מהבסיס הצבאי ועד השגרירות: סיור בתחנות חייו של פולארד
הוא היה צעיר יהודי מבולבל שחלם על עולם הצללים והציע את שירותיו ל-CIA ולאחר מכן לישראל. שלושים שנה לאחר שנכנס לכלא בעוון ריגול עבור המדינה, יהונתן פולארד יוצא לחופשי. מסע בין תחנות חייו בארצות הברית
הכול ולא כלום השתנה כאן בעיר, מאז פגיעתה של סופת יהונתן פולארד, לפני שלושה עשורים. וושינגטון הבירה הייתה ונשארה עיר דו־שכבתית, עיר של כללי משחק שמותר למתוח אבל אסור לקרוע, עיר של פוליטיקה גלויה ושל יקום חשאי, ממש כמו הרכבת התחתית המתחפרת תחת מוסדות השלטון המוכרים ביותר בעולם.
עוד כותרות ב-nrg:
- מפקד הימ"מ הצרפתי: למדנו מישראלים
- נעצרה חוליה שיידתה בקת"בים לעבר כביש 6
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הבית הלבן, גבעת הקפיטול ואנדרטת לינקולן, מוקפים בשכונות מחפירות בעניותן. נשיא מעצמת־העל היחידה, שועי ממשל, חברי קונגרס, עיתונאים חובקי תבל, לוביסטים אדירי עוצמה, רבבות פקידים ואלפי יועצים, נשענים כולם על כוח אדם אפרו־אמריקאי והיספני קשה יום. וגם המוני דיפלומטים ושליחים מארבע קצוות תבל, שחליפותיהם המהודרות אינן אלא כיסוי למשימתם האמיתית והחשאית.
אל העולם המסחרר הזה, כשהוא בן 26 בלבד, הגיע ג'יי פולארד כפי שהוא נקרא בשעתו, בשלהי 1979. בבית הלבן ישב הנשיא הדמוקרטי הכושל, ג'ימי קרטר. באיראן עלה לשלטון האייתוללה חומייני, ובמזרח התיכון חתמו ישראל ומצרים על הסכם שלום היסטורי. הימים היו ימי המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית המועצות. לרקע ההיסטורי הזה הייתה השפעה דרמטית על הטרגדיה שאנו מבקשים לתאר כאן.
לפני שלושים שנה, פחות עשרה ימים, נעצר פולארד על ידי חוקרי ה־FBI, כאן בפתח השגרירות הישראלית. השער המפורסם שאליו נכנס ושממנו הוצא כבר לא קיים, אך התמונה צרובה לנצח בזיכרון הקשרים בין ישראל לאמריקה. מרגל ישראלי שנתפס בוושינגטון. מרגל ישראלי שנכנס למתחם השגרירות, מבקש חסינות, ונזרק החוצה.
אז כהיום, עלי שלכת מסתדרים על המדרכות בשכבות. סנאים, הנפוצים כאן כמו חתולי רחוב בישראל, גוועים עם גל הקור הראשון. בעונה הזו של השנה, מזג האוויר בוושינגטון משתנה בתזזיתיות, אולי קצת כמו פולארד עצמו, שלא צריך היה להימלט לשגרירות אלא לצאת מארה"ב ברגע שעלו על עקבותיו. מחיר הטעות ההיא עלה לו בהעברת מחצית חייו בכלא.
מהספרים והמאמרים שנכתבו על הפרשה מתקבל הרושם שפולארד היה קצת מבולבל באותן שנים. מכל מקום, מקורביו ובני משפחתו של פולארד גזרו על עצמם שתיקה בימים אלה ואינם מוכנים להתייחס לתיאורים הללו.
פולארד, על כל פנים, הגיע לכאן אחרי שסיים תואר ראשון במדעי המדינה, אך למרות שעבר בין כמה מוסדות לא עלה בידיו להשלים את התואר השני. כבר מתחילת דרכו נמשך אל העולם האפל של תעשיית הריגול, ובפרט הריגול הישראלי. עוד בהיותו סטודנט בדה סיפור על קצין מוסד ישראלי שמפעיל אותו כביכול.
בשנותיו הראשונות באזור התגורר בארלינגטון, מדרום־מערב לוושינגטון, הרחק ממרכז העיר אבל סמוך לפנטגון ולשורה ארוכה של מפקדות ומטות אחרים. לא היה זה מפתיע שעם הגעתו למרכז הפיקוד והשליטה של אמריקה, המשרד הראשון שעל דלתותיו הידפק היה ה־CIA. אלא ששירות הביון האמריקני החליט עד מהרה לוותר על שירותיו. הוא נמצא דובר שקר כשנשאל אם השתמש בסמים בעבר. במה שפולארד ראה אז מן הסתם כמזלו הטוב, המידע הבעייתי הזה לא הועבר לסוכנות הבאה שאליה פנה, מפקדת מודיעין חיל הים האמריקני NIC - Naval Intelligence Command)). בספטמבר 1979 החל פולארד לעבוד עבור מפקדת מודיעין השדה של הצי בסוויטלנד שבדרום־מזרח וושינגטון, מרחק חצי שעת נסיעה מביתו.
שמנו את פעמינו - שמוליק, הצלם הישראלי המקומי ואנוכי - לעבר משרדו של פולארד בבסיס המודיעין בסוויטלנד. בדרכנו עברנו את שדרות פנסילבניה, המגיעות לבניין הקונגרס ולבית הלבן. חצינו את בית הקברות הלאומי של וושינגטון והגענו אל מכ"ם לוויינים ענקי, שכמו נלקח מסרטי החייזרים התלת־רגליים. בדיקה בגוגל העלתה שהמתקן שייך ל'מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי', סוכנות ממשלתית לחיזוי מזג האוויר מסביב לגלובוס. מכאן יוצאות אזהרות צונאמי לעולם כולו. המבנה היה מסקרן, אך לא זה היה היעד שחיפשנו.
מפות האינטרט הצביעו על כתובתה המדויקת של מפקדת המודיעין אך טשטשו את האזורים הסודיים, כך שהתקשינו לאתר את המבנה. אף שילוט חיצוני לא לימד שהגענו למקום הנכון. נראה שכנהוג בבסיסי צה"ל, השב"כ והמוסד, האמריקנים לא מכחישים את מיקום הבסיסים במפות, אך גם לא טורחים לעדכן בשטח כל מציצן.
שאלנו תושבים לפשר הבניינים החומים מאחורי הגדרות, אך המקומיים, שדלותם עמדה בניגוד משווע לזוהר הוושינגטוני, לא ידעו מה מסתתר במתחם הנושק לבתיהם. על אחת כמה וכמה שלא היה להם מושג מי הוא האיש שבגללו טרדנו את מנוחתם. שלוש פעמים סבבנו את הקריה עצומת הממדים. התברר שהיא כוללת גם את הארכיון הלאומי האמריקני, מרכז המידע הלאומי, מרכז היזמות לפתרונות טכנולוגיים, וכמה בניינים של מפקדת הצי ומרכזו המודיעיני.
רק בהקפה השלישית זיהינו את הבניינים החומים שאותם חיפשנו. שם, מאחורי החלונות הכהים, החל פולארד בקריירה מודיעינית שהיטלטלה קשות הרבה לפני הריגול לטובת ישראל. חודשיים לאחר שהחל לעבוד במשרדים שמולם אנו עומדים, מוחו הקודח של פולארד כמעט עלה לו במשרתו.
על פי הספר 'לתפוס את פולארד', שחיבר הסוכן שלכד אותו רונלד אוליב, הפקיד הטרי הציע למנהליו להקים ערוץ קשר סודי עם המודיעין הדרום־אפריקני. האחראי הטכני של הסוכנות ביקש לפטר אותו בשל ההצעה, ובעקבות טענות חוזרות ונשנות על חוסר אמינות. מנהל בכיר יותר דווקא חיבב את הרעיון של פולארד, והעביר את היהודי הצעיר למחלקת המודיעין האנושי של הצי. במקביל גם הועלה הסיווג הביטחוני שלו.
אלא שפולארד לא החזיק מעמד גם ביחידה החדשה. גם מפקדיו שם לא אהבו את המזימות שרחש. הוא נלקח לבירור, ושוב הועבר לתפקיד אחר. הסיווג הביטחוני שלו הופחת, והוא הופנה לטיפול נפשי. המכות הללו סייעו לו כנראה לשפר את תפקודו המקצועי, שכן רק אז הוא התיישר עם כללי המערכת, רכש מחדש את אמון מפקדיו, עלה בסולם הסיווג הביטחוני ולבסוף זומן להצטרף ל'מרכז ההתרעות נגד טרור', שהוקם בעקבות הפיגוע נגד חיילי המארינס בביירות בסוף 1983. הסיפורים המשונים שנהג לספר על פי עדות חבריו, כבר התקבלו בהבנה. נראה שזכרונו הפנומנלי חיפה על הצדדים החריגים באישיותו.
בקיץ 1981, שנתיים לאחר שהגיע לוושינגטון, הכיר את מי שתהיה לימים אשתו הראשונה, אן הנדרסון, והם הפכו לחברים צמודים. בקיץ 82' הצטרפה אן לדירתו בארלינגטון, ובסתיו של אותה שנה עבר הזוג משכונת הפרברים המרוחקת לבית דירות מהודר בלבה הפועם של הבירה האמריקנית. שכניהם החדשים כבר לא היו פקידים אפורים אלא מעצבי דעת קהל וחוקרי מכונים נחשבים, מקורבים ופעילים מכל המינים והסוגים, ובעיקר 'סטאפרס', (staffers) כלומר אנשי צוותם של חברי הקונגרס, למאות ואלפים.
הם שכרו דירת שני חדרים ברחוב מספר 20, לא הרחק מכיכר דופונט ההיסטורית. הרדיוס הקרוב לביתם כלל לא רק את המסעדות שבהן רוקחת וושינגטון את עסקאותיה, אלא גם חנויות יוקרה ומרכזי תרבות - פולארד נהג לספר לחבריו הספקנים במודיעין שהוא ואן יוצאים מדי ערב למקומות הבילוי הססגוניים - וכן שורה ארוכה של שגרירויות. הודו, מרוקו, קולומביה ועוד - אל כולן הגעתי בשוטטות קצרה מבית מגוריו.
על פועלו בתקופת הביניים הגרסאות חלוקות. מקהלת העוינים את פולארד בארה"ב טוענת שעד לפגישתו עם אל"מ אביאם סלע, הציע פולארד את שירותיו תמורת בצע כסף לארגוני הביון של דרום־אפריקה, פקיסטן ואוסטרליה. פולארד מכחיש בתוקף את ההאשמות הללו, ודבק בגרסה כי אמנם קיבל מסלע סכומי כסף נאים, אך נכונותו להסתכן למעננו נבעה ממניעים טהורים של דאגה לישראל. הוא ביקר בארץ בנערותו, ולכל הדעות דיבר מאז על רצונו להתגייס לצה"ל ולתרום לביטחון ישראל. אין גם חולק על כך שהיוזמה למסור לישראל מידע מסווג הייתה שלו ושלו בלבד.
אביאם סלע, הטייס הגאון שתכנן את הפצצת הכור העיראקי ואת חיסול מערך הטילים הסוריים בלבנון, בסך הכול נענה להצעה שהניח בפניו סוכן המודיעין היהודי. ידיד משותף הפגיש ביניהם בניו־יורק בסוף קיץ 84', לבקשת פולארד. הקצין הישראלי, שהיה בחופשת לימודים, חשד שמדובר בתרגיל עוקץ של ה־FBI, אך העביר את המידע למפקדיו. מכאן ואילך השתלשלות הדברים ידועה פחות או יותר. איש המוסד האגדי רפי איתן הובא בסוד הדברים, ומתוקף תפקידו כראש 'הלשכה לקשרי מדע' הנחה את סלע לקבל מפולארד את המסמכים המסווגים ביותר שביכולתו להשיג.
ופולארד השיג. הייתה לו גישה לספריית הצי, ובמשך 18 חודשים הוא הוציא ממנה שפע חומרים שצולמו בדירתה של אירית ארב, אחת המזכירות בשגרירות ישראל בוושינגטון. על פי הידוע כיום, המסמכים שסיפק פולארד כללו מידע שאפשר את הפצצת חיל האוויר על בסיסי אש"ף בתוניס, וכן נתונים על מערך טילי הסקאד העיראקיים שפגעו בישראל. בריאיון שהעניק לבן כספית בשנות ה־90 התעקש פולארד שהמידע שהעביר לא פגע בביטחון ארה"ב, אלא כלל חומרים הנוגעים לביטחון ישראל שהמודיעין האמריקני שמר בידיו.
הקבוצה העוינת לפולארד, שמניעיה יוצגו בהמשך, מספרת סיפור אחר. על פי הספרים והמאמרים שהתפרסמו בהשראתה בארה"ב, פולארד מסר לישראל את הסודות הכמוסים ביותר של המודיעין האמריקני, בכלל זה קטלוג הקודים של האזנות ה־NSA במזרח התיכון. על פי טענה אחרת, שהובאה במאמרו של הפרשן היהודי סיימור הרש, פולארד העביר לישראל מידע על הסוכנים האמריקנים שהושתלו באותה עת בברית המועצות. המידע הרגיש הזה, גורס הרש, זלג מישראל לסובייטים בחילופי המודיעין בין שתי המדינות, או בעקבות החדירה העמוקה של הקג"ב לישראל באותן שנים. גם אם פולארד לא התכוון לכך, בגללו נפגע אנושות מערך הריגול האמריקני עד כדי חשיפת סוכנים וצפנים. זו השורה התחתונה של הרש.
ההאשמות האלה ודומות להן הופיעו במסמך המסווג שהגיש שר ההגנה האמריקני, קספר ויינברגר, לשופט של פולארד. השופט, אוברי רובינסון, ביטל בעקבותיהן את עסקת הטיעון ובמקום ההסכמה על עשר שנים בכלא הוא שלח את הפטריוט הישראלי למאסר עולם. זו לא הייתה החוליה הראשונה וגם לא האחרונה ברצף המחדלים, ההתנכלויות והתקלות, של ישראל, של ארה"ב וכאמור של פולארד עצמו, שהביאו למאסר שלושת העשורים.
חייו של פולארד עמדו מלכת ב־21 בנובמבר 1985. אשתו אן עוד הספיקה לחזור ליום אחד לדירתם עד שנעצרה גם היא. גם אן לא הייתה חפה מטעויות. אחת מהן הייתה מסירת מזוודה מלאה במסמכים סודיים לשכן, במטרה להסתיר אותם מה־FBI. השכן דאז שמר את הפיקדון כמה ימים עד שנואש, פנה לרשויות והוסיף עוד קיסם למדורה.
לשכנים של היום, לעומת זאת, כבר אין מושג מיהו יהונתן פולארד, ומה אירע בבניין השקט שבו הם מתגוררים. בכל אחת מארבע קומות הבניין ישנו מסדרון ארוך, המשווה למקום מראה פנימייתי. בקומת הקרקע מצאנו כמה כפלי קירות, שכמותם ניתן למצוא כמעט בכל מרתף אמריקני, המאפשרים להסתתר בעת הצורך. בצהרי היום התקשינו למצוא במקום נפש חיה, עד שנתקלנו בבחור צעיר בעל פנים מחייכות. הוא בא לסקור את הבניין עבור בעל הבית.
לצעיר לא היה שמץ על מי אנו מדברים. מאחת הדירות יצא זוג, בני כשלושים. גם הם לא שמעו מעולם את השם פולארד, ולא ידעו שבבניין שלהם התרחשה פרשת ריגול מסעירה. הגבר דווקא התלהב לשמוע "שקרה פה פעם משהו מעניין", והאישה סיפרה כי דייר ותיק שעמו שוחחה לפני שנים ידע רק לומר שבשנות השמונים הבניין שופץ. היא גם הייתה משוכנעת "שבעלת הבית שלנו לא הייתה מרשה לדבר כזה להתרחש בדירה שלה. איתנו היא מקפידה על הרבה פחות". נפרדנו בהבטחה שיחקרו את העניין.
עברנו בין הקומות בתקווה קלושה למצוא רמז מהימים ההם, אך לשווא. שמוליק, הצלם, הציע שדווקא כדי למחות את רשמי הפרשה חידשו הבעלים את הבניין המוכתם מיד לאחר המעצר. כך או כך, חזרנו לרחוב בניסיון נוסף למצוא מישהו שזוכר משהו מהימים ההם. האמריקנים ציינו את יום הווטרנים, ואני הבנתי שזהו קהל היעד הפוטנציאלי. שני ניסיונות נוספים לאתר מישהו שזוכר משהו נכשלו.
הניסיון השלישי היה מוצלח יותר. צמד גברים פנסיונרים שטיילו ברחוב לא גרו בסביבה בעת ההיא, אבל אחרי שנקבנו בשם פולארד וציינו שהיה מרגל, נזכרו במה מדובר. "זה עולה כאן בתקשורת מדי פעם, נדמה לי שכבר שחררו אותו, לא?" אמר אחד מהם. אחרי שהעמדנו אותו על טעותו ציין ש"מעולם לא חשבתי שהוא הורשע לשווא. הוא היה מרגל, אבל לגבי תקופת המאסר אין לי דעה ברורה. אני גם מבין שלא בדיוק יודעים מה לעשות איתו עכשיו". חברו נקט עמדה דומה. אם להסתמך על משאל הרחוב האקראי שלנו, בתודעה האמריקנית פרשת פולארד צללה לתהום הנשייה.
בוושינגטון כלום לא משתנה ובה בעת הכול השתנה. אמנם אותם בעלי תפקידים ממלאים את הרחובות, אך זהותם אחרת. ממשל יוצא וממשל בא, ומי שגדשו אז את מסדרונות הכוח התעופפו הלאה זה מכבר. בעת שפולארד עשה את דרכו היומית מרחוב 20 לסוויטלנד ובחזרה, ברק אובמה עוד היה עובד קהילתי בשיקגו. עוזריו ואנשי צוותו היו ילדים, או כלל לא נולדו. רק פולארד היה ונשאר מאחורי הסורגים ומולו חבורה קטנה נקמנית, בחלקה גם אנטישמית, שהרעילה נגדו את האווירה.
כל השנים הם דיברו מאחורי הקלעים, באמצעות המאמר של הרש, הספר של אוליב ופרסומים אחרים. אשתקד יצא המרצע מן השק. במועדון העיתונות של וושינגטון התקיימה, ולא בפעם הראשונה, 'ועידת נאט להפסקת היחסים המיוחדים בין ארה"ב לישראל'. הנואם המרכזי היה היועץ המשפטי לשעבר של ה־FBI, מריון 'ספייק' באומן, שהציג לראשונה בפומבי את כל ההאשמות שעד אז לחש בשקט. באומן, על פי עדותו, היה זה שהכין והגיש לקספר ויינברגר את המסמך הסודי והמרשיע שהביא לטרפוד עסקת הטיעון.
כמאתיים פעילים ישבו בקהל, בהם לא מעט חובשי כיפות. הדוברים האחרים, זוטרים גם הם תודה לאל, השמיעו הערות ספק אנטישמיות, לגלגו על ישראל וגררו קולות צחוק של הקהל. כשאלה השומעים וזו התפאורה, אפשר להיות בטוח בדבר אחד - באומן לא מציג באופן נקי את פרשת פולארד. לו רצה לעשות זאת, היה בוחר בבמה אחרת לשאת את דבריו, ולא בפורום שולי והזוי ששומעיו מעלים קצף על השפתיים למשמע המילה 'ישראל'.
אבל דווקא מדבריו של באומן העוין עולה אפשרות שיכול היה להיות גרוע יותר. הוא טוען שוויינברגר רצה להטיל על פולארד עונש מוות, אלא שמבחינה משפטית לא הייתה אפשרות כזו, ולכן הסתפקו בבקשה למאסר עולם. מבין עשרות מרגלים שהתגלו בארה"ב בעשורים האחרונים, באומן גם מנה את ארבעת המקרים החמורים ביותר לדעתו. ג'ון ווקר, בוב הנסון, אולדריג' איימס ופולארד. שלושת הראשונים נידונו למאסר עולם בלי אפשרות חנינה. לפולארד, בגלל עסקת הטיעון, ניתנה האפשרות לחנינה. בזכותה הוא רואה היום את האור בקצה המנהרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם