הורים במזרח י-ם: "ההסתה ברחובות, לא בכיתות"
הפיגועים שביצעו נערים ממזרח ירושלים העלו את שאלת הפיקוח על התכנים בבתי הספר בבירה. אבל חבר ועד ההורים בבי"ס בסילואן, מוחמד עוויס, טוען שהמשקל העיקרי בעיצוב נפשם שייך לרחוב
מדיניות הסגר החדשה במזרח ירושלים מובילה לתוצאות. מאז הוצבו בטונדות בשכונות הערביות והכבישים אליהן נחסמו במחסומים של משטרה ומג"ב, מספר הפיגועים בירושלים ירד בצורה משמעותית והשקט היחסי חזר לבירה.
עוד כותרות ב-nrg:
- מרגלת ישראלית העבירה מידע מצולם לארגון טרור בעזה
- "אין סיכוי שיאשרו את קניית גולן טלקום"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל אם שואלים את מוחמד עוויס, חבר ועד ההורים בבית הספר בסילואן, דווקא למחסומים האלה יש חלק בהגברת ההקצנה בקרב הצעירים. "המעשים שישראל עושה משפיעים על הנוער ועל כולם", הוא אומר. "הבטונדות שצצו לפתע בשכונות לא מועילות להרגשה. כשילדה למשל צריכה להרים את הבגד שלה כדי לעבור מעל הבטונדה, או כשנער צריך לקפוץ מעליה, הם לומדים לשנוא את ישראל. בהרבה מקומות המעבר נסגר לחלוטין, ויש בעיה עם ילדים מוגבלים שלא יכולים לקפוץ מעל הבטונדה.
"ילד שהולך לבית הספר ועל הבוקר הוא רואה את כוחות הביטחון הישראליים מציקים לו, לא ישתוק ולא יסכים שיפגעו בכבוד שלו. העברנו צילומים של מקרי התעללות לגורמים הרלוונטיים. ראש העיר סייר באזור, ואמרו לנו שמדובר בהחלטות ביטחוניות אבל הם יעשו הכול כדי שבשעות העמוסות של הבוקר השוטרים יזוזו מהשטח. זה עבד פעם־פעמיים, ואחר כך חזר לעצמו. כולם יודעים שהמצב הזה מעורר שנאה ואלימות, ולאף אחד אין תשובות".
בינתיים נדדו הפיגועים דרומה, לאזור חברון. "חברון תמיד הייתה יד ימין של ירושלים. כשיש לחץ בירושלים, תמיד יהיה לחץ גם בחברון", אומר יוסוף אבו־חאלד, תושב העיר. "להרבה משפחות בירושלים יש קרובים בחברון. הקשר בין הערים האלה זה קשר דם, כמו אחים תאומים שאף אחד לא יכול להפריד ביניהם. הניסיונות של ישראל לפצל את התפילות במסגד אל־אקצה ולקבוע מתי יהודים יוכלו לעלות להר ומתי מוסלמים, הם פסולים. אנחנו בחברון מכירים את המציאות הזו במסגד איברהימי (מערת המכפלה, א"ג). לא נרשה שהמצב יהיה ככה גם בירושלים, לעולם לא".
אבו־חאלד מזכיר את משפחות אבו־סנינה, דוויק, א־נתשה ואל־חוסייני. השמות הללו מוכרים מאוד גם למערכת הביטחון. מהמשפחות הללו יצאו מפגעים בעבר, וגם במהלך גל הטרור הנוכחי. קרוב לשלושים פיגועים יצאו בחודש האחרון מנפת חברון, הנחשבת סיר לחץ המשפיע על הפלסטינים בשטחי הרשות.
המפגעים בחברון עונים על הפרופיל של המחבלים החדשים בתקופה האחרונה. צעירים, אקדמאים, בעלי עבר נקי, חילונים באופן יחסי ומושפעים מהשיח החברתי ומסרטוני הרצח הקודמים. "אנחנו מודעים לפריסה הגדולה של הכוחות הישראליים בירושלים", אומר אבו־חאלד, "וברור לנו שאותו דבר יהיה פה בחברון. אבל אני מבטיח לך - גם אם בישראל יזהו שקט, זה יהיה שקט מדומה. הרוח של הצעירים התחילה לנשוב, והיא לא תשקע כל כך מהר".
חברון הייתה צבועה מאז ומעולם בצבעיו הירוקים של חמאס, המטיף עתה להמשך הפיגועים. למרות זאת, אבו־חאלד מספר כי הפגנת כוח שקיים הארגון לפני שבוע מנתה 250 צעירים בלבד. "לפני חמש שנים היינו רואים פה בעצרת של חמאס 15 אלף איש", הוא אומר. "לצעירים לא כל כך אכפת איזו מפלגה תרוויח מהמאבק שלהם. הם רוצים לחיות בשקט, ללא ההגבלות של ישראל".
העובדה שמאחורי גל הטרור עומדים נערים מתבגרים וילדים צעירים, העלתה שוב לשיח הציבורי את שאלת התכנים הנלמדים במוסדות החינוך הפלסטיניים, וההסתה המתקיימת בהם לביצוע מעשי טרור. בחברון קיימים שלושה מוסדות חינוך עיקריים לבוגרים: אוניברסיטת פוליטכניק, אוניברסיטת חברון ואוניברסיטת אל־קודס הפתוחה. בפוליטכניק זכתה 'אל־כתלא אל־אסלאמיה', תנועת הסטודנטים של חמאס, ברוב בבחירות למועצת הסטודנטים.
מהאוניברסיטה הזו יצאו עשרות מחבלים. בדף הפייסבוק של הסטודנטים מופיעים תכנים של הסתה, ומנהלי האתר מעדכנים על שאהידים חדשים שהצטרפו למאבק נגד הכיבוש ועל אירועים שוטפים. מבין כותלי אוניברסיטת אל־קודס הפתוחה בחברון יצא המחבל ראאד ג'רדאת, שדקר חייל בצומת בית־ענון שליד חברון.
"הפעילות של הנערים לא קשורה לאוניברסיטאות", אומר אבו־חאלד. "במקרה הטוב זה רק מקום שמאפשר להם להתארגן. התעבורה התקשורתית שעוברת בדפים של האוניברסיטאות לא חריגה ביחס למקומות אחרים. אי אפשר להאשים את האוניברסיטאות בעידוד פעילות כזו או אחרת".
מוסדות החינוך במזרח ירושלים, שמרביתם מקבלים תקצוב מממשלת ישראל, הם סיפור נוסף. כאשר שני ילדים בני 13 ו־15 מבצעים פיגוע בפסגת־זאב, שאלת האחריות של מוסדות החינוך והפיקוח ההורי והחינוכי על בני הנוער עולה ביתר שאת.
על פי נתוני מנהל חינוך בעיריית ירושלים (מנח"י), במוסדות החינוך במזרח ירושלים לומדים כ־90 אלף תלמידים. כמחציתם לומדים בבתי ספר ממשלתיים המקבלים מימון מלא מהמדינה וכפופים לכאורה לתוכנית החינוך הישראלית, כולל ספרי הלימוד והערכים שמדינת ישראל מבקשת להנחיל. חלק מבתי הספר הרשמיים משתמשים בספרי לימוד פלסטיניים שעברו תהליך כלשהו של פיקוח וצנזורה מטעם מנח"י, אולם בשיחה עם 'מקור ראשון' ציינו גורמים במערכת החינוך כי מדובר בתהליך הרחוק מלהבטיח שההסתה איננה נכנסת לבית הספר. כך למשל, בחלק מהמקרים לא הספיקו במנח"י להדפיס את ספרי הלימוד המצונזרים, וההורים רכשו את הספרים ישירות מהרשות הפלסטינית.
במסגרת החינוך המוכר שאינו רשמי, המקבל 'רק' 75 אחוזים מתקציבו ממשרד החינוך, לומדים עוד רבבות תלמידים מספרי הרשות הפלסטינית, שלא עברו כל בקרה או פיקוח. אגב, תחת המטרייה הזו של 'המוכר שאינו רשמי' פועלים גם בתי הספר של התנועה האסלאמית. מערכת החינוך של התנועה האסלאמית באזור הצפון צוברת תאוצה בשנים האחרונות, והגנים של התנועה מרוקנים את הגנים הממשלתיים. הזווית הכלכלית והתשלומים הנמוכים יחסית שבתי הספר הללו דורשים, מצטרפים לאידאולוגיה שההורים מתחברים אליה ורוצים בה.
לדברי מנהל מנח"י, משה (קינלי) טור־פז, בשנים האחרונות הולכת וגדלה ההתערבות של העירייה במוסדות החינוך במזרח הבירה. "אנחנו נמצאים שם הרבה יותר מגורמי ממשלה אחרים", הוא אומר. "בכשמונים בתי הספר הרשמיים יש לנו נוכחות טובה, ואנחנו מצנזרים את ספרי הלימוד באופן משמעותי. סקרים שערכנו הראו שההורים דווקא מעוניינים בתוכני הלימוד הישראליים. בבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים יכולת הפיקוח והבקרה שלנו נמוכה יותר, וכך גם הביקורת על הספרים. האסטרטגיה היא לחזק ולתעדף את המוכר והרשמי. הובלנו את משרד החינוך להגדיל את ההשקעה במזרח ירושלים, זה צורך לאומי. ראש העיר ברקת הגדיר זאת כאג'נדה – ללמד עברית ובגרות ישראלית במזרח העיר. בטווח הרחוק, החינוך הוא שיעשה את השינוי
באזור שלנו".
יו"ר ועד ההורים היישוביים בירושלים, פז כהן, המעורה בנעשה במוסדות החינוך במזרח העיר, אומר כי משרד החינוך דוחף את מוסדות הלימוד לזרועות הרשות הפלסטינית: "תלמידים במזרח העיר אינם לומדים דמוקרטיה, שואה, עברית ועל מדינת ישראל שבה הם חיים. המצב הזה הכין את הקרקע לאלימות שהתפרצה בשבועות האחרונים. המדינה אומרת שהתוכנית הפלסטינית מסיתה, אבל היא לא מתאמצת מספיק כדי להחליף אותה. משרד החינוך מפחד לקבל החלטות, והפחד הזה משתק תוכניות. מנח"י נותנים את הנשמה לשפר את המצב במזרח העיר, אבל בשביל שינוי אמיתי צריך שגם בדרגים העליונים יעבדו".
איתמר מרכוס, מייסד מכון המחקר 'מבט לתקשורת פלסטינית', עוסק בדו"חות שהוא מפרסם מעת לעת גם במערכת החינוך הפלסטינית והתכנים הנלמדים בה, הנפוצים גם בבתי הספר במזרח ירושלים.
"החינוך הפלסטיני מפאר ומהלל מחבלים", אומר מרכוס. "מדברים שם על זכות השיבה הפלסטינית ליפו ולרמלה, ויותר מעשרים בתי ספר בתחומי הרשות הפלסטינית נקראים על שם מחבלים ומחבלות. אבל אחת הנקודות המרכזיות היא ההתכחשות למדינת ישראל. באחד הספרים שמיועד לכיתות י"ב נכתב כך: 'המלחמה הפלסטינית הסתיימה בנכבה שבמהלכה הכנופיות הציוניות גזלו את פלסטין, והקימו עליה את מה שנקרא מדינת ישראל'. לפני שנתיים נכתב בציטטה הזו 'והקימו את מדינת ישראל', ואז הם שינו את זה והתנערו לחלוטין מהעובדה שמדינת ישראל קיימת בכלל".
דוגמה נוספת שמציג מרכוס היא הצגה מעוותת של חוקים בינלאומיים לשם הצדקת המאבק הפלסטיני במדינת ישראל. "בספר המיועד, שוב, לכיתה י"ב, נכתב כי 'האו"ם קבע מספר כללים של מלחמה נגד כיבוש וגזענות. על פי הכללים הללו, ישנה זכות להשתמש בכל האמצעים, כולל מאבק מזוין. מי שלא מאפשר את המאבק הזה, מפר את החוק הבינלאומי'. זוהי הצדקה לשימוש בטרור נגד ישראל, שמבחינתם היא מדינת כיבוש. יש פה חינוך לשימוש באמצעים אלימים לצורך השגת המטרה, והצדקה חוקית כביכול של מעשי טרור".
ברוח התנועה האסלאמית והשפעת הדת על החינוך, ספרי הלימוד משתמשים במונח 'ריבאט למען אללה', שמשמעותו היצמדות לקרקע במסגרת מאבק דתי. "לעולם אי אפשר יהיה להכיר במדינת ישראל כי היא יושבת על אדמה אסלאמית שהובטחה בידי אללה", נכתב באחד הספרים. "הילדים מבינים", מסביר מרכוס, "שאין אפשרות של סיום הסכסוך עם ישראל באמצעות הסכם שלום, ושהמלחמה תימשך עד יום תחיית המתים".
חלק מהדוקרים בגל הטרור האחרון היו דווקא בוגרי בתי הספר הכפופים לתוכני מערכת החינוך הישראלית. מוחמד עוויס מבית הספר בסילואן חושב שהדיון על ספרי הלימוד בבית הספר איננו חשוב כל כך, שכן הזירה האמיתית לא מתקיימת שם אלא מחוץ לבית הספר ולאחר שעות הלימודים, ולפעמים גם לפניהן. לדבריו, אלימות הנערים היא תוצאה של החיכוך המוגבר עם כוחות הביטחון הישראליים.
"אירועי מסגד אל־אקצה הם קו אדום בשבילנו והם הסיבה הישירה למה שמתרחש בירושלים ובכלל", מקדים עוויס, "אבל ההסלמה הזו יושבת על בסיס של שנאה. עוד לפני תחילת שנת הלימודים יצרנו קשר עם ראש העיר ניר ברקת, עם ועד ההורים במערב ירושלים ועם גורמים נוספים. הסברנו להם שנקודות הבידוק של המשטרה ומג"ב בדרכים לבתי הספר עלולות לייצר בלגן מיותר, וביקשנו מהם שיפחיתו נוכחות. הם לא הקשיבו לנו. יותר מזה, כשהתחילה שנת הלימודים התחילו לעכב ילדים ולחפש בתיקי בית הספר, ולפעמים גם זרקו את התיקים לרצפה. כך גרמו לנערים האלו להגביר את השנאה שהם מרגישים ממילא כלפי המדינה.
לטענת עוויס, היה צורך לטפל באופן נקודתי בנערים הבעייתיים ולא לפגוע בכולם. "היו כמה נערים שהתפרעו מהסיבות שלהם. במקום לקחת אותם ולטפל בהם באופן פרטי, כוחות הביטחון הכריזו מלחמה על בתי הספר, ירו גז מדמיע ועשו בלגן בתוך בתי הספר, וזה גרם לעלייה באלימות שאנחנו רואים מאז תחילת שנת הלימודים. אני לא מבין מה השוטרים מחפשים בתוך התיקים - אקדחים? אמצעי לחימה? רימונים? למה ההתנהלות הזו? למה לעורר שנאה שיוצאת אחרי זה בדרכים קשות ומצערות לשני הצדדים?" הוא קובל.
"אנחנו נפגשים בבתי הספר עם נערים וילדים", מספר עוויס על פעילות ועד ההורים שהוא חבר בו, "ומסבירים להם את החשיבות של מסגרת הלימודים. אמרנו להם שכל עוד הם בבית הספר, הם צריכים להבין שהם תחת המרות שלו. אחרי בית הספר, תעשו מה שאתם רוצים. הילדים של היום לא פראיירים, הם חכמים. הם העלו בפנינו שאלות קשות, כמו איך להתמודד עם מקרים של עיכובים בהגעה ללימודים בגלל חיפושים של השוטרים. אין לנו ממש תשובה לזה".
המורים עצמם נמנעים מלהביע דעה פוליטית לכאן או לכאן, מודה עוויס. "מורה שמקבל משכורת מהעירייה ונחשב עובד עירייה, לא ידבר עם ילדים בעד מעשי טרור מסיבה פשוטה. מחר תבוא משטרה ותחקור את הילד, והוא יגיד את שם המורה. מצד שני הוא לא יכול לנסות להשפיע עליו להימנע מעימותים עם ישראל, כי אז יסמנו אותו ואת משפחתו כמשתפי פעולה. המורים מעדיפים לשבת על הגדר ולא לעשות טעויות. מה שיש בספר אנחנו מלמדים, ואין משהו שהוא מעבר לתוכנית הלימודים הקיימת. גם במקרה שארגנו שביתה, המורים לא היו מוכנים לשבות ואמרו שהם מגיעים לבית הספר".
העובדה שרוב המחבלים והמתפרעים בגל הנוכחי הם צעירים במיוחד, מוסברת על ידי עוויס כתוצאה של היעדר מנהיגות. "עם כל המאמצים שאנחנו משקיעים ומנסים להגיע להידברות, בסופו של דבר הרחוב הוא זה שמחנך את הילדים שלנו.
"אנחנו נמצאים בתקופה מתוחה מבחינה ביטחונית, אבל זו לא סיבה להיות אטומים ולא לשמוע שום דבר בתירוץ של ביטחון. לא יכול להיות שאני צריך לברוח מהעבודה כדי לקחת את הילדים שלי למוסדות החינוך ולהחזיר אותם כי אני חושש לשלומם. יש כמה קיצוניים שבגללם כל הנוער משלם מחיר, והמחיר הזה גורם לעוד ועוד צעירים להצטרף למעגל האלימות. אלה שלוקחים סכינים כדי להרוג הם אחוז קטן מהנוער שלנו, אבל הם רואים וחיים את רימוני ההלם והגז המדמיע מול האבנים ובקבוקי התבערה, וזה החינוך שלהם. חינוך של רחוב".
עלא יוסף, תושב א־טור, משוכנע שישראל לא מתמודדת עם תופעת הצעירים המתפרעים בצורה הנכונה. "מחפשים את בתי הספר והתנועה האסלאמית, אבל זה לא נכון. העובדה שאין עדיין דאעש וג'בהת א־נוסרה בירושלים, בנצרת ובאום־אל־פחם, היא בגלל התנועה האסלאמית. אתם לא מבינים שאין דבר כזה חלל ריק. אם לא תהיה התנועה האסלאמית והחינוך שלה, יגיעו גורמים קיצוניים יותר וייכנסו לחלל שהיא משאירה.
"הצעירים והתושבים פה כועסים כמעט באותה מידה על המנהיגים של ישראל ושל הפלסטינים. אנשים מרגישים השפלה, מרגישים מנודים. פעם היו אומרים שהערבים מכרו את פלסטין ליהודים, אבל היום הירושלמים אומרים שהפלסטינים מכרו את ירושלים ליהודים, והם לא נאבקים למענה.
"בירושלים כל אחד הוא זאב בודד, ללא קשר לארגון מסוים. ישראל לא יודעת איפה להרביץ אז היא מקימה חומות בירושלים. כשהייתי צעיר הייתי פעיל בחזית העממית. הייתי מבוקש מאוד על ידי ישראל וישבתי הרבה בכלא הישראלי, ואני אומר לך שרק אם תיתן לנערים האלה כבוד, הם יחזירו לך כבוד. לא שלום ולא שום דבר. כבוד לאל־אקצה ויחס טוב כלפיהם יעשה את העבודה הרבה יותר מעוד חיילים או שוטרים בשטח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם