ראשי » חדשות » בעולם » אמריקה

מה באמת נלמד מעימות המפלגה הדמוקרטית

חמישה מועמדים לנשיאות מציגה המפלגה הדמוקרטית, פלוס ג'ו ביידן הווירטואלי, ואיש מהם לא באמת מוביל. ההתעלמות המופגנת מישראל בעימות השבוע צריכה להדליק כאן נורה אדומה

דנמרק. מדינה אירופית שלווה עם פחות מ־6 מיליון תושבים, נטולת אויבים ובעיות כלשהן, בטח לא בעיות שבהן ארצות הברית של אמריקה צריכה לטפל או להיות מעורבת. המדינה הזו זכתה ששמה יעלה חמש פעמים במהלך העימות הראשון בין המתמודדים על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב, שנערך בלילה שבין שלישי לרביעי בלאס־וגאס ושודר ב־CNN. אם דנמרק הוזכרה חמש פעמים, אך טבעי היה שישראל - בעלת ברית אסטרטגית חשובה לארה"ב באחד האזורים הבעייתיים בעולם - תוזכר בעימות לפחות אותו מספר פעמים, אם לא כפול.

עוד כותרות ב-nrg:
- 7 משפחות מחבלים קיבלו צווי הריסה לבתיהן
- בשל החשש מפיגועים: דיווחי שווא מקפיצים את המדינה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ובכן, פעם אחת בלבד הוזכר שמה של מדינת היהודים באירוע הפוליטי החשוב שנמשך יותר משעתיים, ושעסק לא מעט בסוגיות חוץ, וגם הפעם הזו נעשתה כמעט בדרך אגב. היה זה כשאחד משני המתמודדים החלשים ביותר בסקרים, ג'ים ווב, תקף את עסקת הגרעין עם איראן וטען שהיא שידרה מסר של חולשה. ארבעת המועמדים האחרים אפילו לא טרחו להתעמת עם ווב, והמשיכו לדון בנושאים כמו שינויי אקלים ומצב החסה בשטחים שבין ממפיס לפיניקס.
 
מובן שחמשת המתמודדים בעימות לא פנו לקהל הישראלי אלא לאמריקנים, וברור היה שהנושאים המרכזיים בעימות יתמקדו בענייני פנים. כך גם צריך להיות. אין כאן רטינה פרובינציאלית על חוסר היחס לישראל. אלא שמבעד לנתונים היבשים המצביעים על אזכור בודד, אפשר לראות כיצד המפלגה הדמוקרטית משנה את פניה, תרתי משמע, באופן שצריך לעורר חשש כבד בקרב כל ישראלי שמבין עד כמה ארה"ב חיונית לביטחונה של ישראל ולשגשוגה.

(צילום: רויטרס)
 

לשם השוואה, בעימות הראשון שנערך בקרב המועמדים הרפובליקנים בחודש אוגוסט, הוזכרה ישראל לא פחות מ־16 פעמים, כשכל אחת עולה על קודמתה בהפגנת אהדה ויחס מחבק. בעימות השני של הרפובליקנים, שהוקדש לנושאי פנים, עלה השם 'ישראל' שש פעמים. המועמדים הדמוקרטים, לעומת זאת, מכירים את סקרי העומק של בוחרי המפלגה, רואים את השינוי והסחף, ומבינים שהאוכלוסיות ההולכות וגדלות של אפרו־אמריקנים והיספנים - שהם ורק הם יכולים להעניק ארבע שנים נוספות לדמוקרטים בבית הלבן - מתעניינות בנושא הישראלי הרבה פחות ממה שהורגלנו אליו עד היום.

אתוס 'ציון החדשה' והברית עם מדינת היהודים, שהושתתה קודם כול על 'הברית הישנה' והזדהות פרוטסטנטית עמוקה ושורשית עם מאבקו של עם ישראל, קיימת במידה פחותה בהרבה אצל השחורים וההיספנים. זו לא שנאת ישראל חלילה, או משהו שמתקרב חלילה לעוינות האנטי־ציונית שהולכת ורוחשת באירופה. מדובר בעיקר באדישות ובמשיכת כתף שפירושה יש לנו מספיק צרות בבית, או בלשון החבר'ה  - "עזבו אותנו באמא שלכם".



הגישה הזו, שבמידה מסוימת מהווה חזרה לבדלנות שאינה זרה לארה"ב - כך היא נהגה רוב השנים עד מלחמת העולם השנייה - אפפה את העיסוק בסוגיות החוץ במהלך העימות השבוע. כמעט כל המועמדים (מלבד אותו ג'ים ווב הזכור לטוב, כמה חבל שסיכוייו להיבחר דומים לאלה של מיכאל בן־ארי להיות ראש ממשלת ישראל) התחרו זה בזה עד כמה הם לא מוכנים לסבול התערבות צבאית אמריקנית ממשית באיזשהו מקום בעולם, עם דגש חזק על המזרח התיכון. הם הפריחו סיסמאות על יצירת קואליציות והשגת מתווים, אבל בפועל המפלגה הדמוקרטית שידרה בעימות מסר חד וברור שצריך להגיע גם לעם היושב בציון: כשאנחנו בשלטון אתם תישארו לבד בשטח, וכדאי שתתחילו להתרגל.

זה כמובן לא אומר שהילארי קלינטון או המתחרה הראוי ביותר מקרב ארבעת האחרים, ברני סנדרס, יסגרו עם כניסתם לבית הלבן ב־2016 את ברז התקציב וישעו את הסיוע הצבאי לישראל. ממש לא. תהליכים בין מדינות ידידותיות הם איטיים יותר. אבל אסור לאטום את האוזניים או לעצום את העיניים למראה המהפך הדמוגרפי בקרב מצביעי המפלגה החשובה הזו, וההוכחות לתהליכים הללו נמצאות גם בפרטים קטנים ויבשים, כמו מספר האזכורים לישראל בעימות טלוויזיוני. מי שירצה להתנחם מעט בסוף שבוע קשה כמו זה שעברנו, ימצא אולי את מבוקשו בעובדה שהפלסטינים לא אוזכרו בעימות אפילו בהערת אגב.

בימים ובשעות שלפני פרוץ העימות, רוב מי שעסקו בו דיברו דווקא על מי שנפקד ממנו - סגן הנשיא, ג'ו ביידן. אנשי רשת CNN, שחששו מאחוזי צפייה דלילים עקב השמות הלא זוהרים במיוחד שהכריזו על מועמדותם בניגוד למגוון ולצבעוניות שהפגינו המועמדים הרפובליקנים ושהביאו לרשת 'פוקס ניוז' שיאי רייטינג, טרחו להשאיר את אופציית ביידן בחיים. בין השאר הם עשו זאת ממש כמה שעות לפני תחילת העימות כשהכריזו על הכנת פודיום נוסף, שאפשר יהיה להציב אותו על הבמה מיד עם הודעתו של סגן הנשיא על הצטרפות למרוץ. אבל ביידן החליט לדחות למועד מאוחר יותר את ההחלטה אם בכוונתו להתמודד, וכך נשארנו עם הילארי קלינטון ועוד ארבעה, שלפחות שלושה מהם היו עד כה אלמונים לרוב אזרחי ארה"ב.

הראשון והמוכר ביניהם יחסית הוא ברני סנדרס. סנדרס בן ה־74 נולד בברוקלין למשפחה יהודית שהיגרה מפולין בעקבות השואה. הוא מחזיק בעמדות שמאל קיצוניות בתחומי חברה וכלכלה, ולמעשה מדובר בחבר בית הנבחרים הראשון מאז תקופת המקארתיזם בתחילת שנות החמישים שמעז להגדיר עצמו כסוציאליסט. בנוסף לחריגותו המחשבתית, שנראית סותרת את הקפיטליזם האמריקני מיניה וביה, הוא בכלל לא חבר המפלגה, ודאי לא בשר מבשרה. מדובר בסנטור עצמאי שאמנם מצביע עם הדמוקרטים ברוב נושאי הפנים והחוץ, אבל מתעקש להמשיך בעצמאותו.
 

בימים כתיקונם סנדרס לא היה יותר מקוריוז, אבל כל עוד ביידן לא מכריז על התמודדותו, ושאר המתמודדים קלושים עוד יותר ממנו, הפך סנדרס לתקווה הלבנה של צעירים שמאלנים רבים, בעיקר במדינות ליברליות בצפון ארה"ב. אופי דיבורו הישיר והבוטה (יש מי שמכנים אותו "התשובה הדמוקרטית לטראמפ") ודעותיו החריגות הצליחו לכנס סביבו כמה עשרות אלפי אוהדים שהולכים איתו מעצרת לעצרת ונותנים תחושה לציבור לא קטן שהנה האיש שיצליח להביא את השינוי. בדיוק כמו דונאלד טראמפ בצד השני של המפה הפוליטית, גם סאנדרס הוא דוגמה לתיעוב שחשים האמריקנים מפוליטיקאים מקצועיים שידיהם טבולות עמוק במדמנת וושינגטון הבירה, שנחשבת בעיני אזרחים רבים מסואבת ומשותקת מאי־פעם.

נתון נוסף הפך לפתע את סאנדרס למתמודד ראוי, והוא הצניחה המטאורית באחוזי התמיכה של הילארי קלינטון. קלינטון, שאך לפני כמה חודשים נדמה היה כי היא מתמודדת כמעט נגד עצמה, הצליחה איכשהו לאבד עוד ועוד מצביעים דמוקרטים שלפתע נזכרו באמינותה המפוקפקת בפרשיות כמו ההתקפה בבנגאזי והמיילים האישיים, וכמובן בהיותה אשתו של ביל קלינטון. אם יש משהו שהאמריקנים לא מסוגלים לסבול, הרי שזו משפחת מלוכה כפי שנהוג בבריטניה. אפילו בקרב נשים לבנות איבדה קלינטון אחוזים בהיקף מהדהד: סקר שנערך לפני כחודש הראה כי התמיכה בה בקרב תת־המגזר החשוב הזה צנחה מכ־70 אחוז לקצת יותר מ־40 בלבד. במצב שכזה, גם סוציאליסט יהודי קשיש שבכלל לא מחובר למפלגה נראה פתאום יריב ראוי.

מצב הסקרים כיום מראה כי קלינטון עדיין מובילה במרוץ הדמוקרטי, עם כ־40 אחוזי תמיכה. סנדרס מקבל 20־25 אחוזים, וביידן, אף שכאמור עוד לא ברור אם יחליט לרוץ בכלל, נושף בעורפו וקוטף כמועמד וירטואלי כ־20 אחוזי תמיכה. מכיוון ששלושת המועמדים הנוספים, שאליהם נגיע מיד, לא מגרדים יחד שני אחוזי תמיכה, המפלגה הדמוקרטית עומדת בפני מצב שאי אפשר לכנותו אחרת מאשר משבר מנהיגות: כ־20 אחוזים ממצביעי המפלגה מביעים חוסר אמון בכל המועמדים שעל הפרק, כולל זה שכלל עוד לא החליט אם יתמודד. אם נוריד את ביידן מהמשוואה, נגיע לאחוז מבהיל של כמעט חצי מבוחרי המפלגה הדמוקרטית, שלא רוצים לראות אף אחד ממשתתפי העימות השבוע כמועמדם לנשיאות ארה"ב.

הנתון הזה היה יכול לתת זריקת עידוד לרפובליקנים, אלא שגם שם הבלגן חוגג. טראמפ, למרות סימנים של התחלת ירידה בפופולריות, עדיין מצליח למקד אליו את אור הזרקורים, ומועמדים שבאמת יכולים לנצח בבחירות הכלליות - כלומר לגרום לפחות לחלק מהשחורים וההיספנים להצביע לרפובליקנים - לא מצליחים להתרומם מספיק.

כיאה למובילים בסקרים, קלינטון וסנדרס זכו לזמן המסך הרב ביותר בעימות: קלינטון דיברה 31 דקות, לעומת 28 דקות שבהן שטח סנדרס את משנתו. הבא בתור, עם 18 דקות בלבד, הוא מרטין אומאלי, ראש עיריית בולטימור ומושל מרילנד לשעבר. לפני העימות נחשב אומאלי למי שעשוי לבצע במהלכו את הפריצה הגדולה, בדומה לזה שהצליחה לעשות קרלי פיורינה מהמפלגה היריבה בעימות השני. אומאלי לא מוכר לרוב הציבור האמריקני בעיקר מכיוון שלא היה סנאטור או אפילו חבר בית הנבחרים, וכל הקריירה הפוליטית שלו עד כה הייתה מקומית, וגם היא לא במדינה גדולה או חשובה במיוחד.

אלא שאומאלי הצליח להוכיח בעימות כי זו אינה הסיבה היחידה לאלמוניותו. במובנים רבים הוא הזכיר בהופעתו את יצחק הרצוג, עם שילוב של חוסר כריזמה וקול גבוה מדי. הדבר לא נאמר חלילה להעליב את מי משני האישים, אלא שמה לעשות - הדברים הללו, שאולי אינם קשורים בכהוא זה ליכולת קבלת החלטות או מנהיגות, חשובים לאין ערוך בעולם טלוויזיוני שבו הצופה קודם כול רואה ושומע את סגנונה של הדמות, ורק אחר כך מתפנה, אם נשאר לו בכלל קשב, למהות הדברים שהיא מביעה. אומאלי היה חיוור, לא הצליח להתקרב לכריזמה המסוימת מאוד של סנדרס, ובטח לא לדבוק באבק הכוכבים של קלינטון. בסופו של עימות הוא נרשם כמפסיד הגדול, ולו רק משום שממנו עוד היו ציפיות.
 

את המתמודד הרביעי כבר הזכרנו, ושמו ג'ים ווב. איש המארינס שנלחם בווייטנאם ושימש עד לפני שנתיים סנאטור מטעם מדינת וירג'יניה, דווקא נראה לא רע בעימות, אך לא בבית ספרם של הדמוקרטים. ווב היה יכול להיות מועמד ראוי במפלגה הרפובליקנית, שלא לומר הבית היהודי, עם עמדותיו הנִציות וחיתוך הדיבור הצבאי שממנו כנראה לא יוכל להשתחרר לעולם. ווב היה היחיד שהעז לבקר את ממשל אובמה על עסקת הגרעין עם איראן, והיה גם זה שהתריע שוב ושוב כי הבעיה האמיתית של אמריקה היא סין וניסיונותיה לדבריו לפגוע בארה"ב בתחומים שונים כולל סייבר, ולא רוסיה כפי שעלה מדבריהם של ארבעת מתחריו.

לקראת סוף העימות, כמו להדגיש עד כמה הבין שאינו שייך לבמה שאליה הגיע, ענה ווב לשאלה "מיהו האויב שבו אתה הכי גאה": "זה שזרק את הרימון שפצע אותי. אבל הוא לא נמצא כאן ואי אפשר לדבר איתו", סיים ווב עם חיוך מפחיד למדי, כשהוא שולח יותר מרמז על כך שחיסל - או כפי שנהוג לומר בימים אלה, ניטרל - את אותו אויב. מחיאות כפיים הוא לא קיבל על האמירה הזו מ־1,300 הדמוקרטים שישבו בקהל. סביר להניח שבעימות רפובליקני הוא היה מקבל גם מקבל.

אחרון ולא בהכרח חביב הוא לינקולן צ'אפי. מושל רוד־איילנד וסנטור מטעם המדינה החליט משום מה להתמודד לנשיאות, והעימות שהתרחש השבוע הוכיח כי מדובר בהתמודדות סרק שאינה שווה זמן שידור. לא לחינם קיבל צ'אפי פחות מעשר דקות לפרוס את האידיאולוגיה שלו, שבחינה היסטורית שלה עשויה לעורר תמיהה לכל הפחות. הוא החל את חייו הפוליטיים כחבר במפלגה הרפובליקנית, ב־2007 החליט להפוך לעצמאי, וב־2013 חצה את הכביש סופית לכיוון הדמוקרטים. זהו מהפך שכמעט לא קורה בארה"ב, שבין שתי המפלגות הדומיננטיות שבה רובצת תהום אידיאולוגית. צ'אפי לא היה ממוקד וחייך חיוכים מאולצים ולא טבעיים שהפכו מהר מדי לפרצוף מיוסר, וניכר כי הביך את עצמו ואת הצופים. גם אם ג'ו ביידן אכן יצטרף להתמודדות וישתתף בעימות השני בסדרה, שיתקיים בעוד חודש בדיוק באייווה, אולי כדאי שמישהו במטה המפלגה ירמוז לצ'אפי לפנות את מקומו ובכך לייתר את הפודיום הנוסף שהוכן השבוע לביידן.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg