"בכיתי כששמעתי נערות בנות 13 מספרות כיצד נאנסו"
בפרויקט חסר תקדים שהקים ד"ר מירזה דייני בגרמניה, הוא דואג לשיקום נפשי של אלפי קורבנות יזידים, שנמלטו משבי דאעש בעיראק וסיפקו עדויות מזעזעות. כשיגיע הרגע, הוא מקווה, הדו"חות יהיו הבסיס ל'אני מאשים' הקולקטיבי ולהכרה בינלאומית ברצח העם היזידי
הם מוכרים נשים וילדים לא רק בשוק אלא גם בפייסבוק, בטוויטר ובטלגרם. אישה בלי ילדים שווה יותר מאישה עם ילדים. ד"ר מירזה דיניי, רופא יזידי שמביא נשים וילדים שנמלטו מציפורני דאעש לשיקום פסיכולוגי בגרמניה ושגבה עדויות מ־1,300 נשים שחזרו משבי הארגון בעיראק, משרטט תמונה מבפנים של החיים במרחב המדינה האסלאמית. לדבריו, 'המדינה האסלאמית' איננה סוג של סטייה, אלא תוצר מתבקש של האסלאם הפונדמנטליסטי.
עוד כותרות ב-nrg:
- טראמפ יגיע לביקור בארץ: "אוהב את ישראל"
- נשיא הבונדסטאג: "סימון מוצרים - לא חכם"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לפני שנתיים, זמן קצר לפני מותה, תפרה אמו של ד"ר דיניי עבורו שמיכת חורף מסורתית בצבע סגול עמוק עם שוליים לבנים. הוא צחק ואמר לה: "אמא, עבר זמנן של השמיכות הללו".
חודשים ספורים מאוחר יותר, בקיץ 2014, פלשו כוחות דאעש בסערה לעיראק. ענני החול שהעלו הטויוטות של הלוחמים מחקו את הגבול עם סוריה. אבו בכר אל־בגדאדי, מנהיג ארגון הטרור, הכריז מראש המסגד הגדול במוסול על הקמת הח'ליפות האסלאמית החדשה. בסערת הזמן נותרה השמיכה שתפרה אמו של ד"ר דיניי נשכחת מלב, מקופלת עמוק בארון.
החורף בהרי כורדיסטן, שבהם חיים בני המיעוט היזידי, יכול להיות מר ואכזרי, אבל איש לא יכול היה להעלות על דעתו עד כמה מר ואכזרי יהיה תסריט האימים שבו ינהגו אנשי דאעש ביזידים שאינם מוסלמים. לפי החוקים שהנהיגה הח'ליפות האסלאמית, הם מוגדרים כופרים. דתם אחת: להתאסלם או למות. במציאות ההזויה הזו, שנלקחה היישר מהמאה השביעית, נכפה על הרופא תפקיד שמעולם לא חשב שיוטל על כתפיו. לנסות לחלץ את הנשים והילדים שנלקחו בשבי מציפורני דאעש.
היזידים הם עם למוד רדיפות. דתם ממזגת השפעות סופיות וזורואסטריות (הדת הפרסית הקדומה). במרכזה עומדת דמותו של מאליק טאוס או מלך טווס, שנוצר על פי אמונתם מהארתו של האל. במשך מאות שנים הם חיו לצד שכניהם הערבים המוסלמים, אך ההיסטוריה לימדה אותם שהסכנה האורבת להם משכניהם ברורה ומידית. בין הראשונים להפנים את גודל הסכנה היה ד"ר מירזה דיניי, יועצו לענייני מיעוטים של נשיא עיראק לשעבר, ג'לאל טלבני.
באוגוסט 2014, כשהעולם היה עסוק עדיין בניסיון להבין מה זה בכלל דאעש, כבר צרו כוחותיו של הארגון על הכפרים היזידיים צפונית למוסול. זה גם היה השלב שבו מצאתי את ד"ר דיניי. בקולו נשמעה דחיפות שאי אפשר לטעות בה.
אף שהמלחמה הייתה בעיצומה, קווי הטלפון עבדו כסדרם. מעין הנורמליות שבתוך האי־הנורמליות של המלחמה. יכולתי אז לשמוע בזמן אמת כיצד ד"ר דיניי מחבר בטלפון בין המוכתר של כפר קוצ'ו הנצור על ידי כוחות דאעש, לבין הקונסול הבריטי והשגריר האמריקאי. מנסה להסביר להם את הדחיפות, מתחנן בפני כל מי שרק אפשר להפציץ את דאעש מן האוויר ולהציל את הכפר מטבח ודאי. לשווא.
ב־3 באוגוסט השתלטו לוחמי דאעש על סינג'אר, והחלו במסע מטורף של רצח גברים וחטיפות ואונס של נשים. עשרות אלפי יזידים, תושבי העיר והכפרים הסמוכים, נמלטו לעבר הר סינג'אר. הם מצאו עצמם נצורים בשמש הקופחת, בלי מים, מזון ותרופות. ביום הכתה בהם השמש, ובלילה הטמפרטורות ירדו קרוב לאפס. אנשים צנחו כמו זבובים. הטויוטות של דאעש הקיפו את היזידים, והפרידו בין הגברים לנשים. הגברים נורו במקום, הנשים והילדים נלקחו בשבי.
רק אחרי עשרה ימים, כשהדיווחים על אורגיית הרצח והמוות בצמא טפטפו למהדורות החדשות הבינלאומיות, החל להגיע למקום סיוע בריטי ואמריקאי. בתגובה נפתח מסדרון מילוט ליזידים הנצורים על ההר, אך מי שעשה את המלאכה בשטח בפועל היו כוחות הפשמרגה הכורדים. האמריקאים נתנו את הדחיפה שהניסה את ארגון הטרור מההר. נשיא ארה"ב ברק אובמה העריך אז בפזיזות כי המצב השתפר משמעותית, וכי אין עוד צורך בתקיפות מן האוויר.
כל אותו זמן הייתי בקשר עם ד"ר דיניי. לכאורה המצב השתפר, אבל יכולתי לשמוע את הזעם ואת חוסר האונים מחלחלים לקולו של הרופא. הוא הבין כבר אז מה שבוושינגטון לא הבינו, או אולי לא רצו להבין. דאעש אולי הסתלקו זמנית מההר, אבל הכפרים למרגלותיו נותרו מוקפים.
במשך 12 יום צרו כוחות דאעש על הכפר קוצ'ו. ממתינים לרגע המתאים. המסר היה: "התאסלמו או שנהרוג אתכם". הסיבה היחידה לכך שהלוחמים צמאי הדם לא נכנסו לכפר קוצ'ו, היה פחדם מפני תקיפות מהאוויר. 24 שעות מרגע שאובמה הכריז כי לא יהיו תקיפות שכאלה, התגשם החשש: דאעש נכנסו לכפר, וגורלם של הנצורים נחרץ. "אני מאשים את הנשיא אובמה באחריות לטבח בכפר קוצ'ו", אמר לי אז דיניי בקול רועד מכעס.
עד מהרה התברר גודל האסון. אלפי גברים ונשים יזידים נעלמו. הגברים ברובם נרצחו. חלק מן הנשים הועבר לכלא באדוש הסמוך למוסול, ומשם לראקה בסוריה. אחדות השכילו להחביא את הטלפונים הניידים ולשמור על קשר עם קרוביהן עד שהסוללה גוועה.
מבחינת שוביהן, הקשר של הנשים עם העולם החיצון הפך לאמצעי לחץ אכזרי. תחילה כדי להטיל טרור על האוכלוסייה המקומית בהפצת סיפורי זוועה מהשבי, ובהמשך כדי לסחוט את המשפחות לשלם לדאעש תמורת שחרורן. הסיוט הגדול היה כשהתברר מעבר לכל ספק שהבנות הצעירות שנחטפו נמכרו על ידי הג'יהאדיסטים לשפחות.
בספטמבר 2014, אחרי ששתי נערות הצליחו להימלט משבי דאעש, היה ברור לד"ר דיניי ולחבריו כי מולם ניצבת משימה אדירה: לשחרר את הנשים שנשבו ולשקמן. חייו עמדו להשתנות, והוא ידע זאת. יחד עם קבוצת מתנדבים, הוא החל לעבוד. הקושי העיקרי היה הידיעה כי למרות כל המאמצים שיושקעו, הנשים שנאנסו בשם הקוראן יתקשו להמשיך לחיות בקרב הקהילה היזידית לאחר שיחולצו. הן גם לא יוכלו להשתקם בסביבה אסלאמית. אבל ד"ר דיניי היה נחוש. עבורו זו הייתה החלטה רגשית ומקצועית עמוקה.
המשכנו לשמור על קשר טלפוני. ד"ר דיניי נאבק למצוא דרך לטפל בנשים שחזרו מן השבי, גם בילדים שחלקם עברו שטיפת מוח במטרה להפוך אותם לילדים־חיילים. הפתרון המעשי נמצא לאחר שראש ממשלת באדן־וירטמברג בגרמניה נחשף לתמונות הנשים, והחליט לקבלן לטיפול ושיקום פסיכולוגי אינטנסיבי בגרמניה.
הוא הקים את 'AIR BRIDGE IRAQ', והד"ר החל בפרויקט חסר תקדים שמסגרתו הוטסו משדה התעופה באירביל קבוצות של נשים וילדים לגרמניה. לכל מסע קדם תהליך עמוק של ריאיונות ושיחות עם הניצולות. בחודש שעבר סיפר לי ד"ר דיניי כי עד כה ראיין 1,300 נשים, נערות וילדים. "אני מרגיש בעקבות השיחות האלו כאילו חייתי במוסול ובראקה כל ימיי", אמר.
באותו רגע הבנתי: הד"ר דיניי מתפקד כבר יותר משנה כרופא נפש לעם שלם. החשיפה המתמשכת שלו לרוע של המדינה האסלאמית, יוצרת אולי את אחת התובנות היותר מעמיקות לפסיכולוגיה הרצחנית מאחורי תופעת דאעש. היה ברור לו שלכשיגיע הרגע, הדו"חות שלו יהיו הבסיס ל'אני מאשים' הקולקטיבי ולהכרה בינלאומית ברצח העם היזידי.
במקביל נמשך המאבק בדאעש. לפני שלושה שבועות שוחרר הר סינג'אר על ידי כוחות הפשמרגה. דאעש נסוג בלי לגלות יותר מדי התנגדות. נראה היה שעבור היזידים נסגר מעגל, אך לא בנוגע לנשים. ד"ר דיניי היה עסוק בהוצאת קבוצת ניצולות נוספת לטיפול ושיקום בגרמניה.
תבואי, אמר לי אז בטלפון, נדבר. כעת, 14 חודשים אחרי ששוחחנו לראשונה, אני נמצאת בהאנובר שבגרמניה. מקשיבה פנים אל פנים לקול שלמדתי להכיר היטב בטלפון. האווירה בחוץ הייתה חגיגית. פועלים תלו אורות צבעוניים לקראת עונת החגים. בחלון הראווה ממול נע מופע מכני מרהיב של חג המולד.
ד"ר דיניי נראה עייף. עד כה, הוא מתאר, הביא לגרמניה 700 נשים לטיפול. זה לא היה פשוט. ההתנגדות לפרויקט באה דווקא מקרב ארגוני זכויות אדם למיניהם, שהתעקשו כי עדיף לטפל בנשים בעיראק. הם הציעו להקים כפר מיוחד עבור הנשים הללו, ולסגור אותן בסביבה מוגנת לשישה חודשי טיפול. הוא סירב. זה היה כמו לשוב ולאסור אותן מחדש.
המפגש היומיומי עם סבלן של הנשים שחזרו משם שינה אותו. אי אפשר לא להשתנות, הסביר. "זה כואב ומצלק את הנפש, כאשר יום־יום אתה שומע עדויות של נשים כיצד נשבו, כיצד נמכרו, מה עבר עליהן, אינך יכול אלא לכאוב יחד איתן. לא פעם מצאתי עצמי בוכה יחד עמן. בכיתי כשנערות בנות 13 סיפרו כיצד נאנסו על ידי סעודים וצ'צ'נים".
הכי כאב, הוא מתאר, היה לשמוע את סיפורה של נערה בת 13 שהרתה לג'יהאדיסט שקנה אותה ולא ידעה שהרתה. היא סיפרה שהאיש היה טוב אליה ואפילו הרשה לה לישון במיטתו. כל יום נתן לה לשתות משהו, והיא לא הבינה שהוא סימם אותה ואנס אותה בשנתה.
"פגשתי אישה עם ארבעה ילדים", הוא משחזר. "אחת מבנותיה נמכרה. הייתה לה ילדה נוספת בת שנה, שכל הזמן בכתה. האיש שקנה אותה הטיח את ראשה בקיר כי נמאס לו לשמוע אותה בוכה. אישה אחרת סיפרה כי האיש שקנה אותה הרעיל את שלושת ילדיה כדי לשוב ולמכור אותה ברווח. זה כאב עצום. לפעמים נכון לבכות יחד, ולפעמים עליך לאזור את כל כוחות הנפש שלך ולהקשיב. הבכי יבוא אחר כך. המחיר כבד. איבדתי את חיי הפרטיים. אני לא יכול להתנתק. הראש תמיד באותו מקום".
דאעש הקים בשטחו שוק לסחר בנשים. מה שלא ידוע הוא שנשים, נערות וילדים נמכרים גם בטוויטר, בפייסבוק ובטלגרם. ברשתות החברתיות יש מחיר אחד לאישה ללא ילדים, ומחיר אחר לאישה עם ילדים. "אני עוקב", הוא מתאר ומראה לי בטלפון הנייד שלו, "אחרי כמה אתרים פנימיים של דאעש שבו הם מוכרים נשים וילדים בינם לבין עצמם".
הוא מציג לי אוסף של תמונות של נשים מאפליקציית 'טלגרם'. הנשים ממוספרות, לנוחות המשתמשים. מדובר בסחורה לכל דבר ועניין. דאעש לא באמת טורחים להסתיר את הסחר בנשים. מבחינתם הן עובדות אלילים, שעל פי האסלאם יש להם זכות מלאה למכור אותן שוב ושוב.
השימוש ב'טלגרם' נוח במיוחד. האפליקציה מוצפנת היטב, וקשה מאוד לחדור אליה. היא עדיפה על וואטסאפ, שבה יש מאה חברים בלבד בקבוצה, לעומת מאתיים ב'טלגרם'. לאחרונה המספר גדל לאלף, מה שמאפשר לדאעש להרחיב את המכרז מהמעגל הפנימי של דאעש לרחבי המזרח התיכון.
"באחת השיחות שלי עם נער בן 14, הוא סיפר לי ששאל את האמיר מדוע מכר את אמו, אף שהתאסלמה", מתאר ד"ר דיניי. הנער, שבילה שלושה חודשים בבית ספר אסלאמי וארבעה חודשים במחנה אימונים, ציטט את תשובת האמיר: 'זה חלק מתרבות האסלאם. תלוי מתי התאסלמת, האם לפני פלישת דאעש לעיראק או אחריה. אם המרת את דתך תחת החרב, כלומר אחרי הפלישה, הרי לא באמת התאסלמת, מכאן שאתה כופר ומותר למכור אותך לעבדות'. "לכן אמא שלי כופרת", הבהיר הנער לד"ר דיניי.
"את הנשים מחלקים על פי גילאים. הצעירות והנאות הופכות לשפחות מין. המבוגרות יותר הופכות לשפחות בבית. לזקנות אין שימוש, הורגים אותן. לאחר שחרור סינג'אר התגלה בהר קבר נשים. כולן מבוגרות, רובן מהכפר קוצ'ו. כל נערה שנשבתה באותו זמן סיפרה לי את אותו סיפור. כשהגענו למקום זיהינו בוודאות את הנשים על פי העדויות וקרעי הבגדים".
מה למדת על החיים תחת דאעש ממי שחזר חי משם?
תשובתו של ד"ר דיניי מפתיעה: "למדתי שדאעש בסך הכול מנהלים את החיים ואת האסלאם בצורה נורמלית למדי. כן, הם אוסרים על עישון סיגריות ועל עוד כמה דברים, אבל ההבדלים בצורת החיים לא באמת גדולים. במוסול למשל, הקהילה מראש הייתה שמרנית ופטריאכלית מאוד.
"מבחינתם סדאם חוסיין, המשטר השיעי והטרור של דאעש הם בדיוק אותו דבר. החידוש העיקרי הוא השימוש בבית משפט על פי חוקי השריעה. כל השאר פחות או יותר נורמלי. אנשים הולכים לעבוד, חיים את חייהם.
"מי שסובל תחת דאעש הן בעיקר הנשים, שלא יכולות לצאת לבד מהבית ועליהן להיות מכוסות מכף רגל ועד ראש. בשורה התחתונה זו גרסה רדיקלית של ערב הסעודית. לגברים זה דווקא די נוח שיש כמה נשים בבית שסרות למרותם. אם לא היו תקיפות מן האוויר כבר הייתה יכולה לקום מדינת דאעש חזקה מאוד, כי הגברים בסך הכול מרוצים מהחיים תחת חוקי האסלאם. מה שהשתנה זה בעיקר האלימות ברחוב. לראות בכל יום מישהו נערף, מולקה או נהרג, זהו משטר מוכוון של פחד שהולך ומושרש עמוק בנפש. יהיו לכך תוצאות לטווח ארוך".
במה שקשור לילדים, הנוהל הוא כזה: תחילה מביאים אותם לבית ספר ללימודי קוראן למשך חודשים אחדים. משם הם עוברים למחנה אימונים, שבו הופכים אותם לילדים־חיילים. "היו בטיפולי שלוש בנות שהוריהן ואחיהן נרצחו, אבל נשאר להם אח אחד בן תשע", מספר ד"ר דיניי.
"הן נמכרו כמה פעמים, עד שהגיעו לביתו של ג'יהאדיסט אוסטרלי בראקה. כשהחלו לתכנן את בריחתן, ביקשו מהאוסטרלי להביא אליהן את אחיהן הקטן. הוא הסכים. כאשר הגיע הילד הן חשפו באזניו את תוכניתן, אך הוא סירב לברוח עמן. 'אתן כופרות', אמר להן, והסכים שלא להסגירן. הנערות חולצו בסופו של דבר במבצע נועז, ונמצאות עכשיו כאן בגרמניה".
מה שמאפיין יותר מכול את משטר המדינה האסלאמית, מטעים ד"ר דיניי, היא הביורוקרטיה. לדאעש חשוב מאוד הפן הביורוקרטי. זהו חלק מחתירתם לאפיונם כמדינה. הם מתעדים הכול בצורה אובססיבית: מי ברח, מי נמכר ולמי, מה הייתה צורת התובלה. מבחינה זו הם מזכירים מאוד את המשטר הנאצי. כמו הנאצים, הם בטוחים בעליונותם ובצדקתם ואינם חוששים מהתיעוד.
דמיון בין דאעש למשטר הנאצי מוצא גם האב פטריק דבואה, המתעד קברי אחים בלתי ידועים במזרח־אירופה. עד כה הוא מצא אלפים כאלה. "כמו הנאצים, בדאעש מרגישים צודקים כשהם הורגים את השונה מהם, והם רוצים להפיץ את הבשורה", מסביר דבואה. הוא גילה כי כפרים שלמים במזרח אירופה צפו בהוצאות להורג של יהודים, ממש כמו סרטוני עריפת הראשים. מה שהשתנה, הוא אומר, אינו הרעיון אלא האמצעים. "האינטרנט הפך את כולנו לעדים".
מה שמפתיע אצל הד"ר דיניי היא העובדה שהוא נשאר אופטימי יחסית אל מול הרוע. והוא גם עורך אבחנה סוציולוגית מעניינת בין שתי הבירות של דאעש: מוסול וראקה. המנטליות בראקה, מסביר האיש ששמע עדויות יותר מכל אחד אחר על החיים תחת דאעש, היא שהאנשים לא התיישרו במאה אחוז עם השיטה. בסוריה הרבה יותר חילונים, במוסול יותר שמרנים.
עד לפני שלושה חודשים, שב ומפתיע הד"ר דיניי, המשכורות זרמו מבגדד למוסול כמו שעון. לא הייתה בעיה. הנשים סבלו, הגברים לא ממש. "היום במוסול כולם סובלים. ידיד שלי, פרופסור באוניברסיטה, הצליח לצאת משם לפני חודש. הוא לא בדיוק ליברל, אבל עזר לאחת הנשים שלנו לברוח. הוא אמר לי: 'המצב במוסול השתנה. יש כעת בעיה כלכלית לדאעש. לאנשים אין כסף, אין משכורות'. אם בתחילה אמרו במוסול שלא משנה אם סדאם, שיעה או דאעש, כולם אותו דבר - כעת יש התחלה של שינוי. ועדיין", אומר ד"ר דיניי, "אם הייתי צריך להחליט מה לשחרר קודם, הייתי הולך על ראקה. יש מצב שיגיעו לשחרר את מוסול והאנשים שם יאמרו: 'לא תודה'".
בשבוע שעבר, עם בוא הקור, הוריד הד"ר דיניי הוריד מן הבוידם את שמיכת החורף שתפרה לו אמו. לראשונה, הוא אומר, אחרי תקופה ארוכה של שינה טרופה, הוא ישן לילה שלם כמו תינוק.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם