ראשי » חדשות » בארץ

פגז נפל, ודדו המשיך לצעוד: הקרבות הנשכחים על החרמון

במערה קפואה במרומי החרמון תחת הפגזות כבדות, ניסו חיילי צה"ל להגן על העיניים של המדינה מול מתקפות חייל הקומנדו הסורי. לוחמי מערכת ההתשה הנשכחת של החודשים שאחרי מלחמת יום הכיפורים לא ישכחו את המחזות

"עוד לא עיכלנו את מה שקרה לנו במלחמה ההיא, את הקטסטרופה של קרבות החרמון", אומר ההיסטוריון הצבאי אל"מ במיל' משה גבעתי. גבוה מעל הגולן, הרחק בין פסגות ההר הגבוה ביותר באזור, התחולל במלחמת יום הכיפורים ואחריה קרב נשכח שקורותיו כמעט עלומות. גבעתי (כעת בן 67) היה שם בחרמון בין הלוחמים.

עוד כותרות ב-nrg:
- חיילת נדקרה בתל אביב; פצוע קשה בפיגוע בקרית ארבע
- ההתבטאות המוזרה של שליח ארה"ב לסוריה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אחר כך הוא הפך לאחד מקורבנות המשפטיזציה של האינתיפאדה הראשונה, מהמפקדים הטובים ביותר שצה"ל הפסיד מתוך רצון להרגיע את היצרים הקניבליסטיים של המולך המשפטי־פוליטי־תקשורתי. משהו במראה פניו היום מזכיר את קלסתרו של יצחק שדה נטול הזקן. שלייגער ממושקף, טיפוס קרבי מוצק, זרועות חזקות, עם מרפק אחד שרוסק בתרגיל של גולני ב־1984, כשמסוק אנפה צה"לי נפל אל הקרקע.
   
מכל ההיסטוריה הארוכה שלו בצבא, החרמון הוא שרודף אותו. לב עיסוקו במערכה הזו איננו נוגע דווקא בקרבות הגבורה הזכורים של חטיבת גולני לכיבוש מחדש של החרמון מידי הסורים, בסוף חודש אוקטובר 1973. המערכה המכרעת התנהלה דווקא בחצי השנה הבאה, במלחמת ההתשה הקטנה שבין סוף המלחמה להסכמי שביתת הנשק. אז, בין נובמבר 73' לסוף מאי 74', הוכרע גורל החרמון ועתיד רמת הגולן. "לוחמי חיזבאללה עוברים שם היום בדרך לכפרים מסוימים", אומר גבעתי. "אם דאעש יסלקו משיא החרמון את האו"ם, לצה"ל לא תהיה ברירה והוא יצטרך לסלק אותם. המשמעות של שליטה זרה בשיא החרמון היא מלחמה".

בציבור לא מודעים לחשיבות הרבה של הפסגה הקפואה ודלילת האוויר של ההר המתנשא מעל הגולן. לדברי גבעתי, גם בצה"ל לא ממש מבינים: הוא טוען שקיימת בורות של קצינים שלא כותבים ואפילו לא קוראים. מראש ההר, בגובה 2,814 מטרים מעל פני הים, אפשר לאסוף מודיעין אלקטרוני מטווחים של מאות קילומטרים, לנהל לוחמה אלקטרונית, להכווין אש ולזהות תנועות כוחות בעלות משמעות ברחבי סוריה. הרבה מהפעולות הללו אפשר לעשות ממוצב החרמון הישראלי, בגובה של כ־2,100 מטרים, אבל ברור שאסור להניח לאויב לשלוט בעמדה גבוהה יותר מזו שלנו. "הפיקוד העליון הסורי הבין את חשיבות החרמון לצה"ל, ולכן טרחו הסורים לכובשו בדקות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים", כותב גבעתי בספרו "המערכה בחרמון", שיצא לאור השנה בהוצאת "מערכות" הצבאית ו"מודן". המוצב הישראלי הכבוש שימש את הסורים במהלך המלחמה להכוונת ארטילריה על כוחות צה"ל בצפון הרמה. נמצאו גם רמזים לתוכנית סורית להעביר דרך החרמון כוחות שיאגפו את קווי הביצורים של צה"ל בצפון הרמה.

ישראל כבשה מחדש את החרמון במבצע "קינוח", לקראת סוף המלחמה, ב־21 וב־22 באוקטובר. הכיבוש כלל את המוצב הישראלי, המוצב הסורי וגם את שיא החרמון – הפסגה הרמה ביותר בהר. ואז תמה המלחמה והחלה "ההתשה הקטנה". הפגזות ותקריות אש היו לדבר שבשגרה, והעימותים החריפו לאחר שכוחות קומנדו סוריים כבשו את הפסגה והחזיקו בה במשך יום, עד שצה"ל שב והסיג אותם. שני הצדדים החלו לסלול דרך שתאפשר לטנקים לעלות אל הפסגה הגבוהה, ובאמצע אפריל סיים חיל ההנדסה הצה"לי את פריצת הדרך, לפני שהסורים השלימו את מאמצי הסלילה שלהם. ימים ספורים אחר כך נעשו שני ניסיונות של הקומנדו הסורי לכבוש את שיא החרמון, אך המתקפות נהדפו - גם בזכות הטנקים הישראליים בפסגה. בתחילת מאי נערכה התקפה סורית אחרונה שנבלמה גם היא, במחיר ארבעה הרוגים לכוחותינו. בסוף אותו חודש נחתמו הסכמי הפרדת הכוחות, ושיא החרמון הועבר לידי חיילי האו"ם.
 
החודשיים האחרונים הללו היו מלחמה בהילוך אטי. במובנים רבים זה היה שיאה של המערכה על החרמון – פרק לא נודע ומרתק בתולדות מלחמת יום הכיפורים. פרק של מאבק בכוחות הטבע כמו גם בסורים, הממטירים אש ומנסים שוב ושוב לפרוץ אל הפסגה. פרק של לחימה על העיניים של המדינה, היעד שכל מפקדיו הבכירים ביותר של צה"ל שמו בראש מעייניהם במהלך קרבות ההתשה שאחרי המלחמה. פרק שיש המאמינים שהוא מה ששמר על השקט היחסי בגבול הסורי מאז 73' ועד היום.

בעדותו שלא פורסמה עד היום, תיאר אלוף אמיר דרורי ז"ל - מפקד גולני במלחמת יום הכיפורים ולימים סגן הרמטכ"ל - את מצבה של חטיבתו בראשית הקרבות. "הכניסה של החטיבה למלחמה הייתה קצת מסורבלת, משום שלא הייתה לנו התרעה של ממש", הוא אמר. "לחטיבה לא היה כל תפקיד בשעת חירום. היא הייתה חטיבת עתודה פיקודית או מטכ"לית, אבל לא היו לנו משימות ספציפיות לתפיסת קו או גזרה. היינו עתודה לכל מיני משימות. לא הייתה לנו כל התרעה מלבד ההכרזה על מצב כוננות ג' ביום שישי לפנות בוקר". המלחמה, כזכור, פרצה בשבת, בשעה 14:00 בצהריים.

"עד אז אנשים יצאו לחופשות", המשיך דרורי. "גדוד 51 עוכב, למרות שכבר קיבלנו אישור להוציאו לחופשה. ביום שישי הייתי בפארק הירקון לרגל אירוע של החטיבה, ומשם כבר קפצתי לאג"ם כדי לבדוק מדוע לא מקצים לנו מוניות ואוטובוסים. השיבו לי שלא מפעילים את הגיוס כמקובל בכל התרגולות. המטכ"ל היה ריק מאנשים. שאלתי היכן הרמטכ"ל וסגנו. אמרו לי שראש מחלקת המבצעים, תא"ל יענקל'ה שטרן, יושב עם הרמטכ"ל. אז דיברתי בינתיים עם סא"ל אורי שגיא, שהיה ראש ענף מבצעים. קודם לכן הוא היה אצלי מג"ד 13, והוא עדכן אותי קצת. מהם הבנתי שיש כוננות.
 

"שאלתי היכן סגן הרמטכ"ל אלוף ישראל טל (טליק), ואמרו לי שהוא הלך הביתה כבר בשעה שלוש. לא הבנתי איך יכול להיות שסגן הרמטכ"ל, שהוא בעצם ראש אג"ם ואחראי על כוננות הצבא, על הההצטיידות ועל הגיוס בעת חירום, הלך הביתה. מזה הבנתי שהמצב לא כל כך חמור. גם ביום שבת לא קיבלנו שום אינדיקציה שהולך לקרות משהו".

כך נכנס צה"ל למלחמת יום הכיפורים בחזית הגולן ובחזית סיני, וכך גם נכנס למערכה הקשה על החרמון. בשאלה האם ניצחנו במערכה הזאת האחרונה, ניטש ויכוח עד עצם היום הזה. שתי תזות נאבקות ביניהן על הבכורה. האחת, ברטרוספקטיבה של ימינו, גורסת שזו הייתה מערכה מיותרת ומרובת סבל, ממש כמו מלחמת לבנון שרבים רואים בה מלחמה חסרת תועלת. התזה האחרת הפוכה: זו היא תפיסתו של הרמטכ"ל המנוח מוטה גור, שלפיה ההישג האסטרטגי שבאחיזה בשיא החרמון בזמן חתימת ההסכמים, העניק למדינת ישראל שקט ויציבות יחסית בחזית סוריה למשך עשורים. גם היום, לפי השיטה הזאת, היתרון האסטרטגי של ישראל בגולן נובע מהעובדה שהסורים אינם שולטים בשיא החרמון.

מי שיקרא את מחקרו של משה גבעתי, יגיע למסקנה שזו הייתה מערכה גורלית לא פחות מהקרבות ההרואיים ברמת הגולן – הקרבות של חטיבה 7, חטיבה 188, אוגדת המילואים של מוסה פלד וחטיבה 679 של אורי אור. את אלה זוכרים בגלל הדרמה, בגלל סערת הקרבות, בגלל צפיפות האירועים של התחלה בהפתעה, אמצע של בלימה והדיפה, ולסיום הפריצה לעבר דמשק. הקרבות הממושכים על שיא החרמון לא היו חלק מאותה דרמה.
אז האם ניצחנו בהם? "אריק שרון אמר שאף אחד עוד לא הצטער על מה שלא אמר", גבעתי עונה לשאלה בזהירות. "לי יש שתי נקודות השקפה: האחת כמפקד פלוגה וכלוחם שהיה שם, והאחרת כחוקר שמביט ארבעים שנה לאחור. כשהייתי שם לא הטלתי ספק בנחיצות הלחימה על שלביה השונים. לא הטלתי ספק בצורך להקריב את החיים, ובצורך המבצעי הטקטי לכבוש את שיא החרמון. לא הייתה לי אז ראייה אסטרטגית. הייתי סרן בגולני, וקצין בדרגה הזאת לא אמור לשאול את עצמו שאלות מתחום המדיניות".

חום אימים בחוץ, בלטרון, בשעה שאנחנו מדברים על המערכה ההיא. אובך כבד באוויר של מדינת ישראל כולה, אבק בנחיריים. הקרב על האחיזה בשיא החרמון הפגיש את צה"ל עם תופעות טבע אחרות שהמפקדים לא הכירו באותה עת, ואין מי שיודע את החומר לפרטיו טוב יותר מגבעתי. לדבריו, קצינים פחדו לעלות לפסגה ולהתמודד עם התנאים הקשים. בין אלה שהוא מזכיר בשמותיהם, יש גם מי שטיפסו אחר כך בסולם הדרגות עד לתת־אלוף. אבל היו כמובן גם אחרים. "את המח"ט שלי, אמיר דרורי, ראיתי במערכה בשיא החרמון", אומר גבעתי. "הוא חזר לאחר פציעתו וניהל את הגזרה במלחמת ההתשה מול הסורים. מי שבאו לבקר על בסיס יומיומי כמעט היו מוטה גור, הרמטכ"ל שהחליף את דדו (באפריל 74', לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט – א"ל); רפול, שהפך לאלוף פיקוד הצפון; משה דיין, שהיה עדיין שר הביטחון; וכמובן יאנוש בן־גל, שמונה למפקד אוגדה 36. האנשים האלה היו נערצים עליי אז. הם באופן אישי ניהלו את המלחמה". בן־גל נמנה היום עם הטוענים שהמערכה על שיא החרמון הייתה מיותרת. כשגבעתי שאל אותו על כך, השיב: "גם אז חשבתי שזה מיותר".  

הראשונים שנתקלו באימת שיא החרמון היו צנחני המילואים מגדוד 471 של חזי שלח, שבקרב מופתי כבשו את החרמון הסורי. מיד למחרת, ב־22 באוקטובר, קיבלו הצנחנים הוראה לעלות במסוק לפסגה הגבוהה ביותר. המטרה בעלייה אל השיא הייתה שאנשי האו"ם יראו שם נוכחות ישראלית ב־24 באוקטובר, כשהם מסמנים את קווי הפסקת האש בתום 19 ימי לחימה בצפון ובדרום. בנוסף, היה גם צורך טקטי: אילו השתלטו הסורים על הפסגה, הם היו יכולים לרדת משם בקלות ולתקוף את הכוח הצה"לי המחופר בחרמון הסורי.

בימים הראשונים לישיבת הצנחנים על שיא החרמון עוד נחתו מסוקים על ההר, ולחיילים הובטח כי יישלחו אליהם אוהלים. אבל אז פרצה הסערה, עננים שחורים כיסו את הכול, והשלג התחיל לרדת. השבירה המורלית כתוצאה מהחורף שנחת על הצנחנים הייתה בלתי צפויה. רופא הגדוד ד"ר ג'אד נאמן - המוכר באזרחות כאיש קולנוע, יוצר וחוקר - התמודד עם הפגיעות שהקור הכבד הסב לגדוד, והנחה בקשר את הצנחנים כיצד לטפל בחבריהם שקפאו. "זה כמו 'גבעה 24 אינה עונה'", מספר לי נאמן בשולחן בית קפה בכיכר מסריק, במרחק מאות קילומטרים ו־42 שנה מהחרמון ההוא. "בגלל תנאי מזג אוויר שלא היינו ערוכים לקראתם, החיילים עלו בלי אמצעי חימום ובלי ביגוד מתאים, למרות שאלה היו תנאים אלפיניסטיים".
 

לכל חייל היו מעיל דובון, זוג לבני חורף וכובע גרב. "אנחנו נמצאים בקן נשרים ובתא הקפאה גם יחד", כתב ביומנו המ"פ, רס"ן עמיהוד גיא. מיטב הלוחמים של צה"ל קרסו במזג האוויר הנורא, שאיש לא ציפה לו בימי ראשית הסתיו.

ב־1 בנובמבר, אחרי כמה ימי ניתוק שבהם הצנחנים ניסו לשרוד בתוך מערה סמוכה לפסגה וכמעט ללא ציוד, יצא לדרך מבצע חילוץ. כוח של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של יוני נתניהו, נע לעבר שיא החרמון. בכוח היה גם אחיו, עדו נתניהו, שכתב על המסע את הסיפור הקצר "המצילים". המבצע הזה כשל: חיילי הסיירת תעו בדרך, ואחד מהם, שי שחם, קפא למוות. לבסוף יצאו הצנחנים לסייע למחלצים לעלות אל הפסגה.

למחרת – כשהופיעה פרצה בעננים – נחתו שני מסוקים בזה אחר זה על שיא החרמון, ופינו את אנשי הסיירת המותשים, את נפגעי הקור והחולים מקרב אנשי הצנחנים, ואת כל לוחמי ההנדסה. בפסגה נותרו עוד לוחמים, ולא הרחק ממנה גם גופתו של שחם, שהושארה בשלג מסומנת בצורה בולטת. רק ב־3 בנובמבר פונו שאר החיילים והגופה בכמה סבבי מסוקים, והמאחז בשיא החרמון ננטש ללא קרב. "מעולם – לא לפני ולא אחרי - לא חוויתי קור כזה", נזכר נאמן. "אחר כך פתאום הכול נגמר. השמש זרחה. כאילו הכול היה רק חלום בלהות".

בתחקיר החטיבה, שעליה פיקד חיים נדל, דווח כי באותם עשרה ימים של שהות בפסגת החרמון התגלו תופעות של אדישות, חוסר מנהיגות, ודאגה של מפקדים לעצמם ולא לפקודיהם. "כאשר נקלע הצוות מיחידה 269 (סיירת מטכ"ל) למצוקה, ביקש מפקד השיא מתנדבים שייצאו עמו כדי לסייע להם. האנשים סירבו, בכלל זה מפקדים זוטרים... אחד הקצינים נקלע למשבר נפשי בעת הסופה, וביקש את רשות מפקד השיא לקחת את אנשי מחלקתו ולרדת עמם ללבנון, כדי להגיע לשטח ישראל".

אבל הדרמה של עשרת הימים הללו היתה רק קדימון למערכה שהתפתחה בהמשך, בעיקר מחודש מרץ 74' ועד סוף מאי. שיא החרמון נתפס מחדש כבר ב־8 בנובמבר, בידי 39 צנחני מילואים מחטיבה 317, וכעבור ארבעה ימים הגיע לשם משקיף או"ם שוודי כדי לוודא שצה"ל שולט במקום. אחר כך החלה המלחמה המתישה באמת, עם מזג האוויר החורפי ועם הסורים, שהפכו את הפסגה לשדה קרב בסגנון מלחמת העולם הראשונה. חיילים נפגעו מהארטילריה הכבדה, קפאו בקור, וגילו מלחמת התשה לא מוכרת, זרה.

"הימים ששהיתי שם היו הקשים בחיי", אומר גבעתי, שעלה אל הפסגה ב־15 באפריל במסגרת אחד מסבבי החזקת המקום. "גם לפני כן נפצעתי קשה בהיתקלות, ואחר כך נפצעתי בתאונת המסוק, והשתתפתי בשני הקרבות לכיבוש החרמון, אבל התקופה שעשיתי בשיא החרמון הייתה קשה מכולן. אני זוכר שכשירדנו בחזרה לרכבל העליון, כמעט נישקתי את האדמה. לא האמנתי שנצא משם בחיים. היינו תחת אש 24 שעות ביממה, כולל הפגזות של מרגמות 240 מ"מ. לא יורים היום דברים כאלה. והקטיושות שנחתו. ודלילות האוויר. ירדתי משם על גבול השפיות הנפשית. אחד החיילים, ידיד שוחט, נפל שלושה ימים לפני ההחלפה שלנו. לא יכולנו לפנות את הגופה. הורדנו אותו איתנו, בשק שינה.

"היו קצינים שסירבו פקודה. רופאים נשלחו לשיא החרמון כסטאז'רים וסירבו לצאת מהמחסה כדי לתת טיפול לפצועים. הם תקעו לעצמם קתטר כדי שלא יצטרכו בכלל לצאת מהמערה שבה התמקמנו. אבל לא היה לנו הלוקסוס להתלבט אם אולי כל זה מיותר. כחיילים חשבנו שחשוב לשמור על ההישג של כיבוש שיא החרמון".
גם מפקדים בכירים יחסית לא היו מודעים לחשיבות ששר הביטחון וצמרת צה"ל ייחסו לאחיזה במקום. "יאנוש בן־גל לא כל כך רצה שאראיין אותו", מספר גבעתי על גיבור מלחמת יום הכיפורים. "הכנתי לו מצגת. הוא ראה את זה ועמדו לו דמעות בעיניים. אחר כך הוא אמר לי: 'אני כמפקד אוגדה 36 לא הייתי מודע להיקף המערכה - להיקף פעילות המודיעין, פעילות חיל האוויר והפעילות המדינית במעטפת של המערכה על החרמון'".

האמריקנים היו מעורבים גם כן בקרבות על הפסגה - בעיקר לגבי סוגי האמל"ח שישראל הורשתה להפעיל וטווחי השימוש בהם. לדברי גבעתי, גם הסי־איי־איי היה מעורב. האינטרס הישראלי חפף לאינטרס של ארה"ב, אך האמריקנים ניסו לקיים בקרה על הפעילות, כי מעבר לקו מסוים העימות הישראלי־סורי היה עלול לפגוע יותר מדי באינטרסים סובייטיים ולגרור מעורבות מסוכנת של המעצמות. כך שברובד הזה, בשלהי אפריל 74' היו חייליו של גבעתי בשר התותחים של המלחמה הקרה. "אתה יושב בתוך מערה טחובה", הוא מתאר. "אתה נחלש פיזית. זה לא היה סתם פיקוד על חיילים: היינו צריכים לגלות סממני מנהיגות שאתה לא נזקק להם ביומיום. כל חיי אני נמצא בתחושה ששלחתי חיילים אל מותם".

אחת הראיות לחשיבות המערכה על שיא החרמון היא העובדה שמשה דיין, שר הביטחון המעורער אחרי דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, עלה בכל סוף שבוע, ולעתים באמצע השבוע, לתופת הקפואה והמופגזת, אל בין החיילים. בעדותו לגבעתי סיפר בן־גל על דיין: "בביקור השלישי או הרביעי אמרתי לו, 'המפקד, מה אתה עושה פה?'. הוא ענה לי: 'זו בעיה שאתה לא תבין. זו הגבורה הישראלית. לבוא לבקר את החיילים שיושבים פה, זו מבחינתי ההכרה בגבורת ישראל ובגיבוריה'. הייתה הפגזה, נכנסנו למערה לאיזה רבע שעה. ואז הוא אומר לי: 'יאנוש, הולכים'. אני שואל אותו, 'משה, לאן הולכים?' והוא עונה לי: 'אתה ואני הולכים צפונה, לכיוון המוצב הסורי בנ"ג (נקודת גובה) 2,682'". בדרך יש גיא תלול ושדות מוקשים. "הוא התעקש לצאת ישר דרך הגדרות והמוקשים... הוא שאל אותי אם אני מפחד ממוקשי נ"א (נגד אדם)".

גבעתי אומר שכל מה שהטריד אותו בזמן הביקורים של דיין הייתה השאלה מה לעשות אם שר הביטחון ייפגע. לדעתי דיין רצה לבטא אדנות, במעין תמונת ניצחון אישית אל מול הסורים. אבל בן־גל, שדיין גרר אותו להליכה ההיא בשדה המוקשים, מאמין שאדריכל ניצחון ששת הימים פשוט ביקש את נפשו למות בעקבות הטראומה של יום הכיפורים. גם גבעתי, ואחרים איתו, סבורים שלדיין הייתה משאלת מוות. "מטורף", אומר גבעתי. "דיין עלה עם כובע מצחייה, בלי שכפ"ץ, כשכולם מסביבו עם שכפ"צים וקסדות על הראש. ראיתי בעיניים שלי איך הוא נכנס לשדה מוקשים. ורפול תמיד עולה איתו, לדאוג שלא ייתן פקודות בלעדיו. הם שנאו זה את זה. מתחילה הפגזה נוראית. כולם מסביבם נשכבים ומנסים לתפוס מחסה, ורפול ודיין נשארים לעמוד זקופים כמו שני ספינקסים".

רפול אולי רצה לשכב, כפי שהכריחו אותו לעשות במיתלה ב־1956, כשנשאר לעמוד בהפגזה וכמעט נהרג. אבל כל עוד דיין עמד, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו שלא לעמוד. אגב, באחת הפעמים ביקר רפול בשיא החרמון עם הרמטכ"ל היוצא דוד אלעזר, שרצה להגיע למקום לפגישת פרדה מהחיילים. שניהם הלכו בתוך השלג הגבוה, כשמטר לידם נפל פגז. בגלל השלג האפקט נבלם. שני הלוחמים הוותיקים מסן־סימון לא הוציאו הגה מפיהם, והמשיכו אל החיילים, שמצדם לא הוציאו מילה בנוכחות הרמטכ"ל.

"מכל המפקדים, היחיד שלקח על עצמו את המשימה של קריאת כרכי המחקר לקראת הספר על הקרבות לכיבוש החרמון – למעלה מ־700 עמודים - וכתיבת הערות והבהרות, היה אמיר דרורי ז"ל", אומר גבעתי. "דרורי נערץ עליי. הוא די הסתייג מזה שאני אחקור את הקרב. לאחר ששקע בקריאה כשבוע ימים, הוא אמר: 'אני מודיע לך ששלושה רבעים מהמחקר שלך לא הכרתי'. הוא גם אמר שיגיע אליי הביתה כדי שאראיין אותו מחדש. חיברתי אותו לטייפ ומיקרופון, ובמשך חמש שעות הוא שפך ודיבר ואיבד את הברקסים. הוא שפך אש וגופרית על תהליך קבלת ההחלטות, על דדו, על טליק, על יצחק חופי (אלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים - א"ל). 'הם שלחו אותי עם החטיבה כמו צאן לטבח', הוא אמר". מתברר שכבר בשנות החמישים היו תוכניות לכיבוש פסגת החרמון, שהוכנו על ידי יצחק רבין ומאיר עמית, ובכל זאת צה"ל לא התכונן לוגיסטית ללחימה האלפיניסטית.

גבעתי עצמו ירד משיא החרמון ב־27 באפריל 74'. "המערכה עוד המשיכה אבל הלכה ונרגעה, עד הפסקת האש. צה"ל נכנס לנוהל של העברת השליטה לאו"ם ולידי כוחות סוריים", הוא מספר.
 

ג'אד נאמן, שהיה עם לוחמי גדוד הצנחנים, זוכר ש"הורידו אותנו לכפר־גלעדי, אבל יכול להיות שאני מבלבל בין שתי מלחמות. שלחו לנו המון קב"נים (קציני בריאות נפש). בחיל הרפואה גילו אז את הפוסט־טראומה, וחוויית הקור נחשבה לסוג של גורם פוסט־טראומטי. עשו לנו שיחות נפש קבוצתיות. אבל כל איש או אישה, חייל או חיילת, שהיו בשדה הקרב ונכחו בעת קרב, גם אם לא השתתפו בו, נותרו בהם עקבות של פוסט־טראומה. זה יושב בעצמות. עד כמה זה רציני - זה תלוי באישיות".

"אני עושה עכשיו סרט, 'מבט 1,000 מטר', על חיילים במעוז במלחמת יום הכיפורים. זה על פוסט־טראומה. במשך שנים היינו נוסעים לנואיבה – עוד לפני דאעש וכל מה שיש היום בסיני - וכל הזמן הייתי מטרטר על המלחמה לידיד שלי שהיה איתנו, פרופ' ינון כהן מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה. יום אחד הוא אומר לי: 'ג'אד, אתה לא תיפטר מזה עד שתעשה מזה סרט. אתה צריך לעשות מזה סרט'".

זיכרונות החרמון מחזירים את נאמן פתאום לחוף המדברי של מבצע קדש ב־1956, עת היה סמל מחלקה בנח"ל המוצנח בא־טור, וראה לראשונה גופות. "המ"פ שלנו, יאיר לין, ראה שיש שם גוויות של מצרים. הוא אמר לי, 'ג'אד, קח את הסיקס־ווילר (משאית צבאית בעלת שישה גלגלים) ותסלק את הגוויות. זה לא נאה שמשאירים אותן ככה'. אני שואל 'ומה לעשות איתן?', והוא: 'אנחנו כבר נראה'. אספנו את הגוויות של החיילים המצרים. בידיים. בלי כפפות. אני חושב שהוא העביר אותן למצרים, או שחפרנו בור, אני כבר לא זוכר. אני רק זוכר את הרגעים האלה, כשראינו אותם, ואחזנו אותם, והעלינו אותם". נאמן עומד להוציא ספר על הטראומות הללו, שייקרא "הפצע – מתנת המלחמה", במשקל "מצרים – מתנת הנילוס".

"הפינוי הסופי של שיא החרמון התנהל כמבצע צבאי", משחזר גבעתי את שאירע באמצע 74'. "מה משאירים, מה לוקחים איתנו, איך מעבירים את המקום במסודר. קבענו מועד אחרון, 18 ביוני. אז עשו מסדר יציאה משיא החרמון. כך שמ־31 במאי, כשנחתמו ההסכמים, היו כ־18 יום שבהם יכולנו להעלות לשם הורים שכולים. עלתה להר משפחה של חלל אחד וביקשה שילווה אותה מישהו מגולני. זה נפל עליי. הם רצו לראות את מקום נפילתו. לא ידעתי אם הם יודעים שלא היה מה לקבור. המשפחה באה, שלוש שעות נסיעה בנגמ"ש. תאמין לי, האבק של הסופה היום הוא אפילו לא המנה הראשונה. כשהגענו, אמו אמרה לי: 'גבעתי, תראה לי את המקום שהוא נהרג בו'. הבאתי אותה למכתש העצום שבו נפל הפגז. רק היא הלכה איתי מהמשפחה. אמרתי: 'כאן הוא נהרג'. היא הוציאה שקית נילון, הכניסה לתוכה עפר, ואמרה: 'זה הבן שלי'. הלב שלי נקרע. מרגע זה לא עניין אותה כלום. היא לקחה את הבן שלה הביתה. זה אירוע שצורב אותך לכל החיים".

"הסורים נלחמו גם בקרב הראשון וגם בשני עד שלב השבירה", סיכם דרורי המנוח את קרבות החרמון. כך גם חיילי צה"ל, ובייחוד בשיא החרמון. "אנחנו תמיד יודעים שבקרב מנצח מי שעקשן יותר, מי שדבק יותר במשימה. כולם מותשים. מי שעושה עוד את הסוויץ' האחרון, הוא בסופו של דבר מנצח". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...