בני שבט האווה מברזיל נחשפים לעולם המודרני
הצצה נדירה לשמורת אינדיאנים במדינה ולבני משפחה שהגיחה מהיער באחרונה לאחר שנים רבות כציידים-לקטים. בירוא היער המעיט את הציד, אך המחלות תקפו אותם בחוץ במהרה
לווירוהא אין רישיון נהיגה, טלוויזיה או טלפון סלולרי. הוא אינו יודע את גילו, והוא הולך יחף בתוך הכפר הילידי טריקמבו, באמזונס הבריזלאי. בדצמבר האחרון הוא, אמו ג'קרוויג'ה ודודתו אמקריה עזבו את היער שבו התגוררו כל חייהם כציידים-לקטים נוודים, המבודדים מהחברה המודרנית. "היינו מאושרים מאוד כשהתגוררנו ביער", אמר וירוהא, אשר אינו משתמש בשם משפחה ועל פי ההערכות גילו הוא 25 שנים.
עוד כותרות ב-nrg:
- טורקיה לרוסיה: "תירגעו, הסבלנות שלנו מוגבלת"
- התמיכה בטראמפ מזנקת, חשש חסר תקדים מטרור בארה"ב
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מעברה של המשפחה לכפר הביא בחובו תוצאות מעורבות: שתי הנשים נדבקו בשפחת. כמו ציידים-לקטים אחרים, מערכות החיסון שלהן רגישות במיוחד למחלות מודרניות. וירוהא מצא אישה.
סיפורם של השלושה מצייר את מספר האפשרויות המצטמצם לכמאה הציידים-לקטים בקושי המשתייכים לשבטם, האווה, הלכודים בין הקושי לשרוד בשל בירוא היער ובין הסכנות שמציבים בפניהם הפיתוח והמחלות בעולם החיצון בן-זמננו.
שבט בני האווה. היער כבר לא בטוח עבורם
צילום: Bonnie Jo Mount, The Washington Post
האווה כונה ה"שבט שנתון בסכנת הכחדה הגדולה ביותר בכדור הארץ" בשל האיום שמציבים בפניו חוטבי עצים לא חוקיים, הפוגעים באדמות הציד המיוערות שלו. מרבית אוכלוסיית השבט, כ-450 בני אדם, מתגוררים בקארו – שמורה בגודל 1730 קילומטרים רבועים שנוצרה ב-1982 – ושמורה סמוכה הקרויה אווה. בני השבט נתנו לעיתונאי ה'פוסט' אישור נדיר לבקר בשמורות.
עד לאחרונה לא ידעו וירוהא, דודתו אמקריה, שעל פי הסברה מצויה בתחילת שנות החמישים לחייה, ואמו ג'קרוויג'ה, בסוף שנות השלושים לחייה, כי הם מתגוררים בשמורה ילידית. מבחינתם, העולם היה היער.
אבל היער כבר לא היה בטוח בשבילם. וירוהא יכול היה לשמוע את הכוחות המחרידים של המסורים החשמליים בזמן שכורתי העצים התקרבו יותר ויותר לבקתת העץ וענפי הדקל שלהם. העצים שסביבה סומנו לכריתה. כאשר חבורת ציד מאחד הכפרים בשמורה פגשה בשלושה, הם שוכנעו שיהיה להם בטוח יותר לעזוב את הטבע.
כמה ימים לאחר שהגיעו לכפר אווה, שתי הנשים חלו בשפעת. באפריל הן אובחנו כלוקות בשחפת, וכל השלושה הוטסו לסאו-לואיס, בירת המדינה מריאנו. שתי הנשים החלימו בתוך דגם של בקתת היער שלהן, שנבנה בקרקעות בית החולים.
לווירוהא, שמשמעות שמו היא "ציפור גדולה" או "נץ", הייתה חוויה שמחה בהרבה. הוא נהנה מהיחסים הרומנטיים הראשונים בחייו עם שימירפיה, אישה מבוגרת יותר שהשבט החליט כי תהיה אשתו. היה לו קשה למצוא שותפה ביער, שבו התגורר רק עם אמו ודודתו. אביו מת לפני לידתו. "לא הייתה לי אישה קודם לכן, כעת יש לי. אני ממש מאושר", אמר וירוהא, בזמן שהוא ושימירפיה התחבקו והתנשקו, "אני כל כך אוהב זאת, עד שכאשר היא הולכת להיכנשהו אני בוכה".
וירוהא מחייך הרבה. אנשי אווה בטריקמבו אמרו כי הסתגל לחיים שם. הוא גידל כרס קטנה, ועדיין יוצא למסעות ציד, לעתים לכמה ימים בו זמנית.
האינדיאנים האחרונים
צילום: Bonnie Jo Mount ? The Washington Post
אבל העולם המודרני טומן בחובו גם סכנות: הציד של בני השבט – המשאב העיקרי לפרנסתו, אף שחברי השבט גם עוסקים בחקלאות – מאוים בשל תוכניות להרחיב את מסילת הרכבת שעוברת מחוץ לשמורה. רכבות משא ענקיות הנושאות עפרות ברזל שואגות במורד המסילה 12 פעמים ביום. מנהיגי השבט אמרו כי מסילה שנייה וגידול במספר הרכבות יהפכו את הטרף לזמין הרבה פחות.
וירוהא יכול היה לשמוע את הרכבת ממרחקים כאשר התגורר ביער. בפעם הראשונה שבה ראה אותה, סיפרה שימירפיה, הוא היה מבועת – והיא חיבקה אותו בחוזקה.
הזנחה של הממשלה
בני האווה הוזכרו לראשונה בדו"ח משנת 1853 של פקיד במחוז. במהלך המאה הבאה נרשמו כמה מפגשים מקריים עם החוואים המקומיים, אבל סוכנות הילידים של ברזיל יצרה עמם קשר ראשון רק ב-1973.
במהלך השנים הבאות יושבו מחדש מרבית בני השבט בכפרי האמזונס. עשרות מהם מתו כשמערכות החיסון שלהם לא הצליחו להסתדר עם המחלות הנפוצות. כתוצאה מכך גיבשה ברזיל מדיניות שבמסגרתה לא ביקשה ליצור קשר עם שארית הציידים-לקטים. לטענת 'סורבייבל', ארגון בריטי המגן על זכויות אנשים ילידיים, כעת יש במדינה כשמונים קבוצות שבטיות "שאין עמם קשר".
היום וירוהא ושימירפיה חולקים ערסל באחד מקומץ בתי לבני הבוץ וגגות הפח שבכפר. בביתם מתגוררים גם צב, ציפורים, מכרסמי יער, שני מינים של קופים, בעלה הנוסף של שימירפיה, קמג'רואה, וחצי תריסר אנשים נוספים. פוליגמיה ופוליאנדריה הן חלק מתרבות בני האווה. "אנו היינו אלה שהביאו אותו", אמר קמג'רואה, אחד מבני הקבוצה שליוותה את וירוהא ואת שני הנשים מתוך היער, "כעת הוא צד איתנו חזירי בר".
שבט בברזיל
צילום: Bonnie Jo Mount ? The Washington Post
למעשה, וירוהא היה בכפר אווה, כמה קילומטרים מטירקמבו, כאשר היה ילד קטן, בערך לפני עשרים שנה. באותה עת אמו ודודתו הובאו לשם בידי תושב שנקרא וירישיאה. הוא נתן להן גרזן ופיסה קטנה של להב סכין, שהן שמרו עליו. "במהרה חזרנו ליער. חששנו מלחלות בשפעת ולמות", אמר וירוהא.
זה נדיר מאוד שאנשים ילידים "מבודדים" כמו אלה יוצאים מהיער – בקרב בני האווה, המקרה האחרון היה בשנת 2004, כאשר אישה ובנה בן העשרה הגיחו מבין העצים. אבל ככל שצמצמה כריתת העצים את גודלו של היער, מחזות כאלה הפכו תכופים יותר.
באווה הציד הוא אחריותם של הגברים בעיקר, אבל במשך שנים אמקריה מילאה את חלקה בכך, ושיתפה את וירוהא ברזי הציד כשגדל. "היא צדה דב נמלים ופקרי באמצעות חצים", סיפר וירוהא, "ג'קרוויג'ה הייתה הטבחית. היא ייבשה את בשר בזמן שאמקריה ישנה בערסל לאחר הציד".
'המועצה המיסיונרית הילידית', קבוצה הקשורה לבישופים הקתולים בברזיל, ציינה כי סוכנות הילידים במדינה התמהמהה באבחון שפחת אצל שתי הנשים. "אופן יצירת הקשר עמן היה הזנחה", אמרה רוזנה דיניז (40) מהמועצה, אישה לא ילידית שדוברת את שפת האווה – תופעה נדירה.
המועצה חלקה על הקביעה הזו. ניידה סיקיירה, מתאמת המדיניות של המועצה בכל הקשור לאינדיאנים שעמם נוצר קשר באחרונה, סיפרה כי היא ועובדת אחרת בדרג גבוה בילו כמה שבועות בטירקמבו לאחר שהגיעו לשם השלושה בראשונה. מומחה לבריאותם של ילידים הובא במיוחד בשביל לטפל בשפחת של הנשים.
וירוהא החליף את החצאית קש שנהג ללבוש במכנסיים קצרות ובחולצת טי. הוא אינו מפחד יותר מרכבות עפרות הברזל. אבל דיניז, שפגשה בו, אמרה כי חיוכיו מסתירים מאחוריהם חוסר נוחות. "הוא מבולבל לגמרי", היא אמרה, "אין לו ברירה – או שיישאר בעולם המוזר הזה, או שיחזור לסכנה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם