איך בולמים את גל הטרור בחמישה שלבים
הפאודה הראשונה: מהן האפשרויות של ישראל לבלום את פרץ האלימות האחרון, והאם ניתן בכלל להשיב את השד לבקבוק?
בזמן שבמערכת הביטחון עסקו לאחרונה רבות בשאלה האם גל הטרור של השבועות האחרונים הוא אינתיפאדה שלישית או לא, קיבלו המאורעות השבוע צביון של 'פאודה' ראשונה. משמעות המושג פאודה בערבית הוא כאוס, פרץ אלימות שקשה להבין את הדפוס שלו ולייחס אותו לגורם מסוים. המסתערבים נוהגים לכנות כך את הבלגן שנוצר כשהם עוברים לחלק גלוי של כל פעולה, ומכאן לקוח שם סדרת הטלוויזיה המצליחה.
עוד כותרות ב-nrg:
- נפגעי חרדה בחיפה: "מבחינתם זה היה פיגוע"
- לקראת מתקפה: אלפי חיילים איראנים באו לסוריה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
'פאודה', 'אינתיפאדה' או סתם 'גל אלימות' - האפקט המידי של המצב החדש שנוצר הוא פגיעה איומה בתחושת הביטחון של הציבור הישראלי, בכל מקום ברחבי המדינה. כולל, אגב, בקרב ערביי ישראל שרבים מהם חוששים להגיע לערים היהודיות. תחושת הביטחון נמצאת בשפל שמזכיר את ימי האינתיפאדה השנייה, אף שהיקף הנפגעים נמוך משמעותית מהתקופה השחורה לפני 13־15 שנה.
להבדיל מהמונח אינתיפאדה, שמיוחס להתנערות ולהתקוממות עממית, בפאודה, הציבור הרחב ביהודה ושומרון או בקרב ערביי ישראל לא משתתף, לפחות בינתיים.
ואולם, הפגיעה בתחושת הביטחון בישראל מפעילה לחץ כבד על הממשלה למצוא פתרון ביטחוני, ועלולה לגבות מחיר כלכלי מהמשק. כל זאת, בלי שהפלסטינים משלמים מחיר מדיני כלשהו, ובלי שהם נותנים לצה״ל כתובת ועילה להגיב ביד קשה כמו ב'צוק איתן'. מאוד יכול להיות שחמאס, ששומר בצורה קנאית מבחינתו על השקט ברצועת עזה, בחר בדרך הזו משום שהיא מהווה אזור נוחות מבחינתו. צה״ל והשב״כ, מצדם, לא צפו את המצב החדש כפי שהתפתח עד כה, ונדרשו להציג הצעות בישיבת הקבינט, אחרי הבוקר העקוב מדם של יום שלישי. אך מה יכולים לעשות במערכת הביטחון ובדרג המדיני? מה נמצא בארגז הכלים הביטחוני?
ראשית, נדרשת מהדרג המדיני וגם ממערכת הביטחון הכרה בכך שנוצרה מציאות חדשה. אחרי שבועות של הכחשת 'אינתיפאדה שלישית' - נראה שהשבוע התובנה חלחלה.
התובנה המשמעותית של יום שלישי הייתה שיש מי שדואג לתזמן את הפיגועים, וכי לא מדובר עוד רק בפיגועים ספונטניים ובמחבלים בודדים, אלא גם בחוליות שפועלות יחד ואף משתמשות בנשק חם, כמו בפיגוע ששילב ירי ודקירות בתוך אוטובוס (שתוצאותיו היו עלולות להיות חמורות יותר משהיו). עם זאת, חלק ניכר מהפיגועים עדיין נובע מהאווירה, ומשתתפים בהם גם ילדים משולהבים מהסתה ומעלילות הגבורה של הדור הקודם ושל דאעש.
שנית, נדרשת הכלה. האינסטינקט הראשון הוא להטיל סגר מוחלט על השטחים ולצאת למתקפה בסגנון חומת מגן ב־2002, אלא שאין נגד מי. באותם ימים צה״ל נדרש לכבוש את מרכזי הערים הפלסטיניות ואת מחנות הפליטים. כיום הוא ממילא פועל בהן באופן חופשי.
במקום מתקפה, דוברים ישראלים חוזרים שוב ושוב על הטענה שאין כוונה לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית, בשל ההבנה כי הטענה הזו, שרווחת בציבור הערבי, היא השמן שנשפך למדורה. במקום מתקפה, ישראל נוקטת בינתיים מדיניות של הכלה, מתוך תקווה שהאנרגיה של גל הפיגועים תדעך לפני שיתקבע מצב חדש למשך שנים.
שלישית, ישראל חייבת להחזיר לעצמה את ההרתעה ולגבות מחיר כלשהו מהצד השני. בשלב הראשון הוחלט להתמקד במחבלים עצמם, ולכן הוחלט לשלול את מעמד התושבות של משפחותיהם ולהגביר את קצב הריסות הבתים. ספק אם שלילת התושבות תעבור את מבחן בג"ץ, ואין ספק שהצעד הזה לבדו לא יהיה מרתיע דיו. מרתיע יותר יהיה לרכז את המאמץ נגד מי שנשארו חופשיים מקרב הנהגת חמאס ביהודה ושומרון, ולאחד אותם ״כמו פעם״ בבתי בכלא, בסיומו של גל מעצרים שאולי יוחלט עליו.
רביעית, ישראל חייבת לקחת את היוזמה לידיה. במישור המדיני זה לא פשוט. במישור הביטחוני - האפשרויות המיידיות הן בעיקר בצד ההגנה. האופציה להטיל סגר על השטחים ועל מזרח ירושלים עלולה לצרף למאבק את ההמונים שאינם משתתפים בו עד כה. עם זאת, הטרור יחלק במוקדם או במאוחר את ירושלים, שכן העובדה שלמפגעים תושבי העיר בעלי תעודת זהות כחולה יש גישה לכל מקום בבירה וברחבי ישראל, היא בלתי נסבלת מבחינה ביטחונית.
אפשרות סבירה היא להזרים כוחות ביטחוניים לרחבי יהודה ושומרון ואולי גם חיילים למרכזי הערים כדי להגביר את תחושת הביטחון. וכבר היו דברים מעולם. תגבור הכוחות בערים כבר התחיל.
ועניין אחרון: הצורך במזל. נראה כי הרשות הפלסטינית בראשות אבו־מאזן אינה מעודדת את פרץ האלימות, אבל גם אינה שולטת בו. השימוש באש חיה ביום שלישי - המשך לפיגוע מכונית תופת ליד מעלה־אדומים, שבזכות ערנות שוטרים ולא מעט מזל הסתיים ללא נפגעים רבים בשבוע שעבר - יכול לרמז שיהיו ניסיונות נוספים להעלות את רף האלימות עוד יותר. ההערכה היא שיחלפו שבועות ארוכים עד שהגל הזה יחלוף, וזה במקרה הטוב.
בינתיים, גם למזל יש תפקיד מכריע: פיגוע שיגבה חלילה מספר גדול של הרוגים ישראלים, כמו בתקופת המחבלים המתאבדים, ידרבן פעולות ישראליות קיצוניות וגם הטלת סגר מוחלט על השטחים. במקרה כזה גל האלימות רק יחריף ואי אפשר יהיה להחזיר את השד לבקבוק. הפאודה הראשונה תקבל דינמיקה ואנרגיה משל עצמה, ותימשך שנים, כמו האינתיפאדה הראשונה והשנייה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם