"ניצלנו ממוות בסוריה, עכשיו אנחנו רוצים לחיות"
שלושה גברים או משפחה בחדר, שיעורים ללימוד גרמנית ושוטרים חמושים לשמירה על הסדר: כך נראה ביקור במחנה פליטים במרכז ברלין. ובינתיים, זרם המהגרים ההולך וגובר גורם לתסיסה במדינה
מחנה הפליטים הסורים נראה מרחוק כמו עוד בניין במרכז ברלין. נהג המונית המיומן מתקשה למצוא את המקום המיועד גם בעזרת תוכנת ניווט, ורק המסגד הסמוך וקבוצת זרים המעמיסים קונטיינרים של אוכל וציוד מגלים שהגענו ליעד.
עוד כותרות ב-nrg:
- כשהארי פגש את ברק: יום הכיף של הנשיא והנסיך
- האפיפיור: "התקפה על ישראל היא אנטישמיות"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני יורד מהמונית, מתקרב לצעירים ופונה אליהם בערבית. בחור גרמני במשקפים עבים ופרצוף חמור סבר עוצר את השיחה ושואל מי אני ומה אני עושה פה. כשאני מציג את עצמי כעיתונאי, הוא מוביל אותי למשרדים. בכניסה למתחם אני רושם את שמי ושם כלי התקשורת ומקבל תג מבקר, הם לוקחים את הדרכון ומצלמים לתיעוד. הכול נרשם ומתויק: תאריך הביקור, מספר מבקר, ארץ מוצא וכמה זמן אני מתכנן לשהות במקום.
“זה למען ביטחון הפליטים, ולמען ביטחון המבקרים“, מסביר לי הבחור, פיליפ ברטרם, איש צוות במחנה. הוא מתלווה אליי למתחם הבניינים המרובע שרחבה גדולה במרכזו. ילדים סורים רוכבים על אופניים, אחרים משחקים בכדור בצמוד להוריהם. צעירים יושבים על הספסל ומעשנים אף שמתחיל לטפטף.
“במתחם הזה גרים חיים 900 פליטים שזרמו הנה ממדינות שונות“, מסביר פיליפ. “יש פה סורים, אפגנים, עיראקים, צ‘צ‘נים וגם פליטים ממדינות אפריקה. זה מחנה זמני שבו הם נמצאים כמה חודשים עד שהמסמכים שלהם נבדקים, ואז הם מקבלים אישור שמאפשר להם לעבוד בגרמניה. בינתיים אנחנו מספקים להם שלוש ארוחות חמות מקייטרינג של מלון חמישה כוכבים, הם אוכלים בחדר אוכל ויכולים להגיע לשם מתי שהם רוצים. אנחנו לא מפרידים אותם לפי ארצות מוצא או דת. מבחינתנו כולם פליטים ולכולם יש זכויות שוות“.
ברטרם ממשיך לפרט את תנאי המחיה של השוהים במתחם. “גברים רווקים ישנים כאן שלושה בחדר אחד, משפחות ישנים יחד ונשים ישנות לבד כי הן צריכות פרטיות. היה לנו מקרה שבו גברים דרשו מהנשים במתחם לכסות את פניהן בחיג‘אב. זה הוביל לבעיות ולמתחים ואפילו לאלימות. מהרגע הזה החלטנו שהנושא הדתי יישאר בתוך מסגרת מוגבלת מאוד. אין לנו פה מסגד, אלא רק חדרי תפילה למוסלמים ולנוצרים. אנחנו אוסרים על התארגנות דתית ומקפידים שלא תהיה הטפה בחדרי התפילה.
"המבנה הזה היה שייך לעירייה ובאוגוסט האחרון הוא אוכלס בידי הפליטים. כרגע יש 85 מחנות כאלו, ובכל יום נכנסים לברלין 500 פליטים נוספים, שזה אומר שאנחנו צריכים לפתוח מרכז כזה כמעט בכל יום. הנהלים ברורים: מי שמגיע לפה מציג פספורט או מסמכים שמוכיחים שהוא פליט מלחמה, המסמכים נבדקים ואז הוא מקבל אשרת עבודה לשלושה חודשים. הוא צריך לחדש אותה בכל פעם, והשהות הכוללת מוגבלת לחמש שנים“.
פיליפ נותן לי אישור להסתובב במתחם, ואני חוזר לחבר‘ה שפגשתי בכניסה. עכאש חוסיין הוא סורי כורדי בן 24 שהגיע לגרמניה מחלבּ שבצפון סוריה. "הבית שלי הופגז בידי כוחות המשטר. חיינו ככה תקופה ארוכה, עד שהבנו שחיינו בסכנה ממשית. יצרנו קשר עם גורמים שמארגנים הגירה מסוריה, שילמנו 1,100 אירו, והם הנחו אותנו מה לעשות. חצינו את הגבול לטורקיה, ושם עלינו - 61 איש - על סירת פלסטיק של תשעה על שלושה מטרים, והתחלנו את המסע לאירופה. הגענו קרוב לחוף היווני, ואז מפעיל הסירה עצר. הוא אמר שמפה אנחנו צריכים להסתדר לבד.
"ידענו שמאחור בסוריה מחכה לנו המוות. אז למרות שלא ידענו לשחות, קפצנו למים ואיכשהו הגענו לאי בגבול היווני־טורקי. המשטרה היוונית עצרה אותנו והעבירה אותנו לאתונה. שם שילמנו למישהו 1,000 אירו והוא לקח אותנו לגבול עם מקדוניה, משם להונגריה, אוסטריה ואז גרמניה. מסע של שבועיים עלה לנו 2,500 אירו".
עלי עלו, חברו לחדר של עכאש, שמע כנראה את הסיפור יותר מדי פעמים. הוא מפסיק את השיחה, ומבקש להתקדם הלאה. “הגעתי לפה לפני 54 יום ועדיין אין התקדמות בכל הקשור לניירות. הצלחנו לשרוד, ניצלנו מהמוות בסוריה ומהמוות בדרך לפה, עכשיו אנחנו רוצים לחיות“.
עלו לא מתרשם מהתנאים הטובים שבמחנה הפליטים. ארוחות חמות, מקלחת, חדר לישון ושירותי כביסה לא מדברים אליו. “אנחנו חיים חודשיים בכלא של זהב בגרמניה. אסור לנו לעזוב את המקום. אפילו כניסה לרכבת התחתית נחשבת פשע. הגשנו את המסמכים לקבלת ויזה ועכשיו מחכים שהביורוקרטיה הגרמנית תסתיים“.
אחרי שיחה קצרה בפתח המתחם, אנחנו עולים במדרגות לעבר החדרים. בכל קומה יש שוטרים חמושים באלות לשמירה על הסדר. “רוב השומרים הם טורקים. חלק מהם יודעים ערבית. אתה מבין, הם הגיעו לגרמניה לפני כמה שנים ועכשיו הם שומרים עלינו“, אומר עלי בשקט אחרי שאנחנו מתרחקים.
מסדרונות ארוכים מובילים אותנו לחדר של עלי ועכאש. חדר קטן שבו ישנים שלושה גברים. משמאל מיטה מתקפלת, מימין שני מזרנים מחוברים על הרצפה. אני שואל איפה ארון הבגדים והם צוחקים. “זה הבגדים שלנו“, הם מצביעים על עצמם. “יש פה חדר כביסה, אבל יש שם תור ארוך תמיד. התרגלנו לכבס את הבגדים בידיים“, הם מצביעים על מכנסי ג‘ינס שמתייבשים על אדן החלון.
במסדרון אנחנו נתקלים בשני צעירים וילד מלוכסני עיניים. עלי ועכאש לא אומרים מילה כשהם חולפים על פניהם. “הם מאפגניסטן, לא מדברים ערבית. אנחנו לא מתערבים להם בחיים והם לא מתערבים לנו, זה רק גורם צרות. היה פה חדר טלוויזיה ופליטים סורים ראו תוכנית שלא מצאה חן בעיני האפגנים“, עלי צוחק ונותן מרפק לעכאש.
“זאת הייתה תוכנית עם בחורות והאפגנים רצו להעביר ערוץ כי אמרו שזה לא מתאים לדת האסלאם. הסורים התחילו להתעצבן, העניינים התחממו, צעקות, מכות, שוטרים, מעצרים ובלגן. בסוף סגרו לנו את חדר הטלוויזיה. בכלל אנחנו מרגישים שהגרמנים אוהבים את האפגנים יותר מאשר את הסורים. שמנו לב שהם מגיעים אחרינו ומקבלים ויזה לפנינו“.
אני מבקש מהחבורה לעצור, ומתעכב לשיחה עם הבחור האפגני הגדול מבין השניים, העונה לשם מאג‘ד אחמדי. “הגעתי לפני חודשיים, ברחתי מהטליבאן שרצו להרוג אותי“.
לתמיהתי על האנגלית המצוינת אחמדי מסביר: “אמא שלי לימדה אותי אנגלית מילדות, ובזכות האנגלית עבדתי עם הגרמנים והאמריקאים במלחמה נגד הטליבאן. התחלתי בתור מתרגם בבסיס של חיל האוויר, ואחר כך כפקח טיסה. בשלב מסוים הטליבאן תפסו אותי, עינו אותי וקראו לי בוגד. רק בגלל שסבא שלי היה לוחם בטליבאן ואיש דת, הם שחררו אותי - לא לפני שנשבעתי שלא אעבוד יותר עם הזרים. חזרתי הביתה, לקחתי דרכון וקצת כסף וטסתי לטורקיה. אתמול הייתי בן 24 ואני מחכה להתחיל את החיים החדשים“.
עלי ועכאש מספרים שבמחנה נשמרת הפרדה בין המינים, “אבל היו מקרים חריגים. אומרים שיש פה זוג פליטים שעומד להתחתן. יש פה ילדים ונשים ואפילו נשים הרות. לפני שבועיים פינו מישהי לחדר לידה ועכשיו היא חזרה לפה עם התינוק. יש פה הרבה אנשים וכל הזמן צפוף, אבל לפי מה שהבנו מחברים שנמצאים במרכזים אחרים המצב שלנו בסדר גמור. גרמניה מתמלאת בפליטים, זה אומר שצריך לחכות הרבה זמן לאישורים. יש אנשים שחיכו שלושה חודשים לאישורי עבודה והבינו שעדיף לעזוב לשבדיה או להולנד כי שם זה הולך מהר יותר“, אומר עכאש.
אנחנו פוגשים ביוסף עקובי ממחוז א־רקה שנשלט היום בידי דאעש. “היו לנו כמה בתים בסוריה. בהתחלה הופגזנו על ידי המשטר, אחר כך הגיעו צבא סוריה החופשי ודאעש. שני אחים שלי נהרגו בהפגזות. בסוריה הייתי סוחר בשר, ניהלתי את העסק, היו לי עובדים והייתי נוסע כל יום למקום אחר. עכשיו אני יושב פה ומעשן.
"אני לא יכול כבר. אני רוצה לעבוד, להתקדם לעשות משהו בחיים שלי. הורג אותי שאני מסתכל מהחלון של החדר ורואה את הבתים היפים של ברלין. גם אני רוצה כזה בית, עם אוטו יפה, אישה יפה וילדים“. עלי ועכאש מעדכנים את יוסף שכל פליט מקבל 210 אירו לחודש ומהם הוא צריך לכלכל את עצמו. “אני לא רוצה טובות, לא רוצה כסף. תנו לי זכות לעבוד ואני אלמד את הגרמנים איך עושים עסקים“.
בכניסה לחדר האוכל הוצב ביתן ועליו הכיתוב “לִמדו גרמנית". מסביב לשולחן עומדים פליטים ומקשיבים לבחור דובר אנגלית שמשמש מתורגמן. עלי ועכאש, למודי ניסיון, צוחקים שוב. "רואים שרק עכשיו הגיעו. הם חושבים שיצליחו ללמוד גרמנית. היינו בשיעורים האלה. מגיעים סטודנטים מתנדבים שלא לוקחים את העבודה ברצינות. פעם הם באים ופעם לא. אז אם אתה רואה שהמורה לא רציני גם אתה לא לומד ברצינות".
השניים פונים לקבל את מנת האוכל שלהם ואני מתיישב ליד מאג'די וחאלד, יוצאי מחוז סווידא שמדרום מזרח לדמשק. הם כאן מאוגוסט אחרי שברחו מגיוס לצבא הסורי. "לא רצינו להיות חלק בהרג של העם שלנו", הם אומרים. "יש פה הרבה אנשים שברחו מכל מיני מקומות. יש כאלו שברחו מדאעש, יש כאלה שברחו מהמשטר", אומר מאג'די.
חאלד מספר שהיה פעיל בתחילת המרד נגד משטר אסד, אבל "לא ידענו שלשם זה ילך. אם היינו יודעים שמסוריה לא יישאר דבר ושארגון דאעש יעלה, לא היינו פותחים במאבק הזה. עם כל השנאה לאסד, הוא יותר טוב ממה שקורה שם עכשיו. סוריה מתה, היא הולידה את מדינת דאעש. לחזור לבית כבר לא נוכל לעולם".
אשתו של מאג'די נשארה בסוריה, והוא עושה מאמצים להוציא אותה משם ולהביא אותה לאירופה. "אנחנו מדברים מדי פעם באמצעות האינטרנט, אני עושה הכול כדי שהיא תגיע לפה להיות איתי". כשאני מזדהה בתור יהודי ישראלי, השניים מסתכלים זה על זה ומפסיקים לדבר.
אחרי דקה של שתיקה מאג'די פונה אליי. "תראה, בתור ישראלי ויהודי אתה אמור להיות האויב האמיתי שלנו. על זה התחנכנו מאז שהיינו קטנים. אבל אחרי שראינו איזה אכזר המשטר שלנו ואיזה אכזרים אלו שהחליפו אותו, ומצד שני שמענו וראינו בחדשות שישראל מטפלת בפצועים הסורים, הדעה בהחלט השתנתה". הוא כותב לי על פתק את מספר הטלפון שלו, ומבקש להישאר בקשר. "הנה, שינוי ראשון בחיים החדשים שלי", הוא אומר ולוחץ לי את היד.
בשולחן סמוך יושבות שלוש בנות - רנדה בת 13, סנדי בת 15 ויסמין בת 17. למרות גילן הצעיר והעובדה שהן חיות במתחם סגור, הן מקפידות לטפח את עצמן ולהתאפר. הן הגיעו לפני חודש וחצי ממחוז חלב. מאחורי החיוכים והצחוק המתגלגל מסתתר סיפור שהיה יכול להיגמר אחרת לגמרי.
"המלחמה הייתה ממש קשה. היינו הרבה זמן בלי חשמל, בלי מים ובלי אוכל. ההורים שלי החליטו שאנחנו עוזבים", מספרת סנדי, אחותה הגדולה של רנדה. "העלו אותנו על סירה קטנה והיו גלים גבוהים מאוד. היינו כנראה יותר מדי אנשים על הסירה, וכשהגענו קרוב לחוף הגיע גל גדול והעיף אותנו למים הקרים. פחדתי ממש. ניסיתי לשחות, אבל לא ממש ידעתי. אבא שלי עזר לי להחזיק את הראש מעל המים, אבל הרגשתי שאני מתחילה לטבוע. כבר חשבתי שאני אמות. ואז הגיעו משמר החופים היווני והוציא אותנו משם", היא מספרת במהירות. אני מבקש לצלם אותן, ובתוך שניות הן נעלמות בין השולחנות.
הן נעלמות ואני מזהה את עלי, עכאש ויוסף, מתהלכים בכבדות של אחרי ארוחת צהריים לעברי. “אכלת משהו?“ הם שואלים ומציעים לי קינוח. הם מתיישבים וממש לפני פרידה אני חושף לפניהם את העובדה שאני יהודי מישראל. עכאש מגרד בראש, חושב שנייה ואז אומר “ואני כורדי מסוריה, אז מה“. אני מרגיש טפיחה על הגב ומפרש אותה כגילוי חיבה. “אין לי בעיה עם יהודים או ישראלים, העיקר שתהיה בן אדם טוב. יש כאלה שאומרים שאם אתה יהודי, אני לא אוהב אותך. לי אישית אין בעיה עם זה. אתה תכבד את הדת שלי, ואני אכבד אותך. אפשר לחיות בשלום“.
אני מעדכן אותם על החשש של יהודי גרמניה מהתגברות האסלאם באירופה, והחשש שמא הפליטים הסורים יביאו את דאעש לגרמניה. “אני מבין את החשש, תמיד יש קיצוניים, אבל מי שחושב ככה טועה“, אומר עלי.
“אתה שמעת מה האנשים עברו בשביל להגיע לפה. חלק מהם היו על סף מוות וניצלו ברגע האחרון. לא סביר שמי שניצל ממוות בדרך לגרמניה ירצה להתאבד. גם אם אנשים מתפללים במסגד, צמים ברמדאן ושומרים על הדת, זה לא אומר שהם רוצים לכבוש את אירופה ולהפוך אותה למדינת האסלאם“. לעומת שני הכורדים, יוסף לא מבסוט מהגילוי החדש. “גם לי אין בעיה עם ישראל והיהודים“, הוא מצהיר, “רק תעזבו את פלסטין“.
עזבתי את הפליטים הסורים, ועצרתי מונית. הנהג, אדם בשנות ה־40 לחייו העונה לשם דטלף, הביע עמדה ברורה בכל הקשור לפליטים. “הם כבר נמצאים פה, זאת עובדה קיימת. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים כמה עוד יגיעו אלינו. לפי המספרים הרשמיים יש קצת פחות ממיליון, אבל אני בטוח שעוד הרבה פליטים נמצאים על אדמת גרמניה ללא אישורים ואף אחד לא יודע עליהם. חשבנו שהגשם ומזג האוויר הקריר יעצור אותם, אבל הם ממשיכים לבוא.
“אני נולדתי בכפר קטן בצפון גרמניה, ועברתי לברלין כי לא הייתה לי עבודה שם. אני עובד כל כך הרבה שעות בשביל לפרנס את המשפחה שלי ומשלם הרבה מסים. לא מקובל עליי שאני עובד, והם יושבים ומקבלים את הכסף שלי. אני נגד העמדה של הקנצלרית מרקל, ובמיוחד נגד הקו שלה שמעודד אותם לבוא. היא לא יודעת לאיזו צרה היא מכניסה את גרמניה.
"הם לעולם לא יהיו חלק מאיתנו. הם לא משכילים, אין להם יכולות בסיסיות להשתלב. המיליון של היום יהפוך לכמה מיליונים בעוד כמה שנים, הם יביאו ילדים כי הם לא עושים כלום חוץ מלהביא ילדים, ואנחנו נצטרך לשלם להם ביטוח לאומי בזמן שהם יתכננו את מעשי הטרור הבאים“.
רסיסי הגשם לא תורמים לתנועה האטית ממילא במרכז ברלין. דטלף מפעיל וישרים, פותח חלון וממשיך להתעצבן. “תוסיף לכל זה את הטרוריסטים שנכנסים לאירופה בדרכונים זרים כאילו הם פליטים סורים. אף אחד לא יכול לדעת מי הם. הם יבואו לפה ויפוצצו את גרמניה. מרקל חייבת לעצור את זה ומהר“, קובע דטלף נחרצות.
רועי פלג, ישראלי שחי בגרמניה כבר 11 שנים, מתפרנס מתיווך עסקי ומסתובב הרבה באירופה. “אנחנו רואים התחזקות משמעותית של התנועות הימניות בגרמניה וגם נטייה של יותר ויותר תנועות מהמרכז להצטרף להפגנות נגד האסלאם“, הוא אומר. “תנועת PAGIDA שפועלת נגד האסלאמיזציה של גרמניה מצליחה בכל שבוע לערוך הפגנות של עשרות אלפים ברחבי המדינה. הם אוספים מפגינים שמפחדים מההשתלטות האסלאמית להפגנות שלהם, והעובדה שהשורשים של התנועה הזאת היא המפלגה הניאו־נאצית הגדולה בגרמניה, MPD, מוסתרת בכוונה“.
ההיסטוריה הגרמנית בתחום קליטת זרים לא חיובית. אחרי מלחמת העולם השנייה ניסתה גרמניה לשקם את עצמה והבטיחה ‘ויזת זהב‘ לכל מי שירצה להגיע לעזור לה בעניין. מי שנענו לקריאה היו צעירים טורקים, שביקשו לברוח מהמדינה הנחשלת שלהם. הם למדו גרמנית, עבדו בחברות גרמניות ועשו מאמצים רבים להיטמע. אולם למרות המאמצים, היחס של הגרמנים אליהם עד היום הוא כאל זרים.
“אני דובר גרמנית, ופעמים רבות הייתי עד לשיחות שבהן הגרמנים מכנים אותם ‘אוסלנדר‘, אנשים שהגיעו מחוץ למדינה“, אומר פלג. “הגרמנים משוכנעים שה‘ריינה דויטשר‘, הגרמני הטהור, תמיד יהיה בדרגה גבוהה מהם.
נפגשתי הרבה פעמים עם חבר‘ה שהם הדור השני של אותם פליטים מטורקיה. למרות שהם בעלי אזרחות גרמנית, מדברים גרמנית שוטפת ולפעמים בעלי שיער בהיר ועיניים כחולות, הם מרגישים את הניכור. זה יוצר אצלם משבר זהות קשה. את התחושות האלו מנצלים הגורמים האסלאמיים בכל אירופה. הם קוראים לצעירים ‘אחי‘, נותנים להם תחושה של שייכות תחת האסלאם ומכניסים אותם לתוך הקהילה. פתאום הצעיר הזה מקבל משמעות. פתאום יש לו מישהו שהוא יכול להזדהות איתו, להילחם למענו.
זאת אחת הסיבות שיש הפגנות של מוסלמים שהם דור שני ושלישי, ברחבי גרמניה ובאירופה בכלל, נגד המדינות שבהן הם חיים. המטיפים שם אומרים בבירור: אנחנו לא רוצים לחזור למדינות שלנו, אנחנו נשנה את אירופה לרוח האסלאם. הצורה הקיצונית יותר היא הצעירים שתחושת הזרות והחיבור לאסלאם גורמים להם לצאת לסוריה להילחם עם דאעש. הם רוצים להיות חלק ממשהו, גם עם המשהו הזה עורף ראשים“.
ראש הממשלה נתניהו ציין לאחר פגישתו בשבוע שעבר עם אנגלה מרקל כי משלחת גרמנית תגיע לישראל כדי ללמוד איך ישראל הצליחה לקלוט כל כך הרבה עולים בצורה מוצלחת. “מרקל אומרת שגרמניה תנסה ללמוד איך לקלוט נכון את הפליטים מסוריה, כי היא מודעת לזה שעם הטורקים זה לא הצליח“, מסביר פלג. “אבל אנשים לא מאמינים לה. ברשתות החברתיות רואים התבטאויות קשות נגדה, בעיקר מתוך חרדה. ממש עכשיו מתארגנת תביעת ענק נגד מרקל בבית המשפט כדי לנסות להגביל אותה ואפילו להעיף אותה מהשלטון בצורה חוקית, בטענה שקיבלה החלטה גורלית כל כך לגרמניה ללא משאל עם“.
על הכרסום בפופולריות של מרקל מוסיף טורה שורדר, עיתונאי בעיתון הגרמני ‘פונק מדיה גרופ‘. “זו הפעם הראשונה בקריירה הפוליטית שלה שהיא עושה משהו שהוא לא פופולרי, וייאמר לזכותה שהיא הולכת עם ההחלטה הזאת עד הסוף. סוגיית הפליטים הסורים קורעת את העם הגרמני לשניים, צד אחד תומך במרקל והשני מפחד שגרמניה תהפוך למדינה מוסלמית, עם תומכי דאעש וטרוריסטים פוטנציאליים.
"הרבה מומחים ניסו להבין את ההחלטה של מרקל להפוך את גרמניה למקלט של הפליטים הסורים. היו כאלו שדיברו על העניין המגדרי, וטענו שמרקל, שתמיד נהנתה מתדמית גברית שמקבלת החלטות קרות על בסיס שכל ופרגמטיות, עירבה לראשונה בעניין הפליטים את המוטיב הרגשי. יש אחרים שדיברו על הרקע שלה בילדות והעובדה שחיה משני צדיה של חומת ברלין, ולכן היא נחושה שבמשמרת שלה לא יהיו חומות פיזיות או חברתיות שמאחוריהן יחיו הפליטים“.
טורה הוסיף שהביקורת הקשה נגד מרקל יכולה להשפיע על הבחירות שיתקיימו בגרמניה בעוד שנתיים. “יש פחד מבעיה דמוגרפית עתידית כי הפליטים ממשיכים להגיע. בנוסף, במישור הכלכלי, מרקל כל הזמן אומרת שגרמניה חזקה מספיק בשביל לקלוט אותם, אבל אנשים מפחדים ממשבר. לזה יש להוסיף את זיופי הדרכונים שמכניסים לגרמניה פליטים מקוסובו, מאלבניה, מאפגניסטן ומאפריקה.
"כבר היום יש מלחמות פנימיות בתוך מחנות הפליטים בין הקבוצות האלו, ואנשים שומעים עליהן וחשים במצוקה. חוסר הביטחון הזה והשאלות שנותרות פתוחות מחזקים את מפלגות הימין בגרמניה שרוכבות על גל האסלאמופוביה. אין ספק שנושא הפליטים הסורים יהיה חלק מרכזי מהבחירות“.
בקהילות היהודיות בגרמניה מנסים ליישר קו עם הקנצרלית ולשמור על לויאליות לממשל. איחוד הקהילות היהודיות במדינה יזמו בין היתר גם סיוע באיסוף מצרכים למען הפליטים. “גרמניה לא יכולה לסגור את השערים שלה בפני פליטי מלחמה, ואנחנו כיהודים מרגישים חובה לעזור להם“, אומרת בת הקהילה מברלין שביקשה לשמור על עילום שמה.
“מבחינת היהודים בגרמניה המציאות לא פשוטה. יש פחד מקיצוניות. האירועים השנתיים של ‘יום אל־קודס‘ נהפכים לאלימים יותר ויותר, הם מופנים כלפי היהודים ולא רק נגד ישראל. המפגינים מציגים את היהודים כרוצחים של ילדים פלסטינים ועושים שטיפת מוח לגרמנים. החשש לחבוש כיפה ברחובות ברלין גובר עכשיו, כשיש פליטים סורים, כי יש עוד יותר אנשים שמהווים בשבילנו סכנה“.
פלג, שמקפיד לשמור על דרכונו הישראלי ומציג את עצמו בכל מקום ככזה, מרשה לעצמו להתבטא בחריפות. “המילה יהודי בגרמניה היא ממש קללה. אני נפגש לפעמים עם צעירים שלא יודעים את המוצא שלי, ואני שומע אותם מקללים זה את זה ‘יא יהודי‘. מבחינתם זה מסמל אדם תחמן ולפעמים קמצן. בדיוק כמו שהם מכנים מישהו ‘צועני‘ כדי לומר שהוא מלוכלך ומרושל.
"הדור הצעיר בגרמניה לא אוהב שמזכירים לו כל הזמן את השואה. הם לומדים על זה הרבה בבית הספר ובשלב מסוים נמאס להם שהיהודים מצטיירים כל הזמן כקורבן. הצעיר הגרמני לא מרגיש בנוח עם תחושת האחריות לשואה, ולפעמים זה הופך אותו להיות עוין. הקהילה היהודית עושה רק טוב לגרמניה, ובכל זאת השנאה של האחר שצוברת תאוצה לא ממש מבדילה בין היהודים לבין המוסלמים. ברגע שיש צרות עם הפליטים הסורים, כל מי שלא גרמני הופך לכתובת. ההפגנות של מפלגות הימין והמרכז נגד המוסלמים נגועות באנטישמיות. הם מדברים על הזרים שמשתלטים על גרמניה ולוקחים את מקומות העבודה“.
אקו"ם