הארץ זה כבר לא עיתון, אלא ארגון פוליטי
השמאל החדש נטש את המאבק בכיכרות על נשמתה של ישראל, ועבר לשרת את האיחוד האירופי. ועידת 'הארץ' היוותה פסטיבל שנאה שנועד לסמל את הפיכת העיתון לארגון חזית פוליטי
לפעמים כדאי לקרוא בתשומת לב מה שאנשי שמאל רדיקליים כותבים, או להקשיב למה שהם אומרים. קורה שלומדים מהם משהו חשוב ומהותי, קורה שאמת קטנה מזדקפת ברגע לא צפוי.
עוד כותרות ב-nrg:
- דיווח: ארה"ב פעלה להפיל את אסד בהפיכה צבאית
- עלייה המונית? 100 אולפני עברית יפתחו בצרפת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בטור שפרסם השבוע יצחק לאור, הוא מתח ביקורת עקיפה על ארגון 'שוברים שתיקה'. לאור השמיע קול מן העבר, את קולו של השמאל הרדיקלי הישן, כאשר האשים את השמאל הרדיקלי העכשווי שעסוק ב'ניטור' תחומים שונים בישראל, במקום להיות מגויסים למאבק. מילת המפתח היא מאבק.
מאבק הוא דבר שעושים מבפנים. מאז שארגוני השמאל הרדיקלי הפסיקו את המאבק על נשמתה של ישראל - ברחוב, בכיכר ובתקשורת - הם בשקיעה. קשה להחליט מה הוליד את מה, אבל מהרגע שארגוני השמאל הרדיקלי עברו הסבה והחלו לשרת את האסטרטגיה של האיחוד האירופי ואת תוכנית דרבן משנת 2001 לחיסולה של מדינת ישראל, הם העבירו את הזירה לחו"ל והפסיקו את המאבק שהוותיקים עוד זוכרים. מאז הם רק נחלשים ומאבדים אמינות, תוך שהם נתפסים בחוגים שונים כפיגוע אסטרטגי פוטנציאלי שגורם כאב ראש, אבל לא הרבה יותר מזה.
גם עמירה הס פלטה איזו אמת. זה היה בוועידת 'הארץ' בניו־יורק, כפי שדווח ב-nrg. היא הכריזה שם, לקול תשואות הקהל, שעלייה למדינת ישראל היא פשע. מעבר לתרומתה הצנועה להרחבת מעטפת הלגיטימציה לטרור ולתעמולה האנטי־ישראלית, נדמה שהיא הסגירה בטעות את המטרה העיקרית אולי של אינתיפאדת 'אללהו אכבר' ותחנות האוטובוס.
מה פתאום עמירה הס מדברת מול קהל אמריקאי על עלייה? היא רוצה לתת את הספין הנכון למתקפת הדקירות והדריסות, שיבינו מה פשרה. מטרת המתקפה הפלסטינית ברחובות היא להילחם בעלייה. ואם נלחמים בעלייה, סימן שיש עלייה מוגברת. מבלי משים ישראל חווה בשנים האחרונות, בייחוד בשנה האחרונה, גל עלייה גדול יחסית שעיקרו מארצות המערב.
הס רוצה לעזור לערבים לעצור את הזוועה הזאת. יהודים בורחים מצרפת, נפרדים מארה"ב וגם אומרים שלום במספרים גדלים והולכים לאנגליה. מדובר באלפים. בסופו של דבר, גלי טרור ערביים באו כדי לבלום גלי עלייה ופיתוח כלכלי. גל ניסיונות הדקירה הנוכחי נועד בעיקרו ליצור כותרות שיגרמו לישראלים לחוש שנמאס להם וירדו לברלין, או להפחיד עולים פוטנציאליים.
אבל מה מטרתם של ארגונים דוגמת 'שוברים שתיקה', או מה המשמעות של ועידת 'הארץ' המדוברת? נתחיל מ'הארץ'. לדעתי, הוועידה לפני כשבועיים בניו־יורק מסמנת מפנה בתפקודו של 'הארץ'. הסיפור הגדול הזה הוחמץ בתוך הכותרות המנותקות על הורדת דגלים, הכרזות קיצוניות, וריבלין - טווידלדי או טווידלדאם.
אם לשפוט על פי האירוע המדובר, 'הארץ' כבר איננו עיתון אלא ארגון חזית פוליטי. הכינוס נועד להציב את 'הארץ' במעמד מוביל כמי שמלכד את הכוחות השונים מתוך ישראל, יהדות אמריקה והאקדמיה והתקשורת האמריקאית, לחזית השנאה והמאבק נגד מדינת ישראל.
לפי הדיווחים, ועידת 'הארץ' הייתה קודם כול פסטיבל שנאה. לי זה הזכיר מאוד את ועידת דרבן, שהסתיימה ימים ספורים לפני מתקפת 11 בספטמבר. הנקודה המעניינת היא שקברניטי 'הארץ' מוכנים למלא את התפקיד הזה, שמרחיק אותם מייעודו של 'הארץ' כעיתון. מדברים הרבה על מקורות מימון. ב'הארץ' המקורות הם שותף שפעל בשירות הנאצים מצד אחד, ואוליגרך יהודי־רוסי מצד שני. המו"ל הוא בן למשפחה שהעמידה לרשות הבולשת הבריטית את אחת הווילות של שוקן בירושלים (טוב, הבית הוחרם). אחר כך התגורר הגנרל ברקר באחד מבתי שוקן.
הנשיא רובי ריבלין נוצל, ולא כדי להעניק לגיטימציה ל'שוברים שתיקה' אלא כדי לתת לגיטימציה לפסטיבל שנאה אנטי־ישראלי. בפורומים כאלה השפה המדוברת היא לשון הנחש המפוצלת: מצד אחד, כביכול, זכותה של ישראל להתקיים. מצד שני, כפי שהיא כיום זוהי מדינת אפרטהייד שאין לה זכות קיום. בצד אחד של הלשון המכישה יש לישראל זכות הגנה עצמית, אך צבאה ושירותי הביטחון שלה מבצעים פשעי מלחמה ועוסקים ברצח עם.
כפי שציין לאור, זה איננו מאבק. זוהי התגייסות של אליטות בינלאומיות, עם חיזוק ישראלי ויהודי במלונות לא זולים, כדי להכניע את ישראל ולהביא להריסתה. כל זה על פי 'מצע דרבן': דה־לגיטימציה, ניתוק קשרים, לוחמה משפטית, התגייסות למהלכי חרם וסנקציות, כאשר המטרה היא להביא לבידודה המוחלט של ישראל.
המסע לשלילת זכות קיומה של ישראל מתקיים כבר הרבה שנים, אבל הוא קיבל תנופה מחודשת ב־15 השנים האחרונות. זה קרה במקביל להתגברות הטרור הפלסטיני, הנסיגות של ישראל מדרום לבנון ומעזה, וסבבי המלחמות נגד טרור הטילים: הטרור והדה־לגיטימציה הם שני צדדים של מטבע המאבק, משולבים זה בזה. הפלסטינים יורים טילים ומזמינים תגובה צבאית, ו'שוברים שתיקה' ו'בצלם' מספקים את מכת ההמשך באמצעות הסיוע לגופים הבינלאומיים שמטרתם להפליל את ישראל ואת צה"ל.
היעד המקורי לפי תוכנית דרבן, שהשמאל הישראלי באמצעות הקרן החדשה לישראל הכפיף את עצמו אליה, הוא להביא את ישראל למצב של דרום אפריקה. האם הושגה התקדמות ליעד הזה? להערכתי, התשובה שלילית. אפילו ממשל אובמה פועל מתוך הערכות מוטעות ולא עדכניות לגבי כוחה של ישראל. יש אסטרטגים אמריקאים שהבינו את זה.
ישראל של היום חזקה יותר, בייחוד כלכלית, ויש לה מערכת קשרים של אינטרסים הדדיים עם מדינות באירופה, עם רוסיה ועם מעצמות דרום־מזרח אסיה ובתוכן סין, הודו ויפן. היא פחות - איך לומר - לחיצה. אבל אפשר לערער אותה מבפנים. 'שוברים שתיקה' עלול ליצור דמורליזציה בצה"ל ובצמרת הפיקוד שלו. הוא גורם לכך שהמערכות נגד הטרור הן פחות יעילות ומכריעות בגלל הצורך שנכפה על צה"ל להזהיר את האויב.
פעילות 'שוברים שתיקה' יוצרת תחושת איום וסכנה בציבור הישראלי, ולכן ישנה התלכדות בעת חירום. הארגון נתפס כמי שמתדלק שנאת ישראל, וכמנוע שמגביר אנטישמיות. השמאל הרדיקלי הצליח בעבר ליצור בעתות מלחמה קיטוב ופרסונליזציה שלה. כך היה במלחמת לבנון הראשונה שזוהתה עם אריק שרון, והציבור נחצה לבעד ונגד. ב־15 השנים האחרונות לא היה קיטוב בעם במלחמת הטרור, והיא גם לא מזוהה כמלחמתו של נתניהו. כך שמבחינת 'שוברים' ו'בצלם', מדובר בכישלון.
הארגונים הרדיקליים לא ממש מצליחים לגרום לעזיבת הארץ על ידי האליטות האשכנזיות של המעמד הבינוני־גבוה. ובכל מקרה נוצרת אליטה חדשה, שבחלקה מורכבת מאותם עולים שעמירה הס מסיתה נגדם. מדובר בבעלי כישורים גבוהים שנוטשים את הספינה האמריקאית הרעועה, ותופסים את מקומם במנגנוני המדינה.
אקו"ם