נתניהו מכשול לשלום, ברק מתגעגע לימיו כ"רוצח פלסטינים"
תיבת הדוא"ל של הילרי קלינטון, שנחשפה במסגרת חוק חופש המידע האמריקאי, מגלה מה חושבים על ישראל יועציה ומקורביה של מי שעשויה להפוך בקרוב לנשיאת ארצות הברית. היא עצמה, אם להסתמך על התכתובות הללו, מקשיבה להם היטב
"החזיקי את רגליו של ביבי קרוב לאש. הזכירי לכולם שהוא היה בוואיי, אירוע תהליך השלום המרכזי שלו, ושזה היה מוצלח (...) שבחי את איפא"ק, אבל הזכירי לאנשי השדולה בדרך מעודנת אך ישירה שאין להם מונופול על דעת הקהל היהודי־אמריקאי (...) איפא"ק הפכה לכלי של הימין הישראלי, ובפרט של הליכוד. באמצעות הכרה בקיומו של ג'יי סטריט תעניקי לארגון לגיטימיות ואמינות, ותיצרי בקהילה היהודית־אמריקאית מקום לדיון התומך במרדף של הממשל אחר תהליך השלום. רק באמצעות אזכור של ג'יי סטריט, איפא"ק תהפוך לנקודה על הספקטרום במקום לזו ששולטת בו".אלפי הנוכחים באולם ההרצאות של כנס איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית בוושינגטון, קמו על רגליהם ומחאו כפיים להילרי קלינטון. עוד לפני נאומה הם התבקשו לכבד אותה ולא לקטוע את דבריה, אך לא היה בכך צורך: מזכירת המדינה האמריקאית שיבחה את הפורום המארח ואת ראש ממשלת ישראל, וקלעה לטעמו של קהל השומעים - למרות דברי ביקורת נוקבים על המדיניות הישראלית שהשחילה בנאומה.
ברקע הופעתה של קלינטון מול השדולה ב־22 במארס 2010, עמדו לחצים חריפים שהפעילה וושינגטון על ישראל ועל הפלסטינים כדי להמשיך בתהליך השלום. בין מארגני הכנס היו בוודאי מי שחששו שהמתח יבוא לידי ביטוי בחילופי מהלומות מילוליות מעל הדוכן – בנאומה של קלינטון ביום שני, ובנאומו של נתניהו למחרת.
זה לא היה יכול להיות דו־קרב בין שווים: ראש ממשלת ישראל ידע שהוא משחק במגרש הביתי שלו, בעוד למזכירת המדינה היו סיבות לשדר לחץ. בתור הגורם האמריקאי הבכיר ביותר שדיבר בכנס, היא ידעה שעיני העולם - או לפחות עיניהם של כל קובעי המדיניות בוושינגטון, בירושלים וברמאללה - יופנו אליה. על החשיבות הרבה שייחסה לנאום, שלקראתו התכוננה במשך שבוע, אפשר ללמוד מתכתובות הדוא"ל שנשלחו אליה באותה תקופה, ונחשפו כעת במסגרת חוק חופש המידע האמריקאי.
את הדוא"ל הראשון בנושא כנס איפא"ק שלחה ב־15 במארס אחת היועצות הקרובות של קלינטון, אן־מארי סלוטר. היא מסרה שהיא עובדת עם חבריה על עיקרי הנאום, וציינה שיש כאן הזדמנות ברורה וקלה יחסית ל"שינוי משמעותי", וחבל לבזבז אותה. במהלך השבוע עברו על טיוטת הנאום השליח־לשעבר למזרח התיכון דניס רוס, אנשי המועצה לביטחון לאומי דן שפירו ובן רודס, ועוד דיפלומטים בכירים שחיוו את דעתם.
לקראת הנאום ירדה קלינטון עם אנשי צוותה גם לפרטים הקטנים: האם יש טלפרומפטר באולם, למי יש להודות בפתח הדברים וכן הלאה. בין לבין הספיקה לשוחח בטלפון עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן, לקראת פגישה צפויה עמו. שליח הקוורטט וראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר שלח לה תוכניות מדיניות אפשריות, וגם בהן היא עסקה בימים שלפני כנס איפא"ק.
אבל הדרמה הגדולה ביותר בתיבת הדוא"ל של קלינטון התחוללה ממש ערב הנאום. בזמן שהטיוטה ככל הנראה כבר הייתה מנוסחת, הציע אחד מאנשי סודה של מזכירת המדינה להכניס שינויים קיצוניים ברוח הדברים. קלינטון אמנם לא קיבלה את הצעתו, אבל מעניין לראות שגם לא זרקה אותו מכל המדרגות. ייתכן שאפילו השתעשעה ברעיון להיענות לו, לשנות את תוכן הנאום לחלוטין ולהכות בנתניהו ובאיפא"ק מכה פוליטית מכאיבה.
היועץ היה סידני בלומנטל, יהודי־אמריקאי שמילא תפקיד רשמי בממשלו של ביל קלינטון. הוא לא הועסק באופן רשמי בממשל אובמה: הנשיא סימן אותו כמי שעמד מאחורי מתקפות אישיות נגדו במהלך הפריימריס הדמוקרטיים בבחירות 2008, והבהיר להילרי קלינטון שאסור להעסיק אותו.
אבל גם במעמדו הבלתי מחייב, לבלומנטל היה הרבה מה לומר. ערב הנאום הוא שלח למזכירת המדינה פרשנות חשאית של איש השמאל אורי אבנרי, שהשווה את ישראל לקנאים בירושלים ערב חורבן בית המקדש השני, ואת ארה"ב לרומאים. לפי ניתוחו איפא"ק התגייסה לצד נתניהו, ונגד הממשל. קלינטון קראה את הדברים, ובדוא"ל החוזר הפנתה לבלומנטל שאלה: "אני צריכה לדבר מחר באיפא"ק, איך – ואם בכלל – להשתמש בזה?"
היועץ ענה שישלח לה מזכר בבוקר. למחרת בבוקר, שעות ספורות לפני הנאום, עדיין לא הגיע המזכר המובטח. קלינטון הייתה מודאגת: אם היא רוצה לשנות את הנאום, היא לא יכולה לחכות לרגע האחרון. היא שלחה ליועץ דוא"ל כדי לברר את מצבו. "עוד רבע שעה", הייתה התשובה. העצות אכן הגיעו זמן קצר אחר כך, בדוא"ל המצוטט בחלקו בראשית הכתבה.
שפתו הציורית של בלומנטל לגבי היחס הראוי לנתניהו ("החזיקי את רגליו קרוב לאש"), והצעתו להזכיר לאיפא"ק שהממשל יכול לצדד גם ביהודים־אמריקאים אחרים – אלה היו אופייניים ליועץ, שנודע בלשונו החדה ובהתנגדותו לימין הישראלי. הוא גם הציע ניסוח מדויק, מחוכם מאוד, שבו תוכל קלינטון להשתמש: "הממשל מעריך את דעות כולם. הן חשובות, אתם חשובים. אנו מקבלים את הדעות מכל קצות הספקטרום, מאיפא"ק עד לג'יי סטריט. כל ההשקפות לגיטימיות, ועליהן להישמע ולהישקל", ניסה בלומנטל לשים את המילים בפיה.
שבע שעות אחר כך, על הבימה בכנס איפא"ק, קלינטון לא אמרה דבר מכל זה. היא שיבחה את נתניהו על נאום בר־אילן, אבל לא הזכירה את הסכמתו לנסיגות בוועידת וואיי; היא הדגישה את הקשר ההדוק בין ארה"ב לישראל והעלתה על נס את פעילות איפא"ק, ומנגד לא הזכירה את ג'יי סטריט. נוסח הנאום היה מחבק ומרכזי, ובסיום הערב עוד ריחף המשבר באוויר, אך הפיצוץ נדחה.
אילו זה היה תלוי בקלינטון, איש גם לא היה יודע אילו גלי הדף היו עשויים לבקוע מהנאום ההוא. הצעתו של בלומנטל נותרה קבורה במעמקי התכתובת ביניהם. אלא שבחודש מארס שעבר נחשף שבמהלך ארבע שנות כהונתה השתמשה קלינטון בשרת דוא"ל פרטי ולא מאובטח, ועסקה באמצעותו גם בנושאי מדינה.
הפרשה הסעירה את ארה"ב וסירבה לרדת מהכותרות, למרות מאמציה של מזכירת המדינה לשעבר, שכבר פתחה בפועל בקמפיין שהיה אמור להיות מירוץ קליל לבית הלבן ב־2016. בעקבות פרסום הפרשה היא ספגה מתקפה חריפה, ובית המשפט קבע שעליה להעביר לרשות מחלקת המדינה את תכתובות הדוא"ל הפרטיות, כדי שיתפרסמו במסגרת חוק חופש המידע האמריקאי.
כמעט 20 אלף תכתובות דוא"ל של קלינטון עם מנהיגים, שגרירים ויועצים עלו מאז לאוספים המקוונים הרשמיים. חלקים במכתבים צונזרו, מצורכי ביטחון ומסיבות אחרות. מזכירת המדינה השתמשה לרוב בקיצורים והמעיטה במילים.
ובכל זאת, התמונה הניבטת אותנטית מאוד, ובלתי ניתנת להכחשה. פרסום תוכן תיבת הדוא"ל שלה מאפשר הצצה נדירה לדברים שלא נאמרו פומבית ולאופן ניסוחם של אלה שכן, לפעילות הדיפלומטית האמריקאית מול ישראל, לאישיותה של קלינטון עצמה ולסביבתה הקרובה.
אם תזכה קלינטון במועמדות לנשיאות ארה"ב מטעם הדמוקרטים, התכתובות הללו עשויות להשפיע על החלטתם של רבים האם להצביע לה; אם תזכה גם בנשיאות, מן הסתם ירצו בירושלים לעבור בזכוכית מגדלת על התכתובות וללמוד מהן לאן צפויים לנוע יחסי ישראל־ארה"ב.
שמונה שנים התגוררה הילרי בבית הלבן, כרעיית הנשיא ביל קלינטון. זמן קצר לפני שהסתיימה כהונתו של בעלה, בינואר 2001, היא נבחרה לסנטורית מטעם מדינת ניו־יורק, וכבר אז צפו רבים שהיא תעפיל לצמרת הגבוהה ביותר בפוליטיקה האמריקאית.
לקראת בחירות 2008 התמודדה על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, ונדמה היה שתזכה בה בקלות – אך ברק אובמה צמצם במהירות את הפער ביניהם, וקטף את הניצחון. עם היבחרו לנשיא ארה"ב הודיעה על מינויה של קלינטון למזכירת המדינה בממשלו.
מתכתובות הדוא"ל ששלחה וקיבלה במהלך כהונתה מצטיירת קלינטון כאישה נחושה והחלטית האוחזת באידיאלים פרוגרסיביים וליברליים. בין יועציה נכללו גם אנשי שמאל קיצוני, בעלי עמדות מקבילות למרצ או לחד"ש, שעודדו אותה להפנות עורף לישראל. היא לא דחתה את דבריהם, לעתים אולי חשבה לאמץ אותם, אך בפועל המשיכה בקו המסורתי של מחלקת המדינה האמריקאית – תמיכה פומבית בישראל לצד התקרבות לפלסטינים וניסיון אגרסיבי לקדם שיחות שלום, תוך שימוש בשיטת המקל והגזר מול שני הצדדים.
בכאלף מהתכתובות של קלינטון מופיעה המילה "ישראל". מהדברים שנכתבו בהן אפשר ללמוד שקלינטון עצמה אכן רוחשת אהדה למדינה הציונית, וזאת לצד יחס שניתן להגדיר לעתים כמתנשא ופטרוני.
את רצונה לסייע לישראל היא הפגינה בכמה הזדמנויות, למשל כשביקשה להדוף קמפיינים של חרם וכשניסתה לאזן הצהרות בינלאומיות נגד ממשלת ישראל. בין השאר דנה מזכירת המדינה עם עוזריה כיצד למזער את השלכות דו"ח גולדסטון, ולאזן את התוצר הסופי של ועדת הבדיקה שבראשה עמד.
בה בעת ברור שברמה האישית קלינטון לא אוהדת את נתניהו, בלשון המעטה. יועציה הרבו לדבר בגנותו, וגם היא עצמה ציינה את התרשמותה השלילית ממנו. היכרותה הקרובה עם הפוליטיקה הישראלית שימשה אותה פעמים רבות בניסיונותיה להעריך את סיכוייו של נתניהו לקדם החלטה מסוימת, לשרוד משברים או לעמוד מול לחץ בינלאומי. בתכתובות מוזכרות פעמים רבות הזדמנויות לתקוף את נתניהו בקלות יתרה תוך שימוש בעיתונות.
ב־1 בספטמבר 2009, בזמן שהממשל לחץ על ישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, תדרך בכיר בממשל את אתר החדשות האמריקאי "פוליטיקו" וציין שהפרס שיוצע לנתניהו יהיה הידוק הקשרים עם אובמה, אז נשיא טרי יחסית. "נתניהו מצוי ברגע מכריע", הבהיר הבכיר. "בהתאם למה שיחליט, הוא עשוי להגיע ליחסים הדוקים מאוד עם אובמה, ובאופן פוטנציאלי להפוך לדמות היסטורית בישראל".
המתדרך, ג'ונתן פרינס, שימש אז סגנו של אחד מעוזריה של קלינטון. שעות אחדות לאחר ששוחח עם העיתונאים שלח פרינס דוא"ל לראשת הסגל של קלינטון שריל מילס, ולסגנה ג'ייקוב סאליבן: "בקרוב יצוצו כתבות ב'ידיעות אחרונות' וב'פוליטיקו' שבהן בכיר אמריקאי אומר שביבי מצוי ברגע מכריע, ובהתבסס על החלטתו הוא עשוי להחזיק ביחסים נהדרים עם הנשיא ובאופן פוטנציאלי להפוך לדמות היסטורית (...) אני שוחחתי עם 'פוליטיקו', דן שפירו דיבר עם 'ידיעות'".
באי מסיבת העיתונאים שהתקיימה ב־1 ביוני 2010 בוושינגטון כמעט לא שמו לב לנוכחותו של שר החוץ הרומני תיאודור בקונסקי, למרות שלכבודו התכנסו. האורח מרומניה התייצב מול המיקרופונים, שלף מכיסו פתק מקופל, סגר את כפתורי שרוול חולצתו, ונעמד כשפניו לעבר הקהל – אך בשביל העיתונאים, המסיבה כבר הסתיימה. במרבית הדיווחים בקונסקי אפילו לא הוזכר. ככה זה כשלפניך מדברת מזכירת המדינה האמריקאית על משבר בינלאומי שבמרכזו ישראל.
כמה שעות קודם לכן השתלטו חיילי שייטת 13 על סיפונה של ה"מרמרה", הספינה הטורקית שניסתה לשבור את הסגר הימי על רצועת עזה. במהלך המבצע הם נתקלו בהתנגדות אלימה, ותשעה אזרחים טורקים נהרגו בעימות. הזירה הבינלאומית סערה. הודעות גינוי זרמו ממועצת הביטחון, מהקוורטט, מרוסיה ומהאיחוד האירופי. הנשיא אובמה שוחח עם נתניהו והביע צער על הרג האזרחים, ודובר הבית הלבן דחק בישראל לחקור את השתלשלות האירועים.
כשקלינטון נשאה את הדברים במסיבת העיתונאים, לפני שבקונסקי פנה למיקרופונים שלא ממש התעניינו בו, היא הצהירה שארה"ב תומכת בגינוי של מועצת הביטחון ל"מעשים שהובילו לטרגדיה" של מות האזרחים על המרמרה.
מזכירת המדינה ביקשה מישראל להעביר את הפצועים וגופות ההרוגים לארצותיהם, ולנהל חקירה "זריזה, אמינה, נטולת פניות ושקופה" של האירוע. היא השוותה בין הלגיטימיות של צורכי הביטחון הישראלי ובין הנחיצות בהגשת סיוע הומניטרי לעזה, שהמצב בה "בלתי נסבל". הרושם הכללי היה שקלינטון מקפידה על יחס שוויוני לשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני.
בתום דבריו של בקונסקי יצאה קלינטון מהחדר, ושבה לחתור במים הדיפלומטיים הסוערים. מנתניהו הגיעה הודעה על ביטול ביקורו בארה"ב, כולל הפגישות עם קלינטון ואובמה שהיו אמורות להתקיים במהלכו. במקביל פנתה ירושלים לוושינגטון בבקשה לסיוע בזירה הבינלאומית.
מהמכתבים אנו לומדים שמזכירת המדינה התעדכנה בתוכן השיחות שקיימה נציבת החוץ של האיחוד האירופי קתרין אשטון עם שר החוץ אביגדור ליברמן. היא הורתה לעוזריה שיעבירו אליה את שר הביטחון אהוד ברק, בכל שעה שיתקשר. "עבדתי ללא הפסקה מאז שעות הבוקר של אתמול", התלוננה בדוא"ל לאחת מהיועצות הקרובות.
במקביל לשיחות עם מנהיגי ישראל וטורקיה, התייעצה קלינטון עם מקורביה. גם במקרה הזה היה בלומנטל בין המכותבים. "הארה ראשונה: אנטבה של ביבי, רק הפוך", כתב לה היועץ הלא־רשמי. "האב בנציון נתניהו, בן מאה, היה מזכירו של ז'בוטינסקי והוקע כקיצוני על ידי בגין. הוא העריץ את בנו יוני, שנהרג בגבורה באנטבה. בנימין מעולם לא הצליח לעמוד בציפיות. בנציון חזר וביקר אותו בפומבי בשל סטיותיו מהדוקטרינה של ישראל השלמה. ביבי מחפש נואשות את אישורו של אביו, ולעולם לא יצליח להשתוות לאחיו המת.
"הפשיטה על הספינה לעזה מזכירה את הפשיטה באנטבה", הוסיף בלומנטל, "מלבד העובדה שהפעם לא היו בני ערובה, לא היו כלי נשק, זו לא אפריקה וזה פיאסקו. בכל מובן אחר, זאת אנטבה (וגם, אהוד ברק חי מחדש את נעוריו כאיש קומנדו שרוצח פלסטינים בלבנון, מעשה גבורה שהונצח בסרטו של ספילברג 'מינכן')".
בלומנטל ציין שלתקרית יהיו השלכות על מדיניות החוץ של ארצות הברית. "אחת התוצאות הבלתי נמנעות תהיה מותו של תהליך השלום, ערב פגישת נתניהו עם אובמה – מה שיהיה השפלה עמוקה לנשיא. או שאולי הישראלים מטומטמים עד העצם? אני לא חושב כך".
על הסכמתה של קלינטון עם הדברים אפשר ללמוד מדוא"ל ובו אותיות ספורות ששלחה לאחד מעוזריה הבכירים בליווי פרשנותו של בלומנטל. "לידיעתך, ואמרתי לך", כתבה בראשי תיבות.
לאחר כמה שעות שלח לה בלומנטל "מחשבות נוספות", כהגדרתו: "ללא 'אהבה נוקשה', כל תמיכה בישראל תלקה בחוסר אמינות". בדוא"ל ששיגר למחרת, תחת הכותרת "הפרשנות הטובה ביותר", סיכם את הפרשה בציטוט שיוחס לדיפלומט הצרפתי שרל מוריס דה־טליראן: "זה היה גרוע מפשע – זו הייתה טעות גסה".
התכתובות של קלינטון סביב תקרית המרמרה מדגימות היטב את יחסה לנתניהו. ניכר בבירור שהיא לא סומכת על ראש הממשלה הישראלי, ושסביבתה הקרובה מטפחת את עמדתה הספקנית כלפיו. מרטין אינדיק, שגריר־לשעבר של ארה"ב בישראל ועוזר מזכיר המדינה בממשל ביל קלינטון, קבע בדוא"ל ששלח אליה ש"טקטיקות המשא ומתן של נתניהו החלו להביס אותו־עצמו (...) הוא מאמין שהוא נושא ונותן גדול, ובבזאר המזרח־תיכוני הוא מנפח את מחיריו מעבר לרמה האפשרית".
באותו דוא"ל ציין אינדיק ש"הניסיון להביא (את נתניהו – א"ק) למחיר סביר מנצל כמות אדירה של אנרגיה ורצון טוב, משפיל את הפלסטינים ומעלה פקפוק בדבר רצינותו. בסוף, ותחת לחץ רב של כל הצדדים, הוא יוותר – אבל רק אחרי שבזבז זמן רב וגרם לכולם להתעצבן עליו". אינדיק ביסס חלקים מהניתוח שלו על שיחה שערך עם ראש השב"כ דאז, יובל דיסקין. "בלבו, נראה שאין לנתניהו נדיבות הרוח", הוא סיכם. "יחד עם חששו האגדי מלהיראות 'פראייר' בפני עמו, הדבר יוצר בעיה אמיתית במשא ומתן – בייחוד מכיוון שהוא אוחז במרבית הקלפים".
סנדי ברגר, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביל קלינטון שאחר כך שימש עוזרה של הילרי בקמפיין 2008, סיפק למזכירת המדינה עצה מפורטת כיצד ללחוץ על נתניהו. "המטרה היא לנסות להסיט את מרכז הכובד ביחסינו הנוכחיים עם ביבי מההתנחלויות – ששם הוא סבור שידו על העליונה – לשטח שבו יש הבנה גדולה יותר בישראל כלפי העמדה האמריקאית, שטח שבו נוכל לגרום לו אי־שקט בשל החשש לעורר את חוסר שביעות רצוננו", טען ברגר במכתבו מ־19 בספטמבר 2009.
"באופן אירוני, התעקשותו בנושא גבולות 1967 עשויה להציע לנו הזדמנות להפוך את עמדתו נגדו (...) בהנחה שביבי לא יקבל אף נוסחה שכוללת את קווי 1967, הדבר ירמוז שהוא המכשול להתקדמות, ושקיימת נסיגה מצדו בנושא שממשלות קודמות בישראל קיבלו. זה יתחיל להסיט את הדיון מההתנחלויות לנושאים בסיסיים יותר של התוצאה הסופית בשטח".
ברגר הוסיף וכתב לקלינטון כמה ימים אחרי מכתבו הקודם: "אם ביבי יוסיף להוות מכשול, תצטרכי למצוא את הבסיס שממנו נוכל להפוך את הפוליטיקה שלו ללא נוחה". יש לציין שברגר לא יהיה חלק מהצוות של קלינטון בבית הלבן אם תזכה במירוץ לנשיאות: בראשית החודש הוא נפטר ממחלת הסרטן.
בתוך כוורת היועצים הקרובים של קלינטון, בלומנטל הוא מי שמתייחס באופן השלילי ביותר לראש ממשלת ישראל. כך, למשל, בדוא"ל מ־16 ביוני 2009 - יומיים אחרי נאום בר־אילן, שבו השמיע נתניהו את הצהרתו המפתיעה על תמיכה בפתרון שתי המדינות. בלומנטל קבע שמהומות הסטודנטים שהתחוללו בטהרן באותם ימים שיחקו לידי המנהיג הישראלי, והוא קיבל הזדמנות להצטייר באור חיובי. "הוא במסע של 'אני הגיוני', והפופולריות שלו מרקיעה שחקים", כתב איש סודה של קלינטון.
"יש להצביע על החסרונות בגלולת הרעל של ביבי מוקדם ככל האפשר, בלי לסבך את המשבר האיראני. אפשרות: העמידי פנים שההצהרה שלו בעד שתי מדינות היא עמדה חדשה (למעשה זו חזרה על עמדתו המפורטת מבעבר, פחות או יותר באותם תנאים), והצביעי על כך שהתנאים שלו יהפכו לבלתי אפשרי את מה שהוא אומר כעת שהוא מעדיף. במילים אחרות, תחשפי את התחבולה שלו, השגויה והצבועה בבירור, לא כשגויה וצבועה אלא כסותרת את עצמה".
בדוא"ל אחר העלה בלומנטל הצעה מעשית לניהול המשא ומתן, כך שנתניהו יושלך אל מתחת לגלגלים. "ייתכן שזו התפתלות חסרת תועלת מצדי", פתח, "אבל אם ארה"ב תחשוף את עמדתה במשא ומתן המחודש (...) אולי העמדה הזו צריכה לשלב בלבה את מה שהסכימה לו הממשלה הישראלית במשא ומתן בקמפ־דיוויד על הסכם הקבע, יחד עם התאמות מסוימות ותיקונים ביחס לעשר השנים האחרונות (...) זה יעביר לביבי את הטרחה להתכחש לברק (...) יפצל את הקואליציה שלו ויציג אותו כסרבן. זה גם גורם לארה"ב להיראות הגיונית לחלוטין".
קלינטון הודתה לבלומנטל וציינה כי עצתו "אינה חסרת תועלת". ייתכן שניתן למצוא עדות לכך שאף פעלה ברוח זו: במסיבת עיתונאים משותפת עם שר החוץ ליברמן ב־17 ביוני 2009, יממה לאחר שקיבלה את הדוא"ל, ציינה מזכירת המדינה שהממשל מעוניין לראות הקפאת בנייה בהתנחלויות, והוסיפה שהיא אישית הכירה כמה מנהיגים ישראלים – מהליכוד, מהעבודה ומקדימה - ששינו את עמדתם הראשונית ביחס לתהליך השלום, בהתאם למה שהאמינו שהוא האינטרס של ישראל.
בעוד בהתבטאויות פומביות נאלצה קלינטון לשמור על נימה דיפלומטית, בהתכתבויות פרטיות עם יועציה היא נתנה דרור ללשונה הרבה יותר. כשהעבירה לאחד מהם ציטוט של נתניהו שלפיו "יש לנו שני אויבים מרכזיים – 'ניו־יורק טיימס' ו'הארץ'", היא הוסיפה הערה עוקצנית: "עוד מאגדות ביבי". ולא פירשה.
בניגוד לפקפוק שהפגינה כלפי ראש ממשלת ישראל, בפלסטינים ובתהליך המדיני תלתה מזכירת המדינה תקוות רבות. דוגמה אחת לכך היא מכתב ששלחה באפריל 2010, ערב ביקורו של השליח המיוחד ג'ורג' מיטשל בישראל בניסיון לחדש את השיחות. "אני מצליבה אצבעות ועוצרת את נשימתי בקשר לשבוע הזה", כתבה קלינטון לסאליבן, סגן ראש הסגל שלה. באוגוסט 2010, אחרי שבלומנטל שלח לה כתבה הסוקרת את הסיכוי הקלוש לחידוש המשא ומתן, השיבה לו קלינטון: "זה עשוי להיות מקרה בלי אפשרויות טובות, אבל אני עדיין מאמינה שעדיף להיתפס תוך כדי ניסיון. הישאר עמנו".
במהלך אותם חודשים בחנה קלינטון הצעות קודמות של ארה"ב לישראל ולפלסטינים ובררה מתוכן את אלו שהתאימו לרוחה. במקביל העלו בסביבתה פתרונות חדשים שאפשר לכוון אליהם את השיח המדיני. אלא שאת אנשי ממשל אובמה רדפו כמה שדים מהעבר, כמו מזכר בוש־שרון - שבו, לטענת ישראל, הבטיח הנשיא ג'ורג' בוש שכל תוכנית שלום עתידית תתחשב בתנאים בשטח ובגושי ההתנחלויות הקיימים, ושישראל לא תידרש לסגת לגבולות הקו הירוק.
קלינטון התייעצה עם עוזריה בנוגע לדרכי ההימלטות מהמשא הכבד הזה, במיוחד לנוכח דרישתה מישראל להקפאת בנייה מוחלטת בהתנחלויות. ב־6 ביוני 2009 כתב לה סאליבן שאנשי הצוות שלחו מסמכים לעיונה, כולל הכחשות של ממשל בוש באשר לתוכן המכתב, הערכה של גנרל אמריקאי בדבר אי היכולת ליישם מזכר כזה, והצהרה של דן שפירו שלפיה איש בממשל הקודם לא הזכיר את קיומן של הבנות כאלה.
"בשורה התחתונה", הסביר סאליבן את האסטרטגיה שהוא מציע לנקוט, "נראה שההצהרה שלך, שלפיה איש בממשל בוש לא הודיע לאף אדם בממשל אובמה (על קיום ההבנות), מדויקת. כך גם ההצהרה שלך שההבנות־בעל־פה הללו לא נוסחו בכל דרך רשמית". מלבד הכחשה מוחלטת של ההבנות, הציע סאליבן אסטרטגיה אפשרית למתקפה תקשורתית נגד ישראל, כולל פרסום מאמר דעה בעיתון מרכזי. מזכירת המדינה, שרק ביקשה לסיים את הפרשה, השיבה לו: "זה יעזור. אנו צריכים לעשות עם זה משהו בכתב במהירות".
המשא והמתן המדיני עומד גם במרכז מכתב ששלח סנדי ברגר ב־28 באוגוסט 2010. ברגר התמקד הן בפרטים טכניים - כגון הצורך בנציגים אמריקאים בכל פגישה בין הצדדים, מידת האמון של ישראל בנאט"ו, והסכמה על תקופת מעבר שבה ישהה צה"ל בבקעה לאחר חתימת הסכם שלום - והן בסוגיות עקרוניות. "הסכם מסגרת הוא קשה מאוד, אך אפשרי", טען ברגר.
"אם ביבי יצליח לקבל די ערבויות, הוא עשוי לשחק את תפקיד המנהיג ההיסטורי. אם לא, הוא יצטרך להתמודד עם ההשלכות ביחסי ישראל־ארה"ב. הוא ינסה להשליך את הפלסטינים אל מתחת לגלגלים, אבל 'אנחנו נהיה בחדר' (ונשגיח על הנעשה – א"ק)".
ברגר הוסיף ש"זה משא ומתן שהולך מהעיקרון לנייר, ולא להפך. אי אפשר להעביר טיוטות בין הצדדים (...) אבו־מאזן מחויב להסכם. אם ייכשל – הוא מקווה שביבי ייתפס כלא הגיוני. הדרישה המינימלית שלו היא מקבילה של 1967".
לעתים נראה שמזכירת המדינה ויועציה הקרובים הפליגו מאוד בחזיונותיהם. במקום לדבוק בעקרונות מעשיים, בבחינת המצב בשטח ובהקשבה לדרישות של שני הצדדים, הם החליפו ביניהם רעיונות שעשויים להיראות מנותקים מהמציאות.
בדוא"ל שהועבר לקלינטון ב־18 בדצמבר 2011 (והיא ביקשה להדפיס אותו לעיון נוסף), כתב לה תומס פיקרינג, שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, שהמשא והמתן המדיני תקוע, ושאין סיבה להניח שהמצב ישתנה משום שהן הפלסטינים והן הישראלים אינם יכולים להציע פתרון שיתאים לדרישות המינימום של הצד השני. פיקרינג ציין שבעבר הצליחה ארה"ב לשבור קיפאון כזה באמצעות מהלך "משנה משחק", והציע רעיון לפעולה "ברוח גנדי": "מאמץ גדול להשתמש בהפגנות לא אלימות ובמחאות כדי להחזיר את השלום לשאיפותיהם של אנשים ולמחשבותיהם".
פיקרינג הוסיף שגברים פלסטינים לא יתאימו למטרה הזו, משום שלא יתאפקו להימנע מאלימות לאורך זמן, ומשום שנוכחותם תעורר את חיילי צה"ל לפזר את ההפגנות בכוח. "נשים יכולות וצריכות להיות במרכז ההפגנות הללו. זה חייב להיות רק נשים", כתב.
לדבריו, כדי שהמהלך יצליח נחוצות מחאות־שבת ממושכות בסגנון ההפגנות בכיכר תחריר שבקהיר. בהמשך, הוא טוען, הנשים הפלסטיניות ישכנעו את חברותיהן הישראליות להצטרף אליהן. פיקרינג גם ציין שלצורך עידוד ההפגנות, שיתקיימו בכל מקום אפשרי, ארגון שלום עכשיו הוא "נקודת פתיחה טובה". יחד עם זאת הזהיר שאסור שיתגלה שהממשל עומד מאחורי ההפגנות.
מכל אנשי צוותה הקרובים של קלינטון, סלוטר היא שהצטיינה במיוחד בתחום החזון. פעמים רבות מציינת היועצת במכתבים שאולי קלינטון לא תסכים עם דעותיה, ובכל זאת היא כותבת לה אותן. כך עשתה למשל לגבי מאמר שכתבה ב־22 בספטמבר 2011. כשהעבירה אותו למזכירת המדינה צירפה סלוטר הערה: "בכנות, ישראל לא נתנה לנו דבר בתמורה לכמות הזמן העצומה והתמיכה בה, בזמן שגררה אותנו עוד ועוד למצבים שבאופן הולך וגובר נוגדים את האינטרסים שלנו".
בהזדמנות אחרת שלחה סלוטר כתבה שהגדירה כ"דוגמה יוצאת דופן למדינאות במאה ה־21": הכתבה דנה בקמפיין הפייסבוק של ישראלים שהעלו את תמונותיהם עם כיתוב באנגלית - "איראנים, אנחנו אוהבים אתכם, לעולם לא נפציץ את ארצכם". סלוטר כתבה ש"חשוב מאוד" לתרגם בעתיד מסרים כאלה לעברית ולפרסית, והציעה שמחלקת המדינה תרתום את משאביה לצורך העניין.
ב־27 באוגוסט 2010 העבירה סלוטר לקלינטון מכתב שעסק במיזם "הקשת", מבית היוצר של תאגיד "ראנד" האמריקאי, שעורך מחקרים למען ממשלת ארה"ב וארגונים אזרחיים. המיזם מציע לבנות "מסדרון תשתיות" בין עזה ליהודה ושומרון: מסילת רכבת מהירה, קווי חשמל וצינורות מים. המסדרון יחובר לכל הערים הפלסטיניות, מרפיח עד ג'נין, ומרכזיהן יפותחו סביב תחנות הרכבת. התיירות המקומית אמורה לפרוח, וכך תוכל המדינה הפלסטינית החדשה להסתמך על תשתית כלכלית נרחבת, ועל קשר הדוק לרצועת עזה.
הרעיון הוצע לקלינטון אחרי מבצע עופרת יצוקה, בזמן שחמאס הוא הריבון ברצועה, ובכל זאת סלוטר תיארה אותו כ"בעל פוטנציאל לאפשר שלום באזור". היא קבעה שהוא מעשי, ושיוכל לצאת לפועל באמצעות מימון פרטי, והוסיפה שההצעה נבדקה בקרב ישראלים, פלסטינים ויהודים־אמריקאים, וכולם אהבו אותה מאוד.
למחרת, בדוא"ל תשובה, כתבה קלינטון שהרעיון "מעשי ונהדר", הודתה לה וביקשה להרחיב את הדיבור על כך בהמשך. תגובתה של סלוטר הייתה נלהבת: "אני שמחה שפינית זמן כדי לראות את זה, זה גם מעשי ובר־השגה וגם בעל חזון". היא גם תהתה אם צוות בראשות מזכירת המדינה לשעבר מדלן אולברייט יוכל לעבוד על המיזם ולנסות להפוך אותו למציאות. באוקטובר עדכנה סלוטר שאנשי תאגיד ראנד לוחצים על הממשל לאמץ את הרעיון, וכבר בוחנים את עלותו. קלינטון ביקשה מעוזריה להדפיס לה את המכתב.
במקביל העלתה סלוטר רעיון אחר, ששלחה לכל אנשי הסגל הבכירים של קלינטון. המיזם "התחייבות למען פלסטין", שהיא ביקשה להניע קדימה באמצעות קשריה האישיים, כלל קמפיין שבמסגרתו מיליארדרים ומולטי־מיליונרים יתרמו מחצית מהונם למען המטרה הנעלה של התמיכה בפלסטינים.
ההשראה, הסבירה סלוטר, מגיעה מפרויקט "ההתחייבות לתת" של וורן באפט, ששכנע ארבעים מיליארדרים לתרום לצדקה מחצית מהונם. "קמפיין כזה ישקף הצבעת אמון עוצמתית בבניית המדינה הפלסטינית, ועשוי לפצות את הפלסטינים", כתבה.
בהערת אגב הוסיפה: "עשויה להיות כאן גם השפעה מביישת לישראלים, שיבנו בהתנחלויות אל מול התחייבות לשלום". לשם כך הציעה סלוטר לפנות לתורמים הגדולים של קרן משפחת קלינטון, כדי שיאספו סכום ראשוני ש"יתפוס את הדמיון הציבורי (...) וישמש ביטוי לסולידריות עולמית עם הפלסטינים". כשניסתה קלינטון להרשים עמיתים ישראלים באמצעות הרעיונות המקוריים שהעלתה, נכונו לה רק תסכולים.
ב־21 במאי 2011 התכתבה מזכירת המדינה עם חברת נעורים שלה בנוגע לקמפיין חרם נגד חומוס "צבר" שהתנהל באוניברסיטת דה־פול בשיקגו. קלינטון ציינה שהיא אוהבת את החומוס הזה, אף שהיא לא יודעת מה משמעות שמו, ונענתה בהצעה משעשעת של חברתה.
"יש ירח מלא", כתבה החברה, "אולי תראי את זה לנתניהו היום... העולם עובר התמוטטות עצבים גדולה". חלק מתשובתה של קלינטון צונזר, אך מה שנותר גלוי משקף את מחשבותיה על נתניהו ועל תהליך השלום, בבוקר השבת האביבי ההוא: "לא סביר שאפילו כוח הפיתוי של אמא ירח בכל גדולתה יצליח להרשים את ראש הממשלה. הכול כל כך (במקור: sooo) קשה, ואפילו לא קרוב להיות משביע רצון כמו טיפוח הגינה שלך".
* * *
nrg פנה לדוברות קמפיין הבחירות של הילרי קלינטון בבקשת תגובה לדברים המופיעים בכתבה. עד לירידת העיתון לדפוס לא התקבלה תשובה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם