אדמו"ר של שנאה
למרבה הצער, נדיבותו של יוסי שריד באה לידי ביטוי רק בדמותו האישית. בזירה הציבורית הוא הותיר מורשת של ניכור וסלידה
רק אחרי מותו של יוסי שריד השבוע נחשף בפרוטרוט הצד הנדיב והמפרגן שבו. שנים רבות ידענו שהוא התגורר בקריית-שמונה ובמושב מרגליות ולימד אזרחות בצפון, אבל פתאום לימד אותנו חברו מנחם הורוביץ גם על תרומתו – המפתיעה, יש לומר - של שריד להקמת בית הכנסת במרגליות, כמו גם להקמת ישיבות ההסדר בקריית-שמונה ובמעלות.
חבל מאוד שהצד הנדיב והמפרגן הזה בא לידי ביטוי רק במעשיו האישיים, ולא בדמותו הציבורית. זאת, משום שדמותו הציבורית של שריד ביטאה למרבה הצער דווקא את ההפך הגמור: הוא הצטייר כאדם נרגן ושונא, וככל שעברו השנים לא באו לידי ביטוי הניכור והסלידה שלו רק כלפי הימין, אלא כלפי גם כל החברה הישראלית.
מבחינה הזו, מעמד האדמו"ר שלו זכה שריד במחנה השמאל היה בהחלט סמלי – סמל לשני תהליכים עצובים וקשים שאפיינו את השמאל בעשורים האחרונים. ראשית, הוא עבר מהתמקדות בעשייה להתמקדות במילים, שבעבר יוחסה דווקא למחנה הרוויזיוניסטי.
אדמו"רי השמאל של פעם, אישים כמו יעקב חזן, מאיר יערי ואפילו שולמית אלוני היו כמובן גם אנשי הגות ומחשבה, אנשי טקסטים, אבל עוד יותר מכך הם היו אנשי מעשה: הם הנהיגו תנועות, והטביעו חותם של עשייה בהתיישבות, בחינוך ובדאגה לזכויות אזרח. את כל המעשים הללו ניתן להוציא לפועל גם מהאופוזיציה, כך שלא המיקום הפוליטי של אותם אישי יצר את העשייה הזו. אדרבה, אולי הוא היה תוצאה שלה.
כאמור, גם שריד עשה - ולא לביתו, כמקובל בימינו. עם זאת, למעמדו זכה לא בזכות מעשיו אלא אך ורק בשל כישרונו המילולי. גם הכישרון הזה, צריך להודות, היה בעצם די מוגבל: הוא לא טבע באמצעותו אף רעיון חדש או בשורה שלא נשמעה לפניו, אפילו לא בנושאים החשובים שהיו באמת קרובים ללבו – השלום והצדק החברתי. כישרונו הרטורי של שריד נוצל לעוד ועוד משחקי לשון מתחכמים - ויצים בלעז - וככל שעברו השנים גם לשפיכת רעל של שנאה ומשטמה כלפי יריביו האידיאולוגיים.
שריד היה אחד מסמליו של התהליך השני, העצוב והקשה עוד יותר: המעבר של רבים בשמאל - רבים מדי - משפת הוויכוח למלל השנאה כלפי הימין בכלל, והימין הדתי בפרט. לתהליך הזה היו כמה שלבים: ראשיתו כנראה בהקמת 'גוש אמונים', במהפך של 1977 ובמעבר של הציונות הדתית מן "הברית ההיסטורית" עם תנועת העבודה לגוש הימין. המשכו בחשיפת המחתרת היהודית, וכמובן ברצח רבין. אבל דומה שלשיאו הגיע התהליך הזה במיוחד אחרי פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000 וקריסת תהליך השלום, והוא קרה במקביל לתהליך הדה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל כולה, שהחל להתפתח במערב דווקא אחרי שהפלסטינים דחו את הצעותיו של אהוד ברק.
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הקהילה הבינלאומית לא ממש התעניינה בשאלה מי אשם בקריסת תהליך השלום, אלא רק רצתה שקט. כשהבינה שהמצב הפך למשבר, היא האשימה את הצד שקל יותר להפנות אליו את האשמה – הישראלים, שעצם הקמת מדינתם במזרח התיכון מנעה לכאורה את השקט המיוחל. באופן דומה, גם רבים בשמאל הישראלי לא התעניינו בצורך המייגע לנסח אסטרטגיה שתתאים למציאות החדשה, אלא הסתפקו בשנאת מי שלשיטתם האשם הבלעדי בקריסת התהליך: המתנחלים.
בני משפחתו וחבריו של שריד תיארו אותו השבוע כ"אוהב גדול של העם והמדינה". עם זאת, נדמה שאהבתו הייתה נתונה יותר לדמות אידיאית, אולי נוסטלגית, של העם והמדינה מאשר לדמותם האמיתית. מי שבאמת אוהב את רעהו, קל וחומר את אחיו, לא ישנא אותו או יתנכר לו גם כשהוא טועה טעות מרה. הוא יחבק, יפציר וינסה לשכנע אותו. לא פחות מכך, הוא ינסה להבין מה שורש הטעות של חברו, וינסה להתמודד איתה ולהציע לה פתרונות חלופיים.
כל זה לא קרה אצל שריד אישית, ולא ברוב מחנה השמאל. אדרבה, הניכור והסלידה רק הלכו וגברו. הם הקיפו לא רק את "הימין המשיחי", אלא גם את פחדיהם הביטחוניים של ישראלים מן השורה, כפי שהיטיב לנסח זאת הסופר עמוס עוז בהספד שנשא השבוע לשריד. אותם רגשות שליליים גברו כל כך, עד שעולה המחשבה ששריד והשמאל של העשורים האחרונים כבר לא באמת רצו להשפיע על החברה הישראלית ולתקן את פגמיה, אלא בעיקר לבדל את עצמם ממנה ולבצר לעצמם מעמד של "צדיקים בסדום".
זו תופעה פסולה ברמה האנושית, ובעיקר טרגית ברמה הלאומית. יש לשמאל הישראלי טיעוני אמת רציניים וחשובים על הבעיה המוסרית, הדמוגרפית והמדינית שטמונה בשליטה על מיליוני בני אדם שאינם אזרחים. לו היו אנשיו מתמודדים ברצינות גם עם טיעוני האמת של הימין, אולי היום היינו כולנו במקום אחר.
אקו"ם