולם הרחב שמאל לא מזוהה בהכרח עם אנטי־לאומיות ואנטי־דתיות
את ההבדלים בין הבירה הכלכלית של ישראל ובין בירתה הרשמית יכול לנסח המשורר חיים גורי. הוא נולד וגדל בתל־אביב, אבל מתגורר בירושלים כבר כמה עשרות שנים. גם בגילו המתקדם, 92, ועם הוותק העצום שלו כירושלמי, הוא ממשיך להימשך לקוטב הנגדי שלחופי הים התיכון. "תל־אביב היא עיר ללא הפסקה, בשעה שבירושלים יש לי לפעמים תחושה שהעיר שכחה שהאנגלים כבר עזבו את הארץ ואין צורך בעוצר אחרי 11 בלילה", אומר גורי. "תל־אביב היא מין כרך מנהטני. יש בה הרבה רבי־קומות כי האדמה מאוד יקרה ויש בה מחסור, אז בונים לגובה. אני אוהב את תל־אביב היום עוד יותר משאהבתי אותה כשגרתי בה. עשו בה שיקום שכונות והעניקו לשכונות יופי מיוחד שאני נמשך אליו.
"אבל מה שבאמת נפלא שם הוא חיי התרבות. הספריות הגדולות והעיתונים והתרבות הם הרי בעיקר בתל־אביב, ויש משהו מאוד דינמי, כמעט מהפנט, בקצב שלה. זו עיר ים – עיר פתוחה, תחנת ניסיונות תרבותית, והחדשנות הזו מרתקת אותי מאוד".
הסופר דב אלבוים, שגדל בבית חרדי בירושלים, מכיר גם הוא את הפערים בינה לתל־אביב. "יש בארץ חלוקה ברורה וחדה בין הזהות הירושלמית והזהות התל־אביבית. זה בא לידי ביטוי בהמון דברים, בעיקר בחלוקה בין שמרנות וחדשנות. די ברור שבתחומים של קבלת השונה והאחר, פתיחות וסובלנות, תל־אביב נמצאת בקצה הפלורליסטי, לעומת ירושלים שהמגמות השמרניות שבה תמיד חזקות יותר. אז כן, יש מדינת תל־אביב ויש מדינת ירושלים. זה ניכר גם בפרהסיה, באנשים שאתה פוגש ברחוב, אפילו באופי האקדמיה ובאופי השוק. יש הרי הבדל בין שוק מחנה־יהודה לשוק הכרמל".
ואיזו מהשתיים אתה מעדיף?
"אין ספק שבתל־אביב אתה אוכל יותר טוב ומבלה יותר טוב, והיא יותר מעניינת מבחינה אנושית. אבל יש יסוד עמוק שלגביו תל־אביב דווקא הרבה יותר שמרנית. ככל שהיא פתוחה ופלורליסטית, ככה היא בולטת מאוד בגישה השמרנית שלה כלפי הדת והמסורת. תל־אביב פשוט לא מבינה את הרוח הדתית, ולכן אין פלא שהאוונגרד בתחום הדתי נמצא דווקא בירושלים. אוונגרד של רוח, במובן היהודי של המילה, בכלל לא קיים בתל־אביב, ואפילו יש בה איזו התנגדות עמוקה לכל מה שהיהדות מייצגת. החוויה שלי מתל־אביב היא חוסר הבנה גמור של ממלכת היהדות והרוח היהודית".
אבל אלבוים גם מוצא נחיצות בהתנכרות התל־אביבית לרוח הזו: "כשבתקופות מסוימות נהיה לי פחד מההזיות המשיחיות של חלק מחבריי בירושלים, אני מתנחם בעובדה שחבריי התל־אביבים אף פעם לא יקנו אותן. אני יכול להיות רגוע שקיים גם הצד הזה, שהארציות שלו ומנגנוני ההישרדות שלו והחיבור שלו לעולם החומר כל כך חזקים, שהם יעזרו לנו לשמור על יציבות וקרקוע גם כשכל מיני בעלי הזיות ינסו לסחוף אותנו לכיוונים בלתי אחראיים.
"אני מאוד שמח גם על ירושלים וגם על תל־אביב, שמח ששתיהן קיימות במרחב היהודי והישראלי, ולפעמים אני רק מפחד שהן ייפרדו; שהמרחק ביניהן יגדל עד שהחוט המחבר לא יצליח לעמוד בלחצים. בזמן האחרון, במיוחד סביב סוגיית הר הבית, אני מרגיש חוסר זהירות מצד המון אנשים בשימור של המתח העדין בין הערים ובין הזהויות. ירושלים פחות ופחות מסוגלת להיות מוכלת על ידי התל־אביבים. אבל כל עוד שתיהן נמצאות על הרצף ואפשר לנסוע מאחת לאחרת בלי לעבור פטרולים, אני מאוד מרוצה".
לתגובות:dyokan@makorrishon.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם