חותרים למגע: לא חייבים לשתוק לשוברים שתיקה
בצוק איתן עמית דרי נלחם לצד רועי רוזנר, שנפל בגלל חמלה צה"לית. עכשיו הוא נלחם בכל מי שאומר שהצבא שלנו זרק את הקוד האתי שלו לפח
בא לך להיפגש לצהריים? שאלתי. כן, למה לא, בתוך שעה אני אצלך. כבר חודש אני מנסה להשיג פגישה עם הבנאדם, אבל הוא כרגע האיש העסוק ביותר בכדור הארץ אחרי דונלד טראמפ.
עוד כותרות ב-nrg:
- דיווח: ארה"ב פעלה להפיל את אסד בהפיכה צבאית
- עלייה המונית? 100 אולפני עברית יפתחו בצרפת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הפעם הראשונה שדיברתי איתו הייתה בערך לפני חודש: בשתיים בצהריים צלצל הטלפון. "שלום, אני מדבר עם יותם? מדבר עמית דרי, קצין במילואים, אני לא יודע אם יצא לך לראות את הפוסט שכתבתי על תקרית שהייתה לי עם שוברים שתיקה, אבל אשמח אם תוכל להיכנס לדף שלי ולקרוא במה מדובר".
האמת, אני מקבל לא מעט שיחות כאלה. בדרך כלל זה נע בין ״לבת שלי יש בת מצווה ורציתי לשאול אם יש מצב שתשלח סרטון שלך מברך אותה, ואם אפשר שזה יהיה בזמן שאתה קופץ על על רגל אחת כי היא מאוד אוהבת אותך וקפיצות על רגל אחת״, ובין ״אני מארגנת ערב התרמה למען אוכלוסיית הדביבונים של ניגריה ואשמח אם תוכל להגיע״.
אבל הפעם זה היה משהו אחר. מאז, במשך החודש האחרון, אני מלווה וירטואלית את מלחמתו של עמית דרי בארגון שוברים שתיקה, שלא רק מוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה אלא מציג בפני אירופים, ברמות אנטישמיות שונות, כל תחתון מלוכלך מהמאה שעברה כחזות הקולקציה של ישראל במאה ה־21.
השבוע, אחרי שיצא סרטון חריף של ארגון ימני נגד שוברים שתיקה והנושא הגיע באורח פלא למהדורות החדשות המרכזיות, החלטתי שהגיע הזמן לשדרג את מערכת היחסים בין עמית וביני, ולהיפגש.
אנחנו נפגשים בהמבורגריה מתחת למשרד שלי. תירגעו, כשר. רגע לפני שיצאתי לשם הספקתי לראות בטלוויזיה את עמית ועוד כמה קציני מילואים במסיבת עיתונאים לצד השבשבת הפוליטית יאיר לפיד, שאיכשהו יודע תמיד לזהות לאיזה כיוון נושבת הרוח. גם כשהוא עושה צעד חיובי כמו לצאת בפומבי נגד שוברים שתיקה, איכשהו זה מריח מפופוליזם.
כשאני מגיע אני מתאכזב לגלות שעמית הקדים אותי. אני שונא לאחר. אולי זו צלקת מעשרות חתונות שבהן הפסדתי את הקבבונים בכניסה כי שירן לא הצליחה להחליט אם להוציא אותי מדעתי עם הנעליים הכחולות או להטריף לי את הצורה עם הנעליים האדומות.
עוד לפני שאנחנו ממש מתחילים לדבר, צלצול הטלפון שלו קוטע את השיחה. הוא עונה, מבטיח למישהו שיחזור אליו ומנתק. אני מנסה שוב לפתוח בשיחה, אבל הטלפון מצלצל שוב. ״עוד דובר״, הוא אומר. הפוליטיקאים מריחים הזדמנות לעשות כמה נקודות, והם מציפים אותו בשיחות. אני שואל אם הוא לא מרגיש שמנסים לגזור עליו קופון, והוא עונה בפשטות: ״לא אכפת לי״. דרי מתנהל בנושא כמו קצין קרבי: יש לו מטרה, והוא יחתור למגע ויהי מה. ואם מישהו שיכול לסייע מנסה לרכוב עליו בדרך, בכיף. העיקר שנגיע ליעד.
אני מבקש ממנו שיספר לי קצת יותר על עצמו. הוא שירת בחרוב, ואת המילואים שלו הוא עושה בחברון. ה"רומן" שלו עם שוברים שתיקה התחיל לדבריו במפגש עם יהודה שאול, ממקימי הארגון, שחסם את הג'יפ שלו במהלך פעילות מבצעית. אני מרגיש שזה לא כל הסיפור, ומתעקש להבין מה גורם לבנאדם רציני, נשוי פלוס אחד עם הכנה לשני, מנהל מכינה, מהנדס אזרחי במקצועו, לעזוב הכול ולהקדיש את היום־יום שלו למלחמה בארגון שמעט מאוד אנשים בישראל יודעים מה הוא עושה באמת.
דרי מספר לי על צוק איתן. שם, בעזה, הוא לחם כתף אל כתף לצד חברו הטוב רועי רוזנר. כל הזמן הם דרכו על כרוזי צה"ל המזהירים את תושבי השכונות מפני הפצצות. הם הקישו בגג. דפקו בדלת. הציצו בחלון. הם השתמשו בכל אמצעי הזהירות כדי להימנע מפגיעה באזרחים. ואז, הוא סיפר, רועי נפל בקרב, בגלל רקטת RPG ששוגרה מבית שלא נפגע כי חשדו שיש בו אזרחים.
"אתה מבין?" הוא אומר לי. "ואחרי ההלוויה שלו אני צריך לשמוע את דנה גולן, נציגת שוברים שתיקה, אומרת בפרלמנט האירופי שצה״ל זרק את הקוד האתי שלו לפח". העיניים שלו בוערות, אבל למזלנו ההמבורגר שהזמנו מגיע ומצליח להרים קצת את האווירה.
אני שואל אותו מה לדעתו גרם לכל הסיפור הזה להתפוצץ פתאום. אחרי הכול, שוברים שתיקה קיימים כבר יותר מעשור. אנחנו מגיעים איכשהו לסרטון "השתולים" של אם תרצו, ומשתעשעים קצת ברעיון שהארגון הימני ידע שאף אחד בתקשורת לא יעסוק בשוברים שתיקה בלי שיהיו כמה אנשי ימין לתקוף ולהכניס לקלחת. אני שואל אותו אם לדעתו הסרטון נעשה במכוון במטרה להביא את הדיון לאולפנים, מה שיעלה גם את שוברים שתיקה על המוקד.
שנינו ספקניים בנוגע לשאלה אם הכול תוכנן מראש, אבל אנחנו מסכימים שלא משנה איך זה קרה, העיקר שזה סוף־סוף קרה. הארגון הזה קיים במשך 11 שנה, ומעולם לא נערך דיון תקשורתי אמיתי בנוגע ללגיטימיות שלו. אנשיו מסתובבים בעולם ומפיצים סיפורי אווירה נטולי הקשר, תמורת סכומים נאים ממדינות אירופה, ואף אחד לא חושב שזה מספיק חשוב לאיזו כתבת תחקיר נחמדה, או חלילה לדיון קצר ב"פגוש את העיתונות".
אבל השבוע, אחרי סרטון "השתולים", התקשורת שברה שתיקה. תוכניות שעד היום עסקו בערך פעם בחודש בכתבה על תג מחיר נזכרו פתאום שגם לשמאל הרדיקלי יש תג מחיר משלו. הם עדיין מתייחסים אליו בסלחנות ועוטפים אותו באהבה, אבל לא צריך להיות חזירים.
חשוב לציין שדרי לא לבד במאבק. אפשר אפילו להגיד שהוא עלה מאוחר על העגלה. בשנה האחרונה, בעיקר מאז יציאתו של "ספר העדויות" של שוברים שתיקה, הנושא צף גבוה מעל פני המים ברשתות החברתיות.
הראשון שעשה מעשה הוא אביחי שורשן (זו הפעם השלישית שהוא מוזכר בטור שלי. אזכור רביעי חינם). שורשן הקים את "האמת שלי", סוג של נגטיב לחבר'ה מ"שוברים". הוא לא נהנה מהגב הפיננסי של מעצמות אירופה, אבל לפעמים כוח רצון מצליח לעשות מה שהמון שטרות אירו לא יצליחו להשיג.
אצל שורשן הכול התחיל די במקרה, אחרי שהעלה פוסט בעמוד הפייסבוק שלו תחת הכותרת "גם אני שובר שתיקה", בפוסט הוא גולל כמה סיפורים מצוק איתן שבהם טוהר הנשק של צה"ל עלה בחיי חיילים. אחרי העלאת הפוסט הוא קיבל מאות פניות מאנשים שמעוניינים לתרום, מישראלים בעולם שהתחננו שיבוא לספר את הדברים האלה גם בחו"ל, ובעיקר ממאות חיילים שביקשו לשתף בעדויות שלהם על המוסריות של צה"ל בשעת לחימה.
מה שיפה הן בדרי והן בשורשן הוא ששניהם כלל לא מבקשים להשתיק את שוברים שתיקה. הם פשוט רוצים שהארגון ישחק לפי החוקים. לא עוד עדויות עלומות בפני נערות שוודיות, לא עוד תערוכות נטולות קונטקסט בחוצות שווייץ שמשמשות אחר כך את גרועי האנטישמיים. רוצים להצביע על כשלים? רוצים לחשוף עוולות? אהלן וסהלן, אבל תעשו זאת כאן. שתפו פעולה עם צה"ל, ותנו לו הזדמנות לנכש את העשבים השוטים. רוצים להתרוצץ ברחבי העולם ולפזר שקרים וחצאי אמיתות? אנחנו נהיה כאן כדי להילחם בכם.
אבל מוסר וערכים, מה לעשות, אינם מעניינים את שוברים שתיקה. פעם הם עוד הסוו קצת את מטרתם, אבל היום הם גלויים לגמרי ואומרים בפה מלא שהמטרה שלהם פוליטית. כשהם טוענים שצה"ל לא טיפל בעבר בתלונות שלהם כמו שצריך, אני מניח שהם מתכוונים לכך שעדיין יש התנחלויות והציבור בחוצפתו ממשיך לשבור ימינה.
אני לא יודע מה יהיה גורלם של אנשי שוברים שתיקה. הייתי רוצה להאמין שהארגון ישנה את דרכיו, אבל זאת תהיה נאיביות מוחלטת. דבר אחד בטוח: הצווחות על "קץ הדמוקרטיה", "פאשיזם" ו"תקופות אפלות" גורמות לי להבין שמה שבאמת מפריע לאופנהיימר, נובק, זנדברג וגלאון הוא שגם כמה חבר'ה שלא חושבים שצה"ל הוא מפלצת רצחנית, או שהכיבוש הוא מקור כל רע, העזו סוף־סוף לשבור שתיקה.
אקו"ם