ארדואן: השליט הכוחני שחטף מארס טורקי
במקום רשימת "האנשים שעשו את 2015", nrg מציג את הדמויות שעשו את השנה החולפת לפחות טובה. והמנצח בקטגוריית העולם: נשיא טורקיה ארדואן, שמדיניות החוץ שהוביל השנה גרמה לו להסתכסך עם כל מי שאפשר, פרט לישראל
בבוקר 24 בנובמבר רג'פ טייפ ארדואן כבר היה מרוט עצבים. נמאס לו. שני מטוסים רוסיים חדרו למרחב האווירי של טורקיה תוך שהם מצפצפים על האזהרות ששידרו להם. 17 שניות הם היו בשטחה האווירי. שנייה אחת על כל מלחמה שניטשה בין הרוסים לטורקים בין המאה ה-15, אז הפכו שתי המעצמות לשכנות, ועד המהפכה הבולשביקית ב-1917. את כולן, אגב, הציתה מוסקבה. בכולן היא ניצחה.
זה היה בבחינת הקש ששבר את גב הסולטן. ההפצצות הרוסיות נגד הטורקמנים בסוריה, כותרות העיתונים הטורקיים שהבליטו את סבלם של "בני הדודים" האלה מעבר לגבול, והתסכול הכללי של אנקרה מחוסר ההצלחה שלה להשפיע על הנעשה בתחומי השכנה המדממת – כל אלה הובילו לפקודה הבלתי נמנעת: להפיל את המטוס הרוסי.
עוד כותרות ב-nrg:
• בשאר אל אסד - נשיא מדינה בלי מדינה
• מיכאל גולן הפסיד שם טוב, אנחנו הפסדנו כסף
• שמעון מזרחי נבוך: מכבי הפכה לפרודיה על עצמה
• בר רפאלי: סופר מודל שרחוקה מלהיות רול מודל
זה היה אולי המעשה הצודק, אבל בטח שלא החכם. בבית פנימה ארדואן כבר יירט בהצלחה ראשי צבא ומשטרה, אנשי עסקים, מתנגדים פוליטיים, כורדים, עיתונאים ושמאלנים, אבל היירוט הזה היה טעות, אחת מני רבות שעשה בתקופה האחרונה השליט המשופם בענייני החוץ שלו.
"ארדואן רצה מכה קטנה על היד וטרק את הדלת על מערכת יחסים חשובה מאוד, מדינית וכלכלית", אומר פרופ' דרור זאבי מהחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הפורום לחשיבה אזורית. "זו טעות אסטרטגית שמעידה על התסכול הרב של טורקיה מההתערבות הצבאית של רוסיה בסוריה", מוסיפה ד"ר גליה לינדנשטראוס, עמיתת מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי המתמחה במדיניות החוץ של טורקיה.
והטעות הזאת – שהרתיחה את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין והובילה לשטף בלתי פוסק של תגובות עסיסיות: "סכין בגב", "משתפי פעולה עם דאעש", "הם יתחרטו על זה יותר מפעם אחת" ועוד – תיזכר כאקורד הסיום הצורם של שנה חמוצה עבור האנדרדוג האולטימטיבי, בנו של מציל מכפר לחוף הים השחור, שהיה לאטאטורק של ימינו. שנה שבה הוא חטף מארס טורקי, מרוסיה באהבה, אבל לא רק ממנה.
הצרה הגדולה ביותר של ארדואן ב-2015 הייתה ככל הנראה סוריה. יותר משני מיליון פליטים שנמלטו מהמדינה השסועה כבר שהו בטורקיה כשרוסיה החלה להפציץ את המורדים בסוף ספטמבר. ההפצצות האלה רק הגבירו את מנוסת הפליטים צפונה. מוסקבה אמנם טענה כי היא מפציצה יעדים של "המדינה האיסלאמית", אבל זה לא היה מדויק; בין מטרותיה היו גם הטורקמנים בצפון סוריה, שלהם זיקה אתנית לטורקים.
• הכתבות הכי שוות - בעמוד הפייסבוק שלנו
חיסול המורדים הטורקמנים הוא תרחיש רע ביותר מבחינת אנקרה: אם בעבר היא שאפה להדיח את בשאר אסד השנוא מכס הנשיאות, השנה היא נאלצה להסתפק במאבק על מקום בשיחות הבינלאומיות על עתיד סוריה – והטורקמנים הם כרטיס הכניסה שלה לשם.
סוריה לא "הזרימה" לטורקיה רק פליטים בחודשים האחרונים; את הגבול הפרוץ ניצלו גם ג'יהאדיסטים של דאעש. הרשויות בטורקיה העלימו עין זמן רב מדי מהסכנה שנשקפה מהארגון הקיצוני: הוא גייס פעילים באיסטנבול ובאנקרה, שיירות של נשק ומזון המיועדות לטרוריסטים חצו את המדינה באין מפריע, והתוצאה הקטלנית לא איחרה לבוא. ביולי נהרגו 33 בני אדם בפיגוע טרור של הארגון בעיירה סורוץ' הסמוכה לגבול. בעקבות זאת, ארדואן הסכים לפתוח את בסיסיו למטוסים האמריקאיים המפציצים את "המדינה האיסלאמית" והכריז כי יצטרף למערכה האווירית נגדה. בכך גם הפך את ארצו למטרה רשמית.
תג המחיר בא פחות משלושה חודשים אחר כך, בדמות שני מחבלים מתאבדים שהתפוצצו בעצרת שלום בבירה והרגו 102 בני אדם. זה היה הפיגוע הקשה ביותר שידעה המדינה. הממשלה הפנתה את האצבע המאשימה לעבר דאעש, אבל היו גם שטענו שהיא-היא שאפשרה למחדל הביטחוני הזה להתרחש. אחרי הכול, זה היה אירוע של פעילי שמאל ובני המיעוט הכורדי. והוא לא התרחש בחלל ריק.
השנה שב והתדפק על דלתו של ארדואן כאב הראש ושמו הכורדים. אם בעבר המיעוט הזה, המהווה לפחות 15 אחוז מאוכלוסיית טורקיה, היה מפולג פוליטית כמו האוכלוסייה הכללית, המצב ערב הבחירות הכלליות בחודש יוני היה אחר. הן הסתיימו בתוצאה דרמטית: מפלגת "הצדק והפיתוח" (AKP) השלטת, שארדואן ייסד בראשית העשור הקודם, איבדה לראשונה את הרוב בפרלמנט, ואילו "מפלגת העם הדמוקרטית" הפרו-כורדית (HDP) הצליחה סוף-סוף לעבור את אחוז החסימה (10 אחוזים) וזכתה להיכנס בשערי בית המחוקקים.
את ההישג הפוליטי של HDP ניתן לזקוף להתייצבות של הכורדים – ליברלים, שמרנים, לאומנים – מאחורי המפלגה. הראשונים עשו זאת מתוך הזדהות עם עמדותיה השמאליות של המפלגה, שחרתה על דגלה שוויון זכויות מלא לנשים ואפילו קידום של זכויות הלהט"ב; ואילו האחרונים הביעו בקלפי את מחאתם נגד ארדואן, שלא נקף אצבע כשהמצור של דאעש חנק בספטמבר 2014 את העיירה הסורית קובאני הסמוכה לגבול טורקיה, שרובה כורדים.
כחודש וחצי אחרי הבחירות, ויומיים אחרי הפיגוע בסורוץ', הרגו לוחמי המחתרת הכורדית (PKK), ה"זרוע הצבאית" של התנועה הכורדית הלאומית, שני שוטרים בעיר צ'יילנפינאר בטענה כי הם תמכו בדאעש. לממשלה זה הספיק: היא החלה לתקוף את המחתרת הכורדית, בין היתר באמצעות האליבי של הפצצת דאעש, וכך קרסה הפסקת האש בין היריבות המרות שנשמרה כשנתיים. מאז ועד היום נהרגו בדרום-מזרח טורקיה מאות רבות של לוחמים ואזרחים כורדים ואנשי כוחות הביטחון.
בהינתן ההישג של הכורדים בפרלמנט, כשארדואן החל לתקוף את ה-PKK, הוא הסתכן במלחמה כוללת עם הקהילה הכורדית בארצו. ואכן, האינתיפאדה שהולכת ומסלימה מיום ליום בדרום-מזרח טורקיה מאיימת להפוך למלחמת אזרחים שתתפשט צפונה ומערבה, קרוב הרבה יותר למוקדי השלטון המרכזי. מלבד זאת, בפעם הראשונה, אנקרה ניצבת כעת מול צבא כורדי חמוש בשתי מדינות שונות, טורקיה וסוריה, וזאת מבלי להזכיר את האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק. המשולש הזה מתדלק כבר שנים את הסיוטים השחורים ביותר של השלטון באנקרה על הקמת מדינה או ישות אוטונומית של כלל האוכלוסייה הכורדית באזור.
התוצאות המאכזבות של הבחירות ביוני אילצו את ראש הממשלה אחמט דאבוטולו, בעל בריתו ועושה דברו הוותיק של ארדואן, להרכיב קואליציה עם מפלגות נוספות, דבר שהיה מקשה על השלטון האוטוריטרי כמעט של "הצדק והפיתוח" ומרחיק את ארדואן מחלומו לשנות את החוקה ולהפוך את המשטר לכזה שמפקיד בידי הנשיא סמכויות ביצועיות ולא רק סמליות, בדומה לרוסיה, ארצות הברית וצרפת. אבל הייתה גם אפשרות נוספת: להתמהמה ולמסמס את המשא ומתן הקואליציוני, להמר על כל הקופה – וללכת לבחירות חוזרות. המועד החדש נקבע ל-1 בנובמבר.
בחודשים שחלפו בין יוני לנובמבר הרגישו רבים את נחת זרועו של המשטר. ארדואן בוגר מחאת פארק גזי לפני כשנתיים ואחרי אסון המכרה בסומא בשנה שעברה – שניהם פגעו במוניטין שלו – לא רצה לקחת סיכונים מיותרים. מלבד הכורדים, אנקרה ניהלה מלחמת חורמה נגד כל מי שעמד בדרכה, וזה כולל כמובן את כלי התקשורת שעדיין מסרבים לסור למרותו של ארדואן. טורקיה ידועה כאחת המדינות עם חופש העיתונות הירוד ביותר, והממשלה הפגינה זאת היטב בחמשת החודשים האלה, בהאשמות הזויות נגד עיתונים – מפגיעה בביטחון המדינה ועד פגיעה בכבודו של ארדואן, זה שכראש ממשלה חסם את טוויטר, "האיום הגדול ביותר על החברה".
כך לדוגמה, בספטמבר הסתער המון פרו-ארדואני על משרדי "הורייט", היומון הנפוץ במדינה, והעלה את משרדיו באש כנקמה על הסיקור הבלתי אוהד של הנשיא. עורכו של "הורייט" אף נעצר, וארדואן עצמו הגיש תביעה נגד העיתון. אחת הפשיטות הגדולות ביותר על כלי תקשורת הייתה שלושה ימים בלבד לפני הבחירות בנובמבר, ונעצרו בה עשרות. גם התקשורת הזרה לא נשארה מחוץ לתחום: שר התרבות הצהיר בספטמבר כי אנקרה מנהלת מלחמה נגדה, והשווה אותה לקרב גליפולי.
רדיפת העיתונאים ומתנגדי השלטון, כמו גם הרושם שרק ארדואן יכול להחזיר את היציבות אחרי חודשים של כאוס עשו את שלהם, והבחירות בנובמבר הסתיימו בניצחון גדול ל"צדק והפיתוח": המפלגה קיבלה 49.5% מהקולות. אמנם לא רוב שמאפשר לשנות את החוקה בקלות, אבל כזה שמאפשר להקים ממשלה חד-מפלגתית ולמשול ללא הפרעות מיוחדות. "מה שארדואן לא מצליח לעשות באמצעות שינויים חוקתיים, הוא עושה דה-פקטו", מרגיעה לינדנשטראוס, "כך שבמבחן התוצאה זה פחות משנה".
אז האם הייתה זו שנה רעה לארדואן? למרות האי-יציבות הפנימית, איום הטרור מבחוץ ומבית, ההאטה בצמיחה והסגנון היהיר – ואולי בזכותם – הנשיא ה"א-פוליטי" של טורקיה ניצח בבחירות שכלל לא התמודד בהן, והבטיח כי רחוק היום שבו יעזוב את ארמון הנשיאות בן 1,150 החדרים בפרברי אנקרה.
כדי לשים את האצבע על הכישלון הגדול שלו השנה, יש לחזור להתחלה, למטוס הרוסי וליחסי החוץ של טורקיה, שבסוף 2015 גם הם נמצאים בשלבי התרסקות. "כיום, יש מעט מאוד אור במדיניות החוץ של טורקיה. היא מסוכסכת עם כל השכנות", אומרת לינדנשטראוס. וזאבי מפרט: "לטורקיה לא נשאר כיום אף לא שכן אחד עם מערכת יחסים תקינה: יוון, ארמניה, איראן, עיראק, סוריה, מצרים, לוב – ועכשיו גם רוסיה. היחסים עם כולן הרוסים. באופן פרדוקסלי, דווקא הקשרים עם ישראל טובים", הוא מזכיר, בשבוע שבו הגיעו אנקרה וירושלים להסכמות על פיוס.
איך בעצם ארדואן הגיע למצב הזה?
"מסביבו חבורת פקידים לא מקצועיים, שאינם מנוסים במדיניות חוץ. יועציו מנתחים לא נכון את המצב. לפני כמה שבועות, לדוגמה, טורקיה שלחה חיילים לבסיס שפתחה בצפון עיראק, כביכול כדי להילחם בדאעש, אבל בפועל, הם פגעו בריבונות של עיראק והרסו את שרידי היחסים בין השתיים. החיילים הוחזרו לדרישת בגדד ולבקשת אובמה".
הסכסוך עם רוסיה צפוי להסתיים בקרוב?
זאבי: "אם לשפוט לפי ההתבטאויות של רוסיה דווקא, אין להם כוונה להחזיר את היחסים למצב תקין בזמן הקרוב. הרוסים מתגרים באופן עקבי בטורקים: הם יורים לעבר כלי שיט שלהם, עוברים בבוספורוס עם ספינות חמושות, מכניסים מטוסים בגבול הטורקי מצפון. אני לא רואה את היחסים משתפרים בקרוב".
לינדנשטראוס: "תיקון היחסים בין השתיים ייקח זמן. בינתיים, על מנת להימנע מהסלמה נוספת, על טורקיה לנצל את חברותה בברית נאט"ו ואת שותפותיה המערביות להבהיר לרוסים את גבולות 'הוצאת הקיטור' שלהם על הפעולה הטורקית".
ואולי ארדואן יכול להתנחם בנקודת אור קטנה ביחסי החוץ? בסוף נובמבר חתמה אנקרה על "הסכם הפליטים" עם האיחוד האירופי: היא תנסה לעצור את שטף הפליטים והמהגרים מצפון אפריקה ומאסיה אל אירופה, ובתמורה תקבל שלושה מיליארד אירו, הקלות בוויזה לאזרחיה ובחינה מחודשת של צירופה לאיחוד – תהליך אינסופי, ארוך יותר משל כל מדינה אחרת שהייתה מועמדת.
"הפתיחה של פרקים חדשים לדיון בעקבות הסכם הפליטים מפיחה מעט רוח חדשה בתהליך", מאשרת לינדנשטראוס, "אבל הבעיות המשמעותיות וההתנגדות לקבלתה של טורקיה בחלק לא מבוטל ממדינות אירופה נותרו בעינן. ההסכם אולי נראה טוב, אבל לא סביר שהוא יצליח. טורקיה תתקשה לבלום את שטף הפליטים, והכסף האירופי לא יספיק להרבה זמן".
גם זאבי חושב כי ההסכם "סביר", אך לדבריו, טורקיה מכרה את עצמה בזול. "היא קיבלה מעט מאוד כסף. בנוסף לכך, הקשר בין ההסכם לבין הנכונות של אירופה לקבל את טורקיה לאיחוד הוא רופף. האירופאים, בטח במצב של היום, חוששים מכך מאוד. אני לא רואה את זה מתקדם בעתיד הקרוב".
בשנה שבה צללה מדיניות החוץ שלו אל שפל חדש, ארדואן יכול היה לרשום לפחות הישג אחד, קטן וסמלי. היה זה כשנציגי "גינס" הכריזו בחודש מאי על שיא עולמי חדש – של הפוסטר הגדול ביותר. לרגל יום השנה ה-562 לכיבוש איסטנבול על ידי האימפריה העות'מאנית נפרשה בעיר תמונת ענק של ארדואן ודאבוטולו זה לצד זה. היא הורכבה מאלפי תמונות קטנות שנלקחו, למרבה האירוניה, מהרשתות החברתיות. מתחת לפניהם המחייכים של הנשיא וראש הממשלה נכתבו המילים: "העם מספיק לנו".
• הכתבה הבאה בסדרה: מי המפסיד בתחום צבא וביטחון פנים?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם