בלגיה: ההצגה "ג'יהאד", סיפורם של 3 צעירים קיצונים
אסמאעיל סעדי, במאי ממוצא מרוקאי, יצא נגד ההקצנה בחברה שלו ונגד הניצול של המטיפים שמושכים את הנוער המוסלמי להצטרף לדאעש
"עבדו עלינו, אחי", אומר רדא בדקות המחרידות האחרונות של "ג'יהאד", מחזה קצר שתופס את הכותרות ועוסק באודיסיאה של שלושה מוסלמים צעירים מרחובות בריסל אשר בורחים מהזוועות של מוות בקידוש האל בסוריה בהשראת ארגון הטרור "המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה" ("דאעש").עוד כותרות מהעולם ב-nrg:
- איראן לטורקיה: אל תפעלי לחמם היחסים עם ישראל
- ארה"ב: שופטת אישרה הזנה בכפייה של עצירים
- ארה"ב: יותר אנשים ראו רוח רפאים מטרנסג'נדר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כותב המחזה הוא אסמאעיל סעדי בן ה-39, קצין משטרה לשעבר שנולד בבירת האיחוד בריסל למשפחה ממוצא מרוקאי. הוא דומה מאוד לארבעה לפחות מבין עשרת התוקפים שרצחו 130 איש בפריז ב-13 בנובמבר, כולל הניצול היחיד, סלאח עבד-אלסלאם, שעדיין נמלט מכוחות הביטחון.
במחזה שלו, נטול הקישוטים ואשר מציג במשך שעתיים ערניות, מספר סעדי את העלילה השחורה וההומוריסטית של שלושה לוזרים מבריסל שבקלות רבה מדי מפותים לדרך האפלה של קיצוניות וג'יהאד תחת כנפי ארגון דאעש בסוריה.
האסלאם הקיצוני הוא סוגיה רגישה בבריסל, כשכמה ממזימות הטרור הגדולות ביותר באירופה ב-25 השנים האחרונות נקשרו לעיר, וכן לשכונת מולנביק הבעייתית בפרט. "המחזה הזה הוא בבירור ביקורת על הקהילה שלי. מי הם אותם אנשים צעירים שמתגייסים לג'יהאד", אמר סעיד בבוקר סתיו קריר אחד, כשדיבר בפני עיתונאים בתיאטרון קצר, השוכן מרחק קצר ממטה האיחוד האירופי.
בהצגה נקרא סעדי בשמו הפרטי אסמאעיל, והוא משחק גרסה אומללה של עצמו, לצד שני מהגרים אחרים, רדה ובן, שמשחקים אותם חברים אשר משתמשים אף הם בשמותיהם האמיתיים. "אני מבקר כל נטייה מוגזמת לקורבנות", אמר סעדי, "בייחוד הצביעות של אלה הטוענים כי אין סובלות כלפיהם - בזמן שהם לא סובלניים בעצמם".
בהצגה פנה אסמאעיל לקיצוניות לאחר שמורה אסר עליו לעסוק בתשוקה האמיתית שלו, ציור. "היה זה יום שבת בבית הספר הערבי", פתח אסמאעיל ברגעים הראשונים של ההצגה, "המורה גילה את הרישומים שלי, והכה אותי בזמן שצעק ציטוט של הנביא מוחמד שלפיו כל האמנים ילכו לגיהנום". אסמאעיל זנח את העיפרון, התחייב לדת ובמהירות הידרדר לקיצוניות.
בסצנה אחרת, חברו רדה מדבר על ההתאהבות ארוכת השנים שלו בוולרי, בלגית שאינה מוסלמית. "אמא אמרה לי שוולרי היא בסדר בשביל ליהנות איתה קצת, אבל בחיים האמיתיים יש צורך באישה מוסלמית – ולכן עזבתי אותה", הוא התלונן בפני הקהל המגוון, שבו מכל הסוגים והגילאים של החיים בבריסל.
הדמות שלישי, בן, הוא מעריץ גדול של אלביס, אבל בטיול לממפיס ראה ש"אהרן", שם יהודי, נחקק על מצבתו של המלך בגרייסלנד. "אפילו המוזיקה האהובה עליי הייתה חלק מהמזימה הציונית הגדולה", אמרה הדמות בזמן שלקח את דרך הג'יהאד לסוריה.
Djihad – הכתיב הצרפתי למילה "ג'יהאד", הועלה לראשונה לפני שנה, והיה אמור להציג רק חמש פעמים – אבל במהירות עבר דבר קיום ההצגה מיד לפה, ובמחזה צפו כבר 45 אלף איש. הוא עומד להגיע לפריז בשנה הבאה.
השחקנים האחרים, רדה צ'בצ'ובי ובן חמידו, ממוצא מרוקאי גם הם, גדלו בבריסל, האחרון במולנביק.
בסוף כל אחת מההצגות יש דיון, שבו הפיתויים של הקיצוניות עולים לדיון חופשי בקהל, שלעתים קרובות מורכב מתלמידי בית ספר תיכון. "כתבתי את המחזה בשביל אמי וילדיי", אמר סעדי, שמאמין כי ההצגה מתאימה לכל בני גילאי 12 ומעלה.
לדברי סעדי, החברים של ילדיו פנו לקיצוניות. הוא עצמו נמלט מהמלכודת הזאת רק "בשל המזל של כמה מפגשי מפתח". הוא אמר כי מוסלמים צעירים באירופה נדחפים ל"סכיזופרניה חברתית" בזמן שהם מתגוררים בגטאות שהופכות לזהות היחידה שלהם – מה שמפריד אותם משאר העיר והעולם.
בשביל השחקן צ'בצ'ובי, הביזיון של הגזענות היומיות הופכת את קריאת הסירנה של הקיצוניות למושכת מדי למוסלמים באירופה. "אנו קורבנות הן של שיטה ששמה אותנו ללעג, אבל גם של אנשינו שלנו, שמנצלים את הבורות שלנו", אומרת הדמות שלו בסוף ההצגה.
סעדי מבכה על "המחלה" שמשולהבת בידי האסלאם, אבל שלעתים קרובות מדי מאמצת אנטישמיות, סקסיזם וסירוב להכיר בנישואים מחוץ לדת. "הבעיה באירופה חוזרת אחורה לשנות השבעים, כאשר נתנו את המפתח לאמונה האסלאמית לערב הסעודית", הוא אמר, והוסיף כי רבים מבין אלו שעזבו לסוריה, כולל אלו שאינם מוסלמים, ביקשו בבירור לעזור לאוכלוסייה נזקקת. "אבל אלה שחזרו לפריז לא ממש היו בודהיסטים", הוא סיכם.
אקו"ם