מלחמתו של דוד ליפקין: החייל הפוסט טראומטי שנאבק על הכרת המדינה
הנה לכם סיפור על כפיות טובה: מעשה בבחור שעשה הכול כדי לתרום, התגייס לשירות קרבי למרות שיכול היה לשרת בעורף, השתתף במלחמת לבנון השנייה, נפצע בנפשו ומאז לא יצא מביתו. ומה עשתה המדינה? בעיקר אכזבה אותו
באוגוסט 1943 הושעה גנרל ג'ורג' פטון מפיקוד על דיוויזיה לאחר שתי תקריות שונות שבהן סטר, קילל ובעט בחיילים אמריקאים שסבלו מהלם קרב. בין היתר כינה את התופעה "המצאה יהודית". מאז התחלפו הרבה הגדרות בקודקס הפסיכיאטרי, הלם קרב הפך לתסמונת פוסט טראומטית והיחס לחיילים הלוקים בתסמונת השתנה אבל לא מספיק. לוחם שנפצע פיזית מציג את הגדם, לוחם שנפשו נפצעה, חייב לעבור התערטלות נפשית ומסע ייסורים בדרך להכרה כנכה צה"ל.
השבוע ראיינתי ברדיו "גלי ישראל" את דוד ליפקין, בן 30 המתגורר עם אמו באלון שבות. סיפורו מקומם ואפשר רק לקוות שאינו מייצג את היחס ללוחמים שלקו בתסמונת פוסט טראומטית.
דוד ליפקין בתקופת שירותו הצבאי
צילום: באדיבות דוד ליפקין
ליפקין נולד במוסקבה ועלה עם הוריו לישראל בגיל 3. כשהיה בן שבע, נרצח אביו בפיגוע ירי ממארב מחבלים בדרך לתקוע. דוד, שלושת אחיו ואמו אילנה נותרו יתומים מאב. זה לא מנע ממנו להתגייס לגדוד 13 בגולני. הוא נאבק להתגייס כלוחם והכריח את אמו לחתום לו על אישור מיוחד. חבריו מספרים על לוחם מקצוע עם לב ענק.
ערב מלחמת לבנון השנייה, מפקדיו סירבו להכניסו ללחימה בשל היותו בן שכול, הוא הפציר באילנה, אמו, לחתום למג"ד על אישור מיוחד שיאפשר לו לקחת חלק בלחימה.
דוד נכנס עם הפלוגה לכפר מרכבה. מפקדו היה אלירז פרץ ז"ל. במהלך הלחימה דוד ועוד שלושה לוחמים התנדבו לצאת למשימת פינוי גופות של שלושה לוחמים מהגדוד, ביניהם גופת הרופא הגדודי ד"ר איגור, שהיה מיודד עם דוד. מראה גופת הרופא הציף את דוד, בנוסף למראות ומוראות הלחימה, את אביו.
ארבעה חודשים אחרי המלחמה, בהידרדרות אטית, מחשבות אובדניות הציפו את דוד, והצבא אשפז אותו בבית חולים פסיכאטרי, משם הוא הועבר לבית חולים פסיכיאטרי אחר, קשור בתוך האמבולנס. המראות, הריחות, הטיפול כמעט גרמן לדוד לשלוח יד בנפשו.
דוד ליפקין 2 צילום: באדיבות דוד ליפקין
דוד, שהדגיש בראיון שגם היום, למרות היחס שקיבל, היה חוזר ומקבל את אותה החלטה להתגייס לשירות קרבי ומשמעותי, קבור תשע שנים בבית אמו מאז המלחמה. ללא קצבה, ללא תמיכה מספקת. בפעמים הבודדות שניסה לשקם את חייו, להמשיך הלאה, מצבו הנפשי הדרדר והניסיון לא צלח.
דוד עומד היום לקראת הכרעה במעמדו ובשאלת ההכרה או אי ההכרה בו כנכה צה"ל. אז הנה לכם סיפור על כפיות טובה של המדינה הטובה הזו (ואני לא ציני), מעשה בבחור שעשה הכול כדי לתרום, למרות שיכול היה לשרת בתפקיד עורפי, השתתף כלוחם גולני במלחמת לבנון השנייה ומאז לא יצא מביתו.
למזלו, חבריו הטובים תומכים בו, והם אלו שהביאו לידיעתי את העיוות מהפך הקרביים הזה, שבו אדם שנתן את נשמתו למדינה, תרתי משמע, נאלץ להילחם להכרה כדי שיוכל לשרוד.
פניתי לתגובה, נכון לכתיבת המאמר, לא התקבלה.
***
רוצים לסייע לדוד ליפקין >>> פנו אליו בדף הפייסבוק שלו
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם