זה הזמן של נתניהו לדרוש את הפיצוי מאובמה
הדרישה לצעדים הולמים מול הטרור נענתה מצד רה"מ ברפיון ועמדתו לגבי הפשרת בנייה ביו"ש ובירושלים היא סירוב מוחלט. נראה שנתניהו חושש מהאמריקאים, אבל הם לא יודעים על מה הוא מדבר
על דבר אחד נתניהו לא היה מוכן לשמוע - על בנייה ביו"ש ובירושלים. אם בעבר, בהתאם לעיקרון הציוני העתיק של בנייה כתגובה לרצח, נתניהו שחרר גלי בנייה אחרי פיגועים, הפעם סירב לחלוטין. הוא אמר את המילים הנכונות על מלחמה בטרור, אישר צעדים ביטחוניים מוגבלים, לחץ על המערכת המשפטית ודרש נחישות משטרתית. לבנות הוא לא הסכים.
עוד כותרות ב-nrg:
- פיגוע דקירה בי-ם: ישראלי נפצע קשה, הדוקר נלכד
- זחאלקה ל-nrg: "מצפצפים על החלטות נתניהו"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לאחד הסביר שאם נבנה ביו"ש, אובמה יכיר חד־צדדית במדינה פלשתינית. לאחר תירץ שאם ישראל תשחרר מכרזים, יוטלו עליה סנקציות. ביום שלישי השבוע, יד נעלמה כבר טרחה להדליף את האיומים הללו לערוץ 2. בגללם אישר נתניהו כבישים עוקפים והבטיח פריסת מצלמות לאבטחת הצירים, אבל בכל הנוגע לקידום מכרזים ואישור תב"עות, נאדה.
וזה מוזר, כי על פניו זו התקופה המדינית הכי פחות קשה לישראל זה שנים. האירועים במחוזותינו לא מצליחים לגרד תשומת לב של הקהילייה הבינלאומית. מדינות המערב שקועות עד צוואר בבעיות אחרות. מקריסת פולקסווגן, המשך במשבר הפליטים וכלה בכיבוש הרוסי של סוריה. הפלסטינים לא מצליחים לעניין אף אחד, וזו אחת הסיבות שאבו־מאזן מתסיס את השטח.
ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון דרש אמנם מנתניהו שלא לבנות בהתנחלויות, אבל הוסיף כי הוא יודע שבזמן הקרוב לא יהיה הסדר ולא באשמת ישראל. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, נזהרה בריאיון ל'ידיעות אחרונות' מלמתוח ביקורת על ישראל. היוזמה הצרפתית במועצת הביטחון ירדה מסדר היום. הנשיא האמריקני ברק אובמה דילג בנאומו באו"ם באופן חסר תקדים על הנושא הפלסטיני. אנשי סודו אומרים בשיחות סגורות כי נואש מ'פתרון שתי המדינות', והוא עצמו אישר זאת בחצי פה בריאיונות. כך שביחס לשנים עברו, החזית המדינית נוחה וקלה בהרבה מאשר לפני שנה, שנתיים או חמש.
יתרה מכך, בחדר הסגלגל בוושינגטון יושב נשיא שמשתוקק לפצות את ישראל על ההסכם עם איראן. כבר חודשים אובמה מתחנן שנתניהו ייאות לחדש את השיחות על מעטפת הפיצוי. אם נתניהו רק ירצה, אין לו תזמון טוב מהימים האלה להפוך על פניה את המשוואה יצהר תמורת בושהר. כמעט שבע שנים נתניהו מרסן את האינטרסים הישראליים ביו"ש בגלל איראן. כעת, כשהפסדנו במערכה האיראנית, מתבקש שייאבק לפחות על צרכינו ביו"ש ובירושלים, כלומר ייסוג מקונספציית שתי המדינות ובעיקר יעשה מעשים בשטח לחיזוק אחיזתנו בירושלים ובהרים שסביב לה. "זו לא העת לבנות ביו"ש", אמר לראשי יש"ע. ההפך הוא הנכון. זו בדיוק העת לבוא לאובמה עם סל דרישות. יתרה מכך, אם שבע שנות כהונה הביאו לכך שיש בושהר ואין יצהר, יצאנו קירחים משני הצדדים. כלומר תעודת עניות רצינית לקו שנתניהו הוביל.
ולא שחסר מה לעשות. כביש הטבעת המזרחי של ירושלים מוכן לשימוש כבר חמש שנים, אך סגור בשל וטו אמריקני. במעלה־אדומים לא פורסם מכרז בנייה חדש כבר שנים ארוכות. שלא לדבר על מתחם מבשרת־אדומים (E1), שיציקת בטון אחת בו תעשה חסד עם ירושלים לעשרות שנים קדימה. על אחת כמה וכמה ירושלים עצמה, זו שנתניהו לא חדל לדבר עליה בקדנציה הקודמת והתעמת בשלה עם אובמה מעל כל במה, ודווקא עכשיו כשיהודים נרצחים בה וכשאובמה מכרכר אחריו, הוא שומט את הרוב היהודי בה. ואם כך המצב בבירת ישראל, שערו בנפשכם עד כמה קפואות אריאל, קריית־ארבע, בית־אל ורבבה.
מקורות מדיניים בסביבת נתניהו טוענים שיש ממש בחששותיו מעונשים על ישראל אם הבנייה תחודש. על כך צריך לומר שלושה דברים. ראשית, נתניהו עצמו הסביר אינסוף פעמים כיצד אינו מחדש דבר בהרשאות הבנייה ביו“ש ובירושלים, אלא ממשיך מדיניות של כל ממשלות ישראל. האם ייתכן שאחרי שכבר ניהל את הוויכוח הפומבי ושילם את המחיר התדמיתי במערב, דווקא עכשיו, כשהדם שותת, הוא נכנע לדרישה המקורית של אובמה “אף לא אבן אחת“?
שנית, כבר שנה תמימה שנתניהו מתחבא מאחורי אובמה בסירובו לבנות. לפני שנה נפגש נתניהו עם נפתלי בנט, אורי אריאל וזאב חבר (זמביש). הוא הודיע להם כבר אז שבשל החשש מאובמה הוא מקפיא לחלוטין את הבנייה עד הבחירות לקונגרס. הבחירות חלפו, ואז דחה נתניהו את מועד ההפשרה ל־1 בינואר 2015, בנימוק שיש להמתין שהקונגרס החדש והלעומתי לנשיא ייכנס לתפקידו. אחר כך נתלה בנאום בקונגרס שדחק את הבנייה הצידה. ואז היו הבחירות אצלנו. בשלב הבא נערך הקרב נגד הסכם איראן בקונגרס, וזה היה התירוץ להקפאה. כך, בכל פעם מחדש דחה ראש הממשלה הלאה את תאריך היעד להפשרה.
מאז אישור ההסכם עם איראן טען נתניהו שהבנייה תתחדש אחרי החגים. החגים עברו. ארבעה יהודים נרצחו במהלכם, ונתניהו עומד בסירובו לבנות. הוא ראש ממשלת ימין, אבל מחיל מדיניות שמאל. מה שמוזר עוד יותר הוא שמאז שיחת ההפחדה ההיא עם זמביש ובנט לפני שנה ועד עצם הימים האלה, איש במערכת המדינית, הישראלית והאמריקנית, לא מכיר איום כזה של אובמה.
במשלחת ישראל באו“ם, זו שאמורה ליירט הצעות אנטי־ישראליות, לא שמעו על הצעת ענישה מעין זו שנתניהו מדבר עליה. כך שלא ברור אם מדובר במידע מוצק וממשי על איומים של הנשיא האמריקני, או שמא ראש הממשלה, איך נגיד בעדינות, נוקט זהירות־יתר. הנשיא האמריקני, עם כל חסרונותיו, מגן על ישראל באו“ם באופן עקבי. כשאיים בעבר על נתניהו, עד מהרה עוף השמים הוליך את הקול. לא סביר שאשתקד הניח אולטימטום בוטה כל כך לפני ראש הממשלה, ומאז ועד היום איש לא שמע על כך.
אם לא די בכל האינדיקציות האלה, בא השבוע דובר מחלקת המדינה האמריקנית והבהיר שהאיום המדובר פשוט לא קיים. בתדרוך לעיתונות אמר מארק טונר: "אני מודע לדיווחים הללו, והם אינם נכונים. בדרך כלל איננו מגיבים לשיחות סגורות, אבל אני מעוניין לקטוע את הסיפור הזה בתחילתו. לא הצבנו שום אולטימטום ביחס לנושא הזה (ההתנחלויות)". הוא הוסיף כי "העמדה שלנו לגבי ההתנחלויות ידועה היטב, ולא השתנתה. הן בלתי לגיטימיות. אנחנו מציגים אותה בפני הממשלה הישראלית". בתגובה לדבריו נשאל טונר אם התקבלה החלטה אמריקנית לא להטיל וטו אם וכאשר תוגש הצעה ברוח זו למועצת הביטחון. תשובתו הייתה: "לא. כלומר אין שום החלטה כזו, ואיני רוצה לדבר על משהו תיאורטי".
ואפילו אם החשש מוצדק ואכן היה איום שרק ראש הממשלה יודע עליו, האם מתקבל על הדעת שראש ממשלת ישראל יקפיא במשך שנים את הבנייה בירושלים? כשמנחם בגין עמד בצומת כזה, הוא אמר לשליח האמריקני: "איננו רפובליקת בננות". כשיצחק שמיר נקלע לפינה כזו הוא ויתר על הערבויות והמשיך לבנות. כשאריק שרון נדחק עם הגב לקיר הוא הודיע ש"ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה". אם עכשיו, כשדמי אחינו זועקים מן האדמה, נתניהו מסרב לבנות עליה - מי, מתי ובאיזה מחיר יהיה זה שישבור את הקיפאון הזה?
התשובה לשאלה כמה זמן יחזיק נתניהו בעמדתו זו תלויה בבכירי הליכוד. הללו לא מוכנים לגבות את ההקפאה המתמשכת והלא מוצדקת של נתניהו. ישראל כץ, ציפי חוטובלי, חיים כץ, יולי אדלשטיין, אופיר אקוניס, יריב לוין, מיקי זוהר, וגם אלי כהן מ'כולנו', באו כולם לאוהל המחאה של ראש מועצת שומרון יוסי דגן, וקראו פומבית לנתניהו להסיר את ההקפאה. בינתיים בנימוס, אפשר להניח שבקרוב יעברו לתקיפות. כמותם אנשי הבית היהודי, שדרשו "בניית שכונה או יישוב על כל פיגוע", והחלו לאיים באי־ציות למשמעת הקואליציונית.
לא רק במישור ההתיישבותי נתניהו אכזב, אלא גם בזה הביטחוני. קבלת ההחלטות של נתניהו מזכירה את זו של 'צוק איתן'. הוא עושה את מה שצריך, אבל מאוחר מדי, רק כשממש אין ברירה. רק בישיבת הקבינט של מוצאי שמחת תורה אומצו החלטות שצריכות היו להתקבל כשירושלים החלה לבעור לפני שנה וחצי. ובהחלטות האלה אין די.
על הוצאת ה'מוראביטון' וה'מוראביטאת' - ארגוני המוסלמים המתפרעים בהר הבית - אל מחוץ לחוק, הורה נתניהו כבר בספטמבר 2014. בגל ההתקפות הנוכחי הוא מחזר את ההחלטה. השבוע, רק השבוע, החלו כוחות המשטרה להיכנס לעומק השכונות הערביות בירושלים. השבוע, רק השבוע, התברר שההחלטה מלפני שנה לגייס אלף שוטרים חדשים לשירות בירושלים מומשה באופן חלקי כי צעירים לא רצו לשרת באזור מסוכן בשכר זעום. השבוע, רק השבוע, הוחלט לחפש דרכים שיקצרו את טווח הזמנים בין ההחלטה להרוס בית מחבל ובין ההריסה בפועל. את כל הצעדים הללו צריך היה לקבל ולבצע לפני שנה, לאחר דריסת התינוקת חיה זיסל בראון מול המטה הארצי, או לאחר טבח החמישה בהר נוף, או לאחר רצח שלום שרקי.
כל מי שעיניו בראשו יודע ששורש הבעיה הוא היעדר אכיפת חוק במזרח ירושלים. מדי לילה מוארים שמי מזרח העיר בזיקוקים. הם יפים ובלתי מזיקים, אך פיצוצם דורש רישיון חוקי, ומי שאינו דורש דין וחשבון על ירי זיקוקים אנכי, נתקל בהם אופקית. הוא הדין לרישיונות בינוי, לגביית מסים ולתוכניות לימוד. גם בעצם הימים האלה נלמדת במזרח ירושלים תוכנית הלימודים האנטי־ישראלית שעליה החליטה הרשות הפלסטינית.
קו ישיר עובר בין אזלת היד החוקית בשטח לבין הביצועים בגזרה המדינית. ראש הממשלה, שר הביטחון ובכירים אחרים הפנו אצבע מאשימה אל אבו־מאזן בטענה שהתסיס את השטח. יש הרבה אמת בדבריהם, אבל יותר מדיבורים יש בידיהם מנופים. הרשות הפלסטינית חייבת לחברת החשמל מיליארד וחצי שקלים. החברה דורשת כבר כמה שנים לגבות את החוב, אך נתניהו בולם אותה. הוא הדין למשכורות המחבלים שהרשות ממשיכה לשלם וישראל אפילו לא דורשת את הפסקתן, ובוודאי לא מקזזת את הסכומים המקבילים מהעברות המסים. ויש כמובן מנופים נוספים, כמו שלילת תעודות 'אישיות בכירה' של ראשי הרש"פ והגבלת חופש התנועה שלהם, ועוד היד נטויה.
באופן תיאורטי, היו עשר שעות שבהן כל זה יכול היה להיראות אחרת. בשל היעדרו של נתניהו מהארץ, ראש הממשלה בפועל בשעות שאחרי הרצח ברחוב הגיא היה שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ. על הנייר, כץ יכול היה לכנס את הקבינט ולקבל החלטות. בולדוזר, מושבניק, תלמידו של אריק שרון, כץ לא רואה בעיניים. הוא מציע כבר חודשים ארוכים את מה שעכשיו רק מתחילים לעשות. למשל, הקמת כוח מג"ב ייעודי בן אלפיים איש שישליט סדר בירושלים, מסה שתציף את מזרח העיר ותבהיר לתושבים שיד החוק כאן כדי להישאר. כץ מציע גם רישות של כלל מזרח העיר ולא רק זו העתיקה במצלמות, ובקיצור - סט צעדים שירתיעו את התושבים משימוש באלימות. המושבניקיות המגושמת שלו הייתה עדיפה באותו רגע על הזהירות המעודנת של הדיפלומט מרחביה. אלא שהיה זה רגע תיאורטי מאוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם