שרים: הפסיביות של נתניהו מסכנת את ישראל
הגיבוי הסותר שהעניק ראש הממשלה לשרים יעלון וארדן בפרשת גופות המחבלים, מאפיין את מדיניותו הכוללת. מג'יי־סטריט ועד סימון המוצרים, ישראל עסוקה בבלימה ולא ביוזמה
הם החזיקו אבנים, בקבוקי תבערה וזיקוקים, והחלו לעשות את מה שהם יודעים. להתפרע. התאריך היה 17 ביולי. בחצות ו־32 דקות בדיוק צצה חבורת הבריונים במצלמות האבטחה. ב־00:32:36 הם יידו את מטח האבנים הראשון. בתוך 15 שניות נוספות יצא מטח זיקוקים, וב־00:33:00 מטח נוסף. תנועת המכוניות ברחוב נמשכה. אוטובוס מקומי המשיך במסלולו השגרתי. 15 שניות שרר שקט, עד שבקבוק תבערה הוצת והושלך. האמל"ח כוון אל בנייני השכונה היהודית מעלה־הזיתים, בלב ראס אל־עמוד. חלונות הבתים נופצו. באחת המרפסות התלקחה שריפה ותושב נפצע קל. עשר דקות תמימות של חוליגניות צרופה.
עוד כותרות ב-nrg:
- מרגלת ישראלית העבירה מידע מצולם לארגון טרור בעזה
- "שלא יהיה אור במנהרה של המסייע למחבל"
כמו במערכון העתיק של הגשש על ההוא שלא רואים בתמונה כי עמד ליד העץ, כך שוטרי משטרת ישראל לא נראים לכל אורכה של ההתפרעות. ולא כי הם לא היו שם. מעשית ומטאפורית, השוטרים והמג"בניקים עמדו מחוץ לפריים. הם ראו את הנעשה, אך לא הגיבו. ב־00:39:53, כשיללת סירנה נשמעת במרחקים, תהה אחד התושבים, "איפה המשטרה בכלל". את התשובה לתמיהתו קיבל ב־00:40:17, בדמות אבן אחרונה בהחלט שזרקו הפורעים. אם לשפוט על פי סצנת הסיום, צפירות הנהגים הערבים היו אלה שהביאו לקץ הפוגרום.
במבט לאחור אפשר לקבוע שהסרטון המדהים הזה התניע את תהליך חזרת הריבונות הישראלית לירושלים. אחד מתושבי השכונה היהודית, פעיל הליכוד מרדכי בניטה, דאג להעביר אותו לשר הטרי לביטחון הפנים, גלעד ארדן. באותו שלב ארדן עוד למד את משרדו החדש. רק שבועיים קודם לכן, בצום י"ז בתמוז, הוא נדהם לשמוע שהתגובה המשטרתית האוטומטית להתפרעויות המוסלמים בהר הבית היא סגירתו ליהודים. הסרטון, שקדמו לו תלונות רבות ונתונים מצטברים על ההתפרעויות בבירת ישראל, היה הקש ששבר את גב הגמל. ארדן זימן בירור עם צמרת המשטרה, וממנו התברר - אם נפשט ונתמצת - שמאז ועדת אור ידיה של המשטרה קשורות. השוטרים מגיבים באלם על התפרעויות, ירי זיקוקים, השלכת אבנים ויידוי בקבוקי תבערה, כי אלה ההנחיות שקיבלו מהיועץ המשפטי ומהשר הקודם. את המחיר משלמים המותקפים היהודים, ומן הסתם גם הרוב הערבי הדומם.
ההנחיה הראשונה של ארדן למשטרה הייתה לא לסגור את הר הבית בצום תשעה באב, גם אם הערבים מתפרעים. אחר כך הוא יזם תהליך ממושך של שינוי הוראות הפתיחה באש. "זריקת אבן או בקת"ב היא פעולה מסכנת חיים, ולכן לשוטרים מותר לירות כדי להגן על עצמם או על האוכלוסייה האזרחית שנקלעת לסכנה", טען בלהט.
רק הידרדרות המצב הביטחוני, שהעתיקה את הדיונים בסוגיה אל הקבינט, הביאה להתערבות נתניהו ולנכונות היועמ"ש להחמיר את ההוראות. המחיר אמנם לא היה קל, עשרות פצועים ויותר מעשרה נרצחים בגל טרור שעדיין לא הסתיים; אבל אחרי שנה וחצי שבה ירושלים בוערת, הנתונים מדברים בעד עצמם. שוטרים נכנסים לשכונות שכף רגלו של החוק הישראלי לא דרכה בהן שנים. חיילי מילואים של משמר הגבול מראים לאוכלוסייה מיהו בעל הבית, ורודפים אחר המתפרעים. התוצאה היא פחות אבנים, בקת"בים וסכינאים, ומעכשיו גם ללא זיקוקים, לאחר שוועדת הכלכלה של הכנסת אישרה השבוע את הצעתם של השרים ארדן ודרעי לאסור את יבוא הזיקוקים המשמשים את הפלסטינים לירי.
אגב, מאז שהמשטרה עברה ממגננה למתקפה, כמעט נעלמו חפלות הזיקוקים הליליות מהרקיע הירושלמי. גם הן היו מסממני ההפקרות החוקית בבירת ישראל. יחלפו כנראה שבועות נוספים עד שתחושת הביטחון תחזור לציבור הרחב, אבל אחרי שנים של 'הכלה', 'הבלגה' ו'איפוק', שוטרי ישראל יכולים שוב להסתובב בגב זקוף.
השאלה שמתבקש לשאול היא היכן היה ראש הממשלה לאורך התקופה הזו. ובכן, נתניהו גיבה את ארדן מרגע שזה אימץ את הקו הנחוש. הוא רק עשה זאת באותה מידת גיבוי שהעניק לאהרונוביץ' בחמש שנותיו בתפקיד. למרות העובדה שאהרונוביץ' היה מהמפלגה היריבה, ואף שבתקופתו היו השוטרים פסיביים, מכילים ומבליגים כל־כך, נתניהו בטח בו.
הניגוד הזה מזכיר את הגיבוי הסותר שהעניק השבוע נתניהו לשרים יעלון וארדן בעניין החזרת גופות מחבלים. לשר הביטחון, שהוא הריבון בשטחי יהודה ושומרון, עמדה עקרונית שלישראל אסור לסחור בגופות מחבלים. ארדן, האחראי לביטחון הפנים בירושלים ובתוך הקו, משוכנע שהחזרת הגופות היא רפיסות ופרס לטרור. לא חשוב עם מי הצדק, מתבקש היה שממשלת ישראל תאמץ מדיניות אחידה. אבל נתניהו, כמו הרב מהבדיחה המפורסמת, פסק ששניהם צודקים. כך הוחלט שליעלון הסמכות להחזיר גופות מחבלים שיצאו מיו"ש, ואילו ארדן רשאי לשמר גופות מחבלים שיצאו מירושלים. ועכשיו לכו תסבירו בעולם מהי מדיניות הממשלה.
המשטרה אולי עברה ממגננה למתקפה, אך אי־אפשר לומר אותו דבר על מדיניות החוץ של ישראל. ביום שני השבוע הופצה בין חברי הקונגרס האמריקני טיוטת הצהרה לציון עשרים שנה לרצח רבין. קריאה ראשונה של הטקסט שיוותה לו חזות פרו־ישראלית: "יצחק רבין הקדיש את חייו לשלום ולביטחון. הוא הגן על ישראל מפני איומים, פלישות ומתקפות טרור, ולקח סיכונים גדולים למען השלום... אנו מחליטים: להצדיע ליצחק רבין, לאשרר את חשיבות הקשרים המיוחדים בין ארה"ב לישראל", וכן הלאה. חבר קונגרס אוהד ישראל שאינו מומחה גדול, יכול היה בקלות להרים את ידו בעד ההצעה. אלא שמתחת לכותרת התמימה של "מכבדים את זכרו של יצחק רבין", הסתתר עוד ניסיון של שדולת ג'יי־סטריט לאנוס את ישראל.
"האלימות שהרגה את רבין נובעת מאותו מקור של האלימות שאנו רואים כיום: היעדרן של שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום, והתמשכותו והעמקתו של הקונפליקט בין ישראל לפלסטינים בשל אי־ההתקדמות לעבר פתרון שתי המדינות. לכן: אנו מאשררים את מחויבותנו להשגת פתרון צודק של שתי מדינות לשני עמים, החיות זו לצד זו בשלום ובשלווה". השדולה השמאלנית ניסחה הצעה שיצחק רבין מעולם לא הסכים לה. 13 חברי בית הנבחרים ו־10 סנאטורים, כולם מהמפלגה הדמוקרטית, הוצגו בטיוטה כמי שתומכים בהצעה והיא החלה להתגלגל בין חברי הקונגרס, בניסיון להשיג עוד ועוד תומכים.
למרבה המזל הקונגרס האמריקני עוד לא מתנהג כמו הפרלמנט האירופי, ועין פרו־ישראלית יירטה את ההצעה תוך כדי תנועה. שני חברי קונגרס יהודים ותיקים, אליוט אנגל ודיאנה רוס־לטינן - גם הם דמוקרטים - יזמו נוסח אחר, הגיוני יותר, כזה שלא משכתב את ההיסטוריה ולא משעבד את קשרי ישראל־אמריקה לעניין הפלסטיני, ואומר את מה שצריך לומר על ההסתה הפלסטינית. אמנם גם הטקסט שלהם כלל את נוסחת הקודש "שתי מדינות לשני עמים", אבל לא כמרכיב ביחסי ישראל־אמריקה ולא כחלק ממורשתו של רבין, שכזכור לא הוציא מפיו את צמד המילים "מדינה פלסטינית". ההצעה שלהם היא גם זו שהתקבלה.
אינני יודע אם השגרירות הישראלית בוושינגטון או שדולת איפא"ק היו אלה שזיהו את המלכודת. אולי בקונגרס עצמו יש מספיק אנשים שיודעים לטרפד לבדם טילי שיוט שכאלה. כך או כך, הפעם מהלך הבלימה הצליח. אבל זו בדיוק הבעיה. ישראל בולמת, הודפת, נגררת, אבל היא לא תוקפת חזרה. והשכל הישר אומר שאם האויב מפגיז את החומה פעם ועוד פעם ועוד פעם - כפי שעושים ג'יי־סטריט, הפלסטינים ויתר יריבי ישראל - בסוף הוא יצליח לפרוץ.
הדאגה מפני מדיניות הבלימה והתגובתיות של נתניהו הפכה לאחרונה לשיחת היום בקרב שרי ליכוד ואנשי ימין. פעם ניתן היה לשמוע את הטענות הללו רק משמאל. מאז הבחירות, וביתר שאת בשבועות האחרונים, היא נאמרת גם מפי פוליטיקאים שמעריכים אותו ועד לאחרונה תמכו בו. גם לשעברים שעבדו איתו שותפים לאבחנה שהסטגנציה שלו "מתחילה להיות סיכון למדינת ישראל", כלשון אחד מהם.
נתניהו ביצר את מעמדו כראש הממשלה, ומעצב את מדינת ישראל ברוחו ובצלמו. הבחירות האחרונות לימדו אותו שאם הוא רק רוצה, ביכולתו לקבל לבדו וברגע האחרון מנדט מחודש מהעם (מכאן נולדה המנטרה המצטנעת והמופרכת "אתם יודעים שבסוף תמיד אני משיג מה שאני רוצה"). אבל כמו שרכב מרוקן את המצבר אם עמד זמן רב ללא תנועה, כך ישראל מתחילה להפסיד נקודות בגלל הפסיביות.
בהיעדר שר חוץ, ונתניהו לא מתפקד כשר חוץ, אין מי שיעניק יחס ראוי לאורחים זרים ואין מי שישמיע את דברה של ישראל בעולם. צעקותינו 'הסתה, הסתה' נשמעות היטב בארץ, ורק בארץ. כשאבו־מאזן ושר החוץ שלו עוברים ממדינה למדינה ומתנים את צרותיהם, אנחנו מתחפרים בחול. מתבקש היה ששר ייצוגי יעבור בין בירות אירופה או אפילו ייסע לאמריקה כדי להסביר שישראל היא הנפגעת והפלסטינים התוקפים. באין מסע הסברה, מה הפלא שאפילו האמריקנים לא מיהרו להגדיר את גל הסכינאות כטרור. נציגים ישראלים זוטרים, ימנים ושמאלנים כאחד, חוזרים מחו"ל עם האמירה "לא מבינים אותנו ולא יודעים מה ישראל רוצה". זה די מובן אם ישראל, קרי נתניהו, מתבצרת בתוך עצמה.
דוגמה נוספת: סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, פתחה בקמפיין נגד סימון המוצרים מישראל. היא תדלג בשבועות הקרובים בין בירות אירופיות ותציג את שפע הטיעונים נגד הסימון. זו יוזמה ברוכה, אבל ברור שקולו של שר נשמע טוב יותר מקולו של סגן שר. לא פחות חשוב, מדובר שוב בקרב בלימה של הרגע האחרון ולא ביוזמה להקדים תרופה למכה. הרבה לפני שהאיחוד האירופי מסיים את הנחיות הסימון, מתבקש היה לרכוב על גל הלאומיות ביבשת ולחבק בעוז את ידידי ישראל החדשים, ויש כאלה. בין חברי מפלגת 'יוקיפ', שצברה כוח אדיר בבחירות האחרונות, יש תומכי ישראל מובהקים. אבל למעט יוזמות פרטיות, כמו של 'המרכז לקידום יחסי ישראל־אירופה', אין מי שירים את הכפפה.
אנחנו זקוקים לידידים באירופה כמו אדם צמא במדבר. כפי שנכתב כאן כמה פעמים, מאז 1995 לא ביקר שום ראש ממשלה ישראלי בבירת האיחוד האירופי בבריסל. דווקא משום שמדובר במוקד קשה לישראל, צריך להגיע אל הזירה הזו ולהילחם בה נגד מקטרגינו. אבל נתניהו, שמחצית מהתקופה הזו היה ראש ממשלת ישראל, לא נסע לשם. כשאתה ראש הממשלה, שר החוץ, שר הכלכלה, שר התקשורת ויו"ר הליכוד שחייב לדאוג מדי יום לשרידותו הפוליטית, לא נשאר זמן למשימות החשובות האלה.
אחד השרים ערך הנגדה בין נתניהו לפוטין. רוסיה במצב קשה, נתונה לסנקציות בינלאומיות וסובלת מכלכלה קורסת. אבל פוטין - ונניח לרגע את היותו דיקטטור - כל הזמן יוזם ומתקדם, נדחף לזירות חדשות ומשפר עמדות במגרש הבינלאומי. הוא סוחט עד תום את הסיטואציה, שבמקרה שלו מתאפיינת בחולשה אמריקנית, וצובר עוצמה אף שהקלפים שלו לא מזהירים. מנגד, ישראל של נתניהו נמצאת במצב כלכלי טוב, אבל לא יוזמת ולא מחדשת אלא דורכת במקום. עצם התזזיתיות של פוטין מוסיפה לו נקודות. הקיפאון והקיבעון מצדנו מורידים לנו נקודות.
השרים חוששים להתבטא בפומבי פן נתניהו יתנקם בהם, אך דרכו של עולם היא שביקורת שנאמרת בפנים בסוף גם תישמע בחוץ. לטובת מדינת ישראל, יש לקוות שנתניהו יעבור ממגננה למתקפה. לא באופן צבאי כמובן, אלא מדיני. אחד מאנשיו אמר לי בתגובה לביקורת כי תמוה שבימין רוצים יוזמה מדינית. ובכן, זה הזמן להזכיר את יוזמת ארבע הנקודות של ראש הממשלה המנוח, יצחק שמיר, ליכודניק עקשן שהואשם גם הוא בפסיביות. כדי להציג חזות של עשייה מדינית הצטרף שמיר ליוזמה שהעלה שר הביטחון שלו, יצחק רבין. שלא כמו אוסלו, היוזמה ההיא של רבין הייתה שפויה ורציונלית ולמשך כמה חודשים מילאה את הוואקום המדיני. במקום מה שנתפס כסרבנות תמידית, ישראל השמיעה קולות של עשייה מדינית. לעתים זה כל מה שנדרש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם