גזר הדין של יניב נחמן: במי נשים יכולות לבטוח?
בעולם האינטרנטי, שמוביל שיימינג ומשפטי שדה, אין עסקאות טיעון ויש אין סוף בעיות. אבל ההחלטה לשלוח עבריין מין לשישה חודשי עבודות שירות מוכיחה שבית המשפטי ומשטרת ישראל עושים עבודה גרועה בהרבה
גזר הדין של עבריין המין יניב נחמן השאיר אותי קרועה לגזרים. שישה חודשי עבודות שירות לגבר שהואשם כי התעלל מינית באופן שיטתי בנשים, השתמש בסם אונס, וניצל אותן. שישה חודשים לגבר שהודה שנגע בגופה של אישה למרות שסירבה, שדחפה אותו מעליה. גם כשנותרה שבר כלי ממרר בבכי, הוא לא הפסיק לשכנע אותה שזכותו לעשות בה כרצונו ולחדור אליה.
אני חושבת על כל הנשים ששנאו את הגוף שלהן אחרי שפגשו בו. האם האשימו את עצמן ואת מראה גופן ביחס האיום שקיבלו? מה עשו כשהרגישו שאין להן במי לבטוח? האם התחילו להאמין שזה הגיע להן? האם בית המשפט שכנע אותן בכך אתמול סופית?
קשה לדמיין כיצד אספו את עצמן והלכו להגיש תלונה במשטרה. כעת מתברר שלא היה בכך טעם. בית המשפט, המשטרה והפרקליטות - כולם מנסים להסביר לנפגעות, בצורה מנומסת ומנומקת יותר מזו של האנס, שהמילים שלהן אינן נשמעות. לא בחדר המיטות ולא בהיכל הצדק.
המילים שלהן כן נשמעות, מהדהדות, מעל דפי העיתונים ובין קירות הפייסבוק. אתמול הודו השופטים בכוחם של אלו, ואף הסבירו שהפגיעה בשמו הטוב של הנאשם היא אחת הסיבות להקלה בעונשו. אבל בלי לתת על כך את הדעת, הם חרצו את דינם שלהם, כשהכריזו קבל עם ועדה כי בקרוב לא נצטרך אותם עוד. כי בעולם של 2015, לא ברור שהשם הטוב חשוב פחות מהחופש. ציפור הטוויטר יודעת לצייץ בקול רם יותר מאשר פטיש השופטים ההולם בשולחן וקול קרקוש הסורג והבריח.
הפנייה לעיתונות ולרשתות החברתיות תמיד מעוררת חשד. גם במקרה של סילבן שלום, לא הפסקנו לראות את הרמת הגבות: "למה בחרתן לדבר עם עיתונאים במקום לפנות למשטרה?" בחירה זו מעלה מיד טעם לפגם ומובילה להפניית גב קולקטיבית, כמעט גורפת. מביך לגלות שגם בית המשפט מפנה אצבע מאשימה נגד הפונות לתקשורת, כאילו היה זה פשע: "המתלוננת כבשה תלונתה במשך שנים, ופנתה למשטרה רק לאחר שבאמצעי התקשורת התפרסמו ידיעות על אודות מעורבותו של הנאשם בסדרה של עבירות מין".
מתי ייפסק מחול השדים הזה? המשטרה מתעללת בנפגעות וסוגרת תיקי אונס שוב ושוב, בלי שאיש שומע על כך, בית המשפט מרשה לעצמו לגזור דינים נפשעים, אך הציבור הישראלי לא מוכן להכיר במה שנעשה להן, אלא אם שני הגופים הקודמים הכירו בכך. כך, הן נותרות תמיד חשודות, שקרניות, בודדות. לכן רובן נשארות שותקות, בעולם הדממה הכבושה של הנאנסת, מנת חלקן של אחת מתוך כל ארבע נשים.
בעולם התקשורתי והאינטרנטי אין עסקאות טיעון שבכוחן למחוק את ההיסטוריה. יש אין סוף בעיות אחרות. זהו בית משפט רעוע אך עוצמתי, בלתי מבוקר אך יעיל למדי. החוקרים שלו עושים עבודה שטחית, השופטים ממהרים להכריע, חזקת החפות בטלה בשישים והרייטינג מושל בכיפה. אך מהמחוזי בתל אביב וממשטרת ישראל, שבהם עובדים מי שעברו הכשרות, לימודים, נבחרו בוועדות ועברו ביקורות - אנחנו מצפים להרבה יותר.
הכותבת היא ראשת דסק ב-nrg
אקו"ם