לפני חרם? באירופה מסיימים הנחיות לסימון מוצרים מהתנחלויות
בבריסל נשלמות בימים אלה ההכנות לפיגוע המדיני הגדול של האיחוד האירופי: סימון מוצרי התנחלויות. הפרטים הקטנים עדיין לא ידועים, אבל נראה שגם הפעם ישראל מתבצרת ולא יוזמת
הרחק מאור הזרקורים ומקבוצות הווטסאפ, בשעה שעם ישראל חרד מהדקירה הבאה ומהסרטון שיבוא אחריה, הולכות ונשלמות בבריסל ההכנות לפיגוע המדיני הגדול של תשע"ו: הסימון. בתוך ימים, או לכל היותר שבועות, תפיץ נציבות האיחוד האירופי את ההנחיות לסימון מוצרים ישראליים שמקורם בעטרות ובברקן, בקצרין ובאריאל, במישור אדומים ובבקעת הירדן.
עוד כותרות ב-nrg:
- בנט תוקף את לבני: "היא חיה בשוודיה, לא בארץ"
- "חשבו שהיא בובה": תינוקת נשארה נעולה במעון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עדיין לא ידוע כיצד בדיוק יתבצע הסימון, האם המשווקים יחויבו להצמיד דבקית אדומה וגדולה עם הכיתוב "זהירות, מוצר מתנחלי", או שאולי יידרשו להסתפק במגן דוד צהוב, עם המילה 'SETTLER' בתוכו. מה שבטוח, מוצרים שכתובת המיקוד שלהם תעיד על ישראליותם יסומנו.
מוצרים פלסטינים מאותו חבל ארץ ממש, ייהנו משיווק חופשי ב“יבשת הנאורה“. ככה האיחוד האירופי שומר על "זכויות האדם - ויהיו הן אזרחיות, פוליטיות, כלכליות, חברתיות או תרבותיות - יכובדו בכל מקום", לפי נוסח 'ערכי הליבה' של האיחוד. נראה שעל פי שרת החוץ האירופית, פדריקה מוגריני, יהודים שגרים מעבר לקו הירוק הם לא בני אדם.
הפרטים הקטנים של הנחיות סימון המוצרים לא ידועים בישראל. האירופים לא מספרים ליהודים מתי תבוא המכה, ואיך בדיוק תונחת. ככה זה בין חברים. ייתכן שהאיחוד "רק" ימליץ על הסימון ולא יחייב אותו. ייתכן שישאיר ל־28 החברות מרחב תמרון, כיצד בדיוק לבצע את הסימון, אם בכלל. בירושלים מקווים שגרמניה, שסימנה יהודים בעבר, תבין את הקונוטציות להווה ותבהיר את עמדתה בפומבי. ראוי לציין כי גרמניה, כמו ידידות נוספות של ישראל, נמנעה מלהצטרף למכתב המשותף ל־16 שרי חוץ אירופים מאשתקד, שדחף את רעיון הסימון.
לפי הכלל הנהוג באיחוד, כל החלטות צריכות להתקבל פה אחד, וכאשר אין הסכמה מלאה - חופש התמרון רחב יותר. אם גרמניה, המדינה החזקה של אירופה, תסתייג מהסימון, תהיה לכך השפעה חיובית ברחבי היבשת. בקרב מאסף של הרגע האחרון פועל הדרג המדיני להשהות את רוע הגזרה ולצמצם אותה. אבל בל נשגה באשליות: שגריר האיחוד האירופי בישראל, לארס פאבורג־אנדרסן, אמר לי השבוע בכנסת כי הסימון הוא עובדה מוגמרת.
הבעיה בסימון אינה הנזק הכלכלי. הייצוא הישראלי מיו“ש, רמת הגולן וירושלים המורחבת לאירופה כמעט אפסי. חקלאים ישראלים מצאו דרכים לעקוף את ההגבלות הקודמות שהטיל האיחוד, כמו למשל היעדר פטור ממכס. כך שלא הכסף הוא השאלה. אדרבה, יש אפילו מי שמעריכים שהיהודים באירופה, כמו למשל בצרפת, ירכשו במכוון את המוצרים המסומנים. המשמעות טמונה בסיפור עצמו.
הסימון הוא צעד ראשון במדרון חלקלק לקראת חרם על ישראל כולה. הדרג המקצועי במשרד החוץ סבור כך, וגם השמאלנים שבשמאלנים הישראלים מודים בכך. הרי לאזרח האירופי אין שמץ של מושג היכן עובר הקו הירוק. אם האיחוד האירופי כממסד נוקט סנקציה ולו סמלית נגד ישראל, המסקנה שלו תהיה להתרחק מהמדינה היהודית כולה. כלומר פאבורג־אנדרסן ושולחיו באירופה יכולים לצעוק עד מחר - כפי שהם אכן עושים - ש“האיחוד האירופי מתנגד ויתנגד תמיד לחרם על ישראל“. בפועל, כמיטב הצביעות האירופית, זה בדיוק מה שהם עושים.
לכן ח“כים כמו יאיר לפיד ויצחק (בוז‘י) הרצוג מתנגדים לסימון. הם אמנם שוללים את ההתנחלויות, אך מבינים שהחרמתן באירופה תגרום נזק למדינה כולה. הסיבה השנייה לקונצנזוס הישראלי נגד הסימון היא ההפנמה שכבר לא מדובר במחלוקת מדינית, אלא בצעד מפלה, מגמתי וחד־צדדי שהאיחוד נוקט נגד ישראל, ורק כלפיה.
ביום שני שעבר, תחת חסותה של 'האגודה הישראלית ללימודי האינטגרציה האירופית', התכנס בירושלים פורום מצומצם לדון בקשרי ישראל והאיחוד. ארבעה מומחים למשפט בינלאומי הצביעו שם על הגישה המפלה של האיחוד האירופי, שמתוך 200 סכסוכים בעולם נוקט רק במקרה אחד את סנקציית הסימון.
פרופ' אריה רייך מבר־אילן, מומחה לחוק ולמוסדות האירופיים, הראה לשגריר האירופי כי לא רק שישראל אינה עוברת על החוק הבינלאומי בפעולותיה ביו"ש – זו הרי ההצדקה לסימון - אלא שהאיחוד האירופי עצמו עושה זאת. הוא הציג תמונות שפורסמו גם בעיתון זה, שבהן נראים אנשי האיחוד האירופי בונים בית ספר בניגוד לחוק ליד כפר־אדומים.
"זו הפרה של הסכמי אוסלו ושל החוק הבינלאומי וזו פגיעה בערכי טבע שמורים, שהאיחוד עצמו הכיר בחשיבותם", הוא אמר. "אחד מערכי הליבה של האיחוד האירופי הוא כיבוד החוק, אך למעשה האיחוד מפר אותו, ונותן דוגמה רעה. אגב, הסיבה שהם בונים שם את בית הספר ומשכנים את הבדווים, ועושים זאת ביודעין בניגוד להוראות המנהל האזרחי, היא הרצון לשמור על רצף פלסטיני בין בית־לחם לרמאללה. הם חוששים שישראל תבנה ב־E1, וכך תגדע את הרצף הזה. לכן, הם קובעים עובדות בשטח“.
גלעד סגל, משפטן בעל עבר דיפלומטי במשלחת ישראל לאיחוד האירופי, וכיום מחזיק תיק האיחוד במכון NGO־מוניטור, הראה את תהליך ההזנה המעגלי בין האיחוד לארגונים הלא ממשלתיים. האיחוד וחברותיו מעבירים סכומי עתק לארגונים שפועלים לחיסול ישראל בדרכים מגוונות. אף שהאיחוד מתנגד לכאורה לעמדות של הארגונים הללו, הוא מאמץ לאט לאט את הצעותיהם הקיצוניות.
“סימון המוצרים הוא רעיון שנולד לפני עשור באחד מאותם ארגונים עוינים, והוא הופך כיום למדיניות רשמית של האיחוד – דבר שאז איש לא יכול היה אפילו לדמיין“, מסביר סגל. “האיחוד מתעקש ביודעין ליצור זיקה בין קשריו עם ישראל לתהליך המדיני. זה שורש הבעייתיות“.
סגל, וכמותו גם פרופ' אבי בל מבר־אילן, הראו שבנוגע לסכסוכים אחרים, למעט הכיבוש הרוסי של אוקראינה, האיחוד מגלה אורך רוח וסלחנות גדולים מאוד: האיחוד האירופי לא הטיל שום סנקציה על סין, אף שאין חולק על כך שכבשה את טיבט; הוא לא העניש את ארמניה אף שזו כובשת כבר יותר מ־20 שנה את חבל נגורונו־קרבאך; גם על הודו, אשר לדעת הקהילה הבינלאומית כובשת את קשמיר, לא הוטלו סנקציות, ולמעשה השיחות על הסכם הסחר בין הצדדים מתקדמות במנותק מהכיבוש ההוא; תורכיה, הכובשת המפורסמת של צפון קפריסין, נהנית ממסחר משגשג עם האירופים. לא רק שאיש אינו מדבר על סימון מוצרים מחצי האי הכבוש, אלא שהאיחוד מוביל מדיניות הפוכה של חיזוק המסחר עם הכובשים.
מעל לכל אלה ישנו הדמיון הזועק לשמים בין מקרה ישראל ויו“ש לבין מקרה מרוקו ומערב סהרה. כבר 34 שנים שמרוקו שולטת דה־פקטו ביחידת שטח שלפי החלטות האו“ם אמורה הייתה להיות מדינה עצמאית. מרוקו אמנם סיפחה לעצמה את השטח החשוב בדרום מערב המדינה, אך ממש כמו הגולן או ירושלים המורחבת, שום מדינה אינה מכירה בסיפוח המרוקני. גם האיחוד האירופי לא הכיר בסיפוח. סהרה המערבית כמעט מכפילה את גודל הממלכה המרוקנית. מדובר לא רק באחיזה צבאית, באמצעות 260 אלף חיילים, אלא גם בהשתלטות דמוגרפית באמצעות מספר בלתי ידוע - לכל הפחות בעשרות אלפים - של אזרחים מרוקנים שהיגרו דרומה.
בשנים האחרונות אגב, בנו המרוקנים חומת הפרדה שעושה צחוק מהגדר הישראלית. אורכה 2,500 קילומטרים והיא בוצעת לשניים את סהרה המערבית, בין השטח שסיפחה מרוקו לבין זה בו פועלות המליציות הדורשות עצמאות.
ומה עושה האיחוד האירופי? את יו“ש הוא מגדיר כ“שטח פלסטיני כבוש“, ומכיוון שלשיטתו ישראל לא עושה די לסיום הכיבוש, החליט לסמן את התוצרת שהוא מניב. לסהרה המערבית מעניק אותו איחוד יחס הפוך ב־180 מעלות. לא רק שהתוצרת משם אינה מסומנת, אלא שאותם מוסדות אירופיים אישרו הסכם ייחודי לייבוא דגה מסהרה המערבית במחיר מוזל, לטובת הצרכן האירופי, כלומר לא העדפה מפלה - אלא העדפה מתקנת. לשגריר האירופי הייתה תשובה ברורה וחדה לטיעונים שהעלו המשפטים הישראליים: “זה פשוט לא אותו דבר“. למה? ככה. סיפורי לארס פאבורג־אנדרסן.
אחרון הדוברים בכנס היה הפרופסור האמריקני יוג'ין קונטורוביץ', עולה חדש המלמד באוניברסיטת נורת'ווסטרן בארה"ב. בשנתיים האחרונות מפריך קונטורוביץ' במו ידיו את הפיגומים המשפטיים של המסע הבינלאומי נגד ישראל. זה לא שהוא משכנע מישהו להתייצב לצדנו, כמו שהוא מפרק את טיעוני היריבים ומראה כי לא רק הצדק הטבעי עם ישראל אלא גם זה המשפטי. יש לנו קייס.
השבוע הוזמן קונטורוביץ' על ידי ידידי ישראל בפרלמנט האירופי להציג את תפיסתו. הוא חזר על המנטרה שהציג לשגריר האירופי, לבכירי משרד החוץ וליועצי ראש הממשלה, בכללם ד"ר דורי גולד. בתמצית, אומר המשפטן המבריק, "לא רק שסימון המוצרים הוא אפליה, אלא שביישומו האיחוד האירופי מפר כמה הסכמים בינלאומיים. לכן לישראל יש סיבה טובה לתבוע אותו בארגון הסחר העולמי (World Trade Organization - ארגון או“ם אשר כמעט כל הסחר העולמי מתנהל על פי האמנה שלו – האמנה אוסרת בין היתר לפגוע במסחר מנימוקים פוליטיים, א“כ)“.
את עמדתו המנומקת הציג קונטורוביץ‘ לא מזמן לדרג המדיני ולמשרד החוץ. מקצועית, רוב המשפטנים מסכימים איתו. מעשית, הדרג המקצועי, כמו גם הדרג הפוליטי, חוששים לצאת למהלך כזה. הם סבורים כי גם אם ישראל צודקת מהותית ומשפטית, הרי שמעמדה המעורער בזירה הבינלאומית לא מאפשר לה לקחת סיכון כזה.
קונטורוביץ‘ מצדו בטוח שכדאי לקחת את הסיכון משלושה טעמים עיקריים. האחד, מערך הבוררות של ארגון הסחר העולמי - שלא כמו בתי דין בינלאומיים אחרים – לא נגוע בפוליטיקה. יש סיכוי טוב להצליח שם. שנית, אפילו מדינות עוינות ביותר לישראל מודות שצעדי החרמה נגד סחורה ישראלית מנוגדים להסכמי הסחר הבינלאומיים. לפני חודש התפרסמה ברעש גדול החלטת עיריית ריקיאוויק להחרים תוצרת ישראלית (הוכחה נוספת לכך שאם עולים על מסלול החרם, המחרימים לא מבדילים בין ישראל של לפני 67‘ לזו שאחריה).
שבוע לאחר מכן, במהלך שלא הובא לידיעת הציבור, פרסם משרד החוץ של פינלנד הסתייגות חריפה מהחרם ונימק אותה בין היתר במשפט הבא: “ההחלטה לא עולה בקנה אחד עם המחויבות להליכי מסחר בינלאומיים כפי שהם באים לידי ביטוי תחת ארגון הסחר העולמי (WTO)“. אף שלא מדובר בסימון אלא בחרם, קונטורוביץ‘ רואה בהודעה הפינית הזו הוכחה ניצחת לכך שלישראל יש מינוף משפטי מצוין שהגיעה השעה לנצל אותו.
הסיבה השלישית שמציג קונטורוביץ‘ נוגעת בבעיה רחבה בהרבה שישראל סובלת ממנה - מדיניות תגובתית ולא יוזמת, שמרוב זהירות מסתיימת באפס מעשה. "אין לנו מה להפסיד מתביעה נגד האיחוד האירופי כי ממילא הם מתקדמים, שלב אחר שלב, במהלכים נגד ישראל“, הוא אומר. "הם רואים שישראל נבהלת מהצעדים שלהם ולא נלחמת חזרה, אז הם ממשיכים. זה התחיל בביטול הפטור ממכס למוצרים מיו“ש, כבר ב־2005, המשיך ב'גייד־ליינס', בהסכם הורייזן 2020, ועכשיו בסימון.
"המסר שהם קולטים הוא שישראל, אף שיש לה קייס טוב, לא משיבה מלחמה. לי אין ספק שאפילו איום בתביעה יעורר אצלם היסוסים ומחשבה שנייה. בארגון הסחר העולמי קורה שהקטנים מנצחים את הגדולים, לכן אפילו לעצם האיום יש משמעות, אבל כדי לצאת למהלך כזה צריך להשתחרר מצורת החשיבה המפחדת והחוששת. צריך לנקוט יוזמה".
האבחנה המשפטית של הפרופסור האמריקני, משקפת כאמור בעיה רחבה יותר שהיא למעשה הקו שמוביל נתניהו. עוד ועוד אנשים במחנה הלאומי, בכלל זה בסביבת ראש הממשלה, אומרים שהוא רק מגיב ולא יוזם. את ההצעות לטיפול שורש במורסה שנקראת מזרח ירושלים הוא שמע מזאב אלקין, ולא רק ממנו, לפני שנתיים ושלוש. גם ניר ברקת, כשעוד היה בין תומכי נתניהו, העלה רעיונות בעניין הזה. שר התחבורה ישראל כץ הציע לפני שנה וחצי להקים כוח משטרתי מיוחד לירושלים. נתניהו הסכים – לא יזם אלא הסכים – רק השבוע.
הוא הדין להתנהלות הישראלית מול אירופה. אפילו אם ההצעה של קונטורוביץ' אכן מסוכנת מדי, יש שפע יוזמות אחרות שנתניהו יכול וצריך היה לנקוט, כדי לבלום את הסחף באירופה: להיות ראש הממשלה הישראלי הראשון שמבקר בבריסל מאז יצחק רבין; לגייס את הקהילות היהודיות; לחזק את תומכי ישראל ביבשת – יש כאלה; לרכוב על גל הלאומיות השוטף את אירופה לאור גלי המהגרים; ליזום תביעות נגד פעילי ה־BDS; להערים קשיים על הארגונים הלא ממשלתיים שאירופה מממנת ביד רחבה; למנוע מידע מודיעיני ממדינות שמתעמרות בנו, כמו צרפת, ועוד.
נתניהו רואה את עצמו כראשון לזהות בעיות, וזה בדרך כלל נכון. לרוב, הוא גם אומר את המילים הנכונות בתארו את האתגר, אבל חסרונו הוא בפעולות המעשיות שהוא נוקט כדי לפתור את הבעיה. בשורה ארוכה של חזיתות בתחום המדיני, מדיניות הבונקר שלו הביאה את ישראל למבוי סתום. נתניהו מדבר בעד בנייה בהתנחלויות ובירושלים, אך קלע את ישראל לקיפאון התיישבותי שלא היה כמותו.
נתניהו מעתיר תקציבים על מערכת הביטחון, “אך ידי צה“ל קשורות בבית הדין הבינלאומי בהאג“ – את האבחנה הזו קובע בכיר ששירת עד לא מזמן בצמרת המדינית של ישראל – כאשר המענה הישראלי היחיד הוא צעקות געוולד. המהלכים החד־צדדיים של עבאס לכינון מדינה מתקדמים כבר שנים, בלא תגובה ובלא יוזמה ישראלית. האירופים 'מנקנקים' אותנו בזירה המדינית ועל השטח, ואנו ממלאים את פינו מים.
תפיסת נתניהו היא תפיסת המבצר. גדרות, כוחות, מסה, עמידה יציבה במקום והדיפת בליסטראות המושלכות לפתחנו אחת לתקופה. זה לא רע. אפילו חשוב שנפגין כוח עמידה ואיתנות. אבל, כמו שאומרים, אהוד ברק, אביגדור ליברמן, גדעון סער, יאיר לפיד, נפתלי בנט ושרי קבינט נוספים שאינם מזדהים בקולם – ישראל של נתניהו אינה יוזמת אלא מתבצרת, ומבצרים דינם ליפול. תשאלו את הצלבנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם